"את רוצה לדבר עם שון?" אני שואל אותה.
"אל," היא קוראת לי בחיבה, "אני לא מרגישה שאני חייבת לו משהו. תמכתי בו ביום החתונה. אבל יש לי חיים משלי, ואתה המרכז שלהם. אף פעם לא שיתפתי אותו בחיים שלי, ולא הרגשתי צורך לספר לו כשנודעה לי האמת על עצמי. זה בכלל לא מתקרב למה שיש לי איתך.
עצוב לי שזה המצב שלו, אבל אל תשכח שהוא סירב לכל טיפול עד היום. הוא נשא את ברוק לאישה, למרות שהנישואין האלה אפילו לא החזיקו מעמד יממה, כשהוא טוען שהוא אוהב אותי. נו באמת.
תבין שלא כל אחד מקבל את התרופה הביולוגית, בטח לא מהיום למחר. אני עשיתי מה שיכולתי למענו. הוא יצטרך להתמודד עם זה שהלב שלי בידיך, וזה לא עומד להשתנות."
"הרגשתי צורך לשאול. אני שמח שכך את מרגישה. באיזשהו מקום אני גם שמח שהוא לא הגיע לכאן. אני בטוח שלא היה לו נעים לראות אותנו יחד," אומר אליוט.
"אני מניחה שאתה צודק, אבל אני לא מתכוונת להקדיש לזה מחשבה יותר. יש לי אותך, וזה כל מה שאני צריכה," אני אומרת לו, ורואה את העינים שלו מחייכות.
"נראה לי שיש לנו היום יום שקט. אני מציע שנלך לבצע לך את הבדיקה," הוא אומר, "אני מודה שבאיזשהו מקום, אני רוצה להיות כבר אחריה. איך אני אמור להסתכל באדישות על המקום הזה שגורם לי עונג כזה גדול," הוא אומר ונושך את שפתיו.
"ואני חשבתי שרופא נשים מתייחס…" אני מתחילה לומר.
"לי! בואי כבר," הוא אומר.
אנחנו הולכים לחדר הבדיקות. אליוט מקפיד לנעול את הדלת.
הוא אוחז בידי ועוזר לי לטפס על הכיסא, רק אז הוא מוריד את התחתונים מעליי. הפנים שלו רציניות, בזמן שהוא אוחז במקלון ועורך את הבדיקה.
"זהו," הוא פולט אנחה, "ועכשיו בא לי לנשק אותך שם," הוא נושך שפתיים, "אבל נחכה עד שנחזור הביתה."
"בהזדמנות הזאת תחדש לי את המרשם לגלולות," אני מבקשת.
"את לא רוצה שיהיה לנו בייבי קטן?" הוא שואל.
"עד היום לא חשבתי על זה. זה נראה לי כל כך לא ריאלי. עכשיו אני חושבת שאני באמת מוכנה," אני אומרת.
"אם כך אני כותב לך מרשם לשלושה חודשים, ואחרי זה נדבר," הוא אומר, מלביש לי את התחתונים, ועוזר לי לקום. "אני חייב להודות שזה היה קשוח, אבל צלחנו את זה."
"ומה אתה חושב שאני הרגשתי, כשהאצבעות שלך… עדיף שאשתוק." אני עוטה חיוך על פניי, ואנחנו יוצאים מהחדר.
"אני מבקש שתשימי מדבקה עם שמה של אליזבת על בדיקת הפפסמיר, ותשלחי אותה למעבדה," הוא אומר לאנט.
"הכל בסדר?" היא שואלת אותי בדאגה.
"אל תגידי לי שאת לא עושה בדיקה שנתית," אני אומרת לה .היא מחייכת. "נו תשאלי כבר…היה קשוח. אנחנו כל כך מורגלים לגעת במקום הזה כרופאים, וזה אף פעם לא מתקשר במחשבתינו ל…תפקיד שלו. ובכל זאת, העדפתי שהוא יערוך את הבדיקה. פתאום הרגיש לי לא נוח עם מישהו אחר, אני לא יכולה להסביר זאת."
"הוא תמיד נראה קשוח. רואים שהמבט שלו התרכך, בעיקר כשהוא מביט עלייך," אומרת אנט.
