אני לא מרגיש טוב. הכנתי לעצמי תה עם דבש, אבל הגרון עדיין מציק לי.
זה קרה פתאום, בלי שום סימן מקדים. אני תוהה האם זה בשל הנדנדה המטורפת של מזג האוויר בימים האחרונים. לא פשוט לגוף לעבור תוך שעות מחום קיצוני, לגשם שוטף, ושוב חם. מה עובר על העולם? הטבע השתגע.
אני עולה לחדר השינה שלי לקחת כדור, ואני שומע את רוזלי מדברת בתוך חדר הארונות שלי. 'מה לעזאזל היא עושה שם?'
מפלס הכעס שלי שוב עולה, ואני נכנס לחדר בסערה. אני רואה אותה עומדת ואוחזת בערימת תחתוני הבוקסר שלי. 'מה לא בסדר עם האישה הזאת?'
"אני יכול להבין מה את עושה עם התחתונים שלי?" אני מתפרץ עליה.
היא עונה לי בציניות שהיא לא מכירה דרך אחרת שהתחתונים יגיעו לבד למקומם, אבל היא מבינה שחרגה מתפקידה.
ההתפרצות הזאת סוחטת ממני את שארית הכוח שהיה בי. אני מרגיש שאני מתחיל להזיע, וכשאני נוגע במצחי, אני מבין שיש לי חום גבוה.
אני מתיז על פניי מים קרים, כדי לקרר מעט אותם, ולמחות מהם את הזיעה.
רגליי לא נושאות אותי. אני פושט מעליי את הבגדים, נשאר רק עם הבוקסר עליי, וזוחל מתחת לשמיכה. השינה מגיעה מייד.
*
"מה עובר עליך?" גוערת בי פלייר, "אתה לא מבין שיש לך ילדים לגדל. אתה לא יודע שלאבא אסור להיות חולה."
"לקחתי להם אומנת," אני עונה.
"אתה זוכר שאלה הילדים שלך? מתי ישבת לאכול איתם בפעם האחרונה? מתי שאלת אותם איך היה היום שלהם? מתי נשקת להם נשיקת לילה טוב?" היא שואלת, "אני יודעת, האומנת עושה זאת."
"את לא מבינה שאני אבוד בלעדייך?" אני לוחש.
"אני כבר לא קיימת. תמו ימי האבל עליי. עכשיו אני חופשיה מכל כאב. אני רוצה לעוף לגבהים, אבל אתה לא מרפה ממני, ומונע ממני להגיע לחיי הנצח שלי.
אני צריכה שתשחרר אותי לדרכי, ורוצה שאתה תמשיך בחייך. השארתי לך שתי מתנות, מזכרת ממני, זה כל מה שיכולתי לעשות למענך.
אני יודעת שאתה חושב שאתה לא יכול בלעדיי, אבל אתה תלמד שאתה טועה. מחכים לך חיים נפלאים, אתה רק צריך להסכים לקבל אותם."
היא מנשקת את כף ידה, ומפריחה באוויר נשיקה. אני רוצה לבקש שתנשק אותי על שפתיי, אבל היא לוחשת לי – תשחרר אותי.
*
אני מתעורר בבהלה, מסתכל על השעון ונדהם לגלות שהשעה שלוש וחצי.
זה אומר שני דברים. האחד שלא וידאתי שרוזלי נסעה לקחת את הילדים, והשני שפיספסתי ישיבה עם לקוח.
אני מוציא את הטלפון שולח הודעה לאייריס המזכירה שלי.
ג'ון וולש @וולש אדריכלים:
אני קודח מחום.
תבטלי את כל הישיבות שלי השבוע.
תתקשרי למר בולבייר ותתנצלי בשמי
על שלא הגעתי לפגישת הזום איתו.
תודה, ג'ון
אייריס לוין @וולש אדריכלים:
מטפלת בנושא.
תרגיש טוב.
אייריס
אני כולי ספוג זיעה. אני נוגע במצחי, והוא כבר לא חם.
