"בשביל מה הבאת אותי לפה. למה לא נתת לי פשוט למות?" ג'ושוע מביט בי במבט מלא שנאה, "אל תתערב לי בחיים."
"אולי כי אני ילד נטוש, ולא היה מי שילמד אותי איך חיים." הפעם אני משתמש בקלף שלו נגדו.
"אתה בכלל יודע מה זה לאהוב אישה?" הוא שואל.
"שאני אבין, אתה רומז לי שאני אוהב גברים?" אני מבין היטב למה הוא התכוון, אבל מוציא עליו את כל התסכול שלי, על שמנע ממני להיות כעת עם טסה.
"נו באמת, כולם יודעים שתמיד יש סביבך נשים, ושאתה מזיין מתי שבא לך." 'האם אני שומע נימה של קנאה בקולו?'
"אני מנסה לעקוב אחרי המשפטים שלך. לא נראה שיש קשר בין אחד לשני. אבל מה אני מבין, לא היו לי הורים שילמדו אותי." אני שוב מעלה את עובדת היותי נטוש.
ובכל זאת תראה לאיזה הישגים היגעתי, בלי אבא ואימא, ואפילו בלי אחים," אם הוא מדבר לא לעניין, גם אני יכול.
"אל תתנשא עליי. לך אין אישה שמנדנדת לך כל הזמן, שמבזבזת לך את כל מה שאתה מרוויח, ולוקחת ממך כל רגע פנוי," הוא יורה לעברי חיצי רעל.
"עכשיו אני מתחיל להבין מהי אהבת אישה. כמה טוב שאני לא שם. אם הייתה לי אישה כזאת, הייתי שולח אותה לכל הרוחות. מה שבטוח, לא הייתי רוצה להתחתן איתה, ולקשור אותי איתה לנצח." מטון הדיבור הרציני שלי, הוא לא יכול להבין כמה אני ציני.
"נכון שאני מפגר? ועוד לבקש את נפשי למות בגללה. שתלך לעזאזל." אני מביט עליו מופתע.
"אל תסתכל עליי כך קול. תודה שהצלת את חיי, ויותר משהצלת אותי ממנה, הצלת אותי מעצמי. אני חושב שהייתי מאוהב באהבה, לא בה."
המילים שלו מהדהדות לי במוח. "הייתי מאוהב באהבה, לא בה."
אם הייתי צריך סימן, קיבלתי אותו. ברור לי שאני לא מאוהב באהבה, אלא בה. אני יודע מה אני מרגיש בגוף, בלב, ובעיקר בדבר הזה שקוראים לו נפש.
אני נכנס לטלפון הנייד, לראות אם יש הודעות במשחקי המהג'ונג, ורואה שכל החלונות כבר כבויים. אני מביט על השעון ורואה שכעת שתיים אחר חצות. מה הפלא שכולם כבר סיימו לשחק, והלכו לישון. הגיע הזמן שגם אני אסגור את היום הסוער הזה.
"אתה יכול ללכת הביתה." הרופא מגיש לג'ושוע את מכתב השחרור. "תבטיחי לי שלא נפגש יותר בנסיבות כאלה," אומר הרופא וטופח לג'ושוע על הגב, מה שגורם לו לאבד מעט משיווי המשקל.
"אל תדאג," פונה הרופא אליי, "זו רק התשישות של הגוף שעבר טראומה. הוא בסדר גמור, הרי לא הייתי משחרר אותו, אם לא."
אני מזמין מונית, וחוזר עם ג'ושוע למלון. "אני משאיר לך את הסוויטה. שילמתי עליה עד יום ראשון בלילה." את המילים אני אומר לו כשאנחנו עולים במעלית לקומה שלנו.
כשהמעלית עוצרת, ג'ושוע הולך אחרי לסויטה, כאילו שאין לו חדר משלו.
הבגדים שלי, למעט הז'קט והעניבה, נמצאים בתוך המזוודה שלי. אני מכניס גם את ה'זקט והעניבה, ומגיש לו את המפתח של החדר.
הוא מושיט יד לקחת אותו, אבל אז מצלצל הטלפון הנייד בכיסו. אני רואה שהמבט על פניו משתנה, והוא נועל את לסתותיו.
"מה את רוצה?" אני כבר מבין שהוא מדבר איתה.
