"למה אתה פה?" אני שואלת אותו.
"לא שמעת מה קרה לד"ר בסון? הוא במיון בשל מחושים בחזה," עונה אליוט.
אני ניגשת לתחנת האחיות ומתקשרת למיון. "מדברת ד"ר הדסון, רציתי לדעת מה שלום ד"ר בסון."
"ד"ר בסון חווה התקף חרדה. הוא בסדר, ובדרך חזרה למחלקה," אומרת לי האחות האחראית.
"את לא חושבת שעדיף שינוח היום?" אני בהחלט מתפלאת על דבריה.
"הרופא שוחח איתו, וזה מה שהוחלט. הוא כבר עזב," היא אומרת.
"המתח כמעט הרג אותי," אומר ד"ר בסון שנכנס למחלקה, "אני מצטער שהפריעו … בעצם למה קראו לשניכם?"
"הם קראו לד"ר דוסון, אני הייתי פה בגלל לידה שהסתבכה," אני אומרת לו, "עמדתי לעזוב כששמעתי מה קרה לך."
"אולי זה פתטי. גבר אמור להיות החוליה החזקה במערכת היחסים, הוא מתחיל לומר.
"זה ממש לא נכון. לגבר יש מערכת ריגשית שונה מאשר לאישה. אל תשכח שאנחנו הורמונליות," אני אומרת וגורמת לו לחייך, "אבל אין זה אומר שאין לו רגשות, ולא פעם סוערים מאד. לאישה שאיתו יש השפעה לא קטנה על מצבו הריגשי."
"בדיוק. אז את מבינה. כבר חשבתי שאני יורד מדעתי. אבל איך זה שהיא לא מבינה?" הוא שואל אותי.
"אני מניחה שאתה לא מדבר איתה, לא מספר לה מה אתה מרגיש. אני מנחשת שהשיחות מתנהלות ביניכם בריב, ולא בניסיון להקשיב אחד לשניה." אני מביטה עליו לראות אם אני צודקת.
"אבל היא מוציאה אותי מדעתי. מה אני עושה כל היום, משחק?" הוא אומר בכעס כבוש, "למה את כל הטענות שלה אני צריך לשמוע כשאני במשמרת.
כשרק הכרנו, היא התלהבה מזה שאני רופא. יש הילה מסוימת למקצוע שלנו. רק ששוכחים לספר שבית חולים הוא לא מקום עבודה רגיל. כשם שבחדר לידה, לא תמיד הכל מתנהל לפי הספר, ועל מי מנוחות. תראי מה קרה לך היום.
ובכלל כל מה שקשור להיריון ולידה הוא לא תמיד פשוט. לעמוד מול אישה שבאה אליך נרגשת לבדיקה ראשונית, אחרי שהתגלו שני פסים ברורים על מקלון בדיקת ההיריון שלה, ואתה צריך לומר לה שאכן רמת ההורמונים שלה עלתה, אבל בשק אין כלום. וזה כידוע לך ד"ר הדסון, קורה לחמש עשרה עד עשרים אחוזים מההריונות, כשהגוף של האישה מתנהג כאילו הוא בהריון על כל המשתמע מכך.
לך, אני לא צריך להסביר כמה העבודה הזאת יכולה להיות מתסכלת וקשה, אבל אשתי לא מבינה זאת."
"אני יודעת שזה קיים, אבל לא זכור לי נתקלתי בתופעה הזאת," אני אומרת לו.
"אבל אני כן, עם אשתי. והיא מאשימה את איכות הזרע שלי. אני לא יכול איתה יותר," הוא אומר מיואש.
"כאישה, אני חושבת שלא תמיד קל לנו להיות מטופלות על ידי גבר. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מטופלת אצל בן הזוג. בסופו של דבר מדובר באיברנו האינטימי ביותר. אני יודעת שרופא נשים מתייחס לזה כמו לכל איבר אחר בגוף, אבל כשמדובר באשתך, אני לא יכולה לדמיין את אתה מפריד בין שני התפקידים כבעל וכרופא.
