“התירס מוכן," קורא אנטוני בקלות, כדי להתגבר על הקולות מסביב.
"לא אכלת כלום," אומרת לי לילי, "בואי תטעמי את התירס, צולים אותו כעת על הגריל, ויש כבר קלחים מוכנים. אני בטוחה שבניו יורק לא מוכרים כאלה במסעדות." היא מסמנת לי בידה שאבוא.
אני קמה והולכת לכיוון מתקני הצליה.
"לא אכלת כלום טאי," אני שומעת את אנטוני אומר.
"צליית הנקניקיות הוציאה לי את כל החשק לאכול," אומר טאי.
"אתה שותה יותר מידי," אומר אנטוני לטאי בדאגה.
"זה לא סיפור גדול, בכל מקרה אני לא מחפש בת זוג למסיבה, אני לא מתכוון ללכת," הוא אומר.
אבל כשאני עוברת לידו הוא תופס את זרועי. אני מסתובבת אליו ומשירה מבט לתוך עיניו. אין לי ספק שהוא שתה יותר מידי.
"הייתי כל כך עסוק בצלייה, דאגתי שהנקניקיות לא תשרפנה, ותהיינה עשויות במידה הנכונה, ולא שמעתי מי המאושר שזכה במלכת הכפר," הוא אומר.
"מאיפה לי לדעת מי היא מלכת הכפר?" אני עונה לה.
"נו באמת מתוקה, את לא יודעת?" הוא שואל ועיניו נעוצות בי.
"לא מעניינת אותי רכילות," אני עונה לו ורוצה להשתחרר מאחיזתו.
"הוא מתכוון אלייך," אומר לי בשקט אנטוני.
"בוא נכנס הביתה," אומר אנטוני.
"בחיים לא ראיתי אותו שיכור," אומר לי אנטוני, "ואני מכיר אותו כמעט מהיום שיצאנו מהרחם."
"אני רוצה שרק אמבר תטפל בי," הוא אומר לאנטוני.
"את תטפלי בי?" הוא שואל.
"בוא נכנס לתוך הביתה," אני אומר לו, "תשען עליי."
"אני לא עד כדי כך שיכור, אני מודע היטב למה שנעשה סביבי," הוא עונה לי במרירות.
"אנטוני אמר שאתה לא נוהג לשתות. מה קרה הלילה?" אני שואלת.
"את באמת לא מבינה?" הוא שואל.
"בשבועות האחרונים התרחקת ממני. אין לי מושג מה עובר עליך," אני אומרת לו בשקט, בזמן שאני הולכת לכיוון המקלחת.
"שורפת לי הבטן מהמחשבה שגבר אחר ייקח אותך למסיבת הקציר. לא יכולתי לשאת את המבטים של הגברים, שהסתכלו עלייך כמו זאבים מורעבים," הוא נשמע מאופק, אבל אני שמה לב שהוא קופץ את כפות ידיו.
"אני לא הולכת למסיבה עם אף אחד," אני אומרת לו.
"באמת?" הוא מסתכל עליי מופתע.
"ואם זאת הסיבה שהשתכרת, אז מסתבר שהשתכרת לחינם. למה פשוט לא שאלת אותי?" אני שואלת אותו ונאנחת.
"אבל למה את לא הולכת? אני יודע שלילי לימדה אותך לרקוד," הוא נעצר רגע, ושוב מבטו צולל עמוק לתוך עיניי.
"כיוון שהגבר היחיד שרציתי שיזמין אותי להיות בת הזוג שלו, לא עשה זאת," אני עונה לו בשקט, למרות שבא לי לצעוק מרוב תסכול.
"תאמרי לי מיהו, ואדבר איתו," הוא אומר בטון חסר רגש.
"באמת? הרי אמרת שאתה לא יכול לשאת את המחשבה שארקוד עם מישהו," אני אומרת לו.
"גבר שאוהב אישה, רוצה שהיא תהייה מאושרת, גם אם זה עם גבר אחר," הוא כבר לא כל כך מרוכז.
"תסתכל במראה," אני אומרת לו.
"אני יודע שאני נראה זוועה, אין לי צורך לראות זאת," הוא רוטן.
"תסתכל במראה, ותאמר לגבר שאתה רואה, שהוא הגבר היחיד שאני רוצה ללכת איתו למסיבה, ואם הוא לא יזמין אותי, לא אלך," אני אומרת.
"את צוחקת עליי?" הוא אומר בכעס.
"לרגע שכחתי שאתה לא בהכרה. לך תשטוף את עצמך תחת מים קרים," אני פוקדת עליו.
הוא מרים את ידיו. "תפשיטי אותי," הוא מבקש.
"סליחה?!" אני שואלת מופתעת.
"אני אסביר לך. הגבריות שלי יצאה מכלל שימוש הלילה. גם אם תעמדי ערומה מולי ותחשפי את ה… איברים הכי מוסתרים שלך בפניי, ואני בטוח שהם מושלמים, הזין שלי ימשיך לישון. אני לא מהווה לך שום סכנה הלילה."
'אני מתנחמת במחשבה, שלא תזכור את השיחה הזאת מחר,' אני ממלמלת לעצמי.
"אמרתי לך, אני לא שיכור עד אובדן חושים. אני יודע היטב מה אני אומר. אני מאוהב בך בטירוף. אבל זה שלי. אני יודע שאת לא," הוא אומר, "זה לא עושה את זה קל יותר, או פחות כואב. כשסוף סוף מצאתי את האישה שאני רוצה לחלוק את חייה איתי, אני לא מעניין אותה."
"כמה שטויות אתה פולט, כנס להתקלח," אני אומרת.
"את לא הפשטת אותי," הוא עונה וגורם לי לפלוט אנחה לא רצונית.
