"אני שואל אותך שוב ג'ושוע, האם אתה רוצה שאתן לך את הסוויטה שלי?" אני שואל אותו בקור.
"אתה סתם מקנא בי," הוא עונה לא לעניין, "היית רוצה למצוא אישה כמוה."
אני מזכיר לעצמי לנהוג באיפוק. מה יעזור לי אם אריב איתו. הוא הרי לא מוכן לשמוע את האמת. לכן אני שותק.
השעה שש בערב.
עוד כשעה אמורים היו כולם להתכנס באולם. ג'ושוע לובש את הטוקסידו שלו, ומחכה בכניסה למקום.
בלית ברירה אני מצטרף אליו, לבוש בחליפה. אני מרגיש כל כך אידיוט.
"תגיד לי קול, למה אתה לא מספר לו את האמת?" שואל אותי בשקט דון.
"אתה יודע מה האמת?" אני עונה לו בשאלה.
"האמת היא שהיא עזבה אותו, והמשיכה הלאה," הוא עונה.
"ראית זאת במו עיניך?" אני שואל את דון שמביט עליי כעל מישהו שאיבד את שפיותו. "הוא דיבר איתה וביקש שתשקול שוב את העניין. הוא רוצה להאמין שהיא תתעשת. תסתכל עליו, אתה חושב שמישהו יכול לשכנע אותו אחרת?"
אני רואה את אלכס רוטשילד הולך לקראתי. הוא מסמן לי בתנועת ראש קלה שאבוא לדבר איתו. "רציתי ליידע אותך שהחבר שלך לא הודיע על ביטול האירוע. ברור לי שהוא לא יתקיים, ולכן אני לא אחייב אותו. אבל יש לי בקשה, בבקשה תשכנע אותו לעזוב את המקום.
אין טעם שישלם על אירוע שלא יקרה, מצד שני הייתי שמח אם יתאפשר לי לארח כאן אנשים שהם אורחים קבועים של המסעדה של המלון, שנאלצתי לסרב להם בגללו.
אני מציע שתארח את חבריך, כמובן אם זה מקובל עליך, בסוויטה שלך. אני מבטיח לשלוח לכם כיבוד ושתיה.
אני ניגש לג'ושוע. "בוא נעלה לסוויטה שלי. דאגתי לכיבוד ושתיה. אני מבטיח לך שאם היא תגיע, יודיעו לנו. אין טעם שתשקיע אלפי דולרים, במה שלא עומד לקרות."
ג'ושוע מביט עליי ממושכות. "אני יודע שאתה צודק."
"תתן לי את רשימת המוזמנים, נחלק אותה ביננו, ונודיע לכולם," אני אומר, ומניח ידי על כתפו.
"ומה תגיד להם?" הוא שואל בעיניים מושפלות.
"נאמר רק שהאירוע מבוטל, ולא נספק הסבר, גם אם יתעקשו לדעת. פשוט נעמיד אותם בפני עובדה," אני אומר.
"אני בטוח שכולם ילעגו לי," הוא אומר ומתחיל ללכת לכיוון המעלית.
"ככל שאני חושב על זה, זה נכון שהיא נתנה לך אולטימטום, אבל גם אם היית נענה לה ביום שהוא ניתן, זאת לא דרך לגרום לגבר להציע לך נישואים. אני חושב שהיא עשתה לך טובה גדולה. היא לא שווה את קצה הנעל שלך.
אני יודע שאתה כאוב ועצוב כעת, אבל אתה חזק ותתאושש. אנחנו כאן, בוא ננצל את סוף השבוע הזה שאנחנו יחד, רק הגברים."
אני אומר את המילים, אבל מרגיש שאני מדקלם מילים נבובות. אני לא מאמין לעצמי, ומקווה שלפחות ג'ושוע יאמין לי.
הדבר האחרון שאני רוצה כעת, זה לבלות ערב של בנים. אני מתעב את השיחות שלהם על נשים. כל אחד מתרברב בכיבושיו. לפעמים אני חושב שעוד רגע הם יפתחו את המכנסיים, ויתחרו למי יש זין גדול יותר, לא שזה משנה.
