מצד אחד ידעתי שהעובדה שד"ר בלייר ידע שאנחנו בזוגיות, תעורר בו כעס, מצד שני אני לא מתכוון להסתיר אותה. היא חלק בלתי נפרד מחיי, ואם למישהו יש בעיה עם זה, שיתמודד.
"היית חייב לקחת דווקא אותה," הוא מסנן לעברי אחרי שהפרופסור עוזב, "ועוד מתי, לפני שאני נכנס לחדר ניתוח, שגם אותו היטלת עליי."
"תגיד לי אתה שומע את עצמך?" אני שואל אותו בנועם, "למה אתה נשוי, אם כל הזמן אתה מחפש אחרות בחוץ?
ברור לך שאם ריילי לא הייתה מעוניינת בקשר איתי, זה לא היה קורה בינינו?
לא ידעתי שיש לך בעלות על כל הנשים, ורק אם ישנה מישהי שאתה לא מעוניין בה, או שהשתמשת בה וזרקת אותה, רק אז מותר לי להתקרב אליה. אתה בכלל מבין איך הדברים שלך נשמעים?
ובקשר לניתוח, זה אתה שהתלוננת עליי בפני הפרופסור. הוא עשה כרצונך, ועכשיו גם על זה אתה מתלונן? שיהיה לך בהצלחה."
"אני לא מתכוון להיכנס לחדר הניתוח. אני מעביר לך את האחריות," הוא מסנן לעברי.
"תקשיב לי טוב, אני לא יודע מה עובר עליך, ולכן אני לא שופט אותך, אבל אל תשכח שזה ניתוח חירום, ויש מנותח שמחכה בחדר ניתוח שיצילו את חייו. זה לא הזמן לנהל איתי שיחות כעת," אני מאיץ בו ללכת.
ד"ר ביילי נשאר נטוע במקומו. אני מבין שזה לא הזמן ללמד אותו לקח. "ניצחת. אני בא איתך לחדר הניתוח, אסור לבזבז אפילו דקה אחת."
אני הולך בצעדים מהירים לעבר חדר הניתוח, מניח את הכרטיס שלי על הצג שעל הקיר, והדלתות נפתחות באיטיות שמוציאה אותי מדעתי.
*
"חייבים לטפל בנושא הזה של פתיחת הדלתות בכניסה לחדרי הניתוח," אמרתי לארורה, "זה לא יתכן שהן תפתחנה באיטיות רבה. לא פעם מובלת במהירותהמיטה ועליה המועמד לניתוח , הרי מה שנעשה שם זה עניין של חיים ומוות, לא ייתכן שנתעכב ונאלץ לחכות דקה ארוכה עד שהדלת תפתח לרווחה.
ארורה הבטיחה שתטפל בנושא. אני רואה ששוב זה לא טופל.
ביזבזתי זמן רב בויכוח עם ד"ר בלייר, וכל דקה חשובה כעת. בכל מקרה אני צריך להתרכז כעת בניתוח, לא בזוטות האלה.
*
"ספר לי מה אתה יודע על המנותח," אני שואל את ד"ר בלייר.
"אל תשכח את מקומך," הוא נוהם לעברי. אני נושם עמוק. זה עומד להיות סיוט, אבל אני לא מתכוון לנהל ויכוח על חשבון החולה.
אני רוחץ את ידיי בשתיקה, מרוקן את המחשבות ממוחי כדי להיכנס לחדר הניתוח רגוע, וממתין שד"ר בלייר יסיים להתכונן, אבל הוא, משום מה, מתמהמה.
"תתחיל אתה," הוא מפתיע אותי.
"אתה רציני?" אני שואל.
"לך כבר, חבל על כל דקה," הוא אומר. אני מביט עליו ומבין שהוא רציני.
'אז אתה מושך את הזמן בכוונה,' אני חושב לעצמי, ונכנס לבד לחדר הניתוח.
"אנחנו לא במצב טוב," אומר לי הרופא המרדים ומצביע על המדדים.