אם תסכים, אני אדבר איתה. קודם כל אני אסביר לה ש… בעצם תשאל אותה אם היא מוכנה להיות מטופלת על ידי," אני מציעה.
"אני לא יודע איך לדבר איתה על הנושא. אני פשוט אקח נשימה עמוקה ואבקש ממנה לדבר איתך."
וכך הוא עושה. הוא מטלפן אליה ומבקש ממנה שתדבר איתי.
"שלום מיסיס בסון, מדברת ד"ר אליזבת הדסון, עמיתה של בעלך. מה שלומך?" אני מגששת לראות איך היא תגיב.
"תרשי לי לתקן אותך. שמי מיס רוקפלר, לא לקחתי עליי את שם משפחתו," היא נשמעת מאד מרירה.
"אני מתנצלת, לא ידעתי. זה באמת לא ברור מאליו שאישה לוקחת את שם משפחתו של בעלה," אני מראה לה שאיני רואה בכך שום דבר חריג.
"כבת למשפחת רוקפלר המפוארת, זאת זכותי המלאה להחזיק בשם שירשתי מאבי," היא אומרת בהתנשאות, מה שגורם לי לחשוב מדוע בכלל התחתנה איתו.
"אני מסכימה איתך לגמרי," אני מאשרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע.
"מה את רוצה? כי אם את רוצה לרכל איתי עליו, אני לא מעוניינת," היא מדברת בטון שמזכיר לי נביחה של כלב.
אמנם זה לא מה שתכננתי לומר לה, אבל אני מחליטה לשנות את הדרך להגיע אליה. "בעלך בסדר, אבל הוא הובהל בראשית המשמרת לחדר המיון. אין לי מושג על מה דיברתם, אבל נראה שהשיחה מאד השפיעה עליו," אני מתחילה לומר, ולא מופתעת כשהיא קוטעת אותי.
"מה שבינינו הוא לא עניינך. אני לא יודעת מה קורה ביניכם, אם הוא מזיין אותך או לא. זה באמת לא מעניין אותי," היא יורה מייד.
"מיס רוקפלר, אני מודה שלא ציפיתי לרמת שיחה כזאת ממך, בעיקר לא מאחת שבאה ממשפחה כזאת מפוארת. אני לא יודעת איזה רומנים את קוראת, אבל המחלקה שלנו לא מתנהל בפריצות. אנחנו באים לבית החולים על מנת לעבוד, לא כדי לפרוק את תשוקתינו, בטח לא עם עמיתים לעבודה." אני רואה בזווית עיני את אליוט מחניק חינוך. אני מזעיפה מבט לעברו.
"בעלך שיתף אותנו במקרה שקרה לכם," אני מנסה להמשיך, אבל היא שוב קוטעת אותי.
"אותנו?! את המחלקה או את כל בית החולים?" היא מרימה עליי את קולה.
"אותי ואת עמיתי שבא להחליף אותו בזמן שהיה בטיפול בחדר המיון. רציתי להציע לך שניפגש, ונערוך בדיקות כדי לראות איך אפשר לעזור לך," אני אומרת.
"את יודעת מה זה לדעת שאת בהריון, לסבול מחולשה, בחילות, להתחיל לעלות במשקל, רק כדי לגלות שאת לא בהיריון. הכל בגלל הזרע העקר שלו," היא מסננת לעברי.
"זה לא בדיוק כך," אני מנסה להסביר.
"באמת? אז אולי תסבירי לי איך…" היא מתחילה לומר, אבל הפעם אני קוטעת אותה.
"רציתי לנהל איתך את השיחה פנים מול פנים, אבל אין לי בעיה להמשיך לנהל אותה טלפונית. המקרה של שק היריון ריק לצערי היא דבר שקורה לכעשרים אחוזים מההריונות. הגוף מצידו לא מודע לכך, ומפתח סימנים של היריון. אין בכך אשמה לא בביצית שלך, ולא בזרע שלו.
אין לך מושג כמה נשים מתקשות להיכנס להיריון, אף על פי שלכאורה אין בהן פגם. ובכל זאת היום פתרונות כמעט לכל מצב.