אני מתחיל להבין, שלמרות מה שג'ושוע אומר לי כל השנים, השוני ביננו, אינו בשל העובדה שאני ילד נטוש, אלא פשוט באופי שלנו.
אני צריך כמה רגעים לעצמי, ומחפש את הדרך להיות לבד, בלי שמישהו יעלב. אני מחליט לחכות ששרות החדרים יגיע, וכשחבריי יהיו עסוקים באכילה ושתיה, אני אתרחק קצת.
לשמחתי זה קורה תוך זמן קצר. שתי חדרניות מגיעות עם צלחות עמוסות כיבוד, ומשקאות חריפים. הגברים מנסים איתן את מזלם, אבל אותי הן לא מעניינות.
אני מנצל את העובדה שתשומת ליבם נתונה להן, נכנס לחדר השינה, יוצא למרפסת הצמודה לו, וסוגר את הוילונות, כך שאי אפשר להבחין בכך שאני בחוץ.
מזג האוויר הפך להיות סגרירי, אחרי החום הבלתי נסבל שהיה הבוקר. השמים זרועי עננים המבשרים שעומד לרדת גשם. 'כמה סימלי,' אני חושב לעצמי, 'שדווקא כעת השמים עומדים לבכות. עדיף שהם יבכו מאשר ג'ושוע.'
עכשיו כשאני לבד, מחשבותיי נודדות לטסה. אני מרגיש שאני מתגעגע אליה.
אני תוהה האם היא מרגישה הקלה על שלא באה איתי הלילה. אני לא יודע לפענח אותה. יש לה אישיות חזקה, ואין לי מושג האם היא התאכזבה כשאמרתי לה שהתוכניות הלילה השתנו.
דבר אחד אני יודע. אין לי שום רצון להיות הלילה עם מישהי אחרת. לא הלילה, ולא בכלל.
אני לא מצטער שסיפרתי לה מי אני. הרגשתי שאני חייב לה את האמת, כדי שתבין, כדי שתדע אם אני האחד שהיא רוצה להיות איתו. את התשובה לכך אינני יודע.
למרות הבריזה הקרירה, אני מוריד מעליי את הז'קט, פותח את קשר העניבה, מוריד אותה ממני במשיכה אחת.
"היי קול לאן נעלמת?" אני שומע את דון קורא לי.
אני חוזר לחדר השינה. "נכנסתי להסיר מעליי את הז'קט והעניבה הרי אין לי צורך בהם כעת. העפתי מבט מבעד לחלון וראיתי שמזג האוויר השתנה פתאום. יצאתי לראות שלא טעיתי.
תחשוב על זה שהאורחים שלו היו צריכים להגיע לכאן בגשם שוטף, כי זה מה שנראה לי שעומד לקרות."
"באמת מזל שזה לא קרה," הוא אומר.
"איך הוא?" אני שואל וניגש לתלות את הז'קט והעניבה בארון.
"אין לך מושג איזה רעיון מבריק זה היה, הכיבוד ובעיקר השתיה. אני מבין שהוא גם רוצה להזמין לפה כמה בנות. אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל נראה לי שאי אפשר באמת לדבר איתו."
"כולנו באנו לפה מתוך מטרה אחת, וזה לתמוך בו. אנחנו לא כאן לתת לו עצות, רק לדאוג שהוא יהיה בסדר, ולא יעשה שטויות. יותר מזה אין לנו מה לעשות," אני אומר. כמובן שאני לא אודה בפניו שזה הדבר האחרון שבא לי לעשות כעת. הלב שלי נמצא רחוק מכאן, ויש לי מסע משלי לעבור.
אני לא יודע איך ג'ורג'י הצליח לשכנע אותו לא להזמין לכאן אף אחת. בסופו של דבר אני מרגיש הקלה, שכן אין לי רצון לארח בסוויטה שלי נשים.
