אני מרגישה כל כך מושפלת. אפילו לטפל בילדים אני לא מסוגלת?
*
עמדתי המומה מול ההזנחה בחדרי הילדים. סלי הכביסה היו מפוצצים בבגדים מלוכלכים שנשפכו מהם על הרצפה. מדובר בבגדי ילדים, שגודלם קטן כך שכמות גדולה יותר מהם נערמה בהם. זה רק מראה שהרבה זמן לא רוקנו את הסלים.
החדרים עצמם היו לא מסודרים, נראה שרק הרימו חפצים מהרצפה, במקרה הטוב, ודחפו אותם בערבובייה למדפים.
ארונות הבגדים שלהם בכלל היו אסון. איך אפשר בכלל לבחור בגדים, שהכל מונח בתוכם באי סדר אחד גדול?
אני לא יודעת מי הדהים אותי יותר, מי שאמור היה לסדר ולנקות אותם, לוסי שהייתה אחראית על המפעל הזה שנקרא בית וולש, או אביהם של הילדים.
נראה לי שדווקא האחרון, בכלל לא נכנס לחדרים האלה, ולא היה מודע למה שקורה בהם. לעומת זאת החדר הפרטי שלו, נראה מאד נקי ומסודר.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מתקשה להבין.
ההתעסקות בחדרים של הילדים, העניקה לי שלווה, כיוון שהיא נגעה בנושא שאני אוהבת.
דווקא בזמן שכבר התחלתי להרגיש קצת טוב יותר, באה ההתפוצצות.
*
אני יודעת שעליי להתרחק מהמקום כמה שיותר מהר, אני חייבת זאת לאניס שנקשרה אליי מייד, והפרידה ממני תהיה לה קשה. אני מנסה לשנן לעצמי שזה הוא, לא אני. אני לא מכירה אותו בכלל, פרט לכמה דקות שראיתי אותו.
אני ממהרת לעזוב את הבית, מתעלמת מהגשם השוטף שניתך עליי בעוז. אין לי אפשרות כעת להזמין מונית, כיוון שאם אוציא את הטלפון הנייד שלי הוא ירטב, ואז גם את זה לא יהיה לי.
כאילו לא די בכך, עובר לידי רכב ומתיז עליי כמות אדירה של מים. מרגיש לי שכל העולם נגדי.
אלא שאז נהג הרכב, עוצר, וחוזר לאחור. "אני כל כך מצטער, תראי מה עשיתי לך," הוא אומר בקול מלא חרטה, "לא ראיתי שעמדת בצד. הייתי מרוכז בכביש לפניי."
"אתה לא זה שפתחת את ארובות השמים," אני מנסה להתלוצץ איתו. הוא לא אשם במזל הרע שלי.
"לאן את צריכה להגיע?" הוא שואל. אני מנסה להתחמק, אבל הוא לא מוותר.
"למוטל הקרוב ביותר," אני עונה לבסוף.
"למזלך יש ביציאה הבאה של הכביש המהיר אחד, דווקא די נחמד. אני אקח אותך לשם," הוא אומר. הוא לא ממתין שאענה לו, לוקח את המזוודות שלי, מניח אותן בתא המטען שלו, ומסמן לי להיכנס לרכב.
עכשיו כשאני בתוך הרכב, אני יכול להסתכל עליו. אני מופתעת לראות שהוא גבר בשנות השלושים, לבוש חליפה מרשימה, והוא מסתכל עליי בהתנצלות.
"מכרתי את הרכב שלי, לפני שקיבלתי את החדש," אני מאלתרת.
"אני ג'ונתן," הוא מציג את עצמו.
"רוז, " אני אומרת באיפוק.
"הייתי צריך לגעור בך שאת מסתובבת בחוץ בגשם שוטף כזה, אבל אני בטוח שלא הייתה לך ברירה." הוא שולף מכיסו כרטיס ביקור."אם את זקוקה לעזרה מכל סוג, אם זה כסף או לא יודע מה, תתקשרי."
"אני מעריכה את ההצעה שלך, אבל למרות שזה לא נראה כך, אני בסדר," אני עונה לו בטון מלא ביטחון, למרות שאין לי מושג מה עומד לקרות איתי.