אני שומע אותה צועקת, אבל לא מקשיב לדבריה.
"אני לא מבין מה זה עניינך, הרי לא ביקשתי שתבואי לטפל בי. אני בסדר גמור," הוא מסנן לעברה.
הפעם קולה נשמע מרוכך יותר. אם לא הייתי מכיר אותה, עוד הייתי יכול לחשוב שהיא באמת דואגת לו.
"החיים מציבים בפנינו שיעורים. לא תמיד אנחנו עוברים אותם בהצלחה, אבל אנחנו לומדים מהכישלון. טעיתי לחשוב ששתייה פותרת בעיות. זה לימד אותי, שהיא רק גורמת לשיכרון חושים, ולא יותר מזה. זה לא יקרה יותר.
חשבתי שאת האישה של חיי. את יודעת מה גיליתי? שהייתי מאוהב באהבה, ועם זאת אהבה, אני מוותר עליה, וגם עלייך. " הוא לא ממתין לתשובתה, ומנתק. אני רואה שהוא נכנס לרשימת הטלפונים שלו, חוסם אותה, ומוחק אותה מהזיכרון.
"זהו. היא לא קיימת יותר. חבל שהייתי צריך לסכן את חיי בשביל להבין זאת, ולשגע את כולם, ובעיקר אותך.
אני מקנא בך. אתה אולי ילד נטוש, אבל גדלת להיות גבר מדהים וחבר אמיתי."
"תשמור על עצמך אידיוט. אישה שגורמת לך לעשות מה שעשית, לא שווה אותך. אף פעם אל תוותר על מי שאתה." אני לוקח את המזוודה, וניגש לדלת.
"ואתה קול?" הוא שואל.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל.
"מתי אני אראה אותך מאוהב?" הוא שואל.
"אין לי מושג אם זה יקרה," אני אומר לו.
אני עוזב את בית המלון וחוזר לדירה. אני מרגיש כל כך בודד. אני נשכב על הספה מותש הלילה המטורף הזה, ונרדם.
*
אני חולם על הדמויות המצוירות ממשחק המהג'ונג, רובן נשים בלבוש חושפני, והן הופכות לנשים אמיתיות, ובאות לקראתי. ביניהן אני רואה חתולה נועזת שעומדת מולן ולא נותנת להן להתקרב.
"איפה אקיטה?" אני שואל אותה.
"היא כאן לידי, אינך רואה?" היא שואלת מופתעת.
אני לא מצליח לראות אותה, ומשפשף את עיניי בניסיון להיטיב לראות.
וכך אני מתעורר כשידי משפשף את עיני. 'אני ישן או ער?' אני לא בטוח.
רק כשאני מרגיש את הלחץ על שלפוחית השתן, אני מבין, שכנראה אני באמת ער, וכל מה שקרה כאן עד עכשיו, היה חלום.
*
אני ניגש לשירותים בקומת הכניסה. אין ספק שהתעוררתי בזמן. אני מרגיש הקלה גדולה, אחרי שאני מרוקן מתוכי את כל מה שהצטבר בי הלילה.
אני עולה הצעדים כבדים לחדר השינה שלי, ונכנס להתקלח. המים הקרירים מעירים אותי, ואני מרגיש כעת שאני לגמרי ער. עם ההרגשה הזאת, שבים הגעגועים לטסה, והחשש מאיך שתגיב אליי.
כשמגבת עטופה סביב מותניי אני לוקח את הטלפון הנייד ומתקשר אליה. אין לי מושג מה אני עומד לומר לה. אני כבר אדע כשאשמע את קולה.
אני מחכה חמישה צלצולים, אבל היא לא עונה. השעה כבר אחת עשרה בבוקר, שזה בהחלט שעה סבירה להתקשר. לאחר הצלצול השישי היא עונה.
"בוקר טוב, זה קול," אני אומר, למרות שברור לי ששמי מופיע בזיהוי שלה.
"בוקר טוב בוס," אני שומע את קולה.
"כבר דיברנו על זה, ביקשתי ממך לקרוא לי בשמי," אני מבקש.
"אל תכעס קולטון," היא אומרת בטון מתנצל.
"איך אני יכול לכעוס עליך מתוקה?" אני אומר בטון מפוייס, שתדע שאני באמת לא כועס.