אני מפשיטה אותו, עד שהוא עומד מולי ברוב תפארתו. אני לא שתיתי אפילו כוס אחת, וההשפעה של הגוף המושלם שלו עליי, היא מיידית. אני חייבת להזכיר לעצמי שאין לי עם מי לדבר.
"תסבני אותי, אני מסריח מהריח של הגריל," הוא אומר.
אני כבר יודעת שאין טעם שאתווכח איתו, ועושה כדבריו. אני חופפת את שערו ביסודיות, עד שריח נעים של שמפו גברי ממלא את המקלחת. אחר כך אני ממלאת את ידי בסבון הנוזלי שלו ומתחילה לרחוץ את גופו.
"עכשיו תורך," אני אומרת ולוקחת את כף ידו בידי, כדי למלא אותה סבון.
"את," הוא אומר לי, "הרי אמרתי לך שהזין שלא לא מסוגל לתפקד כעת."
למרות שאני מנסה לזכור שהוא שיכור, אני לא מסוגלת להתאפק. "בחיים שלי לא קילחתי גבר באזורים האינטימיים שלו."
"אל תגידי לי שמעולם לא נגעת בזין של גבר," הוא מגחך.
"זה לא אותו דבר. אני לא… יודעת איך…כלומר… בבקשה טאי אל תקשה עליי., תעשה זאת בעצמך."
"רק היום," הוא עונה לי, ופותח את כף ידו שאמלא אותה סבון.
בזמן שהוא מסיים להתקלח, אני ניגשת לארון שלו להביא לו תחתונים. כשאני מסתובב לחזור למקלחת, אני רואה אותו עומד עם מגבת סביב מותניו, ועיניו נעוצות בי. "לא הגבת,"הוא אומר.
"לא שמעתי שדיברת איתי," אני אומרת לו.
"את המילים שאמרתי לך, שאני מוטרף מאהבה כלפייך, לא שמעת?" הוא אומר וגורם לי לעמוד מולו המומה.
"בוא נדבר על הכל בבוקר," אני מזייפת פיהוק, "וכעת תלבש את הבוקסר שלך ותלך לישון."
"תלבישי אותי," הוא אומר ושוב עיניו מחפשות תשובה בעיניי.
אני מתכופפת מעט, מרימה רגלו האחת ומתחילה להלביש אותו.
"העירום שלי ..מביך אותך?" הוא שואל.
"נו באמת, ראיתי גבר ערום בחיי," אני מסננת.
"הוא נראה טוב כמוני?" הוא שואל ומושיט יד לעבר הסנטר שלי, אבל קופא.
"יש לך בהחלט גוף לוהט," אני עונה לו את מה שהוא רוצה לשמוע.
"היית רוצה לגעת בו?" הוא שואל. אין לי ספק שהוא שיכור לגמרי.
על קצה לשוני עומדת השאלה האם הוא מתכוון לגוף שלו או רק לזין שלו, אבל מבינה שאין לי עם מי לדבר.
"היום אתה ישן כאן," אני אומרת ומצביעה על המיטה שלו.
"אני לא," הוא עונה בעייפות.
"אני לא אתן לך לריב איתי, לא כשאתה לא בשיא חושיך. כנס למיטה," אני אומרת לו בטון שגורם לו להביט עליי בפליאה.
"בתנאי," הוא מתחיל לומר, "בתנאי שאת ישנה איתי. כבר אמרתי לך שאני לא מהווה לך סכנה. אני אשים בינינו כרים, שמיכה מה שתרצי, רק תשני איתי."
"בסדר," אני אומרת, "כנס למיטה. אין צורך לשים בינינו כלום. לך לישון, אני כבר חוזרת."
הוא שוב תופס את ידי. למרות השכרות שלו, האחיזה שלו בזרועי חזקה, ומונעת ממני ללכת.
"אני רק רוצה לומר לאנטוני שהלכת לישון, ולבקש שידאגו לכבות את האש, לפני שהם עוזבים," אני מסבירה לו.
"תחזרי מהר, אני אחכה לך," הוא אומר למרות שעיניו כבר סגורות, ותנעלי את הדלת כשתחזרי, אני לא רוצה שיכנסו לבית כשאנחנו ישנים. מה שקורה בינינו, זה רק שלנו."
אני תוהה למה הוא מתכוון, ואולי אמר זאת כי אינו רוצה שידעו שאנחנו חולקים את המיטה הלילה.
אני יוצאת לחצר. "טאי נרדם," אני משקרת, "אני נכנסת להיות לידו, למקרה שיזדקק למשהו. אני אסתדר כאן בבוקר, רק תדאגו לכבות את האש."
"הוטרינרית מטפלת בכלבלב שלה, איזה מחזה נוגע ללב," אומרת לורן.
"את רוצה להחליף אותי? אין לי בעיה שאת תלכי איתו לשירותים במקרה ויצטרך להקיא," אני אומרת לו.
היא מעווה את פניה בסלידה. "זה לא יקרה בחיים!"
"תרשי לי לחדש לך. אמנם הוא שתה הרבה, אבל הוא בהחלט בהכרה. ולא, הוא לא הקיא, אפילו לא היה קרוב לזה," אני אומרת לה.
"הוא יכול להשתכר כמה שהוא רוצה מצידי, אני לא מתכוונת לחזור אליי, גם אם ייתן לי כרטיס אשראי בלתי מוגבל בסכום," היא אומרת.
'אז זה מה שהוא היה בשבילך, מקור למסחטת כספים,' אני חושבת לעצמי. ככל שאני נמצאת יותר לידה, אני מבינה פחות מה הוא עשה איתה. זה לא מסתדר לי עם הגבר שאני מכירה.