"דברים קורים בזמן הנכון. לעיתים הם קורים מייד, לפעמים מתבשלים לאט, ולא תמיד בכלל קורים.
קשר בין עמיתים לעבודה הוא לא פשוט, ולכן רבים נמנעים ממנו. אלא ששנינו יודעים שזה מה שחיפשנו כל הזמן, ולא ניתן לעובדה שאנחנו עובדים יחד, למנוע מאתנו ללכת אחרי הלב," אני מפתיעה אותה בכנות דבריי.
"וואו, זה נשמע ממש רציני," היא אומרת לי.
"את מדברת עלינו?" שואל אליוט, נעמד מאחוריי, וידו מלטפת את זרועי. "התשובה היא כן."
"למה חשבת שמדובר בנו?" אני שואלת אותו כשאנחנו נכנסים לחדר הרופאים לדון בתיק של אחת היולדות.
"יותר משמדברים על הנשים המאושפזות כאן היום, מדברים על הזוגיות שלנו," הוא צוחק.
"כל כך הרבה זמן דיברו עלינו, וסוף סוף יש לזה סיבה. אני ניגשת לראות מה קורה עם אימי," אני אומרת לו, אבל ברגע שאני יוצאת מחדר הרופאים, אני רואה את אימא הולכת לקראתי.
"איך את מרגישה?" אני שואלת.
"כמו אחת שנולדה מחדש. אני כזאת ברת מזל שאת באת באותו יום למיון. מי יודע כמה בדיקות היו מעבירים אותי, אם לא היית שם," היא אומרת.
"מה שמדהים בכל הסיפור," אני אומרת, "שאני לא מתמחת בדרכי השתן, ואילו הרופאים במיון אמורים לדעת הכל מכל."
"למרות שהייתי חצי מעולפת, הצלחתי לשמוע איך מדברים עלייך בהערכה גדולה. הלב שלי התרחב מרוב גאווה בך ילדה שלי," אומרת אימא ומחבקת אותי.
"מלבד העובדה שיש לי אימא כמוך, אני שמחה להבין סוף סוף מדוע נמשכתי למקצוע הזה, בעוד שהריסון והארי הלכו בדרכי אבא. אני גם מבינה למה ג'וליאנו בחר במקצוע שונה," אני אומרת לאימא.
פתאום אני רואה שחיוך גדול מתפרש על פניה של אימא, ועינייה נוצצות מהתרגשות. אני מסתובבת לאחור ומבינה. הריסון צועד לקראתנו כשאישה שדומה לי שתי טיפות מים, נתמכת בזרועו, ומבטה לא סר ממני. "סבתא?" אני לוחשת.
"כן ילדה שלי," אומרת אימא בקול חנוק, "סוף סוף הגעת אימא."
"אני שמחה לראות אותך עומדת על רגלייך," אומרת סבתי, ומחבקת את אימא.
"עשרים ושמונה שנים אני מחכה לרגע הזה," היא פונה אליי ומחבקת אותי. אני לא מתאפקת ופורצת בבכי.
"ש…" אומרת לי סבתא, "אני פה, ואני לא אעזוב אותכם יותר לעולם."
סבתא מרפה ממני ומחבקת את אליוט. "תשמור עליה, היא הדבר הכי יקר שלנו," היא אומרת לו.
"אני שומר עליה יותר משאני שומר על עצמי," הוא עונה לה.
"מי היה מאמין שלי תהיה רופאת נשים, וגם הגבר שהיא בחרה," אומרת סבתא, "ניהלתי את מחלקת הנשים בבית החולים בלונדון, אבל הגיע הזמן שבגיל שבעים וחמש אפרוש, ואבוא לחיות עם המשפחה שלי, בעיקר כשיש לי חתונה להתכונן אליה."
"רק אחת?" שואל אליוט בחיוך.
"חיכיתי כל כך הרבה שנים, יש לי סבלנות," היא עונה לו.
"זה יקרה בקרוב סבתא," הוא אומר, "אבל כפי שאמרת יש לנו חתונה להתכונן לקראתה."
אנחנו נפרדים וחוזרים לתחנת האחיות להתעדכן.