בעצם אני כן יודע. הוא אמר לו שכל הנשים זונות, ואין מה שמשתווה לאחוות גברים.
"אני צודק?" שואל ג'ורגי' שמחזיר אותי למציאות.
"ברור," אני עונה, למרות שאני לא בטוח על מה אני עונה לו.
"נו, אז בוא נשמע אותך אומר, שכל הנשים תלכנה להזדיין," הוא אומר 'מה הוא ילד קטן?' אני חושב לעצמי.
אלא שאז ג'ושוע ששתה יותר מדי מנסה לקום. "אני צריך להקיא," הוא אומר לדון, שממהר לאחוז בו, ומוביל אותו לשירותים. זה מה שחסר לי כעת. 'איזה יופי שקיבלתי סוויטה מרווחת.'
"תתקשרו לאמבולנס, הוא איבד את ההכרה," צורח דון מהשירותים.
הפרמדיקים מגיעים מייד. הם מביטים על הבקבוקים הריקים שמוטלים על השולחן, וזרוקים על הריצפה. "כמה מהם הוא שתה?" הם שואלים דווקא אותי, אולי כי אני לא שתיתי, ונראה מאופס יותר מכולם. "אני מניח שאת חלק מהבקבוקים הוא חיסל לבד. אני מודה שלא ספרתי," אני עונה.
"אז מה , מסיבת רווקים?" הוא שואל אותי בהבנה.
"יותר גרוע מזה. הטבעת היגון על כך שהיא לא רוצה לשמוע ממנו את הצעת הנישואין," אני עונה.
"הוא צריך לעבור שטיפת קיבה, בתקווה שהוא יהיה בסדר. הוא מרבה לשתות בדרך כלל?" הוא ממשיך לשאול, בזמן שאנשי הצוות האחרים מעלים אותו על האלונקה.
"אתה יודע, ערב גברים בפאב, כמה בירות, לא משהו יותר מזה," אני מנסה להקליל את המצב אבל אני מודה שאני דואג לו, בעיקר כשאני כבר מבין שהוא רוצה למות.
"אתה בא איתנו באמבולנס הוא קובע. תנסה לדבר איתו כל הזמן," הוא מבקש.
*
"אתה חושב שאני לא יודע למה אתה לא מרשה לעצמך לשתות הרבה," אמר לי פעם ג'ושוע, כשאידי אלכהול עטפו אותו.
"כי איני מבין מה הטעם להגיע למצב בו אתה מחוק, ואינך יודע מי אתה," עניתי לו.
"כי אתה יודע שאין לי מי שיבוא להרים אותך, אם תיפול. אתה סתם ילד נטוש," הוא לעג לי.
כשאני חושב על כך היום, אני לא מבין למה תמיד הוא שב ומזכיר לי שאין לי משפחה. כאילו שבגלל שלו יש, הוא טוב ממני.
אז הנה כעת יש לך משפחה, ואני זה שלא שווה כלום, היחיד שמנסה להציל את חייך.
*
"המצב שלו ממש לא טוב. אני מקווה שנצליח להציל אותו," אמר לי הרופא במיון.
דון הגיע גם הוא לכאן. ג'ורג'י אמר שהוא בטראומה ולא מסוגל להגיע איתו. "אתה חושב שאני צריך להודיע לה?" שואל דון.
"תאמר לי שאתה לא רציני. מה פתאום?!" אני אומר לו בכעס.
"ואם הוא ימות?" הוא אומר בקול רועד.
"לך אני לא צריך להסביר שהיא ויתרה עליו. מה שקורה איתו, כבר לא קשור אליה. אתה באמת רוצה שהיא תבוא לפה כי היא מרחמת עליו, ואחר כך תעזוב אותו, ותשבור לו שוב את הלב? יש לך באמת כח למהדורה שניה כזאת?" אני שואל אותו.
"אתה צודק. לא חשבתי על זה," הוא אומר.
