לרגע לא יכולתי להעלות על דעתי שעוד בטרם ימלאו לי עשרים ושמונה, הוא יבוא ויאמר לי שמאס בי.
כשסיפרו לי נשמות טובות עם מי הוא מסתובב בלילות, בזמן שלי הוא אמר שהוא טובע בעבודה, אני מודה שיותר משכאב לי, פשוט נעלבתי.
היא צעירה ממני בשנתיים בלבד, בלונדינית לא טבעית, מאופרת בצורה מוגזמת, הכי רחוקה ממי שאני. כמובן שאני נזהרת בלשוני, ולא מכנה אותה בכינוי לו היא ראויה.
*
קוראים לי לילי, ואני בת עשרים ושבע.
מאז ומתמיד אהבתי לצלם, והמתנה הכי יקרה שקיבלתי, ואני מתכוונת מבחינה ריגשית, אם כי היא עלתה כסף רב, הייתה המצלמה שרכש לי סבי.
"יש לך עין מיוחדת," הוא אמר לי, כשהראתי לו תמונות שצילמתי במצלמה חד פעמית שרכשתי באחת מחנויות הנוחות בדולרים בודדים. כאשר הוא הבין שהצילום הוא לא שיגעון חולף עבורי, הוא רכש לי מצלמה אמיתית, ולימד אותי את תורת הצילום.
כשהייתי סטודנטית התחלתי לצלם תמונות מקצועיות, והקמתי את ירחון האופנה Your Fashion, האופנה שלך, כשקהל היעד שלו היו חברותיי לספסל הלימודים, שתמיד החמיאו לי על טעמי המשובח באופנה.
בגיל עשרים הכרתי את מי שהפך לבעלי, ושנה לאחר מכן כבר הייתי אימא לריף. למרות זאת, לא ויתרתי על הלימודים, וסיימתי תואר ראשון באומנות ותקשורת.
עם סיומם הפכתי את הירחון לעסק של ממש, והוא מה שעוזר לי היום לעמוד על רגליי.
*
"שיהיה לך ברור שלא תקבלי ממני סנט אחד," הוא אמר לי, למרות שהסיבה לגירושינו הייתה הבגידה שלו. "אני מזכיר לך שחתמת על הסכם ממון."
"אני זוכרת היטב, וגם זוכרת כל מילה שכתובה בו. הרכוש שהבאת איתך לנישואין נשאר שלך, מה שאומר שהעסק שלך, למרות שגדל מאד בשבע השנים שהיינו יחד, הוא רק שלך.
כתוב בו גם, שכל מה שהבאתי איתי, הוא שלי. מה שאומר שאין לך נגיעה בחברה שלי." כמובן את העובדה שהיא שגדלה ממגזין קטן לאחד בעל תפוצה עולמית, נמנעתי מלומר לו. שימשיך לחשוב שזה תחביב עבורי, ותו לא.
אבל זאת לא הנקודה שהייתה הכי חשובה לי . "אני רוצה משמורת מלאה על ריף." כמובן שלא אמרתי לו שאהיה מוכנה להסדר, בתנאי שכל לילה ריף יחזור הביתה.
"אני לא צריך אותו," הוא אמר, כאילו מדובר בחפץ, או בעל חיים.
"אני רוצה שתחתום לי אם כך שאתה מוותר אליו, ואינך מעוניין בקשר איתו," עניתי לו בתקיפות, "תמורת החתימה הזאת אוותר לך על כל הרכוש שהצטבר לנו במשותף." והוא חתם.
את הכלב שלי הוא התעקש להשאיר אצלו, למרות שידע כמה ריף קשור אליו. העדפתי לוותר לו, רק כדי לקבל את הגט המיוחל.
הוא הקציב לי עד שעה חמש בערב, לפנות את כל חפציי מביתו. זה נשמע לי בלתי אפשרי, אבל העדפתי לעשות כרצונו, רק שיחתום לי על הגט, אותו הייתי אמורה לקבל באותו יום בחמש.