"זה לא יאומן כמה אתן דומות," אומרת אנט, "ממש כאילו שיכפלו אתכן."
"סבתי ילידת סקוטלנד, שם השיער האדמוני לא נדיר כמו פה. אני מקווה שכבר לא אצטרך לענות על השאלה האם זה הצבע הטבעי שלי," אני צוחקת, "וגם לא אם השפתיים שלי עברו טיפול. הנה לפניכם ההוכחה שהכל אצלי טבעי."
אנחנו מקבלים קריאה שיולדת מגיעה לחדר לידה. "את או אני?" שואל אליוט.
"תחליט אתה," אני עונה לו.
"נו האמת, אז זה מה שצפוי לנו כעת?" שואלת ד"ר שילון, "אני אלך."
"זאת בטח בת," אומרת בשקט אנט ומעלה חיוך על פניי.
"אני לא יודעת מה מצחיק," אומרת ד"ר שילון שלא שמעה מה העירה אנט.
"את יודעת ד"ר הדסון, זה שהזדיינת עם ד"ר דוסון, זה עוד לא אומר כלום," היא מסננת בארסיות לעברי. אני מחליטה לא להגיב. "ידעתי! אז הוא זיין אותך…" היא מגחכת.
אני מסמנת לאליוט שלא יגיב.
אחרי שעה חוזרת ד"ר שילון ומודיעה שהיא ילדה שתי בנות. "אני לא מבינה למה היא מדבר בטון מתנשא כזה, זה לא היא שנשאה את התאומות כל תשעת החודשים ברחמה," אומרת אנט.
"נכון, אבל עדיין היא עשתה עבודה טובה, והלידה עברה ללא בעיות מיוחדות," אני מצננת את הטון הלעגני של אנט.
שאר המשמרת עוברת בלי הרבה דרמות מיותרות.
אנחנו נוסעים למגדל הנהר כדי לבחור את הבגדים במיו מילאן.
"ניפגש יותר מאוחר בחנות," אומר אליוט כשהוא מחנה את הרכב. אני מסתכלת עליו, אבל פניו חתומות.
'מה יש לו לעשות שכל כך חשוב? למה הוא לא משתף אותי' אני מרגישה חוסר נוחות. 'מה הוא מסתיר ממני? האם זה קשור לאימו עליה הוא סירב לדבר?'
"כרצונך," אני אומרת וממהרת לעלות לחנות בה מחכה לי כבר ליאה. אני רואה שגם אימא וסבתא כאן, וההרגשה הלא נעימה שהייתה לי כשאליוט לא הסביר לי למה הוא לא בא איתי, נעלמת.
"אני רוצה לשמוע את דעתך," אומרת לי אימא, "תעזרי לי להחליט איזה שמלה לבחור."
היא מודדת שלוש שמלות, אחת אחרי השנייה. "אני רוצה לשמוע מה את הכי אוהבת," אני אומרת לה.
"לא, אני רוצה לשמוע מה את הכי אוהבת," היא עונה.
"אני אהיה כנה איתך. אני יודעת שהשלישית היא בעלת מחשוף קצת עמוק, אבל הבד שלה מדהים ויושב עלייך בצורה מושלמת. אבל אני באמת…" אני לא יודעת איך היא תגיב לבחירה שלי.
"אלא בדיוק המילים, אחת לאחת, שפיית' אמרה לי. היא רצתה את האישור שלך. זו השמלה שהיא הכי אהבה," אומרת לי ליאה, "ואני מודה שגם בעיניי היא הכי מתאימה. עכשיו תורך לבחור שמלה."
"למה שלא תבחרי לי את, אימא," אני אומרת.
"אני חושבת ש…" אימא מוציאה שמלה כחולה ומראה לי. "אבא וכל הגברים של המשפחה לובשים חליפות בצבע כחול," אומרת אימא בחיוך.
"מעניין איזה צבע אליוט יבחר," אני מהרהרת בקול.
"את מוזמנת להסתובב ולראות," היא עונה לי.
אני מסתובבת לאחור ורואה את אליוט לבוש חליפה כחולה, חולצה לבנה, ועניבה בצבע התואם לחליפה. הוא מביט בי בריכוז והחליפה רק מבליטה את העיניים שאני כל כך אוהבת.
