"התלבטתי האם לספר לג'ושוע שאנחנו מתחתנים," אני משתף את טסה.
"אני אוהבת שאתה בוחר בקפידה את המילים. לא אומר שהצעת לי נישואין, או שאנחנו מאורסים," היא אומרת לי.
"כבר אמרתי לך,שהעובדה שכרעתי לפנייך על ברכי וענדתי לך את הטבעת הייתה הצהרת כוונות, העיקר הוא שנהפוך את הכוונה למשהו רישמי," אני אומר לה, "אבל אני מבין שאת צודקת, שהחברה דורשת את ההגדרות האלה שאת לא חברה שלי אלא ארוסתי. זה מעציב אותי. כאילו שמרגע זה אנחנו כבר לא חברים. אני רוצה להיות חבר שלך לנצח."
"לפני הכל אתה חבר שלי, גם כשנהיה בעל ואישה," היא אומרת לי ומתקרבת אליי קרוב.
אני רוכן אליי ומנשק אותה. לא איכפת לי שרואים אותי רושם את מילות האהבה שלי על שפתיה. חשוב לי לומר לה שוב ושוב שכך אני מרגיש. זה כל כך לא מי שהייתי. תמיד הרחקתי מעיני כל את מעשיי עם נשים. אלא שמעולם זאת לא הייתה מערכת יחסים, לא נישקתי, לא נגעתי, רק פרקתי את יצריי, בלי טיפת רגש.
"אני מזמין אותך להתארח אצלנו," אני אומר לגורדון, "אני מניח שאני לא היחיד שמזמין אותך, אבל אני חושב שעדיף שתשהה במקום ניטרלי. מה גם שהדירה שלנו בלב העיר, ויהיה לך יותר נוח להגיע ממנה לעבודה."
"אני כל כך מודה לך. חשבתי לשכור חדר במוטל, אבל אם זה בסדר מבחינתך טסה, אני אשמח להענות להצעה," אומר גורדון המופתע.
"הדירה שלי חולשת על פני שתי קומות, כך שתוכל להשתמש ביחידת האירוח בקומת הכניסה, ותהיה לך פרטיות," אני אומר לו.
"בסופו של דבר עשית את הדבר הנכון טסה. בחרת גבר שמצבו הכלכלי טוב," צוחק ג'ורג', "אתם מבינים שאני מתבדח, נכון? אני רואה כמה קול כרוך אחרייך, וכמה טסי אוהבת אותך.
כמה זמן אנחנו מכירים גורדון? אנחנו מתראים כמעט כל שבוע, ואני חייב להודות שרק היום אני רואה אותך לראשונה כפי שאתה. אתה פשוט אדם אחר, כשהיא לא בסביבה."
"תאמין לי שניסיתי להחזיק את הנישואים האלה רק בזכות המשפחה שלכם. לא הגזמתי שאמרתי שהמפגשים איתכם הם אי של שפיות עבורי," אומר גורדון.
"אני יודע שאתה כועס ופגוע כעת, לכן הזמנתי אותך להתארח אצלנו. אני רוצה שתשב ותחשוב על הכל לפני שאתה מפרק את המשפחה. זה באמת לא עניין של כסף. אולי אתה צריך ללכת לדבר עם מישהו, לקחת אותה לשיחות עם צד שלישי שיאיר לכם את הקשר ביניכם. ואולי תחליט שלא. אבל פסק הזמן הזה יקנה לך זמן לעבד ולהבין את מה שאתה רוצה."
אני רואה שטסה מקשיבה בעיון למה שאני אומר. "בואי," אני אומר לה ומתרחק מכולם, "רצית לומר לי משהו? את חושבת שאני מגזים?"
"ממש לא. אני מוקסמת מהאופן שאתה מדבר איתו. אתה נראה כל כך משוחרר, וכל כך רגיש למצב. אני כזאת ברת מזל שיש לי אותך." היא כל כך מרגשת אותי במילים שלה, בעובדה שהיא רואה את השינוי שחל בי בזכותה.
"אדבר איתך בכנות טסי שלי, ראיתי איך הוא מסתכל על אלין, איך הוא מתקרב אליה. זה לא טוב לשניהם. הוא עוד לא פנוי, ולא סגור על עצמו. אני מבין שהוא רותח על נטלי כעת, אבל אני בטוח שזה לא הריב הראשון ביניהם. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, זה שאלין תפגע ממנו. זה היה נחמד שהיא ראתה שהוא רואה אותה, והיא מוצאת חן בעיניו, אבל זה גם יכול להיות מתכון לאסון, אם הוא יירגע ויחזור לאשתו."