אני מבקש לראות את צילומי ההדמייה האחרונים שנעשו לחולה. אין זאת הפעם הראשונה שלו בחדר הניתוח, וכל המאמצים שנעשו להציל את חייו עד היום, הצליחו להשאירו אמנם בחיים, אבל לא עזרו להתגבר על הבעיה. עבורי זאת הפעם הראשונה שאני מנתח אותו.
"אני אנסה לנקז את הנוזלים מהמוח. שיהיה לנו בהצלחה," אני אומר. אני מעיף מבט לדלת, ועדיין אין סימן מד"ר בלייר.
"סלמה, אני צריך אותך צמודה אליי," אני אומר לאחות שנוכחת באופן קבוע בניתוחים שאני מוביל.
"ראיתי שהוא עושה הכל, כדי לא להיכנס לחדר הניתוח," היא אומרת לי, את מה שאני כבר יודע.
"אין לנו זמן כעת לפוליטיקה. תעקבי אחרי המדדים שלו," אני אומר ומתחיל בניתוח.
לו הייתי נדרש להמר איך יסתיים הניתוח, אני מודה שלא הייתי בטוח מה תהיה התוצאה. אני מביט מרוצה על מדדים ששוב עלו, והם יציבים. אני מקשיב לקצב הלב, ומרגיש סיפוק גדול.
"כמו תמיד, תענוג לעבוד איתך ד"ר סינקלייר," אומרת לי האחות סלמה.
"סיימנו," אני אומר, "אתם יכולים להעביר אותו להתאוששות."
אני יוצא מחדר הניתוח, ורואה את ד"ר בלייר יושב על הספסל ובוהה באוויר.
"בוא נלך לבשר למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה. לא נותר אלא להמתין לראות שמצבו ממשיך להיות יציב," אני אומר, והוא מסתכל עליי במבט לא ברור.
"הפעם אני מאמין שפתרנו את הבעיה. ארבעים ושמונה השעות הבאות הן קריטיות, כפי שאתם יודעים, אבל אני מאמין שהוא יהיה בסדר. הוא כעת בחדר התאוששות. הצוות יודיע לכם מתי יוכל אחד מכם לראות אותו," אני אומר למשפחה וניגש למלא את הדוח אודות הניתוח.
אנחנו עומדים לחזור למחלקה, ואני כבר משתוקק לספר לריילי שהניתוח עבר בהצלחה. אני מוציא את הנייד ושולח לה הודעה קצרה.
סקייליר סינקלייר:
הניתוח הסתיים בהצלחה.
אני בדרך למחלקה,
נדבר בקרוב.
מתגעגע
היא עונה לי מייד.
ריילי ווסטון:
גאה בך!
מתגעגעת יותר
'מתוקה שלי,' אני ממלמל בלי קול, 'האור של חיי.'
"הניתוח הסתיים. החולה נמצא כעת בהשגחה בטיפול נמרץ. אני מאמין שהוא יצא מזה," אני אומר לארורה. "משהו מעניין קרה?"
"אתה יכול לבדוק את החולה בחדר שמונה? הוא מתלונן על כאבים בזרוע ימין," היא אומרת, ומניחה את התיק של החולה על הדלפק.
"נו תגיד כבר את מה שיש לך לומר," נוהם מאחוריי ד"ר בלייר.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," אני אומר ופונה לעבר החולה בחדר שמונה.
"אני מבין שבסוף הצטרפת לניתוח של ד"ר בלייר," פונה אליי הפרופסור שמגיח פתאום מחדרו.
"כן," אני עונה קצרות.
"ואיך היה?" הוא שואל.
"נראה שהחולה יצא מכלל סכנה," אני עונה.
"אתה מבין טוב מאד למה אני מתכוון," הוא אומר בסבר פנים חמור.
"הכל בסדר," אני עונה לו.
"למה שיקרת לו? למה לא אמרת לו שלא תיפקדתי?" שואל ד"ר בלייר. אני מסתובב אליו, ורואה שהוא חיוור, וזיעה ניגרת ממצחו.
"ספר לי מה אתה מרגיש כעת. אתה לא בסדר," אני אומר לו, ומוביל אותו לשבת על הספסל.
"אז עכשיו את יורד עליי?" הוא אומר ומתנשם בכבדות.