"אתה פשוט …מעלף," אני אומרת לו ומתקרבת כדי לחבק אותו, אבל הוא מושיט ידו לפנים ומסמן לי לעצור. אני מביטה עליו מבולבלת."אני לא מבינה," אני ממלמלת.
הוא מוציא מכיסו קופסה מקטיפה כחולה. אני לא נושמת. הוא כורע לפניי על ברכו. עיניו לא משות מעיניי.
אליוט פותח את הקופסה, וטבעת משובצת יהלומים נגלית למול עיניי. "אני מתרגש," הוא אומר לי, "זה אחד הרגעים הכי חשובים בחיים שלי, הרגע שמפריד בין כל מה שקרה עד היום, ומתחיל את כל העתיד שלפנינו. אין דבר שאני בטוח בו יותר מהעובדה שאני רוצה להיות איתך לנצח, לשאת אותך לאישה, להקים איתך בית, להביא ילדים לעולם, ולחיות כל רגע את הנצח שלי. אני כל כך אוהב אותך. אליזבת הדסון, אם עד עכשיו זה לא היה מובן, אני מבקש ממך להינשא לי."
"אם עד עכשיו זה לא היה מובן, זה כל מה שאני רוצה. התשובה היא כן!" אני אומרת לו נרגשת. "אני מודה שלא יכולתי לדמיין שזה יקרה היום. אני כל כך אוהבת אותך."
אליוט עונד את הטבעת על אצבעי, ואני עדיין מתקשה להאמין. "היא כל כך יפה," אני אומרת לו.
"את יותר," הוא עונה ומנשק אותי נשיקה רכה על שפתיי. "המשך יבוא," הוא לוחש לאוזני בלבד.
"עכשיו כשאני רואה את החליפה של אליוט, אני יודעת שבחרת את השמלה המושלמת עבורי," אני אומרת לאימא.
"תודי לליאה, היא ידעה מה הוא בחר," אומרת אימא.
אני נכנסת למלתחה, לובשת את השמלה ונעמדת ליד אליוט. הוא מוציא מכיסו את הטלפון הנייד, לוקח את ידי, מניח אותה על ליבו, כך שאפשר לראות את הטבעת, ומצלם אותנו.
"אתה מתכוון לעלות את התמונה ברשת החברתית?" אני שואלת בפליאה.
"לא מתוקה שלי, אני שולח אותה לאבא שלי," הוא אומר. אני מסתכלת עליו והוא כבר מבין. "אף מילה עליה. הבטחתי לך שאספר לך הכל."
אני מוציאה את הנייד שלי, ויוצרת קבוצה חדשה בווצאפ – המשפחה שלי
אני שולחת הזמנה לאליוט, אבא, אימא, הריסון והארי. כולם מצטרפים מייד.
"תעלה את התמונה שלנו," אני מבקשת מאל.
אדוארד הדסון: אני כל כך מתרגש!
הריסון הדסון: כמה חיכית להודעה הזאת. מזל טוב!
הארי הדסון: @אליוט ברוך בואך למשפחה שלנו!
אימא מבקשת מליאה שתארוז את השמלה.
אדוארד הדסון: סיימתן? אני יכול כבר לבוא?
פיית' מקנזי: מחכים לך.
אבא מגיע מייד. הוא מחבק אותי, וניגש לחבק את אליוט. "אני יכול לומר לך כעת, שכשראיתי אותך באותו יום בוועדה, ידעתי שאתה כרוך אחרי אליזבת, שאתה אוהב אותה באמת. ראיתי את ההתנהלות שלך בדיון, וידעתי שאתה תמצא את הדרך לחזר אחריה, ולגעת בליבה. למרות שהיית זקוק להרבה סבלנות ונחישות, לא ויתרת.
תראה אותי, עברו עשרים ושמונה שנים מאז ענדתי על אצבעה של פיית' טבעת אירוסין, ורק היום אני זוכה לממש את ההבטחה שלי לשאת אותה לאישה. כך נראית אהבת אמת. עם כל המכשולים שנמצאים לפניך, אתה יודע שאין אפשרות אחרת, כי היא האחת ויחידה עבורך. לא יכולתי לבקש חתן טוב ממך ללי שלי. ברוך בואך למשפחה."
