למרות שהלילה לא ישנו הרבה, אני מתעוררת בבוקר מוקדם כמו תמיד.
אף פעם לא דמיינתי את עצמי נסחפת למעשה אהבה כזה סוער. לא ידעתי כמה אפשר להזדקק יותר מפעם אחת להגיע לסיפוק. לא היה שובע לרעב שלנו אחד כלפי השניה.
*
"אני מעיק עלייך?" הוא שאל בחשש.
"אני מודה שזה אף פעם לא קרה לי. פעם אחת הספיקה לי. מצד שני, אף פעם לא נשארתי לישון עם אף אחד," עניתי לו.
נוסף לפעם ההיא במקלחת, עשינו זאת עוד פעם במיטה, אלא שהפעם זה התחיל במשחק מקדים ומענג במיוחד. וגם כשרק התעוררנו, היה לנו ברור שאנחנו רוצים לטעום עוד פעם אחד את השניה.
"אני בתור רופא נשים אמור הייתי לדעת שמאגר הזרע לא נגמר, אבל אני בהחלט מופתע מהכמות שנפלטה ממני. מצד שני כמו שאת אומרת, אף פעם לא חוויתי מה שחוויתי איתך הלילה, אז איך יכולתי לדעת?"
*
"סתם מסקרנות, אתה חושב שאתה מסוגל לערוך לי בדיקה גניקולוגית?" אני שואלת אותו בעודנו מתלבשים.
"אני מודה שיהיה לי קשה לראות אותך על הכיסא מפוסקת לפניי, בלי שהזין שלי יתעורר מייד," הוא עונה בכנות.
"אני צריכה לעשות בדיקה תקופתית של סרטן צוואר הרחם," אני אומרת לו.
"אף פעם לא בדקתי מישהי שהיה לי רגש כלשהו כלפיה. נעשה זאת היום בהפסקת צהריים, ואני אשתדל לא לחשוב על זה עד אז," הוא עונה ברצינות, אבל בסוף לא מתאפק, ופורץ בצחוק.
"עדיין מוקדם, בואי נלך לבית הקפה מול הפארק. בא לי לפנק אותך בקפה עם כריך ארוחת הבוקר שלהם," הוא אומר לי.
"אני בהחלט יכולה להתרגל לחיים האלה," אני אומרת לו.
"למה את מתכוונת?" הוא שואל בחיוך רב משמעי.
"אתה יודע…האופן בו הערת אותי, הקפה הראשון של הבוקר… להיות עטופה באהבה שלך," אני אומרת.
הוא מחייך חיוך מרוצה. "סוף סוף למדתי לחזר אחרייך," הוא אומר.
"אני אומר לך את הדבר הכי בנאלי שאפשר לומר לדבר. זה לא היית אתה, זו הייתי אני. לא הייתי מסוגלת להיפתח אליך. אתה תמיד עשית את הדבר הנכון," אני עונה לו בכנות.
"זה לא באמת משנה. ידעתי שאני לא רוצה אף אחת חוץ ממך, ומה שחשוב הוא שכעת אנחנו יחד, ואין מאושר ממני. אני מרגיש כל כך שלם עם הזוגיות שלנו, ומתרגש לכל יום איתך."
“אז ככה עומדים להיות החיים שלנו," אני אומרת לו כשאנחנו נמצאים בבית הקפה, ואני לוגמת מהקפה הטעים שהוגש לי, ואוכלת את הכריך שהוא הזמין עבורי, "ואני לא מתכוונת לבוא לאכול כאן כל בוקר, אלא לעובדה שאני מתחילה את היום איתך. תודה שאתה מכיל אותי, כל כך פחדתי שלא. פחדתי שתשבור לי את הלב."
“הלב שלך הוא הדבר הכי יקר שיש לי. אני לעולם לא אפגע בו," הוא אומר, ומביט בי באהבה, ואני יודעת שכך יהיה.
אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך רגועה. בית הקפה של דן, נמצא בצומת הרחובות, אבל העובדה שהוא משקיף על הכניסה הפארק, מעניקה לו אווירה מיוחדת. רק מלשבת ולהביט על הפארק, אני מרגישה שלווה גדולה. הפרחים הם בשיא פריחתם, והעצים מכוסים בעלים ירוקים חדשים, משווים למקום הרגשה של טבע בלב העיר.
כל אותו זמן ידו של אליוט אוחזת בידי, כאילו בהיסח הדעת, אבל ברור לי שמתוך כוונה עמוקה להעניק לי את הביטחון לו אני כל כך זקוקה. יש בכך אמירה שהוא כאן בשבילי.
"הגיע הזמן לנסוע לבית החולים. זוכרת שהבטחתי לאבי לעבור במחלקה שלו לפני התחלת המשמרת?" הוא שואל.
"בטח, אני בהחלט רוצה להכיר את האדם הכל כך משמעותי בחייך," אני אומרת וקמה.
התנועה בשעה הזאת ערה. אנשים ממהרים להספיק להגיע למקום עבודתם. אני מסתכלת על החנויות לאורך מסלול הנסיעה, ומשננת לעצמי שזאת תהיה מהיום הדרך שלי לבית החולים.
"נצטרך לתאם משמרות, שתמיד נוכל לנסוע ביחד," אומר אליוט, בדיוק את מה שעובר לי בראש.
"זה בדיוק מה שחשבתי. מהיום באמת חשוב לי שנעשה משמרות יחד," אני אומרת.
"אני אדאג שכך יעשה. אני לא יכול לדמיין אותי כאן בלעדייך. אם מקודם זה היה כי הייתי זקוק לראות אותך, אחרי שנפרדנו אחרי המשמרת, היום זה כי הכי הגיוני בעיניי שהזמן הפנוי שלנו יהיה תמיד באותו הזמן. כמובן שלא תמיד זה יתאפשר, אבל לפחות רוב הזמן זה יקרה," אומר אליוט.
אנחנו מגיעים לבית החולים, ועולים למחלקה הנוירולוגית.
"אל," מקבל אביו של אליוט אותו ומחבק אותו. אני מביטה על שניהם. אותן עיניים מדהימות, אותם תווי פנים. אין ספק שהם אבא ובן. אני חושבת לעצמי כמה קל לחיות שאתה יודע מהיכן באת.
"אליזבת, אני מתרגש להכיר אותך. הדימיון בינך לבין אימך פשוט מדהים," הוא אומר ומחבק אותי. "יש לך אימא מדהימה, והמחשבה שאנחנו הופכים למשפחה, מאד מרגשת אותי. אני לגמרי מבין למה אליוט מאוהב בך כל כך."
אין לו מושג כמה המילים שלו מרגשות אותי. סוף סוף אני שייכת. גם לאימא וגם לאליוט.
"אני רוצה לשאול אותך משהו אישי, ומבקש שלא תכעסי עליי," הוא מרצין פתאום.
"אתה יכול לשאול אותי כל מה שאתה רוצה פרופסור דוסון, אני אענה לך על הכל," אני אומרת לו.
"תומס, זה השם שלי," הוא מחייך אליי, "רציתי לשאול אותך מה הקשר בינך לבין ד"ר שון מק'לאוד."
"שון, ברוק, מי שהייתה בת הזוג שלו, ואני, למדנו יחד בבית הספר," אני אומרת לו.
"חשוב לי לדעת אם היה ביניכם אי פעם קשר אינטימי," שואל תומאס.
"מה זה חשוב? אתה מפקפק באהבה של לי כלפיי?" שואל אליוט בכעס.
"ממש לא אל. אני רואה איך היא מביטה עלייך. יש לי סיבה לשאלה שלי," הוא מסביר ל,ו ומניח יד על כתפו להרגיעו.