ג'ונתן מסיע אותי למוטל, ומחכה לשמוע שיש להם חדר עבורי. "תתקשרי אם אתה צריכה משהו," הוא אומר כשאני מראה לו שיש לי מפתח ביד, ורק אז הוא עוזב את המקום.
שוב אני מוצאת את עצמי במוטל, אלא שהפעם הוא מוטל נקי ומדיף ריח נעים. החדר שקיבלתי רחוק מהכביש, ומשקיף על פארק קטן. אני שמחה לראות שיש באמבטיה חבל כביסה נשלף, ומחמם מגבות, מה שמאפשר לי לייבש את בגדיי.
אני ממלאת את האמבטיה במים חמימים, שופכת לתוכה מעט קצף ריחני, ונכנסת לטבול בה, אחרי שאני מפעילה רשימת שירים אקראית בטלפון הנייד שלי.
לראשונה מאז שעזבתי את הבית, אני מרגישה שאני נושמת.
אז עכשיו אני לבד איתם. מה אני אמור לעשות?
"יש לי שיעורים להכין," אומר פיליפ, שממהר להוציא את המחברת והספר, ומחזיר את התיק שלו למקום באופן מסודר. אני מנסה להיזכר אם הוא הכין שיעורים היום, או שזה היה אתמול, אבל לא מצליח.
שוב אני מרגיש שעולה לי החום, ואני ממהר לקחת כדור.
רוזלי הגישה להם עוגיות כשישבו והכינו שיעורים. אני גורר את עצמי למטבח, ממלא צלחת בעוגיות וחוזר איתה לשולחן. אני מתפלא לראות שהילדים לא טועמים מהן.
'אולי הם לא באמת אהבו אותן, ורק העמידו פנים כדי לא להעליב אותה,' עוברת בי המחשבה. אני לוקח עוגיה וטועם אותה. היא נימוחה בפי, וטעם של שוקולד ממלא לי את הפה. אני מבין שזאת לא הסיבה שהם לא נוגעים בעוגיות.
"הבאתי לכם עוגיות," אני אומר וחושב שאולי לא שמו לב לכך שהבאתי להם. הם שותקים. "להביא לכם חלב לטבול אותן?"
"לא מגיע לנו," אונרת אניס בשקט.
"למה מתוקה?" אני שואל אותה.
"כי אנחנו לא ילדים טובים," היא אומרת בעיניים מושפלות.
"מה פתאום," אני אומר לה בקול עייף.
"את ילדה טובה. זה רק אני," אומר פיליפ באיפוק.
"זה אני אשם," אני אומר להם, "מאז שאימא עזבה אותנו, אני מתקשה לתפקד. הייתה לכם אימא מדהימה, אני לא כמוה, אבל אני מבטיח לכם שאלמד להיות אבא טוב יותר," אני אומר. הם מסתכלים עליי, אבל לא מגיבים.
"סיימתי את השיעורים," אומר פיליפ, "אתה רוצה לראות?"
'מה אני אמור לעשות כעת? אני מנסה להיזכר מה פלייר נהגה לעשות, אבל לא מצליח. האם עליי לבדוק את שיעוריו, או להראות לו שאני סומך עליו שהכין אותם?'
אני מחליט להראות לו שאני סומך עליו. "אם כך שים את הדברים בתיק שלך, ואתה יכול ללכת לצפות בטלוויזיה."
פיליפ עושה כדבריי, אבל חוזר לשולחן עם נייר ועט ואני רואה אותו כותב.
כשהוא מסיים לכתוב, הוא נקפל את הנייר, ומבקש שאשלח אותו לרוזלי.
"אני לא יודע היכן היא גרה," אני אומר באיפוק. אני רואה את המתח על פניו, "אני מבטיח לך שאנסה לברר בבוקר איך לשלוח לה."
"סיימתי את השיעורים," אומרת אניס, לוקחת את המחברת שלה, וניגשת להכניס אותה לתיק.
אני בטוח שהיא תלך לצפות בטלוויזיה, אבל היא מפתיעה, והולכת לחדרה. פיליפ מסתכל עליה, ועולה בעקבותיה.