אני חוזרת לבית, נועלת את הדלת כבקשתו, וגם את דלת היציאה לחצר, ופונה לחדר השינה. טאי שוכב על הצד וידו נוגעת בכרית שלי. אני מחייכת לעצמי. 'אולי הוא באמת לא כזה שיכור?'
אני מתארגנת לשינה, מכבה את האור, ונכנסת למיטה. אני רק מספיקה להניח את גופי על המיטה, ומרגישה אותו מתקרב אליי, ועוטף אותי לחיבוק. המגע שלו נעים לי, ואני מניחה את ידי על זרועו ונרדמת.
כשאני מתעוררת אני מתקשה לפתוח את עיניי. קרני השמש חודרות מבעד לתריס הפתוח ומסנוורות אותי. אני ממהרת לקחת את הנייד ובודקת מה השעה. השעה כבר תשע, ואני מנסה לצאת מהמיטה, אבל טאי מחזק את אחיזתו בי, ומונע ממני לקום.
"כבר תשע!" אני אומרת, כולי לחוצה לקום.
"שבת היום, שכחת?" הוא צוחק, "אפילו לעובדי האדמה מותר להתפנק עוד קצת במיטה."
הוא נושק על צווארי, אבל מתרחק ממני. "זה מתחיל להיות מסוכן,' הוא ממלמל לעצמו. אני לא מבינה למה הוא מתכוון, אבל שותקת.
הוא אוחז בי וגורם לי לשכב על הגב. הוא שוכב לידי על בטנו ונשען על זרועו. "אני רוצה שנדבר על מה שקרה אתמול," הוא אומר, ומביט עליי בעיון.
"אני מקשיבה," אני אומרת לו. אין לי מושג למה לצפות.
"את יודעת שהייתי בסוג של מערכת יחסים עם לורן. היא לא גרה איתי, ולא ניהלנו חיים משותפים. לעיתים נדירות היא נשארה פה. אם את שואלת מה מצאתי בה? היום אני יודע שזאת הייתה משיכה גופנית בהתחלה, אבל לא יותר מזה. היא לא אחת שיכולתי לשבת לדבר איתה. השיחות איתה היו מאד שיטחיות, ושאפו לאפס.
הבנתי שאין טעם לקשר הזה. אני בא ממשפחה מאד…ידועה כאן בכפר, וזה מושך לא מעט אנשים אליי. אני יודע שזה מה שמשך את לורן אליי.
סיימתי את הקשר איתה, כי ידעתי שאני לא רוצה להקים איתה משפחה. מייד אחר כך עזבתי את המשק של הוריי, והגעתי לבית הזה. כמו במכשיר הניווט, רציתי לאתחל את חיי. בחנתי מי באמת רוצה בקרבתי כטאי, ומי מחפש להיות לידי כבן למשפחת אנדרסון.
כבר מזה זמן מה, אני רואה את הגברים בכפר מחפשים את קרבתך. אני לא יכול להאשים אותם. אמנם את חדשה כאן, אבל זאת לא הסיבה להתעניינות שלהם בך, אלא האישיות הקסומה שלך. את משרה סביבך הרבה רוגע.
היה בך משהו שגרם לי להציע לך להיות כאן בביתי. זה היה משהו שעשיתי ללא מחשבה, אבל גם לא יכולתי להסביר לעצמי למה עשיתי זאת. כל מה שקרה מאז אותו יום, כאילו היה אמור לקרות.
אני נלחמתי בעצמי, נלחמתי בך, כיוון שלא הייתי מוכן להודות בפניי, התאהבתי בך.
אני יודע ששתיתי הרבה. שרפה לי הבטן מהמחשבה שתלכי עם גבר אחר. אם זה היה קורה לא הייתי יכול לבוא אלייך בטענות, כיוון שלא אמרתי לי אף פעם מה אני מרגיש כלפייך. אז שתיתי כדי להקהות את הכאב. אנטוני בעצמו שתה המון, אבל אצלו זה רגיל, ולכן הוא לא משתכר בקלות. הוא טעה לחשוב ששתיתי כמוהו.
מה שראית אתמול בעיניי, היה הכאב, הגעגוע אלייך, הבלתי מושגת, לא שכרות.
ובכל זאת, זה נתן לי את האומץ לגלות לך כמה אני אוהב אותך."
אני מקשיבה לכל מילה. אני בהחלט מופתעת לגלות שיש לו רגשות כאלה חזקים כלפיי.
"את שותקת," הוא אומר, "אני מודע שהרגש שמציף אותי, הוא שלי."
"תוכיח לי שזה מה שאתה מרגיש," היא אומרת לי.
אני לא יודע איך להגיב. הרי אמרתי לה במילים מפורשות שאני אוהב אותה. אני מסתכל על פניה היפות, מבטי נודד לשפתיה שנפשקות מעט, ואני מבין.
אני מתמקם מעליה נשען על זרועותיי, נמנע ממגע גופי על גופה, ומוכן לכתוב את שפתיה את כל הרגש שאני מרגיש כלפיה. אני מופתע מערכות שפתיה. המגע של שפתיי על שלה מבעיר אותי. ואני לא יכול לעצור, וסוחף אותנו לנשיקה סוערת, עד ששנינו חסרי נשימה.
"עכשיו את מבינה?" אני שואל, "אני מקווה שכעת אין לך ספקות בקשר רגשותיי כלפייך."
היא מחייכת, אוחזת בראשי, ומושכת אותי אליה. "עכשיו תורי," היא אומרת ומעבירה את לשונה על שפתיי, וכשאני לא מצפה היא מנשקת אותי בתשוקה כזאת, שאני מרגיש שאני טובע בנשיקותיה.
"סוף סוף," היא אומרת, "אני יכולה לנשום, אחרי כל השבועות האלה שאני לא נושמת."