"יש לי הרבה מה לספר לך, אולי ניפגש לארוחת בוקר?" אני מציע.
"רעיון נפלא. אני אצל הוריי. הם עורכים כאן בראנץ' . רק אנחנו כאן, אולי תבוא?" היא שואלת.
הלב שלי רוקד מרוב אושר. "בשמחה. תשלחי לי את הכתובת," אני מבקש.
"הם גרים בלונדון איילנד," היא אומרת בהיסוס.
"אין מקום רחוק מידי, כדי להגיע אלייך," אני אומר לה.
אני שומע כניסת הודעה,. עכשיו כשיש לי את הכתובת אני מתארגן לצאת אליה.
"את רוצה שאביא איתי משהו?" אני שואל. זאת לי הפעם הראשונה בארוחת בוקר משפחתית, ואינני יודע כיצד לנהוג.
"תביא אותך. וקול," היא אומרת, "תביא איתך בגד ים."
"אני כבר מתארגן ומגיע," אני אומר.
"אני שמחה שאת כאן איתי במטבח. לא הייתי רוצה מישהו אחר לידי," אומרת אימא ומפהקת.
"איזה משחק מטורף היה אתמול?" אני שואלת, "הצטערתי שהיקרו לא היה, אני נהנית לשחק איתו, אבל המאסטר ששיחק נגדנו, היה בהחלט אתגר רציני."
"ובכל זאת את הבסת אותו כל פעם, וניצחת את המשחק בהפרש גדול," אומרת אימא בהתלהבות.
"את יודעת שמשחק המהג'ונג תלוי לא מעט במזל," אני מנסה לצנן את ההתלהבותה.
"את מזלזלת במשחק. כאילו שאין צורך במחשבה מהירה, ניתוח נכון של המצב, והחלטה האם לשמור על היד או לפתוח אותה. זה לא עניין של מזל, אלא של ניסיון, וגם לא מעט יכולת אנליטית. וכן… גם מזל," היא אומרת, וגורמת לשתינו לצחוק.
אלין נכנסת למטסח. "אני רעבה," היא אומרת בקול מתפנק,
אני רואה את אימא נועצת מבט על משהו שהיא מחזיקה בידה. "מה את עושה עם הטלפון של טסי?" היא שואלת באיפוק.
*
מגיל צעיר לא אהבנו שמלבישים אותנו באותם בגדים. זה נראה לנו מגוחך, בעיקר מאחר שהיינו כל כך שונות באופיינו.
אלין תמיד אהבה בד צבעוני, ואני אהבתי בדים שקטים כיאה לאופיי. אף פעם לא גיליתי לאיש, שלא פעם היא נהגה לקחת ממני בהסתר בגדים שלי, וללבוש אותם.
כשבגרנו, היא אהבה ללכת עם חולצות מאד חשופות, וחצאיות שבקושי מכסות את התחתונים. היא ידעה שאני לא אעז ללכת כך, ולכן בחרה לעשות כך.
כשכבר הייתי באוניברסיטה, והתחלתי ללכת עם גופיות חשופות יותר, זה הוציא אותה מדעתה, כאילו פלשתי לתחום שלא שלי. "את מקנאה בי!" היא אמרה לי בכעס.
הבעיה באה על פתרונה באופן בלתי צפוי. אני המשכתי ללבוש בגדים במידת אקסטרה סמול, ואילו היא עלתה במידה לסמול, וגם מבנה גופה השתנה, ובזה היא כבר לא יכלה להאשים אותי, ורק אמרה שאני מעצבנת.
התחרות הזה הייתה לי קשה, והפתרון הגיע בכך שכל פעם שיצאתי למסע קניות, הזמנתי אותה, ונתתי לה לקנות מה שהיא רצתה, מה שבדרך כלל הסתיים בכמה שקיות עמוסה עבורה, ואחת לי.
לא היה לי איכפת, כי מעולם לא הרגשתי צורך להיות בתחרות איתה.
אני יודעת שלא מעט דברים שהיא עשתה, נבעו מהתחרות הבלתי מובנת הזאת.
הצורך שלה בראוותנות, התבטא גם בכיסוי לטלפון הנייד. בעוד ששלה היה משובץ ביהלומים, שלי היה בעל צבע אחיד, בצבע כחול ים, כך שאי אפשר היה לטעות איזה מהטלפונים, הוא שלי.