אני מבינה את הכאב והתסכול שלך. בבקשה תתני לי לבדוק אותך במכון הפוריות שלנו.
אני אבין אם את לא רוצה שאני אישית אבדוק אותך, אבל אני יכולה להבטיח לך שיש לנו צוות של רופאים…." היא שוב קוטעת אותי.
"את תסכימי לבדוק אותי?" האישה הזאת בהחלט לא צפויה.
"הרי לשם כך ביקשתי לדבר איתך. אני כאן לעזור לך," אני אומרת.
"מתי אני יכולה לבוא?" היא שואלת.
"אני אדבר מחר בבוקר עם המדור שמטפל בנושא, ואודיע לך " אני אומרת.
"בעלי שומע את השיחה בינינו?" היא שואלת.
"לא. ברגע שהוא העביר את השיחה אליי, נכנסתי לאגף הצפוני בו אני עובדת, ואני מדברת איתך מהמשרד שלי. אני פה לבד," אני מרגיעה אותה.
"אני חושבת שאני זקוקה לעזרה נפשית. אני בטראומה ממה שקרה לי, ואני מוציאה את כל התסכול והפחדים שלי עליו.
הוא בעל כל כך טוב. אני יודעת שהוא אוהב אותי מאד. אני מפחדת שאני ארחיק אותו ממני," היא אומרת בקול שבור, "הוא העולם כולו בשבילי. אני כל כך אוהבת אותו."
"תרשמי את מספר הטלפון שלי. שמי אליזבת. כששתינו לבד, אפשר לוותר על על התואר ד"ר הדסון."
"ואני מילי," היא אומרת.
"אני יודעת כמה הוא אוהב אותך. אני יכולה לספר לך שהוא היה במתח נוראי בגלל השיחה איתך, וחש בלחץ בחזה. הוא נבדק במיון, קיבל תרופות הרגעה והתעקש לחזור למחלקה. אני מבטיחה לדבר איתו," אני אומרת לה.
למרות הדעה המאוחרת אני יושבת לכתוב הודעה לד"ר דניאל רובינס, שמנהלת את היחידה הגנטית.
מאת: ד"ר אליזבת הדסון, מחלקת נשים
אל: ד"ר דניאל רובינס, היחידה הגנטית
הנדון: גברת מילי רוקפלר
הנ"ל עברה הפסקת היריון לאחר הריון עם שק ריק.
פתאום אני קולטת שאם מילי עברה הפלה, היא הייתה צריכה לעבור דרך הוועדה.
אני חוזרת למחלקה. "אליוט אני צריכה לשאול אותך משהו." אני מסמנת לו לבוא איתי הצידה.
"דיברתי כעת עם אשתו של ד"ר בסון. היא נושאת עדיין את שם נעוריה, רוקפלר. היא טוענת שעברה הפסקת היריון לאחר שברחמה התפתח שק ריק. אתה יכול לברר לי מי אישר לה את הפסקת ההיריון?
"מה את אומרת , מיס רוקפלר היא אשתו של ד"ר בסון," הוא אומר מהורהר. "היא הייתה בוועדה שלנו. היה בה משהו לא אמין, וגם האישור שהמציאה נראה מזוייף. את יודעת שאני בדרך כלל נותן אישור בתום הישיבה, אלא שהפעם אמרתי לה שהוועדה תדון בנושא ותתן לה תשובה.
חקרנו את הנושא, והתברר שהמכתב מהרופאה היה מזויף. הרופאה אישרה שהיא הייתה אצלה בביקור שיגרתי, וביקשה הארכת המרשם לגלולות למניעת היריון. היא אישרה בפנינו שהיא לא הייתה בהיריון.
יש עוד משהו. היה איתה גבר, והם נראו מאד קרובים. את כבר מבינה מה זה אומר," אומר אליוט.
"השאלה מה אנחנו אומרים לו?" אני שואלת את אליוט, "מחר הייתי אמורה לקבוע לה תור אצל ד"ר רובינס. אני יודעת מה אעשה," אני אומרת ומוציאה את הטלפון הנייד.