כמה דקות לפני השעה חמש
דנבר, קולורדו
הארגז האחרון מועמס לתוך המשאית, והנהג עומד לסגור את הדלת. אני כבר ממתינה ברכב שלי, מוכנה לנסוע משם.
"לאן אתה לוקח את הדברים?" הוא שואל את נהג המשאית. הוא לא שם לב שאני שומעת את שאלתו.
"למחסן של החברה," הוא עונה. הוא לא משקר אותו, רק שהוא לא אמר שהחברה היא חברת השילוח שתטיס את הארגזים לניו יורק.
"אז מה שכרת מחסן?" הוא מגחך, כשאני יוצאת מהרכב.
"אתה מוזמן לבדוק את הבית שלך, ולמסור לידי את המסמכים," אני עונה לו בקור.
"ואני חשבתי שרכשת לה דירה," הוא ממשיך לעקוץ אותי.
"עם איזה כסף בדיוק?" אני שואלת. הרי אין לי כוונה להודיע לו שרכשתי קומת משרדים במגדל הנהר בניו יורק שם עומד להיות המשרד של מגזין האופנה שלי, וכי העדפתי בינתיים לגור כמה ימים במלון עד שאסתדר.
לחברת השילוח בניו יורק אמרתי שכשתהיה לי כתובת, אודיע להם לאן לשלוח את התכולה.
הוא נכנס לבית ובודק אותו דקות ארוכות, רק אז הוא חוזר עם המסמכים, ומגיש לי אותם. כשם שהוא לא סמך עליי, כך אני לא סומכת עליו, ועוברת על כל הדפים לראות שהוא חתם על כל אחד בראשי התיבות של שמו, ובדף האחרון בשמו המלא, כל זאת בנוכחות עורך הדין מטעמו שטיפל לנו בהסכם.
אני נכנסת לרכב שלי, ויוצאת לביתה של דולורס וויליס, אמה של מלאני שלומדת עם ריף בבית הספר.
*
בלי שתדע, דולורס וויליס נשלחה אליי משמים, כשדיברה כמה היא משתוקקת שיהיה לך ג'יפ כמו שלי. לא סיפרתי לה שאני מתגרשת, אלא אמרתי לה שהזמנתי רכב חדש.
היא לחצה עליי לתת לה את הרכב מייד. היא הייתה כל כך גאה בעצמה שהצליחה לשכנע אותי, שהסכמתי לתת לה אותו מייד, בתנאי שהיא תפקיד לי את הכסף מייד בחשבון הבנק.
בדרך אליה עברתי בבנק לוודא שההעברה בוצעה. כבר הודעתי לפקידה בטלפון על כוונתי למשוך את כל הכספים, ולקבל את תמורתם בשיק בנקאי, למעט ששת אלפים דולר שביקשתי במזומן. ואכן השיק חיכה לי, עם המסמכים של הפעולות האחרונות והמסך המאשר את בקשתי לסגור את החשבון.
לשאלתם עניתי, שאני מעדיפה שהכל יתנהל בחשבון אחד.
למרות שלא הייתה לו גישה לחשבון האישי שלי, שבעיניו היה חשבון חסר משמעות, בכל זאת נקטתי באמצעי זהירות לכל מקרה שלא יבוא.
*
עכשיו אני בדרך אליה, כשנהג המונית ממתין לי ליד ביתה.
אני נושא איתי תיק גב לא גדול במיוחד, וגם ריף, כך שאין לה סיבה לחשוב שאנחנו בדרך לטיסה לשיקגו לאיירין.
*
"איירין בת דודתי ואני, גדלנו יחד. אימי ואימה הן אחיות, אם כי לא מאותו אב, מה שלא מנע מהן להיות חברות בלב ובנפש. כך גם איירין ואני. אנחנו משתפות אחת את השניה בכל, חוץ ממה שאני לא רוצה לשתף, כמו מה שעובר עליי בחודשים האחרונים.