"הכל בגללי. אני לא התכוונתי שהוא ישלח אותה מפה. אני ממש ילד רע. אני מבקש ממך סליחה אניס," אני שומע אותו אומר לאחותו.
"עכשיו זה רק אנחנו. אף אחד לא אשם שאימא שלנו מתה. אבא לא יכול היה להציל אותה. זה היה הגורל שלה," אומרת לו אניס.
המילים שלה מהדהדות בראשי, מילים שקשה לי לשמוע. כשאני חושב על זה, למה יש לי הרגשה שאלה המילים של רוזלי?" האמת שאין זה משנה.
אניס צודקת, זה היה הגורל של פלייר לסיים את חייה בגיל צעיר, זה הוא הגורל שלי להתמודד בגילי הצעיר עם העובדה שיש לי שני ילדים קטנים שזקוקים לי, ועליי למצוא דרך להתמודד עם המצב החדש.
הפתרון הוגש לי על מגש של כסף, אבל אני הייתי כל כך מרוכז בעצמי, שחשבתי שהעובדה שאני עובד מהבית, תפתור את הכל.
אני כל כך שקוע בהרהורים ולא שם לב לזמן שעובר. כשאני עולה למעלה, אני מופתע לראות שהילדים כבר אחרי מקלחת.
"תראה כמה החדר שלי מסודר," אומרת אניס, "אף פעם הוא לא היה מסודר כל כך יפה. אני מבטיחה לך אבא שאני אשמור על הסדר."
אני מביט על הילדה היפה שלי. היא לבושה בכותונת לילה עם ציור של חד קרן עליה. אני מנסה להיזכר אם ראיתי אותה פעם לובשת אותה. יש משהו אחד שמאד בולט לי, השרוולים שלה קצרים, וגם האורך, מה שמראה לי שהיא בעצם קטנה עליה. אותה הרגשה לא נוחה חוזרת, כשאני רואה שגם פיליפ לובש פיג'מה שקטנה עליו.
שנה שלמה עברה מאז עזבה פלייר, ולרגע לא ישבתי שעליי לדאוג לבגדים חדשים לילדים. איזה מין אבא אני?
אני משתדל שהם לא יראו את סערת רוחי, ומבקש שיבחרו סיפור, כדי שנוכל לקרוא להם לפני השינה.
"זה בסדר אבא. אתה לא מרגיש טוב, ואני עייפה," אומרת אניס ונכנסת למיטה.
אני לא יודע אם להאמין לה, אבל לא לוחץ עליה לדבר. אני נותן לה נשיקת לילה טוב, זוכה לחיבוק קצר ממנה. מכבה את האור, וניגש לחדרו של פיליפ.
גם פיליפ כבר במיטה. הוא שוכב כשידיו מחבקות את הכדור שקנתה לו רוזלי. אני נותן לו נשיקת לילה טוב. "לילה טוב אבא." הוא אומר ועוצם את עיניו. אני מכבה את האור ויוצא בשקט מהחדר.
אני יורד לקומת הכניסה, לוקח את העוגיות מהשולחן, ומחזירם לקופסה. המטבח מסודר, ולא נותר לי אלא להפעיל את האזעקה ולכבות את האורות.
מבט זריז החוצה מבעד החלון לצד הדלת, מראה לי שהגשם ממשיך להכות ללא רחם.
'מכל הימים בחרתי דווקא ביום כזה לשלוח את רוזלי מכאן? מה חשבתי לעצמי?' אני חייב להתאפס על עצמי, ומייד.
אני מוציא את הטלפון הנייד ומתקשר לרוזלי. הטלפון שלה כבוי. אין לי אפילו אפשרות להשאיר לה הודעה .
אני עולה לחדר השינה שלי, נופל מותש על המיטה., ועוצם עיניי, אבל ניזכר שעליי לכוון את השעון המעורר כדי לקום בבוקר להעיר את הילדים, ולהכין להם אוכל לבית הספר.
*
"אני רוצה עוד כמה דקות איתך," אמרתי לפלייר.
"אל תהיה מפונק. שכחת שיש לנו שני ילדים קטנים? עליי להכין להם את תיקי האוכל לבית בספר והגן, להדאוג שיקומו בזמן. מי יעשה זאת אם לא אני?"