ד"ר אליזבת הדסון:
מיס מילי רוקפלר,
קראתי את הדוח מהוועדה להפסקת היריון.
בעקבות דברים שקראתי שם, הגעתי למסקנה
שאיני יכולה לטפל בנושא שלך.
אין זה ראוי שאתערב בנושאים שהם בין בעל לאישה.
ד"ר א. הדסון
מילי בסון:
אין לי מושג על מה את מדברת.
אני שמה לב שהתשובה נשלחה בשם משפחתה אחרי נישואיה, ולא כפי שטענה.
ד"ר אליזבת הדסון:
בואי נסיים את זה כאן.
מילי בסון:
אני מזהירה אותך שלא תפלטי שטויות ליד בעלי.
אני מראה את התכתובת לאליוט. אני רואה שהוא מאגרף את כפות ידיו. "תחסמי אותה," הוא מסנן בכעס.
אלא שאז ד"ר בסון מתקרב אלינו. "מה דיברת עם אשתי? נראה שהייתה לכם שיחה ארוכה."
"אני מצטערת ד"ר בסון, אין לי אפשרות לעזור לה. הייתי מציעה שתלבנו את העניינים ביניכם."
"עניינים? איזה עניינים?" הוא מביט בי בחשדנות.
"אני לא יודעת מה קרה ביניכם, שגרם לך למה שגרם מקודם. העיקר שאתה חש כעת בטוב. לילה טוב, ושתהיה לך משמרת נעימה."
"אני הולכת לומר לילה טוב לאימי," אני אומרת לאליוט, "מכיוון שבדקת אותה בהעדרי ד"ר דוסון, אני אשמח שתעדכן אותי."
אליוט הולך איתי לאגף הצפוני. מייד שהדלת נסגרת מאחורינו, הוא מצמיד אותי לקיר ומנשק אותי בלהט. "אני לא יודע איך אני אחזיק מעמד, כשכל הזמן אני רוצה לנשק אותך."
"עוד מעט נלך הביתה ותוכל לנשק אותי כמה שתרצה, אפילו כל הלילה," אני אומרת לו, ונושכת את שפתיי רק מהמחשבה מה צופן לנו הלילה.
"אני מתכוון לנצל כל דקה," הוא אומר.
אנחנו נכנסים לחדרה של אימא. "את צדקת אימא," אני אומרת לה, "הוא באמת אוהב אותי."
'אני יודעת. כשהוא בא לטפל בי בהעדרך, היה לי ברור שהוא עושה זאת בשבילך. מעבר לעובדה שהוא חימם לי את הלב, עם המילים היפות שאמר עלייך, הוא הביא לי כוס קפה, ועוגת וניל טעימה.
הוא ישב לידי, והתעניין בעבודה שלי. זה כל כך נעים לדבר עם מישהו שמבין את השפה שלך, ובעיקר שיש לו ידע רב."
"אני יודעת אימא. פחדתי כל הזמן שאתאהב בו, כאילו שההחלטה בידי. חשבתי שהוא רק פרפר שמדלג מפרח לפרח. אבל לא רק, את יודעת איך אני גדלתי."
אליוט מלכסן מבטו אליי. אני רואה את הבלבול על פניו.
"אני אוהבת אותך אימא, ושמחה לראות שאת מחלימה. נראה בבוקר את הבדיקות שלך. יש סיכוי שתשתחררי מחר."
"איזו בשורה נהדרת!" קורא אבא שנכנס לחדר.
"אבא תכיר את אליוט, אנחנו יחד,"אני אומרת, ואבא לוחץ את ידו בחום.
"זכית," אומר אבא, " אני בטוח שגם לי זכתה." אני יודעת שאבא אוהב אותו, כיוון שקרא לי לידו בשם החיבה השמור רק למשפחה.
"לילה טוב," אני אומרת, מושיטה את ידי לאליוט, שממהר לאחוז בה. אנחנו חוזרים לתחנת האחיות, ואני מעבירה כרטיס כדי לסגור את יום העבודה שלי. "המטופלת באגף הצפוני כנראה תשתחרר מחר. היא קיבלה את כל התרופות, ואם לא תתקבל קריאה ממנה, אין צורך לבקר אותה," אני מעדכנת את אחות הלילה.