"את מבינה שאני מדבר על הכל? על לחלוק את חיי איתך, להקים משפחה."
"לא הייתי מוכנה לכל זה, עד שפגשתי בך," היא אומרת. ומלטפת את פניי, "אהוב שלי."
"כולי שלך, רק שלך אישה יפה שלי," אני אומר ורואה את עיניה בוערות כשהיא מביטה בי.
"אני רק שלך. איך בכלל יכולת לחשוב שאלך עם גבר אחר למסיבת הקציר?" היא שואלת.
"לא ידעתי מה את מרגישה," אני עונה לה.
"לא ראית שאני מוכנה לעשות הכל למענך? למה אתה חושב שניהלתי משא ומתן בקשר למוצרים החקלאיים, אם לא בשבילך?
אתה סירבת לעזרה בבית, למרות שלא אמרת דבר על כך שאני מכבסת את בגדיך," היא אומרת.
"למרות שהם ספוגי זיעה," אני לא מתאפק ואומר.
"בזיעה שלך. ולא, זה לא מפריע לי. להיפך, אני יודעת שכשהמכונה תסיים את פעולתה, הם שוב יריחו טוב, כשאגש לתלות אותם על חבלי הכביסה להתייבש."
"אני לא משווה ביניכן. רציתי רק לומר. שאת מקבלת אותי בכל מצב, אפילו אתמול כשחשבת שאני מחוק לגמרי," אני מסביר לה את כוונת דבריי.
תביני שאני כך לאחר שנים שלא ממש ראו מי אני, ואני מאמין שיש לי הרבה מה להציע כגבר, וכאדם. אני ממש מוכן להקים משפחה משלי."
אני רוכן אליה לנשק אותה שוב. הטעם המתוק של שפתיה מסעיר אותי. עכשיו אני כבר לא שולט על עצמי. מבט אחד לתוך עיניה מבהיר לי, שהיא רוצה את זה כמוני. "אני לא מוגנת," היא לוחשת לי.
"אין לי כאן אמצעי הגנה, אבל אין בהם צורך. הרי אמרת לך שאת אשתי ואם ילדיי," אני עונה לה בקול צרוד, ומסיר מעליה את החולצה איתה היא ישנה. אני מחייך לעצמי כשאני רואה שהיא לובשת את התחתונים האדומים, אלא שעוררו בי סערה ביום הראשון שישנה כאן.
אני רוצה לטעום כל פיסת עור שלה, אבל מרגיש שאני כבר לא יכול להתאפק, מפסק את רגליה וחודר לתוכה בתנועה מהירה.
נשיכת השפתיים שלה מאשרת, שהיא שם איתי, שזה מה שהיא זקוקה לו כעת. 'ואני חשבתי שאת נבוכה לראות אותי ערום,' אני ממלמל, כשהיא גונחת ללא בושה, ונעה מתחתיי, דוחקת בי להיכנס שוב, כל פעם שאני נסוג מעט לאחור.
אני לא מחזיק יותר מעמד וגומר, תוך הרגשת שחרור עצומה. אני צונח ונשכב לידה דקה ארוכה.
"הייתי כל כך קרוב לוותר," אני אומר לה כשאנחנו נכנסים למקלחת.
"על מה?" היא שואלת מופתעת.
"על הרצון שלי למערכת יחסים אמיתית, מתוך אהבה וכבוד הדדי. לא חוויתי מעולם, מה שקורה לי איתך. הסתכלתי על הוריי, וידעתי שזה קיים, אבל כשאני מביט על אלה מסביבי, אני רואה שהם מקבלים את החיים בלי הרבה ריגושים. אני לא כזה. אני מתרגש כל יום לקראת יום העבודה בשדות, ורציתי להתרגש כשאני חוזר הביתה, וחיי את החיים שאחרי יום העבודה. אני יודע שמצאתי הכל בך, ואין מאושר ממני."
"אני חייבת להתוודות בפניך, שכשראיתי אותך לראשונה, הוקסמתי ממך. לא ידעתי עליך דבר, ובחרתי שלא לשאול אף אחת, למרות שנזרקו דברים באוויר שמהם בניתי חלקי סיפור לגביך.
השיא היה אתמול כשראיתי את לורן. זה בלבל אותי לגמרי. לא הבנתי איך הגבר שחשבתי שאתה, מתחבר עם אחת כזאת," היא אומרת.
"גדלנו יחד. היא הייתה ילדה מתוקה, רק שעם השנים היא השתנתה. לקח לי זמן להבין שהיא אוהבת את מה שאני יכול להעניק לה, יותר משאיכפת לה ממני. כבר אמרתי לך שראיתי את כולם מתפשרים מסביבי, וחשבתי שכנראה כזה הוא הדור שלנו. ואז את באת והצלת אותי."
"מידי שבת בבוקר נפגשת המשפחה בבית הורים לבראנץ' משותף. תתלבשי ונלך אליהם. הגיע הזמן להכיר לך את המשפחה שלי," אני אומר לה.
אני חושבת לעצמי באיזו טבעיות טאי אמר שהגיע הזמן להציג אותי בפני משפחתו, וכמה זה לא היה מובן מאליו עבור רוי שהיה בן זוגי, ושאיתו חלקתי את דירתו.
*
"אל תחכי לי היום. אני מוזמן לארוחת ערב אצל הוריי," אמר לי רוי כשכבר היינו יחד תקופה ארוכה.
אין זאת הפעם היחידה ששמעתי את המשפט הזה. בהתחלה חשבתי שאולי הוא בוגד בי, אבל מהתמונות שהעלה ברשת החברתית, הוא באמת בילה את הערב עם משפחתו, ולעיתים נשאר ללון שם.