הצלצול בשער מתריע על מכונית שמגיעה. "החברים שלי פה," אני אומר לטסה והולך איתה לפתוח להם את שער הכניסה.
קול מכוון אותם לכיוון החניה, ןאני עומדת וצופה בו מהצד. תמיד הייתה לו עמידה מרשימה, מלאת עוצמה. אני לא שובעת ממראהו. פתאום הוא מסתובב לאחור ומביט עליי. הוא מניח את ידו על ליבו, ואומר לי ללא קול- אני אוהב אותך. אני עוצמת את עיניי, נותנת למילים שלו לשקוע בתוכי.
"אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה?" שואל ג'ושוע.
"זה הבית של המשפחה שלי, של ההורים של אישתי לעתיד," אומר קול כאילו אין מובן מזה.
"לא הבנתי," הוא אומר מופתע.
קול הולך איתם לעברי. "תכירו את אנסטסיה, טסה שלי, היא האחת והיחידה שלי," הוא אומר, "כשאתה יודע, אתה יודע."
"אני לא אומר מילה על כך שהסתרת אותה מפנינו," אומר ג'ושוע שבוחן את הטבעת על ידי, "ברכותיי טסה."
"בוא אכיר לכם את המשפחה," אומר קול וניגש עם חבריו להכיר להם את אבא. אני רואה את שפת הגוף בין אבא לבין קול. אין ספק שהם מרגישים קרובים, האופן בו הם עומדים אחד ליד השני, מצביעה על כך.
רק בסוף הוא מכיר להם את אלין. "תגיד לי קול איך אתה מבדיל ביניהן?" שואל ג'ושוע שמופתע לראות את הדימיון העצום בין שתינו.
"פשוט מאד, הן לא משתמשות באותו בושם," הוא אומר באדישות. הוא מצחיק אותי.
"אתה רוצה לומר לי שאתה מריח אותה לבדוק מיהי?" הוא שואל נדהם.
"הדבר שאני הכי נמשך אליו, והוא זה שמגלה לי מי זו מי," אומר קול בחיוך, "אלה השפתיים. של טסי שלי הן מזכירות צורת לב."
"עכשיו כשאתה מציין זאת, אני רואה את ההבדל," אומר ג'ושוע, "ולרגע חששתי שהן יכולות להערים עליך."
"גם מבנה הגוף שלנו שונה," אומרת אלין.
"אני יודע," עונה לה קול, "אבל עדיין אלה הם השפתיים היפות שלה שכבשו אותי."
גורדון לא מתלהב מתשומת הלב לה זוכה אלין, וקול שנמצא כל הזמן על המשמר, דואג שכולם ישבו ליד השולחן.
"נראה שקיבלו אותך ממש יפה למשפחה," אומר ג'ושוע.
"נאלצתי לעבור מבחן," מתחיל קול לספר.
"אני לא מבין," אומר ג'ושוע.
"חמי ביקש לראות איך אני צולה את הבשר על האש. רק לאחר שהוא טעם ממנו, קיבלתי את ברכתו לשאת את בתו לאישה." קול מדבר בכזאת רצינות, שזה בהחלט מבחן למי יש חוש הומור ולמי לא.
"זה סיפור אמיתי," מתערב אבא בשיחה. חבריו של קול מסתכלים עליו, ואני מסתכלת עליהם בעיון, רק אחד מביניהם, מת'יו, מחניק חיוך. אני מקשיבה למת'יו כשהוא מדבר. הוא מזכיר לי את קול בשנינות שלו.
"אני חושב שהבנת," לוחש לי קול שניגש אליי. "הייתי חייב להזמין את כולם, כדי שג'ושוע לא יעלב, אבל הוא הבחירה שלי עבורה.
אני ניתלת על זרועו ומתרחקת איתו מהשולחן. "הוא הגיב מאד יפה כשסיפרתי לו על מאיה. הוא הודה שלא היה חושב לצאת עם מישהי שיש לה ילדה, אבל הוא סומך על שיקול דעתי, בעיקר כששמע על כך שאני עומד לשאת אותך לאישה.
אני חושבת שאת יכולה לראות שהוא ברמה מעל כולם. הוא היחיד שקולט את ההומור שלי. ראית איך הוא הגיב לאביך.