"תשים כבר את האגו המחורבן שלך בצד. משהו עובר עליך מייק, ואני צריך שתגיד לי מה, כדי שאוכל לטפל בך," אני אומר לו.
"אני לא יודע, אבל מאתמול אני מרגיש שמשהו לא טוב קורה לגוף שלי. אני מרגיש רע, ממש רע," הוא אומר, והפעם המבט בעיניו מראה על מצוקה.
"ארורה תקראי מייד לסניטר, ותסדרי לי מיטה פנויה," אני מורה בקור רוח, למרות שאני ממש דואג לו.
הניסיון שלי במצב חירום מוכיח את עצמו, ותוך דקות ספורות ד"ר בלייר מחובר למוניטורים, שמראים על פעילות לא רגילה של הלב, ודופק לא יציב.
"אתה בידיים טובות," אני אומר לו, ומתחיל להזרים לו תרופות למחזור הדם, אחת מהן להרגעה. "שלא תעשה לי זאת יותר. לרגע חשבתי שאתה כועס עליי. למה לא אמרת שאתה לא חש בטוב?" אני גוער בו.
"אני מקנא בך שכבשת את ליבה של ריילי. היא נראית ילדה ממש מתוקה. אתה צודק, אני מסתכל על נשים רק עם מחשבה אחת בראש. האם אני באמת מממש אותה? אני רק פטפטן גדול. אני מאחל לך שתהיה מאושר איתה." אני מתפלא על גילוי הלב שלו.
"אתה מבין אני נשאתי לאישה בת למשפחה עשירה. חשבתי שהעובדה שאני רופא מנתח שמרוויח משכורת גבוהה בכל קנה מידה, יהיה בה כדי לצמצם את הפער בינינו. אבל לא, היא תמיד תזכיר לי מאיפה היא באה. אתה יכול להבין שזה מערער את הגבריות שלי?
לפעמים אני רוצה לשאול אותה למה הסכימה להתחתן איתי. אז את ההערכה למי שאני, אני מחפש במקומות אחרים, לא כדי באמת לעשות עם זה מישהי אלא רק כדי ללטף לי את האגו הפגוע שלי."
"ואני בא ממקום שנשים מחפשות את קירבתי בגלל שאני בן למשפחת סינקלייר. מעולם לא יכולתי לדעת אם הן מעוניינות בי, או במה שאני מביא איתי.
למרות שהבנתי שריילי לא ידעה מאיזו משפחה אני בא, העמדתי אותה במבחנים כדי לראות שהיא באמת רואה אותי כגבר, והיא לא איכזבה," אני משתף אותו. הפעם השיחה מתנהלת בלי טיפת מתח בינינו.
"אני רואה שהמדדים שלך שוב נראים טוב, ובכל זאת אני מבקש לערוך לך כמה בדיקות."
אני קורא לארורה. "תמלאי לו טופס אישפוז, ואני מבקש שתיקחי לו בדיקות דם. אני כבר מסמן לך איזה בדיקות אני רוצה לעשות.
כשתסיימי אני מבקש שתזמיני לכאן קרדיולוג. אני לא חושב שיש לו בעיה בלב, אבל אני רוצה לקבל אישור על כך," אני אומר לה, "ותבקשי מד"ר מייסון שיבדוק את החולה בחדר שמונה.
"עכשיו כשאנחנו שוב לבד, תספר לי מה עובר עליך, מה גרם למצב בו אתה נמצא?" אני שואל אותו.
"היא רוצה ילד, אבל אני לא מצליח להכניס אותה להיריון," הוא משתף אותי להפתעתי.
"חשבת לערוך בדיקת איכות זרע?" אני שואל אותו עניינית.
"זה מה שמתסכל אותי, הבדיקה הראתה שהאיכות בסדר, הכמות ומהירות התנועה. אין שום דבר פגום בי," הוא אומר.
"אם כך אני לא מבין מה הבעיה. תבקש ממנה שתבדוק מה קורה אצלה. היום יש לא מעט פתרונות. ואולי זאת בכלל בעיה פשוטה, ואתם סתם מתענים?" אני שואל.