אני ניגשת לפשוט את השמלה, וכך עושה גם אליוט. אנחנו מביאים את הבגדים שרכשנו לחתונה, לקופה. "אני משלם עבור כולם," אומר אבא, "וזה לא נתון לויכוח." אני תוהה האם הוא אומר זאת לנו, או לליאה.
"סגרתי לכם את הקומה של הסוויטות מיום שישי בצהריים עד יום שני בבוקר," אומר אלכס רוטשילד שמופיע פתאום, לאבא. הייתי צריכה לדעת שהאירוע יתקיים במלון אורכידאה ניו יורק בבעלות אלכס, בעלה של ליאה.
"מגיע לכם מזל טוב," הוא פונה אליי, "כשתחליטו על תאריך לחתונה שלכם תודיעו לי," הוא אומר לי.
"אני אלכס," הוא אומר ומושיט יד לאליוט. "זכית באוצר נדיר."
"אני יודע, אין מאושר ממני," אומר לו אליוט ומושיט ידו, אלא שאלכס מפתיע ומחבק אותו. "פיית' וליאה שלי חברות נפש. כבר מזמן אנחנו משפחה, ועכשיו גם אתה."
"אני לא יודע מי מבני משפחתך מגיע לסוף השבוע, אבל כיוון שסגרתי את הקומה, אתה יכול להזמין את מי שאתה רוצה," אומר אלכס.
"תודה אלכס על הכל," הוא אומר לו.
אליוט שאוחז את ידי, מחזק את אחיזתו. אני מביטה עליו. שפת הגוף שלו משדרת קשיחות. משהו עובר עליו. "אני נחנק," הוא לוחש לי, "אני רוצה ללכת מפה."
"אנחנו הולכים," אני אומרת בקול עליז, הכי מנוגד למה שאליוט משדר.
"ומה עם ארוחת הערב? הזמנות מקומות בחדר הפרטי אצל בן," אומר אבא.
"אני רוצה לטייל קצת עם בעלי לעתיד לאורך הטיילת," אני ממשיכה לדבר באותו טון קליל.
"יש לך משפחה מדהימה. מדהים איך הם קבלו אותי מייד כבן משפחה, ונתנו לי להרגיש רצוי," אומר אליוט בקול מאופק.
"הם שמעו כל השנים ממני שאני לא רוצה זוגיות, ושישכחו מזה שאני אקים משפחה משלי. לכן אין להם ספק שאתה גבר מיוחד במינו. חוץ מזה שהם רואים באיזו אהבה אני מסתכלת עלייך, כמה אני מרגישה חופשיה ומאושרת. יש להם ביטחון מלא שלעולם לא תפגע בי," אני אומרת לו.
"את יקרה לי יותר מחיי, לעולם אראה את טובתך לפני הכל," הוא אומר לי.
"אני כל כך מבין את מה שעברת. אני מודה על הריסון והארי שהיו אי השפיות שלך כל השנים. כואב לי על הסבל שאביך עבר. זה לא יאומן לחכות לממש את האהבה שלך כל כך הרבה שנים, למרות שהוא היה איתה בקשר. אני לא יכול לדמיין איך זה ללכת לישון יום אחד בלעדייך.
קיבלתי בעבר הצעה להצטרף לצוות של רופאים במגנוליה המרכז שמלווה נשים בהריון ולידה, שקשור לבית החולים שלנו. עד היום דחיתי את הפניות, למרות שהם כל הזמן מנסים לשכנע אותי. אני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לשנינו לשקול את זה. אין שם תורנויות כמו אצלנו, כיוון שזאת מרפאה," אני אומר ללי.
"נשמע לי רעיון מעולה. בעיקר שזה יאפשר לנו לעבוד באופן עצמאי," היא עונה לי.
"בואי נלך לשבת על הספסל," אני מציע לה. אני זקוק לכל כוחות הנפש שלי כעת. אני פותח את החולצה שלי וחושף את הקעקוע שעל צידו השמאלי של גופי.