אני לא רוצה שתביני מכך שהאחרים לא חברים טובים שלי. אני מכיר במעלות שלהם, ולא תקוע על החסרונות. אחרת לא הייתי מסוגל להיות בחברות עם ג'ושוע שכל הזמן זורק לי שאני ילד נטוש."
"אתה כבר לא," אני אומרת לו, "המשפחה שלי באמת אוהבת אותך. זה לא מובן מאליו שאבי הסכים לארח כאן את חבריך, הוא מאד קנאי לפרטיותו."
"אני חושב שעשיתי את הדבר הנכון, למרות, ואולי בגלל, מורת רוחו של גורדון. הוא באמת גבר מאד נחמד, אבל בתקופה מבולבלת בחייו. אם את שואלת אותי, אני מהמר על כך שהוא יחזור מה מאד הביתה. אני לא בטוח אם זה יקרה מהשיקולים הנכונים, אבל עובדה שמה שקרה היום לא חדש לו," קול עוצר את דיבורו ורוכן לנשק אותי. "אני רוצה כבר להיות איתך לבד."
ארבעה וחצי חודשים עברו
קול צדק. גורדון התארח אצלנו לילה אחד. מחדרנו בקומה העליונה שמענו אותו קם פעמים רבות, ומסתובב חסר מנוחה בבית. הוא מיהר לעזוב עם עלות השחר, ואין לי ספק שהוא נסע לביתו ולא לעבודה.
מת'יו הייתה הבחירה הנכונה עבור אלין. יש בו את הרגישות להכיל אותה, ולהעצים אותה. "את מבינה טסי, הוא כמוני. הוא עשה הון כאיש הייטק, הוא יכול להרשות לעצמו הכל, אבל לא מחצין את זה. למעשה רק איתי הוא משתף את ההצלחה הגדולה שלו. אחותך הולכת ומשתנה לנו מול העיניים, סוף סוף היא מבינה מה באמת חשוב בחיים."
"אני מסכימה איתך. זאת פעם ראשונה שהיא מכירה גבר שלא מחפש רק את הגוף שלה, ואני יודעת שלקח זמן עד שהיא התמסרה לו, שזה משהו גדול. היא סוף סוף מבינה שהיא לא רק גוף יפה. זה משהו שאני עובדת עליו שנים רבות, מאז שהיינו בתיכון.
אני מודה שחששתי איך היא תרגיש בחתונה שלנו. אני שמחה שהיא במקום טוב, ויכולת לראות כמה היא שמחה בשבילנו." תסתכל על התמונות שקיבלנו אתמול מהחתונה, ותראה כמה שלווה ושמחה היא.
"אני חושב," אומר לי קול מהורהר, "שההחלטה לתת להם לגור בינתיים בדירה שלך, הייתה החלטה נכונה. לא כל אחד מסוגל כמוך, לארוז את החיים שלו ולעבור לגור עם בן הזוג."
"באתי אלייך שכבר ידעתי שאתה מי שאני רוצה להיות איתו לנצח. זה לא שבאתי לנסות חיים משותפים איתך, אלא להתחיל את הביחד שלנו לנצח." קול מחבק אותי ואני מרגישה את ליבו פועם בהתרגשות.
"יש לך יכולת לומר לי בדיוק את הדברים שאני זקוק לשמוע. את מאשרת לי כל יום שאני ראוי לאהבה שלך. זה נראה דבר מובן מאליו, אבל אותי, עם צלקות העבר שלי, זה מרגש כל יום מחדש," הוא אומר ומנשק אותי על מצחי.
"ואם כבר הזכרת יום מרגש, היום אני מתחילה את השליש השני של ההיריון, מה שאומר שהבחילות נחלשות, ואולי גם ההורמונים פחות בועטים, לפחות כך אני מקווה. אני בהחלט מעריכה את אורך הרוח שלך כלפיי. זה באמת לא פשוט להיות אישה בהיריון, ולא פחות מזה, להיות לידה. בקרוב נוכל לדעת את מין העובר. אתה רוצה שיאמרו לנו?"
"בתוך תוכי אני רוצה שזה יהיה בן, רק בגלל שהוא התיקון שלי, אבל זה באמת לא משנה. זאת הסיבה שאני אמור להתאפק ולא לשאול, אבל זה לא עומד לקרות," הוא צוחק.