"הלוואי וזה היה כל כך פשוט." הוא פולט אנחה.
"תענה לי בכנות, אתה אוהב אותה מייק?" אני שואל. אני באמת רוצה לעזור לו.
"מאד," הוא עונה ועיניו מתמלאות ברגש.
"אתה רוצה להביא איתה ילדים לעולם?" אני ממשיך להוביל את השיחה.
"אני רוצה שתהיה לנו משפחה. בשבילה, וגם בשבילי. אני בטוח שהיא תהייה אימא נהדרת," הוא אומר בקול חנוק.
"אתה צריך לומר לה זאת. ספר לה על הבדיקה שעשית, ותבקש ממנה שתלכו יחד לבדוק מה קורה איתה," אני מציע.
"אתה באמת רוצה?" אני שומע קול נשי מאחוריי.
"מה את עושה פה?" הוא שואל מופתע.
"האחות במחלקה סיפרה לי שאתה חש לא בטוב," היא אומר לו בדאגה.
"אבל יש לה היום ישיבה מאד חשובה," הוא אומר. ניכר עליו שהוא מתקשה לדבר כעת.
"יותר חשובה ממך מייקי?" היא שואלת. "ד"ר סינקלייר, שמעתי מה שאמרת למייקי. יש סיבה שאני לא נכנסת להיריון. חשבתי שהוא לא באמת רוצה ילד ממני," היא אומרת לי.
"תסבירי," אני אומר לה, למרות שברור לי שאני כבר מבין.
"שמעתי את השיחה שלכם. אתה לא יודע כמה אני מעריצה אותך מייקי. העושר של המשפחה שלי, זה משהו שלא אני עשיתי במו ידיי, אי אפשר לזקוף אותו לזכותי, למרות שאני עובדת בעסק המשפחתי. ואתה, שבאת ממשפחה ממוצעת, הגעת לגבהים שאני רק יכולה לחלום עליהם.
אין דבר שאני רוצה יותר, מלהיות אם ילדיך. עכשיו כשאני יודעת שגם אתה רוצה, אני אעשה הכל שזה יקרה," היא אומרת.
אני יוצא בשקט מהחדר. אני עדיין מתקשה להכיל את מה ששמעתי. אני מודה שאני נסער מהשיחה איתו, מגילוי הנפש שלו. אני מרגיש שאני זקוק לראות את ריילי, ומתקשר אליה.
"יש לך כמה דקות בשבילי?" אני שואל כשהיא עונה.
"אצלי או אצלך?" היא עונה, וגורמת לי לחייך.
"מתוקה שלי! אני בא אלייך," אני אומר.
"אני זקוק לכמה דקות הפסקה. זה היה ניתוח מאד מורכב, וההתמוטטות של ד"ר בלייר, לא הוסיפה. כשתגענה התוצאות שלו, אם עדיין לא אחזור, תשלחי לי הודעה," אני אומר לארורה.
"לאיפה אתה הולך?" היא שואלת.
"להיפגש עם האישה שלי, אני זקוק לשאוב ממנה קצת אנרגיה," אני עונה בלי לחשוב. אני רואה את המבט הלא מרוצה על פניה, אבל מתעלם. בסופו של דבר זאת לא בעיה שלי שהיא עדיין לא מבינה שאין לי עניין בה.
“אני כל כך מתרגשת," אומרת סבין, אחות חדשה שהגיעה למחלקה רק הבוקר. "אני לא מאמינה שהוא פה." אני רואה אותה פותחת את החלוק שלה, ומותחת את השמלה שלה כלפי מטה.
'למה בעצם היא לובשת חלוק, ולא מדי אחות?' עוברת המחשבה בראשי. לרגע אני לא חושבת מה גורם לה להתנהג כך.
"ריילי," לוחשת לי אביגייל, ומסמנת לי בראשה לעבר דלת הכניסה למחלקה.
אני מפנה מבטי, ומרגישה את הלב שלי מגביר את פעימותיו. יש לו בהחלט הליכה מרשימה, ונוכחות עוצמתית. הרי לא סתם נמשכתי אליו.