את הוריו פגשתי רק באירועים חברתיים, כשרוי ביקש שאתלווה אליו.
אפילו מקורביהם התפלאו כשהבינו שהפעם הראשונה שנפגשנו הייתה באחד מהאירועים האלה. "אבל הם גרים יחד," שאלה אחת מחברותיה של האם.
"מה זה קשור?" ענתה אימו של רוי, כאילו אין לכך כל משמעות שהבן שלה חי תחת אותה קורת גג איתי.
שמעתי שמדברים על משפחת אנדרסון בהערצה, אבל אין לי באמת מושג מי הם. דבר אחד אני יודעת בבטחון, הם שונים בתכלית מהוריו של רוי.
אני לא יכולה לחכות כבר לפגוש אותם.
*
“להכין עוגיות?" אני שואלת אותו, "זה לוקח כעשרים דקות."
"אני סקרן לראות מה תכיני," הוא אומר ומחבק אותי מאחור, "כבר אמרתי לך כמה אני מאוהב בך?"
"אני לא חושבת…אתה יכול לספר לי?" היא צוחקת, "ואתה, אתה יודע שהלב שלי מלא באהבה רק אלייך?"
"אני לא חושב שאשבע אף פעם לשמוע את המילים האלה," הוא אומר ומטביע נשיקה על צווארי.
אני מכינה את הבצק, מחליטה להשתמש בתבניות אישיות, ומכניסה שני מגשים לתנור. בזמן שהעוגות נאפות, אני מחזירה את המוצרים שנותרו למקומם, ומנקה את השיש.
נותרו רק שתיים עשרה דקות עד שהעוגות מוכנות, וריח האפיה כבר מטייל בכל הבית. את העוגות אפיתי בתבנית מיוחדת שיש לה מכסה, כל שעליי לעשות הוא למצוא במה לשים אותן, כשהטלפון הנייד שלי מצלצל.
"אני חושבת שאלפא עומד למות," צורחת אגנס, הבעלים של כלב שמעולם לא פגשתי, אבל ממה ששמעתי, הוא אימת הילדים בכפר.
"יש בעיה עם אלפא, אני חייבת ללכת. אני מבקשת שתוציא את העוגות מהתנור כשהשעון יצלצל. אשתדל לחזור בהקדם," אני אומר לטאי, ויוצאת בריצה לג'יפ שלי.
אני שמחה שלא הורדתי את הקרטון שהגיע אתמול, "את יכולה לתת לי את הכתובת אגנס?" אני מבקשת.
"הוא על הכביש ליד הג'נרל סטור," היא אומרת ואני ממהרת לנסוע לשם.
"הוא עשה זאת בכוונה, הוא תמיד איים לחסל אותו," אגנס מקבלת את פניי בדמעות. אני ניגשת לבדוק את הכלב שמוטל על הכביש. הוא נוהם לעברי, ואין לי ברירה, אלא לחסום לו את הפה.
הכלב מנסה להתנגד לי, אבל אני לא חוששת מפניו, ומגלה שהכלב המפחיד, הוא בסך הכל כלב חסר ביטחון. אני מגלה על גופו סימני התעללות קשים.
"את יכולה לומר לי על מי את מדברת? " אני שואלת תוך כדי שאני ממשיכה לבדוק אותו.
"אני מפחדת לומר. הוא יהרוג אותי," היא אומרת.
"היא משקרת," לוחש לאוזני לילי שמגיעה למקום, "הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב."
"אם כך מקומו בבית סוהר," אני אומרת בקול רם, ורואה את החיוך המרושע על פניה. "את מוכנה להחזיק לי רק את הבקבוקון?" אני מבקשת והיא שולחת את ידה לקחת אותו. אין לה מושג שאני בודקת איזו יד היא ידה הדומיננטית. עכשיו הכל ברור לי.
"עוד מעט כבר לא תצטרכי להתמודד איתו," אני אומרת לה בטון מרגיע.
"את טועה אמבר," אומר לי אדם, שמגיע, כמו עוד אחרים, למקום.
אני מתעלמת מדבריו. "את יודעת שאני עובדת בג'נרל סטור, ואת החלק הזה של הכפר אני מכירה היטב. הרחוב כולו מרושת במצלמות אבטחה. הנה אחת והינה השנייה , ושתיהן מכסות את כל האזור." אגנס מחווירה.
"אני לא הולכת להתערב בסכסוך ביניכם, זה לא תפקידי, אבל את אלפא אני לוקחת ממך. את לא ראויה להיות בעלים של הכלב האומלל הזה," אני אומרת.
ואז אני רואה את טאי מפלס את דרכו בין האנשים. הוא כורע ברך ליד הכלב. "אמבר תטפל בך, ואתה תהיה בסדר," הוא אומר לו ומלטף אותו. באופן מפתיע הכלב שם את ראשו על ידו הפנויה של טאי.
"אלפא עבר התעללות קשה. אני לא יכולה לתת לו לחזור אליה. יש לך קשרים עם ועד הכפר?" אני שואלת.
"את רוצה לגדל אותו?" הוא שואל אותי.
"אני לא יכולה להחליט על דברים לבד יותר," אני מחניקה חיוך.
"אני אדאג שהוא יהיה שלנו," הוא לוחש לי.
"את יכולה לקחת אותו, אבל בבקשה אל תגישי נגדי תלונה," אומרת אגנס בדמעות. היא נכנסת לרכב שלה, ונוסעת לכיוון היציאה מהכפר.
אני עוקבת במבטי אחרי הרכב שלה, ורואה שבתא המטען הפתוח שלו מונחים בערבוביה חפצים. "היא בורחת ממנו," אני אומרת לטאי.