גם היא בלי לדעת הייתה עוד אחת שנשלחה אליי בשמים, כאשר תכננתי את המסע שלי לניו יורק, כשהיא הזמינה אותי אלייה. "החופש הגדול מתחיל. ריף לא הולך לקייטנה, אז למה שלא תבואו לבלות איתנו כמה ימים?" היא שאלה, ואני אחרי מה שנראה לה התלבטות קצרה, הסכמתי.
גם אם הוא יחפש לאן נעלמתי, הוא יראה שטסתי אליה לביקור. כמובן שאין לי כוונה לספר לה לאן אטוס, בתום שבוע הביקור אצלה.
*
נהג המונית כבר ממתין לי. אני מוסרת לדולורס את המפתחות, נבלעת במונית, ורוצה כבר למצוא את עצמי בטרמינל.
כשאנחנו נכנסים לטרמינל, וכרטיס העלייה למטוס כבר בידינו, אני יכולה להתחיל להירגע, אבל זה לא קורה.
אני שואלת את ריף מה בא לו לאכול, בזמן שאנחנו עוברים בין המסעדות. ריף לא מוצא שום דבר שבא לו. אני מבינה אותו.
הפיצה נראית עלובה ויבשה, הכריכים כולם עם נקניקים נוטפי שומן, ונראה שהכינו אותם בבוקר.
"אולי אקנה לך נתחי עוף וצ'יפס?" אני מציעה.
*
בימים האחרונים לשהותי בבית לא טרחתי למלא עוד את המקרר במצרכים. אמש, הכנתי מספר כריכים, וחתכתי ירקות ופירות, כדי שיהיה לי מה לתת לריף לאכול בדרך.
נדהמתי בבוקר למחרת לראות שכל מה שהכנתי וארזתי בשקיות, הושלך לפח.
'כמה שנאה יכולה להיות לגבר כלפי האישה איתה בחר פעם לחלוק את חייו? זו לא אני שפירקתי את הנישואים עם הבגידה שלי, למה אתה מאשים אותי אם כך?'
היה עליי לנהל מרוץ נגד השעון, כדי לסיים את הכל לפני השעה חמש, לזכות בגט המיוחל, גם על חשבון זה שלא אצליח להכין לריף לאוכל לפני הטיסה.
*
"אל תהיי עצובה אימא. אני יודע כמה חשוב לך להכין לי אוכל בריא, אבל לא יקרה כלום אם אוכל מידי פעם אוכל מהיר, לפחות את יודעת שהם מכינים אותו על המקום."
אני מזמינה לריף אוכל, וממשיכה לשוטט בין המסעדות. דווקא בחנות קטנה ולא אטרקטיבית, אני מוצאת מה שאני רוצה, ורוכשת כריך של סלט ביצים, וכריך עם טונה, שהוכנסו למקרר מול עיניי, וקונה שני בקבוקי סודה לימון.
אנחנו ממהרים לשער היציאה, שם אני מוצאת לנו פינה מבודדת ואנחנו מתיישבים לאכול. למרות שלא אכלתי כל היום אני מתקשה לאכול. הבטן מתהפכת לי ואני רוצה לראות את עצמי כבר מחוץ לדנבר. רק כאשר גלגלי המטוס עוזבים את מסלול ההמראה, אני מרגישה שהבטן שלי נרגעת, ואני חוזרת שוב לנשום רגיל.
ריף שאכל את המנה שלו נרדם מייד, ואילו אני מוציאה כריך ונוגסת בו נגיסות קטנות. סוף סוף אני חופשיה!
.
כשסיימתי את האימון עם ליאם, הבעלים של המרכז לאומנויות הלחימה, הוא שוב פנה אליי. "אני יודע שכבר שאלתי אותך אולי מאה פעמים…"
פרצתי בצחוק. "פעם שעברה אמרת ששאלת אולי אלף, מה קרה ש…"
הוא לא נתן לי לסיים את דבריי. "רק פעם בשבוע," הוא אמר והביט בי במבט רציני , "אני יודע שאתה לא זקוק לכסף אבל בכל מקרה אתה מתאמןכאן פעם בשבוע, למה שלא תשלב את זה עם אימון של קבוצת הבנים?" אני לא יודע מה גרם לי הפעם להסכים.