יום שישי בבוקר
אני ניגשת לבחור שמלה. קול מביט עליי משועשע. "את יודעת מתוקה שאת לא עומדת לפגוש את התינוק שלנו היום, רק לראות אותו על גבי הצג. חוץ מזה שאני מזכיר לך שאמרת לי פעם שעברה שעשית בדיקת אולטרסאונד, שעדיף היה לו היית באה על חליפת מכנסיים. הוא ניגש ובוחר לי מכנס כחול עם הדפס בצבע באז', וחולצה עליונה כחולה שמכסה את הבטן מקדימה, אבל ארוכה מאחור."
"אתה נחוש בדעתך שזה בן," אני אומרת לו.
"הכחול תואם את צבע עינייך," הוא מסביר, "באמת שזאת הסיבה. מה גם שלא ראיתי שיש לך בגדים בוורוד." עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא צודק.
אנחנו מגיעים למרפאה, ומתקבלים מייד. "הבן שלך מתפתח יפה. אמרו לכם שזה בן, נכון?" הטכנאית תופסת את עצמה פתאום.
"היה לנו ברור," אומר קול, כאילו אין מובן מזה, לא סתם אשתי לובשת בגד כחול." הטכנאית כמובן לא מכירה את אופן הדיבור הציני של קול, ואני מתאפקת לא לצחוק למראה המבט המבולבל בעיניה.
אנחנו מסיימים את הבדיקה, וקול ממהר לצלם את התמונה של העובר ושולח אותה בווצאפ המשפחתי בצירוף המילים זה בן!
מהמרפאה אנחנו נוסעים להיפגש עם אלין ומת'יו לארוחת בוקר בבית הקפה אצל בן.
"תראי אותנו," אומרת אלין ומצביעה על התמונה בחלון הראווה של שתינו עם בגדי הים של מיו מילאן. הצילומים התאפשרו אחרי שאלין התרצתה. "החלום שלי שאחרי שתלדי, ותורידי את משקל ההיריון, תרדי רק למידה סמול, וכך אוכל לקחת ממך בגדים," היא אומרת. אני מסתכלת עליה, "סתם צחקתי. את יודעת שאני כבר לא כזאת."
אנחנו מתיישבים על המרפסת המשקיפה על ההדסון, וממתינים לארוחת הבוקר שהזמנו. "אתה קולט שאני עומד להיות אבא לבן?" שואל קול את מת'יו בהתרגשות.
"אין לי ספק שאתה תהיה אבא מדהים," עונה לו מת'יו.
"יש משהו שאני ששומרת בבטן כבר כמה שבועות," אומרת אלין, "את לא תאמיני, אבל מת'יו הצליח ללמד אותי לשחק מהג'ונג!"
"אין לך מושג מת'יו כמה אני מאושרת שאתה מראה לליני כמה היא שווה. היא אף פעם לא האמינה בעצמה שהיא יכולה. ואני לא מדברת רק על מהג'ונג, אלא בכלל.
אני כמוה, עם הפרעת קשב וריכוז. זאת מלחמה יום יומית בעצמי, אבל אני לא מוותרת. יצאתי מדעתי כשידעתי שיש לה יכולות, אבל היא מוותרת לעצמה. כל כך כייף לי לראות שהצלחת להגיע אליה, ולהראות לה מה היא שווה.
את משחק המהג'ונג לימדו אותנו כדי ללמד אותנו שאפשר אחרת. לכאורה זה רק משחק, אבל יש הרבה מאד חוכמת חיים מאחוריו."
"אני מסכים איתך לגמרי," אומר מת'יו, "יש בו מחשבה, ומזל, אבל גם טעימה מהגורל. הוא מלמד אותך איך מתנהלים החיים באמת. וגם אם נכשלת הפעם, לעולם אל תתייאש."
הצלחות מוגשות לשולחן, ואנחנו מתחילים לאכול. "הבטחת להראות לי את החומר שנשלח אליכם מהחתונה," אומרת אלין.
"מסתבר שלוקח זמן לערוך את הסרט כולו, אבל קיבלנו קטעים ממנו," אני אומרת לאלין ומוציאה את הטבלט מהתיק שלי.
"יש את הקטע עם הריקודים של הגברים?" היא שואלת.
"בוודאי," אני אומרת ומחפשת אותו.
*
"טסי, יש משהו שאני שומר ממך כבר כמה שבועות. את זוכרת שאמרתי לך שאני הולך להתאמן עם אלכס ומת'יו?"