הסדינים של רטובים, אבל אני מרגיש חלש מדי כדי להוריד אותם מהמיטה. רק אחרי שאני שוטף את עצמי, ומחליף בגדים. אני מרגיש טוב יותר, ונקי יותר.
הפעם אני מרגיש מאושש יותר, מסיר את הסדינים מהמיטה, ומחליף אותם בסדינים נקיים, עורם את הסדינים והשמיכה הרטובים, ולוקח אותם לחדר הכביסה.
"מי ביקש ממך לקנות לי המבורגר?!" אני שומע את פיליפ צורח במטבח.
"אתה אמרת לי שזה מה שאתה אוכל כל יום. זוכר שכעסת עליי שלא קניתי לך אתמול המבורגר? אז אין לך זכות לכעוס עליי שעשיתי כדבריך היום."
"למה תמיד אניס מקבלת אוכל טעים ואני…" הוא אומר, ואז הוא מבחין בי.
רוזלי מתעלמת ממני."בוא נדבר על מה שאמרת לי כעת. תמיד רק אניס מקבלת? זאת הארוחה השניה שאני מכינה לכם, זה לא הופך את זה לתמיד.
ומה קרה אתמול, לא קיבלתי ממני לאכול, וגם קינוח?
אתה תלמד, גם אם זה בדרך הקשה, שצעקות לא משפיעות עליי, זה לא גורם לי להקשיב יותר, להיפך זה גורם לי להתעלם ממה שאתה אומר. וגם, שאם לא תשתף פעולה איתי, היחיד שיפגע מזה זה אתה.
אז נכון שאני לא אימא שלך, אבל יש לי הרבה מה לתת לך. אתה רק צריך לרצות לקבל.
עכשיו אני מבקשת שתלך לאסוף את הדברים שמפוזרים הכניסה לתוך התיק שלך, תביא לי רק את תיק האוכל, ותשים את תיק בית הספר במקום. תשטוף ידיים ותבוא לאכול."
"אבל אני לא רוצה לאכול את ההמבורגר המזויין הזה!" הוא אומר. אני רוצה לנזוף בו, אבל רוזלי מגיבה לו מייד.
"בבית הזה לא מדברים כך. אני לא רוצה לשמוע אותך יותר משתמש במילים כאלה. בפעם הבאה אני אשלח אותך לא רק לשטוף בסבון את ידיים, אלא גם את הפה."
"אי אפשר לשטוף את הפה," הוא אומר בכעס כבוש.
"אתה צודק, ולכן אתה תלמד לא להשתמש במילים כאלה. אתה חושב שאני לא כועסת לפעמים? אתה יודע כמה קשה לי לעבוד כאן כשאף אחד לא אומר לי מה לעשות? גם לי בא לפעמים להשתמש בלי מילים לא יפות, אבל אני לא עושה זאת, גם כי זה לא יפה, וגם כי זה לא באמת פותר את הבעיה," היא אומרת לו. 'למה יש לי הרגשה שחלק מהמילים היו מכוונות אליי?'
"שטפתי ידיים," אומר פיליפ. הייתי כל כך מרוכז במילים שלה, שלא שמתי לב לכך שהוא הלך לשטוף אותם.
"אתה לא חייב לאכול את ההמבורגר אם אתה לא רוצה. אני רוצה שנסכים על כך שאם כן תרצה שאקנה לך אוכל בחוץ, תודיע לי זאת בבוקר. הסכמנו?"
"זה אומר שאני יכול לאכול מה שנתת לאניס?" הוא שואל. פתאום הוא שוב נראה לי רק ילד בן שמונה, ולא הפרחח שהיה לפני כמה דקות.
"ברור, יש מספיק לכולם," היא אומרת. 'גם המשפט הזה נועד עבורי?'
רוזלי מסתכלת על ערימת המצעים שבידי ועושה צעד לקראתי, אבל נסוגה. "את מוכנה לכבס אותם בשבילי?" אני מבקש ממנה.
רוזלי ניגשת אליי. "הם רטובים ומסריחים מזיעה," אני מרגיש צורך לומר. לא ברור לי למה.