הייתי עסוקה בטיפול באלפא, ולא שמתי לב שמישהו הזעיק חבר של ועד הכפר. טאי ניגש לדבר איתו, שאישרו לנו לאמץ את אלפא.
אני נכנסת לחנות, לוקחת שקית מזון, וקערות עבור אלפא. אני ממלאת קערה באוכל, ומסירה את הקשירה מפיו. הוא מתנפל על האוכל. אין לי ספק שהוא הורעב קשות. אני ממלאת בקערה השניה מים, והוא גומע מהם במהירות.
אני חוזרת לחנות, לוקחת קולר ורצועה חדשים, ומשאירה פתק למורגן ובו רשימת הדברים שלקחתי. אני מוציאה מהקרטון תגית חדשה, ומחייכת. אין לי מושג כמה עוד אשתמש בהן, שכן אני מקווה בקרוב לשאת את שם משפחתו של טאי.
אני מורידה את הקולר מאלפא ושמה עליו את החדש שנושא את שמי. "בוא הביתה אלפא," אני אומרת לו. הכלב מאושש מעט הולך בצייתנות אחריי.
אני מושיטה לטאי את המפתחות, ומבקשת מאלפא שיכנס לג'יפ. אחרי שאני מניחה על המושב שמיכה. אלפא לא מהסס לרגע, קופץ לתוך הרכב. הוא מתיישב מאחורי טאי.
"אתה מבין שאתה האלפא שלו?" אני שואלת את טאי, "הוא אימץ אותך ברגע שראה אותך."
אני שמה לב שטאי לא נוסע לכיוון הבית, אלא לכיוון הנגדי. "לקחת את העוגות?" אני שואלת.
"ברור, הן כבר בבית הוריי," הוא עונה בחיוך, "לא התאפקתי וטעמתי חתיכה, טעמן כטעם גן עדן," הוא אומר.
תוך כמה דקות אני רואה שערי ברזל גדולים, שנפתחים מייד עם הגענו. טאי מאיט את קצה הנסיעה, וניגש לחנות ליד בית גדול, שבחזיתו יש ערוגת ורדים יפיפיה.
"בוא אלפא," הוא אומר, והכלב מזנק למושב הנהג ויוצא בעקבותיו של טאי. אני יוצאת אחריהם, ומתפעלת מיופיו של בית האחוזה הגדול. אבל כשאנחנו נכנסים, אני מופתעת לגלות שאין איש בבית.
החלונות פתוחים לרווחה, ואור מציף את הבית, אבל אני שמה לב שהוא דומם.
"את רוצה להתקלח ולהחליף בגדים?" הוא שואל ומוביל אותי לקומה העליונה, ולא רק אלא לתוך חדר שינה גדול.
"אני לא מרגישה בנוח לשוטט כך בבית, כשהוריך לא נמצאים בו, ועוד להיכנס לחדר הכי פרטי שלהם," אני אומרת.
"אם כך בואי נצא החוצה," הוא אומר וחיוך מסתורי על פניו. אנחנו יוצאים מהבית, וטאי מוביל אותי לאורך שביל מרוצף, שמשני צדדיו יש ערוגות פרחי וויסטריה, והוא מתחבר למדשאה גדולה.
לנגד עיני נגלה בית אחוזה גדול עוד יותר, ועל המרפסת אני רואה את בני המשפחה יושבים ומפטפטים בעליזות.
כשאנחנו מגיעים, טאי אוחז בידו האחת ברצועההשל אלפא ובשניה בידי.
הוא פונה לאימו ומציג אותי בפניה. "Mama, esta es mi mujer ,
זו האישה שלי," הוא אומר.
"נעים מאד להכירך סניורה אנדרסון," אני אומרת כשאני מבינה שהיא דוברת ספרדית, מה שמסביר את הבחירה בשמו, טיאגו.
אימי ילידת ארגנטינה,” אני אומרת להפתעת כולם. , mi madre es de argentina”
"יכול להיות יותר מושלם מזה?" אומרת אימו של טאי באנגלית, עם שרידי מבטא ספרדי. "שמעתי עליך רבות, אני שמחה סוף סוף להכירך."
"אני אנה, אשתו של מרקוס, האח הבכור," מתיגה את עצמה אישה צעירה שאוחז בידה ילד כבן שנתיים. "אני חייבת את המתכון של העוגות שלך. הן מעולות."
"אני אשלח לך את המתכון. הוא קל להכנה וזמן האפיה לא רב," אני עונה לה.
"וזה אבא שלי ויליאם," אומר טאי.
"ואני שאלתי את טאי אם הוא מכיר מישהו מועד הכפר," אני צוחקת כשאני מבינה שהגבר שפגשתי קודם הוא אביו של טאי.
"ברוכה הבאה למשפחתנו. אני לא זוכר מתי ראיתי את טאי כל כך רגוע," אומר לי ויליאם.
"אתה יכול לדייק ולומר מאושר, אבא," הוא אומר לו, "סוף סוף מצאתי את מי שעושה אותי מאושר."
אנחנו יושבים ואוכלים. השיחה בינינו זורמת, כאילו אנחנו מכירים שנים.
אלפא יושב בין טאי לביני. הוא מלקק את ידי, ואני מבינה שהוא רוצה משהו.
"אתה רעב?" אני שואלת. כיוון שחשדתי שהוא לא אכל הרבה לאחרונה, נתתי לו כמות קטנה של אוכל. הוא מגיב מייד בזקירת אוזניים. כמה שהוא יפה כשהוא מרגיש בטחון, כל כך שונה מהכלב המוכה שפגשתי לפני זמן לא רב, אם כי בעיניו עדיין ניכר העצב.
"אני צריכה לתת לאלפא עוד אוכל. נתתי לו כמות קטנה, אבל הוא מבקש עוד," אני אומר לטאי.