ישבתי על כיסא מולו, מוקסמת מיופיו של הגבר איתו החלפתי את נדרי הנישואין. "אני מקשיבה," אמרתי בשקט.
"לא שיקרתי לך, באמת הלכתי להתאמן איתם, אבל זה לא היה מה שחשבת. אני עומד להראות לך למה נפגשתי איתם.
על המסך מולי הופיעה הכותרת –
השירים שאנסטסיה וייד אוהבת.
קול, מלווה באלכס, מת'יו ושאר החברים, וגם אבא שלי, התחיל לרקוד לצלילי השירים שאני אוהבת.
הצלם תפס את המבט שלי, כשהבטתי בקול מהופנטת מהתנועות שלו, כשעיניו ראו רק אותי.
"את ידעת אימא?" שאלתי את אימי. היא החניקה חיוך, "ואת אלין," היא צחקה, "נורה?" הבנתי כבר שכולם היו בסוד העניינים, ואני לרגע לא חשדתי שהוא מכין לי הפתעה כזאת.
כאשר הסתיים הריקוד הוא ניגש אליי, הוציא קופסה מהכיס הפנימי של הז'קט שלו וענד על ידי צמיד עדין יפיפה משובץ יהלומים.
מאז החתונה לא היסרתי אותו מעליי, ואני נוגעת בו בהיסח הדעת. "הוא מושלם בעיניי," אני אומרת לו.
גם כעת כשאני צופה בסרטון אני יכולה לחוש את האהבה הגדולה שהייתה שם באוויר בינינו.
*
חצי שנה עברה מאז
"אף אחד לא האמין שהתחלת היום את החודש התשיעי. גם בגלל שהבטן שלך לא גדולה, וגם כי רקדת ללא הפסקה, לא שאני מתלונן. אני מאד אוהב לרקוד איתך," אומר קול.
*
החתונה של אלין ומת'יו הייתה אמורה להתרחש חודש קודם, זאת בהתחשב בעובדה שאני בהיריון.
לצערנו מארי אימו של מת'יו עברה תאונה, והם נאלצו לדחות אותה. כיוון אירוע נערך בחצר בית הוריי, היה קל יותר לשנות את התאריך.
כשמארי הרגישה שהיא חזקה מספיק, נקבע תאריך חדש, כמובן מתוך התחשבות בתאריך הלידה שלי.
*
אחרוני האורחים עוזבים, ובני המשפחה מתיישבים יחד. "הייתה חתונה מהממת," אני אומרת לאלין, "ואת היית הכלה הכי יפה שראיתי בחיי."
"חוץ ממך," היא עונה לי.
"מה אני אעשה איתך!" אני גוערת בה, "תלמדי לקבל מחמאה."
ואז זה קורה פתאום, בלי הכנה מוקדמת.
כאב חד מפלח את ביטני, ושטף של מים מרטיב לי את השמלה.
"אנחנו חייבים ללכת," אני אומרת לאלין המופתעת. אני מצביעה על השמלה הרטובה שלי.
"טסי, את יולדת!" היא קוראת בהתרגשות.
"זה ייקח עוד זמן, אבל כן, אני צריכה להגיע לבית החולים," אני אומרת לה.
פניו של קול מרצינות פתאום. הוא מושיט לי יד ומוביל אותי בשתיקה לרכב. "תגידי לי מה אני צריך לעשות כעת," הוא שואל.
"תשלח הודעה לדולה שלי שאני בדרך לבית החולים," אני אומרת.
הדולה מתקשרת אליו חזרה. "חשבתי שאני פנויה הערב, אמרתם שאתם בחתונה של האחות," היא אומרת לו. אני רואה אותו נועל את לסתותיו.
"אנחנו נסתדר," הוא עונה לה, ומנתק. "כזה טמטום עוד לא שמעתי. אנחנו נהיה בסדר, אני פה איתך."
היכולת שלו לשלוט על רגשותיו מופלאה בעיניי. היא מזכירה לי את הימים הראשונים כשרק התחלתי לעבוד אצלו. לא היה לי מושג כמה הרגשות שלו כלפיי גועשים בתוכו.
הצירים רק מתגברים, ואני מתאפקת לא להשמיע קול כשכואב לי. ידו האחת של קול אוחזת בהגה, והשניה מושטת לי לעזרה כשאני צריכה. "את רואה, יש יתרונות בעובדה שאני שמאלי," הוא צוחק.