למחרת עמדתי נדהם מול ההודעה שלו.
ליאם@המרכז לאומניות הלחימה:
סגרנו קבוצה של תשעה בנים ביום חמישי בשעה ארבע.
נא אשר.
בידידות, ליאם.
'רגע, לא כל כך מהר,' דיברתי אליו בראשי, זה אומר שיש לי יומיים למצוא פתרון לסופי.
*
סופי הייתה בת שנה וחודשיים כשרשמנו אותה לגן שפועל משמונה בבוקר עד שש בערב. הסיכום בינינו היה שנבוא לקחת אותה הביתה בשלוש.
אני הייתי מביא אותה בבוקר לגן, "כי בכל מקרה אתה יוצא לעבודה, וכך אני אוכל לישון עוד קצת," אמרה קלי.
בשעה שלוש הייתה קלי לוקחת אותה מהגן. או לפחות כך היא הייתה אמורה לעשות. אבל לאחר מספר לא קטן של פעמים שקיבלתי טלפון מהגן, ש'אמה של סופי לא הגיעה,' ונאלצתי לעזוב את העבודה באמצע היום, אירגנתי כך את יומי שכל הפגישות, וקבוצות המחקר של החברה בבעלותי, תערכנה עד השעה שתיים.
לפחות כך, במקרה שיהיה עליי לאסוף את סופי, לא אפסיק את יום העבודה באמצע. את השעות שהחסרתי הייתי משלים בלילה בחדר העבודה שלי, בזמן שסופי כבר ישנה.
מעולם לא קרה שהיא נשארה בגן עד סוף היום, ובכל זאת המשכתי לשלם עבור יום לימודים ארוך.
עכשיו אני עומד בפני החלטה קשה. האם להשאיר אותה בגן בימי חמישי עד שאסיים את האימון. לפני שאני עונה לליאם, אני מחליט לדבר עם סופי ולשאול לדעתה. היא היום כבר בת חמש, ואני נהנה לנהל אתה שיחות.
*
כאשר אני בא לאסוף את סופי מהגן, אני מספר לה שנתבקשתי לאמן קבוצה של בנים, פעם בשבוע, מידי יום חמישי. ושואל לדעתה.
"החברות הכי טובות שלי נשארות עד שש," אומרת לי סופי, "וזה רק יום אחד בשבוע, אז אני מסכימה לנסות."
אני אומר לגננת שהחל מהשבוע סופי תשאר ביום חמישי עד השעה שש, והיא רושמת זאת ביומן הנוכחות. היא מסתכלת עליי בציפיה שאסביר לה, אבל אין לי שום כוונה לשתף אותה מה עובר עליי בחיי.
כשאנחנו נכנסים הביתה, אני מוציא את הטלפון לשלוח הודעה לליאם, בעוד אני ניגש למלא מים בסיר.
"בא לי מקרוני וגבינה היום," היא אמרה לי בזמן שנסענו הביתה, ואני ניגש למלא את בקשתה. אני אוהב את העובדה שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה לאכול, ואני לא צריך לשבור את הראש.
דין וושינגטון:
נתראה ביום חמישי.
דין
אני שב להתרכז בהכנת ארוחת הערב של סופי, בעוד היא מביאה את בלוק הציור שלה, ומתחילה לצייר.
"איך היה היום שלך?" אני שואל אותה כמדי יום.
"מייק הקטן הציק לי," היא מתלוננת, "הוא סתם ילד טיפש."
"זה שהוא הציק לך, זה באמת לא בסדר, אבל זה לא הופך אותו לטיפש," אני אומר לה. אני מתאפק לא לומר לה שזה בדרך הסימן שבן מאוהב בה.
"אוף, הלוואי והיה לי אח גדול," היא נאנחת, "שהיה שומר עליי מכל הבנים ה…"
"סופי!" אני קוטע אותה, "אני לא מוכן שתדברי כך."