*
"רק שתדעי שלטסי אין סודות ממני, מה גם שאפשר לחשוב איזה חיים סוערים יש לה , שהיא צריכה להסתיר אותם ממני," היא אומרת ומרימה את סנטרה בהתרסה.
"את יודעת שאין לי סודות ממך," אני משקרת לה. 'והסיבה שיש לי כי אני לא סומכת עלייך.'
"הטלפון של טסי נשאר על השולחן בשמש, וחשבתי שעדיף שהוא יהיה כאן בצל. אז במקום לומר לי כמה אני חושבת עליה, אני מותקפת," היא אומרת ממורמרת. יש לה כישרון נדיר להפוך כל דבר כך שהיא תהיה הקורבן.
"תודה אלין שחשבת עליי," אני אומרת ומביטה על אימא שתבין שבזה נגמר הסיפור.
"את רוצה שאכין לך כריך?" אני שואלת אותה.
"כן, אני גוועת," היא אומרת בקולה המתפנק.
אימא מסובבת אליה את הגב כדי שלא תראה את מורת רוחה. אני מכינה בזריזות כריך, ומגישה אותו לאלין.
"אני רואה שאני מפריעה, אני אלך לשבת בחוץ," היא אומרת, "בחברה הטובה של נטלי, הגיסה של אחינו, וילדיה המעצבנים. אני לא מבינה למה היא צריכה לשרוץ פה כל סוף שבוע."
"איזה חיים קשים יש לה, לבת שלי. כולם נגדה," מסננת אימא.
"באמת למה את עושה סיפור מהטלפון. תחשבי על זה שהיא לא רצתה שהטלפון יהיה בשמש הלוהטת בחוץ," אני אומרת לה וממשיכה לתבל את הבשר. אני מקלפת שיני שום, חותכת טבעות בצל דקות, ומוסיפה אותם למגש.
"אני באמת חושבת שאת ילדה מאד חכמה טסי, אבל לפעמים את כל כך תמימה. ראיתי שהיא אחזה בטלפון שלך…" אימא ממשיכה. למה היא לא יכולה להרפות.
"איזה סודות יש שם כבר? אני לא מדברת שיחות מיניות עם גברים, או בכלל שיחות. ואת יודעת שעם החברות שלי אני לא גולשת לרכילות. בבקשה אימא," אני אומרת לה. אני רוצה שהיא תפסיק לדבר על זה.
"העניין הוא שהיא…" היא לא מרפה.
"בבקשה אימא, אם אני לא מוטרדת מכך, שזה לא יפריע לך," אני קוטעת אותה.
"טוב ילדה אהובה שלי," היא מתרצה סוף סוף.
אני לוקחת את המגש עמוס הבשרים, וניגשת להניח אותו ליד הגריל.
"תגידי נטלי, מתי פעם אחרונה הלכת לבראנץ' אצל הוריך?" מסננת אלין לעבר גיסתו של אלכס אחי.
"אני לא אוהבת ללכת לשם. אני צריכה כל הזמן להשגיח על הילדים שלי. פה אני יכולה להתרווח ליד הבריכה…" היא מתחילה לומר.
"ושאחרים יטפלו בילדים שלך. את לא חושבת שזה מוגזם לדרוש מאתנו כל שבוע לסדר את הבלגן שהם משאירים. כל החצר, ויש להוריי חצר גדולה מאד, מלאה בדברים שהם זרקו, ובזבל שהם השאירו. הייתי מעריכה את זה מאד, לו היית נותנת לנו חופש מהם," ממשיכה אלין בנאום שלה.
"אפשר לחשוב. ומה עם הילדה שלך?" תוקפת אותה נטלי חזרה.
"אני יודעת שאת מדברת עליי מאחוריי הגב. אני מעדיפה להיות אם חד הורית, מאשר לחיות במערכת יחסים שיקרית, בה כולם חושבים שחיי הנישואין שלי משולמים, בעוד שנינו בוגדים מהצד."
"את חצופה את יודעת…" קוטעת אותה נטלי.
אבל אלין לא מוותרת, ונכנסת לדבריה. "דבר אחד את לא יכולה לומר עליי, מיה שלי ילדה מחונכת. היא תמיד אוספת את הצעצועים כשהיא מסיימת לשחק. אני לא רואה סיבה למה היא צריכה לאסוף את המשחקים שהילדים שלך שיחקו בהם, שלא לדבר שלא פעם הם שוברים אותם בגלל התנהגותם הפראית.