"אין לך מושג כמה אתה עוזר לי כעת. אי אפשר לתאר את רמת הכאב הזאת, עד שלא מרגישים אותה," אני אומרת לו.
"אנחנו מגיעים לבית החולים, ומופנים ישר לחדר לידה. הצירים תכופים, ואני מתקשה להתפשט לבד. קול עוזר לי בקור רוח לפשוט מעליי את השמלה, ועוזר לי ללבוש את החלוק.
אני עסוקה בנשימות ומודה על כך שהאחות קולטת שאני לא כל כך מאופסת, ומפנה את השאלות לקול.
"הדולה עדיין לא פנויה," הוא אומר לי, "האחות הזמינה את פרופסור אנדרסון ליילד אותך, הוא עומד להגיע לכאן כל רגע. תתרכזי בנשימות שלך." כל אותו זמן הוא עומד לידי ואוחז בידי.
"אנסטסיה וייד," אומר ד"ר אנדרסון בחיוך, "את נראית לי מוכרת. מה שם נעורייך?"
"סנדרלנד," אני עונה בין נשימה לנשיפה.
"את הבת של ג'ורג וקייטי?" הוא מתעניין בזמן שהוא מרים את הסדין.
"כן," אני עונה.
"לפי איך שאת נראית, נראה לי שאת די מוכנה ללידה. אני רוצה לבדוק את מצב הפתיחה," הוא מסביר לי את מה שהוא עומד לעשות. "כמה זמן את בצירים."
קול מביט עליו ואני מרגישה שמשהו עובר עליו. "היינו בחתונה של אחותה בלונג איילנד כשירדו לה המים. אני מניח שזה בערך שעתיים," הוא אומר.
אני שמה לב שהגברים מחליפים ביניהם מבט חוקר, אבל לא מסוגלת להתעמק בכך, כי תוקף אותי שוב ציר, הפעם ממש חזק. "אני מרגישה לחץ," אני ממלמלת.
"כמה שזה לא אופייני ללידה ראשונה, זה יכול לקרות," הוא אומר, "בפעם הבאה שאת מרגישה לחץ, תנשמי עמוק ותעצרי את הנשימה עד שאומר לך להרפות."
עשר דקות אחרי, נשמעה הצעקה הראשונה של הבן שלנו. אני רועדת מהמאמץ, אבל מאושרת לדעת שהכל עבר בשלום.
"כמה שניסיתי לדמיין אותו, לא יכולתי לדמיין שהוא העתק כל כך מושלם שלי," ממלמל קול.
"ואתה?" שואל אותו פרופסור אנדרסון.
"למה אתה מתכוון?" שואל קול בטון מתוח. רק עכשיו אני פנויה להסתכל עליהם בעיון. יש משהו באוויר בלתי מובן לי. המבטים שעוברים ביניהם גורמים לי להתעכב דווקא על מבטו של הפרופסור.
"למי אתה דומה מר וייד?" הוא שואל.
"אני ילד נטוש. נינטשתי ביום לידתי. אין לי מושג למי אני דומה," הוא עונה לו בטון חסר רגש.
"אני מבין," הוא עונה לו.
האחות לוקחת ממני את הילד. כדי לנקות אותו ולשקול אותו. "ששה פאונד מאתיים (שניים קילו שמונה מאות)" מכריזה האחות. "אמנם קטן, אבל זה סביר בהתחשב בכך שהוא נולד בדיוק ביום הראשון של השבוע השלושים ושבע, וגם את לא גדולה."
הפרופסור ניגש להסתכל על התינוק ואומר משהו לאחות בשקט, מה שגורם לי לחשוש שמשהו לא בסדר.
"הוא ממש מתוק," אומר לי הפרופסור, "מזל טוב."
"הוא בסדר?" אני שואלת בחשש.
"בסדר גמור. הוא קטן, כפי שציינה האחות, אבל בהחלט סביר בהתחשב בגיל ההריון. את עוד לא סיימת, יהיה עלינו להוציא את השיליה," הוא אומר.
יש לי הרגשה לא נוחה שהפרופסור מושך את הזמן. "היציאה המהירה של התינוק גרמה לך לקרע פנימי, אחרי שהשיליה תצא, אנחנו נטפל בנושא," הוא אומר.