אנחנו יושבים וממתינים בחוץ לרופא שיצא החוצה. דווקא עכשיו אני מקבל הזמנה להצטרף למשחקי המהג'ונג. אין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מלשחק כעת, בעיקר כשאני רוצה לדעת עם אקיטה משחקת היום, אולי היא תסיח את דעתי מטסה.
הרופא יוצא, ומביט עלינו בסבר פנים חמור. "הוא בדרך לביצוע שטיפת קיבה. רק אחר כך נוכל לדעת מה מצבו. אני אעדכן אתכם ברגע שאוכל."
אני כבר מבין שלא אוכל לשחק הלילה. המשחק הוא כזה שאם התחלת לשחק בו, אין לך אפשרות לצאת ולחזור אליו.
היקרו: @החתולה. לצערי אין באפשרותי לשחק היום.
החתולה: @היקרו. אולי, פעם אחרת. שיהיה לילה נעים.
'האם היא מאוכזבת ממני? אולי כועסת? מה כבר יכולתי לומר לה. 'ממש לילה נעים,' אני ממלמל.
"אמרת משהו?" שואל אותי דון.
"מישהו שלח לי הודעה וביקש שנפגש, כשכתבתי שאני לא יכול, הוא איחל לי שיהיה לי לילה נעים," אני מסביר לו את תגובתי.
"ממש לילה נעים. אתה חושב שהיינו צריכים לצפות ממנו שהוא יגיע למצב כזה?" שואל דון, ונאנח.
"נראה לך באמת שג'ושוע אדם צפוי? כל הלילה ההזוי הזה רק מראה לך שלא," אני עונה.
"התכוונת לומר שפוי. לא הוא לא שפוי. אם לומר את האמת, אני אף פעם לא סבלתי אותה," אומר דון בכעס.
"לעולם אינך יכול לדעת מה גורם לאדם להימשך לאדם אחר. הרי לכל אחד יש את הטעם המסויים שלו. יש מי שאוהב רק בלונדיניות, ויש מי שמתרחק מהן כמו מאש," אני מביע את דעתי.
"ואתה קול. אתה יודע שאף פעם לא ראיתי אותך עם מישהי? ואני יודע שאתה לא מתנזר מנשים," הוא מביט עליי בסקרנות.
"מה שמושך אותי אצל אישה, אתה לא תאמין, זאת החוכמה שלה. אני לא יכול לסבול נשים טיפשות. עד כדי כך, שאני לא מסוגל לזיין מישהי שהיא מטומטמת. היא ממש לא מעוררת אותי," אני אומר, והוא פותח זוג עיניים גדולות מולי.
"אתה רוצה לומר לי שההופעה החיצונית לא חשובה לך?" הוא שואל אחרי דקה ארוכה של שתיקה.
"ברור שהמראה החיצוני, הוא זה שמסב את תשומת ליבך למישהי. אבל הרגע בו היא פותחת את הפה, ולא כדי לרדת לי, אלא כדי לדבר, הוא הרגע הקובע עבורי," אני אומר אני רק מקווה שהוא לא ישאל אותי כמה כאלה באמת פגשתי.
מייד עם היכנסי לבית הוריי, אני מרגישה את כל המתח עוזב אותי. הבית מלא בריחות רעננים של ניקיון ומטהרי האוויר המפיצים ריח של פרחים. הקרירות שבו, שכה מנוגדת לחום ששורר בחוץ, מלטפת את עורי.
אני מרגישה כל כך מבורכת שיש מקום שבו אני מרגישה בית אמיתי. המחשבות שלי נודדות לקולטון.
אימא באה לקראתי, ועוטפת אותי בחיבוק החם שלה."ילדתי האהובה," היא אומרת.
"ששש…" אני לוחשת לה.
"אלין לא פה, רק את ואני," אומרת אימא בחיוך. "לא הייתי אומרת זאת לו היא הייתה כאן. את יודעת כמה היא רגישה ליחס שאני נותנת לך.
בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לה שיש סיבה לאהבה הגדולה שלי כלפייך, ושאם היא הייתה משתדלת להתנהג אחרת, גם היא הייתה מתקבלת במאור פנים. נראה לי שיש בה משהו שגורם לה הנאה להיות הילדה הרעה של הבית," אומרת אימא.
"קוראים לזה חוסר ביטחון. גם לי יש לו מעט ממנו, אבל אני, כפי שאת יודעת, נלחמת בו. אני מבינה שאין לי ברירה, שאסור לי להרים ידיים," אני אומרת. תמיד אנסה להגן עליה, למרות שאני יודעת שהיא לא תגן עליה.
"חיכיתי לשתות את הקפה של אחר הצהריים איתך, וגם אפיתי לך עוגה שאת אוהבת," אומרת אימא וניתלת על זרועי בזמן שאנחנו הולכות לכיוון המטבח.
"קפה קר?" שואלת אימא, "כי זה הולך מצויין עם עוגת השוקולד החמה עם כדור הגלידה שהכנתי לך."
"איזה פינוק! תודה מאמא," אני אומרת בשמחה. אימא מכירה אותי. תמיד העוגה הזאת הייתה האוכל המנחם שלי.
"עכשיו שזה רק שתינו, את מוכנה לספר לי מה יושב לך על הלב?" שואלת אימא.
"כמעט שכחתי, הנה הספרים קניתי לך," אני מסיטה את הנושא.
"אהובה שלי, את לא הבת של גברת גרין השכנה שלנו, שאמנם היא אישה יפיפיה, אבל לא מצטיינת בחוכמה יתרה. את החכמה שלך ירשת ממני, אז אל תנסי להסיט את הנושא. אני יודעת שעובר עלייך משהו. אני אימא שלך, שתפי אותי," היא אומרת.
"אז אני חכמה בעינייך?" אני מתגרה בה.
"את יודעת שכן, ולא רק בעיניי. כל מי שמכיר אותך אומר זאת. וכמובן, יש גם לאביך חלק בזה שאת מבריקה כזאת," היא אומרת, "אני לא יכולה לבוא אלייך בטענות שאת מתחמקת לענות לי, זה מוכר לי מ…עצמי."
"אז עכשיו כשאנחנו מבינות אחת את השניה, רציתי לשאול אותך משהו.
אני ברת מזל. גדלתי במשפחה שעוטפת אותי בהרבה אהבה. גם אלין, למרות שלפעמים זה לא נראה כלפי חוץ. היא מאד קשורה אליי, ואני אליה. את יודעת שקשר בין תאומים הוא משהו מיוחד במינו.
אני מחוברת לשורשים שלי. גם למשפחה של אבא שמוצאו מאנגליה, וגם למשפחה שלך שמוצאה מאוקראינה. בנושא הזה אין לי תהיות.
מה עושה מי שמיום היוולדו, לא יודע דבר על הוריו. איך חיים עם הדבר הזה, שאתה לא יודע באמת מי אתה?
כמו שאמרת מקודם, אני יודעת מקורה של כל תכונה שלי, אני יודעת למי אני דומה בחיצוניות שלי. שלא לדבר על דברים, שלכאורה פחות חשובים, כמו למה אני כל כך אוהבת עוגת שוקולד, או למה לאלינה יש אלרגיה לתות?
אפילו שאני לא יודעת מי האבא של מיה, אני מזהה בה תכונות שהיא ירשה מאלין. איך אפשר לחיות אם כל העבר שלך הוא דף ריק?"
"עכשיו כשאת מדברת על זה, אני לא יכולה לדמיין חיים כאלה, כשאת לא יודעת מי המשפחה שלך. אני חושבת על כל מה שלא הייתי יודעת על עצמי, ומרגישה עצב גדול."
"אני תוהה איך אדם בלי עבר, רואה את העתיד שלו. האם הוא רוקם חלומות לקראת מה שיקרה לו? ואתה קולטון, אתה יכול לראות אותי בעתיד שלך, אם אתה לא יודע מהי באמת משפחה?"