"גם אני פורש, ד"ר בסון כאן , כך שאין לכם צורך בי," אומר אליוט.
אני שמה לב שהמבטים של האחיות, ד"ר בסון וד"ר שילון נעוצים באחיזה של אליוט בידי. אני נזכרת שהוא אמר לי שאין לו שום רצון להסתיר את היחסים בינינו. אני מניחה שכעת כולם ידעו.
"שמת לב?" הוא שואל בחיוך, כשאנחנו יוצאים מהמחלקה, "כל כך רציתי לנשק אותך נשיקה סוערת לידם, אבל התאפקתי."
"שיאמרו מה שהם רוצים. זה לא מפריע לי, בעיקר כשאני יודעת שזה נכון, ולא סתם רכילות," אני עונה לו.
אנחנו נכנסים למעלית. אמנם אנחנו לא לבד, אבל הפעם הוא לא מתאפק ומנשק אותי על שפתיי, אמנם לא בפראות כפי שעשה קודם, אבל עדיין.
"למה שלא תפרסם הודעה בעלון בית החולים," אני צוחקת כשאנחנו יוצאים מהבנין לחניון.
"אני מתכוון בקרוב, אחרי שאציע לך נישואין, ואת תעני לי ב'כן' נרגש," הוא עונה לי ברצינות, "את יודעת שזה יקרה. גם שאכרע על ברכי, וגם שתעני לי ב…"
"כן, אני רוצה!" אני עונה.
"את רצינית?" הוא שואל. המבט שלו מחפש בעיניי את התשובה.
"אליוט! ערכתי הכרה רשמית בינך לבין הוריי. אתה הגבר הראשון שהם פגשו. אין להם צורך שאומר שאתה האחד שלי," אני אומרת, והעננים שכיסו את עיניו מתפזרים.
"איזה עיניים מדהימות יש לך," אני אומרת.
“סוף סוף את רואה אותי," הוא אומר, "אני מקווה שתאהבי אותי גם כשאהיה בפניך במערומיי."
"שכחת שכבר בילינו לילה יחד?" אני מתקשה להבין למה הוא מתכוון, "האם זה בגלל שלא ראיתי את מה שנחרט על עורך?"
"לא התכוונתי לגוף שלי. כבר למדתי שזה לא מרתיע אותך," הוא אומר.
"לא מתריע אותי? למה אתה מדבר ככה. אתה לא יודע שאני נמשכת אליך? הקירבה אליך, כשחשבתי שאתה לא שלי, הייתה לי מאד קשה. רציתי כל כך שתחבק אותי.
אני אוהבת את המגע של עורך על עורי, את הידיים שלך שנוגעות בי, את השפתיים שלך, שבא לי להרגיש אותן על שלי כל הזמן. מה בדיוק יש בך שיכול לדחות אותי?"
"אני מדבר על הנפש הפצועה שלי," הוא אומר.
"ומי אוהב אותי אם לא הנפש הזאת שלך?" אני שואלת.
"אין לך מושג כמה אני אוהב אותך. רק טעמת מהאהבה שלי כלפייך. אין לך מושג כמה את משפיעה על חיי. את השמש שמאירה לי את יומי, ונותנת לי את כח.
כולם רואים את הקליפה היפה שעוטפת אותי. לאיש אין מושג כמה אני שבור בפנים." אליוט מושיט את ידו ומלטף את פניי. "אני אבוד בלעדייך."
"כבר אמרתי לך שכשתבקש ממני להתחתן איתך, אומר לך כן," אני אומרת.
"אני אבקש ממך מאד בקרוב, אבל לא לפני שתיראי מי אני," הוא אומר.
"לא לפני שתשמע את סיפור חיי. ראית אותי היום עם הוריי, אבי ואימי, אבל לא ראית כלום. אחרי שתשמע אותו, רק אז אהיה מוכנה שתבקש ממני להיות הנצח שלך. אני רוצה, אבל זה יהיה תלוי רק בך."