"הכל בסדר פרופסור?" אני לא מתאפקת ושואלת, "אני לא יודעת למה יש לי הרגשה שמשהו קורה."
"התינוק שלך בסדר גמור, אין לך מה לחשוש, וגם הקרע הפנימי הוא דבר מאד שכיח," הוא מרגיע אותי.
"אז מה לא בסדר," אני מתעקשת, "עברו כבר יותר משעתיים מאז שילדתי, ואני מרגישה שאתה לא מספר לי משהו."
אבל אז נכנסת האחות ומגישה לפרופסור טופס. "אני מרגישה שאני עומדת להתעלף," אני אומרת לקול, "למה לא מספרים לי את האמת?"
"אני לא יודע מה קורה," הוא אומר בקול מתוח.
הפרופסור ממהר אליי. "כמות הדם היא סבירה, אני ממש לא חושש," אומר הפרופסור בודק לי את הבטן, ולוחץ עליה. אני מרגישה כאב עמום והשיליה נפלטת ממני החוצה. הוא בודק אותה. "ממש שיליה מושלמת, מה שמעיד על כך שהכל בסדר."
האחות מחזירה לי את התינוק, והרופא מביט עליו באהבה. "הוא כזה חמוד," הוא שוב אומר.
"אתן משוחררות," הוא אומר לאחיות. הן מסתכלות עליו, אבל עוזבות את החדר.
הפרופסור מתיישב על הספסל לצידו של קול מדפדף רגע במסמכים, מה שגורם למתח לעלות. "קוראים לך קולטון," הוא אומר בקול רועד, "אני לא מאמין.
את צדקת. אני לא סתם התעכבתי פה. ביקשתי שיערכו לבנך בדיקת די.אן.איי, כדי לאמת את מה שהרגשתי. אני לא מאמין איך היא עשתה לי את זה, היא סיפרה לי שמתת בלידה, ובכל זאת היא קראה לך קולטון, על שמו של סבי אליו הייתי מאד קשור. ישנם דברים שאי אפשר להעלים אותם. תסתכל על הבן שלך, הוא נוצר בדמותך, בדיוק כשם שאתה נוצרת בדמותי.
דרשתי ממנה הוכחה שהתינוק שהיא ילדה נפטר, אבל היא טענה שאין לה מושג מה עשו איתו. גם לא היה בשום מקום רישום של הלידה. היא עבדה כאחות כאן בבית החולים. נסחפתי איתה לרומן אסור, כי הייתי אז נשוי. תמכתי בה כספית, היא לא רצתה יותר מזה, גם כשהודעתי לה שאני מתגרש מאשתי.
ביקשתי ממנה לתת לי לגדל אותך, אבל היא איימה שתמסור אותך לאימוץ. לא האמנתי לה שהיא תעשה את זה. כשהיא הודיעה לי שהתינוק שילדה נפטר, לא האמנתי, וחיפשתי לראות אם נמסר תינוק לאימוץ. השארתי אז דגימת די.אן.איי שלי, בתקווה שאמצא אותך.
היום הגיע התשובה באמצעות הבן שלך. אין ספק שאתה הבן שלי. אתה ידעת את זה נכון קולטון? ברגע שהבטת בי, ברגע שהבטת על בנך, ידעת."
"אני רוצה לדעת הכל, מי אני מאיפה באתי," אומר קול בקול חנוק.
"עשרים ותשע שנים אני מחכה לרגע הזה, ועדיין, חיי שלמים לפנינו. אני מבטיח לספר לך הכל.
אני מאמין שהחיים מחלקים לנו אבני משחק, ולא תמיד האופן שאנחנו משחקים בהם, גורם לנו להצליח. לא פעם המזל הוא שיקבע מה יעלה בגורלנו. כל חיי אני מנסה להניח את אבני המשחק הנכונות, אבל הגורל צוחק על כולנו, ומה שהוא קבע שיקרה ומתי, זה רק בידיו. ואני לא יכולתי להתפשר, אלא על האמת."
"פרופסור אנדרסון, מי היה מאמין, שאתה מכל הרופאים שבעולם תיילד את הנכד שלי," אומר אבא שנכנס עם אימא לחדר, "שמעתי מה אמרת, נשמע שאתה בקיא במשחקי המהג'ונג, אתה נשמע מאמין גדול בגורל."
"איך לא אאמין בו, אם הוא הביא לחדר הלידה שלי, את הבן שאני מחפש כבר עשרים ותשע שנים?"