"יש לנו כאן מכונת קסם שמנקה את הבד ומעלימה ממנו את הלכלוך והריח שדבק בו. אני חושבת שאעזר בשירותיה." היא מעלה חיוך על שפתיי עם בחירת המילים שלה. היא לוקחת ממני את המצעים וממהרת להכניסם למכונת הכביסה.
אני נשאר לעמוד במקומי, והיא מעיפה מבט אליי. אני רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל שותקת.
"זה אומר שיש מספיק אוכל גם בשבילי?" אני שואל לבסוף.
"אני אכין לך צלחת ואביא לחדר העבודה שלך," היא אומרת. המילים שלה נוגעות בי בדיוק בנקודה הכואבת.
"אני אשמח לאכול עם הילדים," אני אומר.
היא מביטה בי מופתעת, אבל מתעשתת מייד. היא ניגשת, מוציאה צלחת עבורי, ממלאת אותה, ומניחה אותה על השולחן סמוך לכיסא עליו אני מתיישב.
אחר כך היא מניחה לפניי כוס, וקנקן גדול של מיץ לימון.
"אתם רוצים לשתף את אבא , איך היה יומכם בבית הספר?"
אניס מסתכלת עליה בהיסוס. "אני ציירתי ציור של משפחה," היא אומרת בשקט.
"איזה יופי!" היא אומרת לה, "את רוצה להראות לנו אותו."
"אני לא חושבת שאבא יאהב את הציור," היא אומרת לה כמעט בלחש.
"אני בטוחה שאבא מאד יאהב את הציור שלך," אומרת רוזלי ומביטה עליי בעיניים מצומצמות.
"אני מאד רוצה לראות את הציור שלך אניס," אני אומר לה. אני חושב שאני יודע למה היא חוששת. "את לא צריכה לחשוש, אני מבטיח לך שלא אכעס."
אניס מסתכלת עליי. "אני מבטיח." השיחה הזאת מאד קשה לי, אבל המילים הקשות של פלייר עדיין מהדהדות במוחי.
אניס קמה, וניגשת להביא את הציור מהתיק. "מה איתך?" אני שואל את פיליפ.
"זה בכלל מעניין אותך?" הוא עונה לי. אני מרגיש את מפלס הכעס עולה בי, אלא שאז אני מרגיש את ידה של רוזלי נוגעת במסעד הכיסא שלי, ובגבי באגביות.
"אני רוצה לשמוע, לכן אני שואל," אני עונה לו.
"מה קרה שפתאום…" הוא ממשיך.
"פיליפ אבא שאל אותך שאלה כי הוא מתעניין בך. אם לא היה מעניין אותו, למה הוא שואל אותך? אני יודעת שקשה לך כשאימא איננה, אבל גם לאבא קשה שהיא לא פה," אומרת רוזלי.
"את סתם מדברת. את בכלל לא יודעת מה זה לחיות בלי אימא," הוא שוב כועס.
אני מותש. אני לא מסוגל לשבת לאכול באווירה כזאת מתוחה.
"אתה חושב שאני סתם מפטפטת?" היא שואלת.
"בדיוק!" הוא אומר בתחושת ניצחון.
"אני יודעת מה זה לחיות בלי אבא. הוא נהרג בתאונה כשהייתי בת שנתיים. אין לי הרבה זכרונות ממנו. אני חושבת שמה שאני זוכרת זה מהתמונות שצילמו אותנו כשהוא משחק איתי, וכשאני יושבת על ברכיו והוא מספר לי סיפור.
ולמרות שלא היכרתי אותו ממש, הוא מאד חסר לי.
שמעתי הרבה סיפורים עליו, על כמה שהוא היה מדהים. אני מאד דומה לו באופיו וגם בחיצוניות שלי.