"נו בואי אליי. אני רוצה להרגיש אותך עוד כמה דקות," אמרתי.
"אתה לא מקשיב לי?" היא התרעמה, וניסתה להשתחרר מאחיזתי בה.
"הצעתי לשכור לך אומנת עבורם," אמרתי.
"הם ילדים שלי, ותפקידי לטפל בהם," היא אמרה
אני נזכר בשיחה ההיא, אבל גם באחרות. "אתה יודע ג'ון, הילדים האלה הם לא רק שלי. לא יקרה כלום אם גם אתה תקום, תכין להם אוכל, תעיר אותם ותסיע אותם לבית הספר, ואני אוכל להמשיך לישון," היא רטנה.
לא רציתי להזכיר לה שהיא טענה שזה התפקיד שלה, וגם לא את העובדה שבזמן שהיא מביאה אותם לבית הספר, אני כבר בדרכי למשרד שלי במנהטן.
הזיכרון של השיחות האלה עולה כעת בזיכרוני, אולי כדי להזכיר לי שלא מעט ימים, זה הייתי אני שלקח על עצמו לבצע את מטלות הבוקר.
*
כאשר מגיע הבוקר, אני מגלה שכיביתי את הצלצול של השעון המעורר מתוך שינה. אני מבין שעדיף שקודם אעיר את הילדים, ובזמן שהן מתארגנים, ארד להכין להם אוכל.
"אני רוצה כריך כמו שרוזלי הכינה לי אתמול," אומר פיליפ.
"אם כך תצטרך ללמד אותי מה יש בו," אני אומר, ונדהם מהכריך המושקע שהיא הכינה להם.
אני יורד למטבח, מניח על השולחן קערות וכפיות, את דגני הבוקר, ובקבוק החלב.
רק אז אני מכין להם את הכריכים. "מה עוד לשים לכם בתיק האוכל?" אני שואל.
"ירקות חתוכים, גם תפוח חתוך לרבעים," אומרת אניס, "וגם חטיף. רוזלי שמה לנו שניים."
"אתם מוכנים לבחור לכם חטיפים?" אני מבקש. הם קמים, נכנסים למזווה. אני עוקב במבטי אחריהם, ולומד היכן מקומם של החטיפים, וגם שאין הם מתלבטים. למרות שפע החטיפים שיש במזווה, כל אחד מהם יודע בדיוק מה הוא רוצה.
מסתבר שההתארגנות בבוקר שנראתה לי מסובכת, כלל לא כזאת.
כשאני יוצא להביאם לבית הספר, הכל שוב במקומו, הכלים במדיח, והמטבח שוב נראה ללא רבב.
אני קמה בבוקר. כיוון שהלכתי לישון מוקדם, אחרי שבבית וולש הלכתי לישון אחרי חצות, אני מרגישה מאוששת.
אני לובשת ג'ינס וחולצת טריקו כחולה, ויורדת ללובי כדי לשאול היכן יש מסעדה קרובה, שכן אני עדיין בלי רכב.
"אני מבינה יקירה שלא הסבירו לך אתמול שארוחת הבוקר כלולה במחיר. היא מצביעה לי על השלט המורה היכן הוא חדר אוכל.
"הגעתי לכאן בלב הסערה. הייתי כולי ספוגה במים. לא הייתי מרוכזת במה שהסבירו לי, כל שרציתי היה להגיע לחדר ולפשוט את הבגדים מעליי," אני מסבירה לה במבוכה.
"נכון! זאת באמת הייתה סערה מטורפת. העיקר שאת פה, והכל בסדר. ישנת טוב?" היא מתעניינת.
"כמו תינוקת," אני עונה.
"מעולה. אז עכשיו הגיע הזמן שתלכי לאכול. אני מבטיחה לך שתהני מהאוכל," היא אומר.
אני מודה לה, עוקבת אחרי השלט, ומוצאת עצמי מייד מול דלתות חדר האוכל.
אני נכנסת לתוכו, ונדהמת לראות שהוא מלא באורחים. על השולחן מעל המזנון יש שעון גדול שמראה שהשעה היא רק שש ועשרים.