"אם אני מבינה נכון את השאלה שלך, רק לפני מספר ימים, גיליתי שמערכת היחסים בינו לבין ברוק מזמן מתה, והכל היה רק העמדת פנים. הוא טען שיש לו רגש כלפיי, אבל זה רק מצידו. הוא תמיד יהיה עבורי החבר של ברוק. חוץ מזה שהלב שלי שייך כולו לאליוט, ואף גבר לא יוכל להפריד בינינו."
"אני אסביר לך את השאלה שלי. הבוקר דיברתי איתו. הצגתי את עצמי, ואמרתי לו שאני עומד לטפל בו בתרופה הניסיונית שקיבלנו מהמכון. תיאמתיז איתו את הגעתו היום, והבטחתי לו שאמבולנס של בית החולים יאסוף אותו משדה התעופה.
הוא סיפר לי שהוא מתרגש להגיע, וכי את התרופה הוא קיבל בזכות הקשר שלו עם בתה של פרופסור מקנזי, ושאל אם אני מכיר אותך, ד"ר הדסון. אמרתי לו שאת בת הזוג של הבן שלי. פתאום השתנה קולו, והוא אמר שהוא לא מתכוון להגיע לכאן, וכי הוא מוותר על התרופה הביולוגית."
"אני מצטערת בשבילו, אבל אין בידי לעזור לו. אני לא אעזוב את אליוט בגללו. כפי שאמרתי, הרגש שלו הוא שלו. בעיניי הוא ידיד טוב, מי שהחשבתי לבן הזוג של חברה שלי, לא יותר מזה."
" אני רוצה שתדעי שלרגע לא פיקפקתי באהבה שלך כלפיי אל שלי. רק רציתי לדעת איך להגיב לשון.
אני מבין כעת שהוא אמר מה שאמר, כי הוא מנסה לפרוט על נימי הרגש שלך. אולי הוא מצפה שזה יגרום לך לעזוב את אל ."
"פרופסור דוסון, יש לך שיחה מבוסטון," אומרת לו האחות.
"אני יודע שמאוחר, אבל חכו עוד רגע," הוא מבקש.
"בדיוק כפי שחשבתי," אומר תומס שחוזר אלינו, "הוא ממשיך לקבל את התרופה בבוסטון, והיא משפיעה עליו לטובה. שון הבין שאין לו מה לחפש כאן את קרבתך."
"טוב שכך. היה נעים מאד להכירך תומס. אני חייבת לעלות למחלקה. אימי מאושפזת כאן, ואני מקווה שאוכל לשחרר אותה היום."
אנחנו מגיעים למחלקה, כמה דקות לפני שמתחיל ביקור הבוקר. אני ממהרת לחדרה של אימא, לוקחת ממנה בדיקות דם, ושולחת אותם למעבדה.
"אני הולכת כעת לקבל את המחלקה, אחזור אלייך כשתגענה התוצאות," אני אומרת לה, "אגב למדתי היום שאביו של אליוט, פרופסור דוסון מכיר אותך. הוא אמר לי שאני מאד דומה לך. הלב שלי רקד מרוב אושר."
"הדימיון הרב בנינו, הוא הסיבה שאבא לא הכיר לך אותי. הוא ידע שתשאלי שאלות, ויותר מזה שתרגישי מייד קשר אליי. וזה אכן קרה כשנפגשנו עם ליאה, אלא שאז לא יכולת עדיין לדמיין שזה באמת נכון.
כל כך חיכיתי לרגע הזה שאוכל לספר לעולם שהאישה המדהימה שאת, היא הבת שלי, פרי האהבה העצומה שלי לאביך."
"עכשיו כשאני יודעת את האמת, יכולתי להפתח, ולהכיל את האהבה שיש לאליוט לתת לי, והוא מציף אותי בה. אני כל כך אוהבת אותו," אני אומרת ומביטה על השעון, "הביקור כבר התחיל, אני חייבת לברוח."
לשמחתי הרופאים עדיין בחדר הראשון." אני מתנצלת," אני אומרת לפרופסור, "הייתי באגף הצפוני."