"אמנם הייתי שרוי בהר געש של רגשות שאיימו לשרוף את כולי, אבל עדיין כל דבר שנחרט על גופי נעשה מתוך מחשבה. בחרתי בצידו השמאלי של גופי, כיוון שרציתי לכבות את האש שאיימה לשרוף את הלב שלי. העדפתי שהקעקוע יעשה במקום שאינו חשוף לעיני כל, ולא למשל לאורך היד, כפי שהוא צוייר על ידי האמן במקור. גם ביקשתי ממנו להגביל את המקום שהוא משרטט לכתפי, כך שעדיין אוכל ללבוש חולצת בעלת שרוול קצר.
הייתי בן שש עשרה, עדיין קטין, והיה לו ברור שאני מתחת לגיל המותר, וכי עליי להביא אישור מההורים. 'אני יכול לזייף לך אישור,' אמרתי לו בנחישות, 'או שפשוט תקבל את זה שאני לא מתכוון לוותר על הצורך שלי לחרוט את הכאב שלי על הגוף הבוער שלי.' הוא התרשם מאד מבחירת המילים, אבל התנה זאת שאעשה זאת אחרי השקיעה, כשהסטודיו אמור להיות סגור.
בחרתי בקעקוע של להבות אש, אבל הוא הפתיע אותי וסרב. אז נכון שזה מה שהקעקוע מסמל, אבל הוא עידן אותו."
אני מוציא את הנייד ומראה לה שעל החזה היו חרוטות מילים. "את אלה כבר היסרתי ממני. אם את רוצה אדאג להסיר את הכל," אני מתוח לראות מה תאמר.
"לא אהוב שלי. זה חלק ממך," היא אומרת.
"זה חלק ממי שהייתי. אני רוצה להיות טוב יותר עבורך," אני אומר לה.
"אני רוצה שלא תתבייש בגוף שלך, שתרשה לעצמך ללכת, לפחות לידי, חשוף. זה לא גורע ממה שאני חושבת ומרגישה כלפייך."
"העולם הוא לא גן של וורדים, יש בו לא מעט קוצים, אבל האהבה שלי כלפייך טהורה, חפה מכל אלה, למרות הלב השרוט שלי. אני רוצה שתדעי שגם בימים שהזכרונות יציפו אותי, אהיה שם בשבילך," הוא אומר.
"אם יש לי בטחון במשהו בחיים האלה, זה בכך שתמיד ידייך יהיו לי למגן," היא אומרת לי.
אני נושם עמוק. אוזר את כל האומץ שבי. הידיעה שהיא בטוחה איתי, נותנת לי את הכוח.
"אני מעריץ את אבי. הוא גבר מדהים, וממנו למדתי איך נראית אהבת אמת. הוא תמיד היה ויהיה שם בשבילי. אני לא יודע על מה יותר כאב לי, הבגידה בו, או ההבנה מי היא.
ילד לא צריך לבוא הביתה ולמצוא את אימו במצב אינטימי עם גבר זר. והכי גרוע שהיא לא חשה כל צורך להתנצל. "'אתה לא מבין מה זה להיות שעות רבות לבד, כשבעלך בונה לו קריירה מזהירה בבית חולים.'
שבועות, הגניחות שלה רדפו אותי, הדהדו בראשי. חשבתי שאני עומד לאבד את שפיותי. כמובן שהיא איימה עליי שאם אספר לאבי, אשלם על כך מחיר כבד. 'החיים שלי הם לא עניינך.'
אני לא יכול לשכוח את המבט בעיניה, הטון בו דיברה איתי, כאילו אני האויב, והיא מלאך טהור."
אני מפסיק ומסתכל עליה. לי מחבקת אותי ומושכת אותי אליה. אני מתחפר בכתפה. אני אמור להרגיש הקלה, אבל אני לא יודע מה היא מרגישה.
"תודה ששיתפת אותי," אני שומע אותה אומרת אחרי שתיקה ארוכה. "אני מרגישה שזכיתי שאתה נותן בי כך את אמונך. ולא, אני לא אוהבת אותך פחות," היא אומרת. "אמרת שאביך לא ראה מעולם את הקעקוע."