"אנחנו כבר נחזור," אומר טאי ומוביל אותי חזרה לכיוון הג'יפ, אבל טאי נכנס שוב לבית. "אני חושב שצריך להרגיל אותו לפינה מסויימת שם הוא יקבל את האוכל שלו, אני צודק?" הוא שואל.
"אם כך בוא ניסע הביתה," אני אומרת. לראשונה אני קוראת כך לביתו.
"עוד לא הבנת מתוקה שלי? זה הבית שלנו," הוא אומר.
'הוא רוצה לחזור לגור אצל הוריו?' אני לא יודעת איך להגיב.
אני חושבת מה לענות לו כשנשמעת נקישה על הדלת. טאי ניגש לפתוח את הדלת. "תודה," אני שומעת אותו אומר.
אני רואה שטאי הניח את השקית עם האוכל והצלחות של אלפא על השיש.
אני ממלאת לאלפא צלחת עם אוכל, וצלחת עם מים, לוקחת את הצלחת עם האוכל ושמה אותה מתחת לחלון במטבח. "שב," אני מסמנת לו בידי. הוא מתיישב ומביט עליי. "מותר," אני אומרת והוא ניגש לקערה ומתחיל לאכול.
אני שמחה שהוא מקשיב לי. אין לי מושג למה כולם מפחדים ממנו, הוא בהחלט מתנהג יפה.
אני חוזרת לקחת את הצלחת עם המים, אבל רואה שטאי עסוק במשהו, וברגע של חוסר ריכוז אני שופכת מים על הבגד שלי. אני ממהרת לקחת נייר מגבת, וסופגת את המים מהריצפה.
"אולי תלכי להחליף בגדים?" שואל טאי.
"לא נעים לי. עזבתי את משפחך כדי להאכיל את אלפא, ועכשיו אסע הביתה להחליף בגדים. אני לא חושבת ש…" אני מתחילה לומר, אבל טאי מביט עליי משועשע.
"את לא קולטת נכון מתוקה?" הוא שואל, אוחז בידי, ועולה איתי לקומה העליונה. שוב הוא לוקח אותי לחדר השינה של הוריו. הוא מוביל אותי לחדר ארונות. אני מביטה מסביב ורואה בגדים של גבר בצידו האחד, ו…את המזוודות שלי בצד השני.
"סיפרתי לך שרציתי לשנות את חיי. את הבית הזה עזבתי כדי למצוא את עצמי, וכך הגעת אליי, כך מצאתי את מה שחיפשתי כל הזמן. עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה איתך," הוא אומר ויוצא מהחדר. "אני אחכה לך למטה," הוא אומר.
אני מחליפה בזריזות את הבגד שלבשתי, בוחרת שמלה אביבית עם פרחים קטנים, וממהרת לרדת למטה.
טאי מוביל אותי לפטיו הסמוך לסלון, הוא מוציא מתוך שקית עם הסמל הכה מוכר לי של כריסטי, קופסה קטנה שחורה, ופותח אותה, בעודו כורע על ברכו. "סוף סוף הגעת הביתה מתוקה שלי. אני רוצה אותך פה איתי לנצח, ואת?" אני חנוקה מדמעות ולא מסוגלת לענות. "האם תנשאי לי?" הוא שואל ומבטו מקובע על עיניי.
"כן!" אני עונה, ורק אז מסתכלת על הטבעת שהוא ענד לי, במרכזה יש יהלום, כשצדדיו שזורות אבנים ירוקות, כצבע שעות החיטה שלמדתי כל כך לאהוב.
"כריסטי שלפה את היהלומים שלך מהעגילים. היא הציעה לי לשזור אותם לטבעת עבורך, אבל אני ביקשתי שתשיג לי אבן חדשה. היא השתמשה בהם כדי לעצב עבורך שרשרת וצמיד," הוא משתתק.
"את העגילים קיבלתי מגבר שאינני רוצה כל קשר איתו. אני לא רוצה את היהלומים ההם עליי. אני אענוד תכשיטים, רק אם אתה תרכוש לי אותם.
"מתוקה שלי! זה מה שאמרתי לה תאמרי." הוא מוציא מהשקית שרשרת ובה שזורות אותן אבנים כמו בטבעת, ועונד אותן על צווארי.
"בואי נחזור, המשפחה מחכה לנו," הוא אומר לי.
"הם יודעים על הצעת הנישואין שלך?" אני שואלת.
"את לא מבינה? את המשפחה שלי, את הראשונה לדעת הכל. בואי נלך לספר להם שעכשיו זה רשמי," הוא אומר ואוחז בידי.
"בוא אלפא, הולכים לסבא וסבתא," הוא אומר. הפעם הוא לא קושר אותו ברצועה, אלא מסמן לו בידו שיילך לצידו. אלפא מציית מייד.
"אני לא יודע מי החליט שהוא כלב מפחיד. תן לו אהבה, ותראה איזה כלב נהדר הוא. נכון אלפא?" אני שואלת.
אנחנו חוזרים לבית ההורים, ומצטרפים לארוחה. "את יודעת אמבר, לא שאלתי אותך שאלה מאד חשובה," אומר טאי.
כולם מפסיקים לאכול, וחיוך גדול מסתמן על פניהם. "סוף סוף," ממלמלת לוסינדה, אימו של טאי.
"לא שאלתי אותך אם תסכימי לבוא איתי למסיבת הקציר?" הוא אומר בפנים רציניות. ברור לו שזאת לא השאלה שכולם ציפו.
"טאיגו," גוערת בו אימו.
"מה מאמא, את יודעת שאפילו שזה ברור מאליו, המנהג הוא שעליי לשאול את הארוסה שלי אם היא תבוא איתי לחגיגה," הוא ממשיך באותו טון רציני.