ד"ר שילון מסתכלת עליי בעויינות, אבל אליוט מסמן לי שלא אתייחס אליה. הוא מתקרב אליי, אוחז בכף ידי, מסיט את שיערי ומגניב לי נשיקה בעורף. אני מסתכלת עליו בחיוך. "לא איכפת לי אם מישהו ראה," הוא לוחש לי. כל כך בא לי לנשק אותו כעת, אבל אני יודעת שעליי להתאפק, ואני פולטת אנחה.
"זה בדיוק מה שאני מרגיש," הוא אומר לי בשקט, לאוזניי בלבד.
הפרופסור שם לב שקורה משהו בינינו. "את מקשיבה אליזבת?" הוא אומר לי, ואני רואה את החיוך הזדוני של ד"ר שילון נמרח בגדול על פניה.
"כן פרופסור. הבעת את דעתך על שתי דרכי הטיפול ביולדת, לאחר שהתגלתה המטומה (גוש דם) ברחמה. לדעתך המצב אינו מדאיג, אבל ביקשת שנעקוב אחרי גודלו של הגוש. במקרה ויראה לנו שחל שינוי לרעה, ביקשת שנשלח אותה מייד לסריקה.
כיוון שאני הייתי כאן כשהיולדת עברה למחלקה, אני יכולה להעריך שהכיוון הוא שיפור במצבה, שכן המקום נראה הרבה פחות נפוח משהיה."
"יפה," הוא אומר לי, "אני לא יודע למה חשבתי שאת לא איתנו." החיוך על פניה של ד"ר שילון נמחק מייד.
"היא הייתה עסוקה עם ד"ר דוסון. למה שלא תקחו לכם חדר," היא אומרת בקול רם לאוזני כולם.
"אני אענה לך על זה ד"ר שילון. ד"ר הדסון ואני בזוגיות. אנו חולקים את אותה דירה. אין לנו צורך לקחת לנו חדר, נעים ונוח לנו במיטת הקינג סייז בחדר השינה שלנו, ואין לנו צורך כאחרים, להזדיין בתוך חדר השרות הצר שמדיף ריחות חיטוי חריפים, כך אני מניח, שכן מעולם לא עשיתי זאת בבית החולים."
"מתי זה קרה?" שואלת בפליאה ד"ר מרלין, "איך לא סיפרת לי את זה?"
"זה באמת משנה? עכשיו כולכם יודעים וזה מה שחשוב," אני עונה, "כך אין לנו צורך יותר להסתיר את מה שקורה בינינו."
"בואו נמשיך בסיור," אומר הפרופסור. אין ספק שהוא מופתע ממה ששמע כעת.
שאר הביקור עובר בלי דרמות מיוחדות. אנשי משמרת הלילה פורשים לביתם, ואילו אנחנו ניגשים כל אחד לבצע את המטלות שעליו לבצע.
אנט מודיעה לי שהבדיקות של אימא הגיעו. אני שמחה לראות שהכל תקין, ואני יכולה לשחרר אותה הביתה בלב שקט. אני נכנסת לאגף הצפוני, ומודיעה לאימא שהיא משוחררת. אבא כבר כאן, והוא הביא לה לבקשתי בגדים להחלפה.
"אין צורך במעקב," אני אומרת לאימא, "את נקיה לגמרי. אני מציעה שתחזיקי בבית בקבוק של מיץ חמוציות טבעי. אם תרגישי שוב אי נוחות, תשתי כוס ממנו. יש לו טעם מר ודי דוחה, אבל זה עובד פלאים."
"שמעתי על זה בעבר, אבל לא ידעתי אם זה באמת עובד. האמת שזה מקרה חד פעמי. אני לא סובלת מדלקות בדרכי השתן," אומרת אימא.
"ואני מזכירה לך לשתות הרבה מים. נראה לי שלפעמים את קצת שוכחת כמה זה חשוב לשתות מים," אני אומרת, ואימא מהנהנת בראשה לאות הסכמה.
"את עובדת ביום ראשון?" היא שואלת.