הוא פורש את זרועותיו, ואני ממהרת לקראתו.
"מה את חושבת שאת עושה?" נוהמת לעברי בכעס סבין, ומנסה לעצור אותי.
"מה את חושבת שאת עושה?" אני שואלת אותה באסרטיביות.
"אל תחשבי שרק בגלל שאת רופאה, הוא יעדיף אותך," היא ממשיכה.
"מעבר לאופן ההתנהגות שלך, שלא מקובלת עליי, ד"ר סינקלייר בא לכאן בגללי," אני אומרת לה.
"תחיי באשליות," היא נוחרת בבוז.
אלא שאז סקייליר, שכבר מגיע אליי, מחבק אותי, ומעניק לי נשיקה, קצת ארוכה מהמקובל. "אני גונב את האישה שלי לכמה דקות. תאלצו להסתדר בלעדיה," הוא אומר לאביגייל.
"יש לי כל כך הרבה לספר לך," הוא אומר, ומשאיר את סבין פעורת פה.
"מה את מסתכלת עליהם ככה?" שואלת אביגייל בטון של אחת שיודעת, "היא בת הזוג שלו, הם גרים יחד."
"הפרופסור קרא לי לשיחה בעקבות מה שקורה עם בלייר. הוא אמר בין השורות שהוא מעדיף אותי על פניו, למרות שבלייר ותיק ממני. ביקשתי ממנו שיתן לבלייר להוביל את הניתוח, אבל בלייר לא היה מרוצה מזה. הוא רצה שאבוא איתו, אבל סירבתי.
בסופו של דבר טובת החולה עמדה לנגד עיניי. הוא נותח כבר מספר פעמים, אבל ללא הצלחה מרובה. הגעתי עם בלייר לחדר הניתוח, אבל מצאתי את עצמי לבד. התברר שכל הניתוח הוא פשוט ישב בחוץ.
כבר הבנתי שמשהו עובר עליו. הוא היה המום שלא אמרתי לפרופסור שכל הניתוח נפל על כתפיי. תוך כדי דיבור איתו הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליו. הוא החוויר והזיע. הכנסתי אותו מייד לאחד החדרים, והתחלתי לבדוק אותו. מסתבר שיש לו בעיות בבית, כל זה בגלל חוסר תקשורת.
תבטיחי לי שאף פעם לא תשמרי דבר בבטן אם משהו מציק לך,תמיד תדברי איתי. אני מבטיח לך שאין דבר בעולם שאת לא יכולה לומר לי," הוא אומר לי.
אין לי מושג מה קרה עם ד"ר בלייר, אבל אני יודעת שאני לא אסתיר ממנו דבר. "אני מבטיחה לך. אתה החבר הכי טוב שלי, למה שאסתיר ממך משהו?"
"מסתבר שהיא רצתה ממנו ילד, אבל חשבה שהוא לא רוצה, ולכן המשיכה ליטול גלולות למניעת היריון, והאשימה אותו שבגללו היא לא נכנסת להיריון. זה הגיע למצב שהוא הלך לבדוק אם הבעיה אצלו. את בכלל יכולה לתאר לעצמך שבני זוג לא מדברים בפתיחות על נושא כזה?
הוא שיתף אותי גם בעובדה שהיא באה מבית מאד עשיר, וכנראה היא מנפנפת בזה כל הזמן, כך הוא הרגיש. אמרתי לו שאני יודע שאת לא כזאת, את לא איתי בגלל המשפחה ממנה באתי," הוא אומר.
"אז אני שסיפרת לו שאנחנו יחד," אני אומרת מרוצה. הוא לא מסתיר אותי, וזה משמח אותי מאד.
"מתוקה שלי, אני לא מתכוון להסתיר את הזוגיות שלנו. היא חלק בלתי נפרד ממני, ואם למישהו יש בעיה עם זה, זאת בעיה שלו. אני מאוהב בך כל כך ורוצה שכל העולם ידע שיש לי אותך. גם כדאי שידעו שאני שייך רק לך, וגם כדי שלא אצטרך לחשוב על כל מילה שאני מוציא מהפה.