אני ניגשת לראות מה מגישים לארוחת הבוקר. פקידת הקבלה צדקה. יש כאן מיגוון של מנות. אני ממלאת קערה בדגני בוקר. מוסיפה פירות ושופכת על הכל יוגורט וניל.
למצוא מקום לשבת נראה לי משימה בלתי אפשרית. אני כמעט מתייאשת, כאשר גבר שיושב ליד החלון מרים עיניו ומסתכל עליי. "עמוס כאן הבוקר. הרבה נמלטו לכאן בגלל הגשם השוטף, לא תמיד זה כך. את מוזמנת להצטרף אליי."
הילדים הגיעו בזמן לבית הספר, ואני מסמן בסיפוק שעמדתי במשימה.
בהגיעי לבית, אני לוחץ על השלט הפותח את שער הכניסה, כאשר רכב של חברת משלוחים עוצר לידי. "מר וולש, יש לי חבילה עבורך," אומר השליח בטון עליז.
אני עוצר רגע, ותוהה על מה הוא מדבר, הרי לא הזמנתי כלום. השליח מגיש לי מעטפה בגודל בינוני, מברך אותי בברכת יום טוב, ועוזב.
רק כשהרכב בחניה, אני מביט על המעטפה. השם המופיע עליה הוא רק וולש, בלי שם פרטי.
אני פותח את המעטפה, ורואה בתוכה שני ספרים.
על הספר עם הכריכה הכחולה כתוב – מכתבים לאמא – פיליפ וולש,
ועל זה עם הכריכה ורודה – מכתבים לאימא – אניס וולש.
כשאני פותח אותם, אני רואה שאלה למעשה יומנים שבהם הילדים יכולים לכתוב מכתבים לאימם.
אני נכנס הביתה, וניגש לחדר העבודה שלי. את היומנים אני מניח על השולחן, ופותח את המחשב שלי.
מכתבים לפלייר, כך אני קורא לתיקייה חדשה שאני פותח בענן שלי.
פלייר,
ערב סוער עבר עליי אתמול.
קדחתי כל היום מחום,
הצלחתי לריב עם צוות העובדים,
ופיטרתי גם את האומנת.
בסופו של היום התחיל לרדת גשם זלעפות,
כמה סימבולי.
אולי הייתי זקוק לו כדי לנקות את הראש שלי,
לשטוף ממני את כל מה שהצטבר והעלה אבק.
אולי הייתי צריך להגיע כל כך נמוך,
כדי לראות את הדברים באור נכון.
את היית שיא השלמות בעיניי,
לא יכולתי לחשוב שאת פחות ממושלמת.
אני מתחיל לראות את הדברים אחרת,
לראות שגם אני מסוגל לעשות דברים.
במקום להרים ידיים,
אני מסמן נצחונות קטנים.
אני מפנים סוף סוף את העובדה
שאת לא תחזרי,
זאת מציאות חיי,
ואיתה אני צריך להתמודד.
אומרים שכאשר אחד ההורים הולך לעולמו,
ההורה השני הופך להיות שניהם,
אני לא מסכים עם זה.
אני רק אבא,
עם כל החולשות שלי,
אבל גם עם הדברים הטובים שיש בי.
אני אוהב את ילדיי אהבת נפש,
ויודע שאעשה הכל כדי לשקם את הבית שלנו.
אני מבין שאי אפשר במטה קסם לסדר את הכל,
אבל אני אשתדל להתגבר על הכל.
אחת המטלות שעלי להגשים היום,
היא לגרום לרוזלי לחזור אלינו,
למען הילדים, ועבורי.
תאחלי לי בהצלחה.
תנוחי על משכבך בשלום.
שלך,
ג'ון
אני קורא את המילים שהוצאתי ממני בלי לחשוב. מה שהכי בולט לי מכל המילים, היא העובדה שכתבתי את המילה ילדיי. כן הם רק הילדים שלי כעת. פלייר תהיה בליבנו לנצח, אך היא הולכת ומתרחקת.
אני מוציא את הטלפון הנייד ומחייג לרוזלי. אני ממתין ארבעה צילצולים עד שהיא עונה.
"אניס, הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