אימא שלי תמיד אמרה לי שכשהיא מתגעגעת אליו, היא מסתכלת עליי, ורואה אותו בי. כשהייתי קטנה לא הבנתי למה היא מתכוונת. עכשיו כשבגרתי, אני יודעת שהוא איתי כל הזמן, בזכות זה שהעניק לי את התכונות הטובות שבו. אמנם אני לא מנצלת זאת כעת, כי כאן אני רק משרתת, אבל…"
"את לא משרתת," מתפרצת אניס, ומקמטת את הציור שבידה. "לא איכפת לי שאתה שונא אותה. היא לא אשמה שאימא שלנו מתה," היא אומרת וזורקת את הנייר המקומט על השולחן. אני תופס אותו רגע לפני שהוא נוחת בתוך הצלחת שלי. "אני לא רוצה לשבת לאכול איתך לעולם!"
"את סתם מטומטמת," אומר פיליפ בכעס ודוחף את הצלחת שלו. רק שהוא עושה זאת בכוח, והצלחת נופלת על הריצפה ומתרסקת לרסיסים.
"אני מבינה שסיימת לאכול," אומר רוזלי בשקט, שמוציא אותי מדעתי. אני רוצה להתערב, אבל היא מפתיעה אותי. "תעלה לחדר שלך, ותחשוב על ההתנהגות שלך."
"ואם אני לא רוצה? את לא תגידי לי מה לעשות. את סתם משרתת עלובה," אומר פיליפ.
"כיוון שאתה לא מקשיב לי, מרגע זה אני לא האומנת שלך יותר," אומרת רוזלי וניגשת להביא מטאטא ויעה כדי לאסוף את השברים.
"אניס אני מבקשת שתסיימי את האוכל שלך. הכנתי לך קינוח," אני אומרת ומתחילה לאסוף את השברים.
"ומה לדעתך אני אוכל?" שואל פיליפ. אני מתעלמת ממנו.
ליבה של אניס מתרכך. "פיליפ שאל מה עם האוכל שלו," היא אומרת בשקט.
"הוא ויתר על מה שהכנתי לו. הרי אני לא יכולה לתת לו אוכל עם זכוכיות. למרות מה שהוא חושב, אני לא טיפשה ולא רעה," אני עונה לו.
"הוא יוכל לקבל קינוח?" היא שואלת בתמימות.
"קינוח הוא פרס למי שמסיים את האוכל. אז לא," אני עונה לה באסרטיביות.
"אמרת שאיכפת לך ממני," הוא פונה לאביו, "למה אתה…" מר וולש יושב עם גבו אליי, כך שאינני רואה איך הוא מביט על בנו, אבל כנראה שיש משהו במבט שלו, שגורם לפיליפ להשתתק.
"מה יש לי לומר אחרי כל המילים שזרקת פה באוויר, בלי לחשוב אם אתה פוגע במישהו. אני מבין שאתה לא רוצה את רוזלי פה."
הוא מסתובב אליי ולראשונה מאז שאני פה, הוא מישיר מבט לתוך עיניי. אני רואה בו הרבה כאב. "אני נאלץ לפטר אותך. את יכולה להשאיר את המטאטא, פיליפ ינקה את מה שהוא שבר."
אני יוצאת מהמטבח. "עכשיו אתה מרוצה פיליפ, הכל מסתדר לשביעות רצונך? כי אתה יודע שלמרות שאתה משתולל, אימא לא תחזור גם כשרוזלי לא תהיה פה.
עכשיו קום ותנקה את הריצפה, ותדאג לאסוף את כל הרסיסים מהריצפה," הוא אומר לו.
"אני לא משרת של אף אחד," הוא אומר.
"אתה רוצה לפטר גם אותי בתור אבא שלך?" הוא אומר לו בקשיחות, "ההורים של אימא ביקשו שאתן להם לגדל אותך. לרגע לא חשבתי שאתם לא תרצו להיות איתי. התחלתי לעבוד מהבית, כדי להיות קרוב אליכם, וכשראיתי שאני לא מסוגל לתת לכם מה שאתם צריכים שכרתי עבורכם אומנת."
"הוא יכול ללכת. אני רוצה להישאר איתך אבא," אומרת אניס בדמעות. "תראה, ציירתי אותנו כמשפחה, היא אומרת, ומיישרת את הנייר שקימטה. "הנה אתה, ופיליפ, ואני, ושם רוזלי, ואימא מחבקת אותנו מלמעלה."