תסתכלי על הבריכה איך היא נראית. עוד לא אמצע היום, והיא כבר מלאה בניירות של סוכריות, חטיפים, ומי יודע מה עוד."
"האמת," אומרת לונה, "שאלין צודקת. למה שלא תלכי להורים או למשפחתו של בעלך. לשניהם יש בריכה, אם זה העניין שמביא אותך לפה."
"אני לא מאמינה שאת מדברת אליי כך, אני אחותך," אומרת נטלי בקול צווחני.
"זה לא אומר שמשפחת סנדרלנד צריכה לארח אותך כל שבוע אצלה. זו אני שנשואה לאלכס, לא כל המשפחה שלי."
"בוא נלך," אומרת נטלי לבעלה.
"אבל אני רעב. הבשרים כבר על האש," הוא אומר לה.
"אחרי כל מה שאלין הטיחה בך, זה מה שיש לך לומר? את לא חושבת שמן הראוי שתקחי את הבנים שלך לשיחה. הם גדולים מספיק כדי לאסוף את מה שלכלכו," אומרת נורה בכעס.
"זה בעיה שלכם," אומרת נטלי, "אתה צודק, אני לא זזה מפה."
"תמיד זה בעיה שלנו," אומרת נטלי, ופונה ממנה.
האינטרקום בשער מודיע שיש רכב ליד השער. "תראו מי פה!" היא קוראת בשמחה וממהרת לעברו.
"את יודעת את מי היא הזמינה?" אני שואלת את אימא, בזמן שאני שומעת מכונית נוסעת באיטיות לעבר הכניסה לבית.
"את לא רצית לשמוע מה יש לי לומר, עכשיו תביני," היא אומר בקול מתוח.
"על מה את מדברת?" אין לי מושג על מה היא מדברת.
"עדיף שאשתוק," היא אומרת לי.
ואז אני רואה את אלין חוזרת לבריכה עם לא אחר מאשר קולטון.
"שלום טסי," הוא אומר, ומגיש לאימא פרחים.
"אז מה אלין, החלטת ללכת על הבוס שלי. יפה לך," אני אומרת, ופונה בצעדים מהירים לתוך הבית.
"אבל זה לא נכון טסי," היא מתחילה לומר.
"כל החיים הגנתי עלייך, גם כשידעתי שאת אשמה. דבר אחד ביקשתי ממך, אל תפגעי לי במקום העבודה שלי. אבל את לא יכולת להתאפק. יש משהו אחד שהיה רק שלי, וגם אותו לקחת ממני," אני אומרת ורוצה להיכנס לתוך הבית.
"אני לא מבין טסי," קולטון מביט עליי במבט שאני לא מצליחה לפענח.
"טסי?! אין לך זכות לקרוא לי כך. כמה אני שמחה שלא הלכתי איתך אתמול. אני פורשת, אתה יכול לבלות לך עם אחותי, העיקר שתתרחק ממני," אני מסננת לעברו בכעס.
"אני לא מבין למה הזמנת אותי לפה?" הוא עונה לי בכעס.
"באמת? אל תעמיד פנים שאני הזמנתי אותך. אלין אישה יפיפיה ומושכת, לא פלא שאתה רוצה לזיין אותה. אני איתך גמרתי. מכתב ההתפטרות שלי יהיה מונח ביום שני בבוקר על שולחנך."
"טסי איך את מדברת," גוער בי אבא.
"אין מילה מתאימה יותר למה שקורה ביניהם. ואולי אני תמימה, והוא מאוהב בה קשות."
אני מתחילה להיכנס לבית, אבל ידו של קולטון אוחזת בי חזק. "את לא הולכת לשום מקום, לפני שאת מדברת איתי."
"אז זה מי שאתה. אתה מנסה לשלוט בשתיי אחיות בו זמנית? כמה שאתה טועה, אני לא אחת ששולטים בה." אני מנסה להשתחרר ממנו, אבל הוא לא מרפה מאחיזתו.
"אתה מכאיב לי," אני אומרת.
"אני אעשה כל מה שצריך כדי שתקשיבי לי," הוא אומר לי בקור, שגורם לי לרעוד.