"אני אבדוק ביומן," אני אומרת, ופותחת את לוח המשמרות שלי.
"נכון לרגע זה אני לא. אבל עדיין אין לי את הלוח של שבוע הבא," אני אומרת.
"אז תדאגי שאת ואליוט לא תעבדו ביום ראשון וגם לא בשבת," אומר אבא וחיוך מסתורי מסתמן על פניו.
"וזאת כי?" אני שואלת. הלב שלי מגביר פעימותיו. 'האם זה בגלל מה שאני חושבת?'
"לא משהו מיוחד," הוא אומר, "הייתי רוצה שתבלו איתנו את השבת, ושתהיו איתנו ביום ראשון כשאנחנו מחליפים נדרים." הפעם אני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי, והדמעות זולגות מעיניי ללא שליטה.
"נתתי לג'יין חודש להתארגן, למצוא בית ולקחת מה שהיא רוצה מהבית. אחר כך אני מתכוון לשפץ אותו, שימחוק כל זכר ממנה.
אבל עדיין זאת לא סיבה לחכות. חיכיתי די והותר לרגע הזה בו אוכל לקרוא לאימך אישתי, והגיעה הזמן שהיא תישא את שם משפחתי. דרשתי מג'יין שתוותר עליו.
הריסון והארי ביקשו להיות השושבינים שלי, ואת וליאה תהיינה לצידה של אימא.
ליאה מחכה לך ואליוט במיו מילאן הערב, כדי שתבחרו את הבגדים לחתונה. עכשיו כשאת יודעת אני מבקש שאליוט יזמין את פרופסור דוסון ואשתו לחגוג איתנו ביומיים האלה.
אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה לאליוט.
ד"ר אליזבת הדסון:
כשתתפנה, אני רוצה לדבר איתך. א.
אני ניגשת למשרד למלא את סיכום המחלה, וטופס השחרור של אימא.
אליוט מתפרץ למשרדי, והמתח ניכר על פניו. "אני יודע שאת אוהבת אותי," הוא יורה מייד, "ואני לא אתן לך…,
"מה עובר עליך?" אני קוטעת אותו מייד.
"מה עובר עליי? אולי המסרון ששלחת לי?" הוא אומר, שולף את הנייד מכיסו ומניח אותו לפניי.
"אהוב לי, אני כל כך מצטערת," אני מתחילה לומר.
"את הבטחת לי שאת שלי," הוא מתפרץ לדבריי.
"אני רק שלך אהוב שלי. הוריי מתחתנים! זה מה שרציתי לספר לך. לרגע לא חשבתי שתפרש את ההודעה שלי כך. אני כל כך מצטערת," אני קמה ומנשקת אותו בלהט על שפתיו, שיראה כמה אני אוהבת אותו.
"את מבינה שלא נשמתי?" הוא ממהר לומר, ומשחרר אנחה גדולה.
"אתה מבין איזה יום גדול זה עבורי?" אני שואלת.
"ברור, ואני אעשה הכל כדי לשמח אותם ביומם המיוחד," הוא אומר, "במה אני יכול לעזור?"
"קודם כל עלינו לוודא שאין לנו תורנויות בשבת וראשון, ואם יש תדאג להחליף אותם. הערב יש לנו פגישה במיו מילאן כדי לבחור את הבגדים שלנו לחתונה.
דבר נוסף, אבי ביקש שתזמין את הוריך שיהיה איתנו בסוף השבוע. עדיין אין לי פרטים היכן כל דבר יקרה. בסופו של דבר אני באמצע משמרת.
אני אומר לאבי, ואני בטוח שהוא יתרגש להגיע. הוא מעריץ את אימך, ומחכה כבר שנהיה משפחה.
בקשר לאימי… את זוכרת שאמרתי לך שאני רוצה לספר לך על עצמי? אני רק מודיע לך שאני לא מתכוון להזמין אותה."
"כשתרגיש שאתה מוכן תספר לי. אני כבר אומרת לך שלא אוהב אותך פחות."