אני נושאת את המזוודות שלי לכיוון הדלת. "את באמת הולכת?" שואלת אניס בדמעות.
"הנוכחות שלי גורמת לפיליפ להתפרץ כל הזמן. אני רק גורמת פה נזק."
"אז מה יהיה עכשיו?" שואל פיליפ. אני מתעלמת ממנו, פותחת את הדלת ועוזבת את הבית.
אני מתיישבת על המדרגות ומחפשת כתובת של תחנת מוניות. בלי הכנה מוקדמת מתחיל גשם שוטף, אבל זה לא מונע ממני לקום ולצעוד לעבר שער היציאה של הבית. אני עם המקום הזה גמרתי.
"קיבלת מה שרצית פיליפ. אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה," אני אומר לו.
אניס רצה במעלה המדרגות, ונכנסת לחדרה. 'אני לא מאמינה,' אני שומע אותה ממלמלת בקול.
אני עולה בעקבותיה, ונכנס לחדרה. "בחיים שלי, לא היה לי חדר כל כך נקי ומסודר," היא אומרת.
אני מביט מסביב, ומרגיש כאילו אני נמצא בתוך ירחון של עיצוב פנים. "ותראה את המקלחת שלי. היא כל כך מבריקה ומריחה טוב," היא קוראת בהתפעלות.
"אני חייבת לראות את החדר של פיליפ," היא אומרת וממהרת לחדרו.
אני רואה את פיליפ עומד בחדרו, ומביט המום מסביבו. גם החדר שלו נראה כמו לקוח בירחון, ועל מיטתו מונח כדורסל חדש.
"שיהיה לכם ברור, שעכשיו כשאנחנו רק שלושתינו לבד, אני מצפה שכך יראה החדר שלכם כל הזמן.
פיליפ פותח את הארון שלו. 'גם פה היא סידרה,' הוא ממלמל.
"אני לא יודע אם אתה מבין, שמה שהיא עשתה בחדרים שלכם, לא היה כלול בהגדרת תפקידה," אני אומר לפיליפ.
"אני חושב שהגיע הזמן ללכת להכין שיעורים," אני אומר להם, ולמרות שאני מותש, אני יורד איתם חזרה לחדר האוכל.
אני נכנס להכין קפה, אולי זה יעזור לי להתאושש, ומופתע לראות שהמטבח מסודר ונקי. 'מתי היא הספיקה לנקות?' על השיש נמצא מגש של מאפין וניל עם ציפוי שוקולד.
אני מביט מבעד לחלון ורואה שגשם שוטף יורד בחוץ. הייתי כל כך עסוק ולא שמתי לב לשינוי שחל במזג האוויר.
אני ניגש במהירות לדלת, פותח אותה ומחפש את רוזלי. אבל היא כבר לא פה. איך אני אמור למצוא אותה כעת?
למרות הגשם שהשוטף אני יוצא החוצה, בריצה, ומביט על הרחוב, אבל גם כאן אין לה זכר.
אני חוזר לביתי, נוטף מים כולי, ובוהה בילדיי. איך נתתי לפיליפ להוציא אותי מדעתי, מה שגרם לי לשלוח אותה מכאן. איזה כישלון אני.
אני שקוע במחשבות, ולא שם לב לשלולית המים שנוצרת במקום בו אני עומד.
"אני חושבת אבא שכדאי שתחליף בגדים, אתה רטוב כולך,"אומר לי אניס אוחזת בידי.
"אני מצטערת אניס, היא עזבה, ואני לא יודע איך להחזיר אותה.," אני אומר לה.
"אז תמצא," היא אומרת. היא ניגשת לתיק שלה וחוזרת עם כרטיס ביקור
רוזלי דורבל
אדריכלית פנים
ברור לי שאין לי מה לעשות עם הכרטיס, שכן היא לא עובדת שם יותר. אני לא יודע מה גרם לי להפוך את הכרטיס, אבל אני שמח שעשיתי זאת, כיוון שעל גבו כתוב מספר הטלפון הנייד שלה.