"יותר משפחדתי שהוא יכעס, פחדתי שהוא יהיה מאוכזב ממני," אני אומר לה שוב.
"אתה חושב שגם כעת הוא יהיה מאוכזב ממך?" היא שואלת.
"את רומזת שעליי לספר לו?" אני שואל מופתע.
"אני חושבת שיותר מכל, מעיק עליך שאתה מסתיר זאת ממנו," עונה האישה החכמה שלי, שמדייקת את מה שאני מרגיש.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי ומתקשר לאבא. "אני כל כך מתרגש אל. אין לי מילים לתאר כמה שמחתי לראות את התמונה שלכם. אני כל כך גאה בך," הוא אומר.
'נראה אם תהיה גאה בי כשאספר לך את האמת,' אני ממלמל בשקט.
"לא הבנתי מה אמרת אל," אומר אבא מבולבל.
"יש לי משהו לספר לך," אני אומר לו, "אני מקווה שלא תהיה מאוכזב ממני."
"אין שום דבר שיגרום לי להרגיש כך כלפיך," אומר אבי.
"יש משהו שאני מסתיר ממך כבר הרבה שנים," אני אומר, ומרגיש שקשה לי לדבר.
"אם יש משהו שאסור שיקרה, זה שהורה מעמיד את הילד שלו במצב שעליו לבחור בין אחד מהוריו. אני ידעתי על הבגידות שלה. היא לא טרחה להסתיר זאת, ולכן שמתי מעקב אחריה. המצלמה תיעדה גם את השיחה שלה איתך, ואת המילים המאיימות. זאת הסיבה שדרשתי ממנה שתעזוב עוד באותו יום. לקח לי זמן רב עד שהסכמתי בכלל לדבר איתה.
הראיתי לה את מה שהראה לי החוקר, כדי שלא יהיה לה ספק שזה לא אתה שסיפרת לי.
כיוון שלא העלית את הנושא, הינחתי לו. חשבתי שהוא לא השפיע עליך עד שקיבלתי טלפון מאמן הקעקועים שהודיע לי על הביקור שלך אצלו.
ראיתי שאתה נשרף בפנים, הדרדרת בלימודים, הסתגרת בעצמך. כשהבנתי שאתה לא מרפה מענין הקעקוע, אישרת לו בלב כבד לעשות לך אותו.
"אתה ידעת?!" אני לא מאמין למשמע אזניי.
"נלחמתי בעצמי לא לספר לך שאני יודע. ידעתי שכשיגיע הרגע הנכון, אתה תספר לי. והנה הגיע היום. לפעמים צריך לחכות נצח שדברים יקרו, אבל כשאתה אוהב מישהו מכל הלב, אתה מסוגל לחכות. אני שמח אל שהיום הזה הגיע."
אני מסיים את השיחה. "אני מרגיש הקלה גדולה," אני אומר לה, ומספר לה על תוכן השיחה. "אבל לה אני לא מוכן לסלוח. היא לא עשתה שום צעד לקראתי.
למרות שהוריי התפייסו, ואני לא שופט את אבי על שבחר לסלוח לה, אני באמת לא יודע מה קרה ביניהם פרט לאותו יום ארור, אני לא מסוגל לשבת לידה באותו שולחן."
"זה היה התפקיד שלה לתקן דברים עבורך," היא אומרת לי.
"איך זכיתי שיש לי אותך, שאת מכילה אותי למרות כל מה שאני מספר לך?" אני שואל.
"כי אתה לא מנסה ליפות את העולם עבורי, אלא מראה לי את האמת העירומה. אני יודעת שלא יהיו בינינו סודות."
"אני כל כך אוהב אותך לי שלי," אני אומר לה ומחבק אותה חזק.
היא מניחה את ראשה על ליבי וחיוך עולה על שפתיה היפות. "זאת המנגינה האהובה עליי ביותר," היא אומרת כשהיא מקשיבה להלמות ליבי, ומגישה לי את שפתיה היפות. אני לא מחכה וסוחף את שנינו בנשיקה סוערת.
"אז כך נראה הנצח," אני אומר לה, אוחז בידה, ומוביל אותה חזרה לבית הקפה בו ממתינים לנו בני משפחתה.