"בגלל שאתה בן?" היא שואל בתמימותה.
"לא, בכלל שנסיכות לא מדברות בשפה לא יפה," אני אומר לה.
"חוצמזה שאת הילדה הגדולה שלי, כך שלא יכול להיות לך אח גדול ממך," אני אומר לה בחיבה.
"ואח קטן?" היא שואלת. הסתבכתי. 'איך אני אמור להסביר לה שאחרי מה שעברתי עם אמה, אני לא מעוניין בקשר עם אף אחת?'
"זה לא יפה לומר על מייקי שהוא טיפש. אני מבקש שזה לא יקרה שוב," אני מחזיר את השיחה לנושא עליו דיברנו.
"אבא! הוא בן שש כמעט, והוא לא יודע בכלל חשבון. אפילו לא כמה זה ארבע ועוד ארבע," היא מסבירה לי את דעתה.
"אני בטוח שיש דברים אחרים שהוא טוב בהם. לא כולם אוהבים ללמוד כמוך. זה לא מובן מאליו שילד בגיל שלך יודע חשבון ברמה כל כך מתקדמת. זה נושא די מסובך. אני יודע שלך זה בא בקלות, אבל לא לכולם," אני בוחר את המילים כדי לפשט את זה עבורה.
אם יש משהו שאני מודה עליו, שפרט ליופיה, את האופי שלה היא ירשה ממני. יש לה נטיה חזקה למדעים, וצמא גדול ללמוד דברים, ואני מספק לה תשובות ברמה שהיא יכולה להבין.
*
"אתה לא חושב שאתה מגזים דין?" אמר לי טקסס אחי, "היא ילדה. למה אתה מעמיס עליה כל כך הרבה ידע? זה הזמן שלה להיות ילדה ולשחק."
השיחה הזאת התרחשה בזמן שצפינו בחדשות, וסופי שאלה משהו שקשור לכתבה.
"בוא איתי," ביקשתי ממנו, והובלתי אותו לחדרה של סופי. על המדפים היה מבחר גדול של בובות ברבי, לצד בית ברבי גדול, וספרי ילדים ובו סיפורים מתוך סרטי ילדים.
"נראה לך שאני מונע ממנה להיות ילדה? מה רע בעובדה שהיא ילדה סקרנית שרוצה ללמוד דברים?"
"היא מזכירה לי אותך. אתה היית בדיוק כך כשהיית קטן, וזה תמיד עצבן אותי."
כל כך רציתי לומר לו שיראה מה הם הישגיי לעומתו, אבל לא רציתי לפגוע בו.
טקסס בחר להיות סוכן ביטוח. תמיד הוא מתלונן שקשה לו. "לקליינטים היום יש דרישות בשמים," הוא הסביר לי. כמובן שהוא לעולם לא יאשים את עצמו בקריירה המדשדשת שלו.
"טקסס, כל אחד בנוי אחרת. לכל אחד יש העדפות אחרות. יש ילדים ששואלים שאלות ורוצים לקבל תשובות."
"ויש כאלה שסתם מנפחים את המוח עם- אבל אבא למה?"
אני לא מתכוון לחנך אותו. לו רק היה עונה לילדיו תשובות לעניין, ולא מבקש שיפסיקו להציק לו, אולי הם היו מפסיקים לשאול כל כך הרבה.
*
"לא חשבתי על זה. מייקי הוא ילד מאד אמיץ. הוא מטפס על המגלשה הכי גבוה, ולא מפחד לרדת ממנה בגלישה במהירות.
אבל עדיין הוא מציק לי," היא מסכמת את העניין בדיוק כשהשעון מצלצל ומודיע שהמקרוני מוכן.
סופי יושבת לאכול, ואני ניגש להפעיל מכונת כביסה. מכנסי האימון שלבשתי אתמול עדיין בתיק האימונים שלי, ואסור לי לשכוח לכבס אותם. אני מוציא אותם מתיק, מרוקן את כולו, וחושב שעליי לארוז אותו הפעם אחרת, כעת כשזכיתי בתואר המאמן.