"מכל מה שאמרת שמעת רק ש.." אומר לוסינדה, אבל הוא לא נותן לה לסיים את המשפט.
טאי אוחז בידי ומראה לכולם את הטבעת שענד לי.
*
*
חודשיים עברו
אני ממתין בבית הוריי, ומתקשה לנשום בלעדיה. כל דקה נראית לי נצח. אני מרגיש את הגעגוע אליה בכל תא מגופי.
*
רק אתמול סיימנו לסדר מחדש את הבית הקטן, לאחר שרכשתי אותו ממייק הזקן. כל הציוד של המרפאה שלה כבר כאן, ולילי הסתובבה בין החדרים ובדקה שוב ושוב, שהכל מונח במקומו.
אמבר הביטה בהתרגשות על השלט שהתקנתי עבורה:
ד"ר אמבר אנדרסון
בית מרפא לחיות
היא ביקשה שאכסה את השלט, עד אחרי טקס החתונה. "שלא יקרה משהו לא טוב," היא אומרת. אני לא יודע מאיפה הפחדים שלה, הרי אמרתי לה שאני שלה לנצח.
*
כל האורחים כבר נמצא על המדשאה של בית הוריי, ואבא בא לקרוא לי. אני בודק את עצמי במראה, מעביר את אצבעותי בשיערי, ויוצא ברגל ימין מהבית.
הלב שלי מגביר את פעימותיו, אחרי המתנה של שעות אני עומד לראות אותה.
אני הולך לאורך השביל למקום בו יערך הטקס, כשאבא לצידי. צלילי המוסיקה ברקע מבשרים שהיא הולכת לקראתי. אני עומד בגבי אליה, ובקושי שולט ברגשותיי. כשאני מסתובב אליה, אני לא מצליח לעצור בעד התרגשותי, ניגש אליה, מרים אותה מעט, כשראשי טמון בשיערה. "אני כל כך אוהב אותך," אני לוחש לה.
"אני רוצה לומר לך משהו לך," היא אומרת בהתרגשות.
אני מוקף במשפחה וחברים, ואני יודע שאני צריך להעמיד פני שהכל בדר. "דברי," אני אומר לה חנוק.
"התינוק שלנו בדרך," היא לוחשת לי, "אתה ידעת שזה יקרה, נכון?"
"אין מאושר ממני," אני אומר לה.
אני מוריד אותה, אוחז בידה, "אני כבר לא יכול לחכות לומר לך את נדריי לעיניי כולם," אני אומר.
החתונה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. אחרוני האורחים עוזבים, ואנחנו נפרדים מהמשפחה. הוריה של אמבר התעקשו לישון בבית הוריי. "הלילה הזה הוא רק שלכם," אמרה לי מריה, אימא של אמבר.
"לספר?" אני לוחשת לו.
"בשמחה," הוא עונה.
"בסדר מאמא, אבל כשהתינוק שלנו יוולד תשנו אצלנו," אני אומרת.
"תינוק? מתי זה יקרה?" שואלת אימא מופתעת.
"גיליתי רק היום," אני עונה לה. אני יודעת שעברה במוחה מהמחשבה, שבגלל זה התחתנו כל כך מהר. אבל לא, ההריון נוצר כאן בבית בחווה, אחרי שטאי הציע לי נישואים.
להפתעתי טאי קורא לאלפא, ומבקש שאכנס לג'יפ. "צריך למלא דלק" הוא אומר, ואני מתפלאת שזה מה שעובר לו בראש כעת, כששנינו לבושים עדיין בבגדי החתונה שלנו.
לו הייתי מסתכלת על לוח השעונים, הייתי מגלה, שמיכל הדלק מלא, אלא שלא עלה בדעתי שהוא ממציא זאת.
טאי לוקח אותי למרפאה החדשה שלי. "עכשיו את יכולה להסיר את הבד מהשלט גברת אנדרסון," הוא אומר.
"את מתגעגעת לבית הקטן שלנו?" הוא שואל.
"איפה שאתה, שם זה ביתי," אני עונה.
"בחרתי בו בגלל קרבתו לשדות שלי," הוא אומר.
"מה שאומר שתמיד נוכל לאכול ארוחת צהריים יחד," אני אומרת.
השמים מתחילים להתבהר, יום חדש עומד להפציע, יום ראשון של הנצח שלנו. אנחנו עולים לראש הגבעה המשקיפה על שדותיו של טאי. אלפא כבר מכיר את הדרך ורץ לפנינו.
אני מביטה על טאי. הוא עוצם את עיניו, פורש ידיו לצדדים. "תנצרי את הרגע. זהו היום הראשון של הנצח שלנו."
"אני אוהב אותך אמבר!" הוא צועק בקול, בזמן שקרני שמש ראשון מתחילות להאיר את השדה, והרוח משחקת בין שאריות השיבולים שנקצרו רק לפני חודש.
אני עוצמת את עיניי, ויכולה לראות בעיניי רוחי את כל הימים שיבואו, את טאי והתינוק שגדל, ואלה שיבואו אחריו. אני מחבקת אותו מאחור ולוחשת לאוזנו. "אני אוהבת אותך יותר."
"רק התחתנו ואת כבר רוצה לריב איתי? אני אוהב אותך הרבה יותר," הוא אומר, מסתובב אליי ומנשק אותי.
*
אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שזה מה שצופן לי העתיד, הייתי צוחקת במרירות. איך יכולתי לדעת שהגורל יתערב בלילה ההוא, שתקרה תאונה שתגרום לי לחזור לאחור, ולעזוב את חיי כי שחייתי, רק כדי למצוא את האחד שנועדתי להיות איתו לנצח?
