אניס בוחרת צבעים בקפידה. היא מהססת ומשנה את דעתה, ולבסוף אני מחליטה להזמין לה קופסה גדולה ובה כל הצבעים. "את שמחה?" אני שואלת לפני שאני מאשרת את ההזמנה.
"מאד," היא עונה, "אני יכולה בינתיים להשתמש בצבעים שלך?" היא שואלת.
"ברור, הרי לכן הבאתי אותם לכאן," אני אומרת לה.
"בוא לכאן פיליפ," אני מבקשת בטון רך.
"את לא תגידי לי מה לעשות!" הוא ממשיך באותו טון חוצפני, ואני רואה את לוסי מחייכת בזווית עיני. כמה רוע יש בחיוך שלה. אני מודה על כך שאני כאן, וזו לא היא שמטפלת בהם, כי ממעט השעות שאני כאן, אני לא רואה את האב יוצר איתם קשר.
"זה נכון, ולכן אני מבקשת ממך שתבוא ותבחר איזה ציוד אתה רוצה לבייסבול. זה אמור להיות שלך, ולכן אתה צריך להחליט," אני אומרת לו.
"את צוחקת עליי?" הוא מביט עליי משתומם.
"הצעתי לך לשחק איתך כדורסל, כי זה משחק גם של בנים, אבל אמרת שאתה מעדיף לשחק בייסבול. אני מניחה שאין לך ציוד, ולכן אני מציעה לך שנרכוש אותו, כדי שתוכל להתאמן בבית," אני מסבירה לו.
"ועם מי בדיוק אני אתאמן?" הוא שוב חוזר מלגלג.
"הבטחתי לך שאלמד את חוקי המשחק ואשחק איתך," אני אומרת.
"אז זה מה שמשרתות עושות?" הוא צוחק צחוק מרושע.
"אני לא יודעת מה משרתות עושות, אני לא משרתת. ועכשיו נגמרו הדיבורים, תשב תכין שיעורים, ואני מתכוונת לוודא שהכנת את כולם. ואין לך מה לומר לי שאני לא אימא שלך, אני יודעת זאת," אני אומרת לו בטון קשוח.
אני נכנסת שוב למטבח. לוסי עוקבת אחרי כל צעד שלי. "את נשארת ללון פה?" אני שואלת אותה.
"מה פתאום?" היא עונה ומגחכת. אני שמה לב שההתנהגות של פיליפ, דומה לשלה. אם היא חושבת שהיא תמשיך להתנהג אליי בזלזול זה, יש לי חדשות בשבילה.
"אם כך את משוחררת," אני אומרת לה.
"מי את חושבת שאת?!" היא מרימה עליי את הקול.
"אני כבר עייפה מהמנטרה הזאת שאני רק משרתת פה, ולא אימא של הילדים, אז תחסכי את המילים האלה ממני.
בניגוד לילדים, את יודעת היטב מה השכלתי, ובמה עבדתי, ואת יודעת טוב מאד שאני לא באתי להיות משרתת כאן, אלא לטפל בהם, ורק בהם.
תפסיקי לעקוב אחרי כל תנועה שלי, ואני אתעלם מכך שהכל היום לא עשית כלום. ועכשיו תסלחי לי, אני רוצה להכין לילדים משהו קטן לאכול."
לוסי עומדת ובוהה בי. היא לא יודעת איך להגיב למה שאמרתי.
אני מחממת את התנור, ומוציאה את הבצק שהתפחתי בזמן שהכנתי אוכל לילדים, מורחת עליו רוטב עגבניות, ומפזרת למעלה גבינה צהובה מגוררת.
אני מכניסה את התבנית לתנור, וניגשת למזווה, כדי לערוך רשימת קניות למחר.
עם סיומה, אני יוצאת לפטיו שם יושב הנהג ומשחק במשחק בנייד שלו. מלוסי למדתי ששמו דרן.
" יש לי בקשה ממך דרן," אני מתחילה לומר לו.
"דרן, אני לא חבר שלך," היא נוהם לעברי, " תקראי לי מר. .."
אני לא יודעת מה קורה פה לכולם שהם מתנהגים בצורה כזו. אני לא רוצה להזכיר לו שעם כל הכבוד לו, הוא בסך הכל נהג. אני מתאפקת כל כך לא להגיב, שאני מפספסת את שם משפחתו.
"כבודך," אני אומרת לו, " הכנתי רשימת מצרכים שצריך לרכוש. האם תוכל בטובך לומר לי איך אני יכולה לגרום להם להגיע לכאן?"
"את מפריעה לי," הוא נוהם.
"סליחה כבודו שאני מפריעה לך לשחק בקזינו בזמן העבודה. אם כך אפנה לבוס ואשאל אותו," אני עונה לו.
"שלא תעזי…" הוא מתחיל לומר.
"אני אעשה מה שאני צריכה לעשות, ואתה תמשיך להתבטל כרצונך," אני אומרת לו.
אני לא ממתינה לתגובתו, נכנסת למטבח, ומוציאה את הפיצה מהתנור.
אני מניחה אותה על קרש, חותכת אותה לריבועים קטנים, מניחה אותם על שתי צלחות, וחוזרת לראות אם פיליפ סיים את שיעוריו.
פיליפ אוחז במחברת שלו ומטיח אותה לעברי, אבל כשהוא קולט שאני נושאת צלחות בידי, הוא ממהר לקום, ומניח אותה לפניו. "סיימתי שיעורים," הוא אומר בשקט.
אני מניחה לפניו את הצלחת ללא מילים, וכך עושה ליד אניס.
הילדים אוכלים את הפיצה בהנאה, ואני מבחינה בלוסי שנועצת מבט כועסים. 'מה בדיוק מפריע לה, שיש שקט מסביב לשולחן?'
"מי אמר שאת.. " היא מתחילה פתאום לצעוק. אני בטוחה שגם היא מופתעת מעוצמת הצעקה של עצמה, שגורמת לאבי הילדים לצאת מהחדר מייד.
"את האחרונה שיכולה לשאול אותי מי אמר לי משהו," אני קוטעת את דבריה, "שכן אף מילה לא נאמרה לי על כלום. אמנם לא הייתי בחיים שלי אומנת, אבל עבדתי תחת אנשים, שתמיד הסבירו לי מה מצופה ממני.
מהיום, כל מה שקשור לילדים הוא באחריותי, ואני אנהג כפי שאני מבינה. טובתם של הילדים היא העומדת בראש מעייניי."
אני מודעת לכך שבעל הבית עומד ומקשיב.
"מאוחר כעת. אני בטוחה שהבית כבר לא זקוק לשירותייך בשעה כזאת, לא שראיתי שעשית כל כך הרבה היום, פרט לכך שהערת לי הערות חסרות משמעות. שיהיה לך לילה טוב."
אני רואה שפניה מחווירות. "זה לא עניינך מה אני עושה, את לא הבוס שלי," היא שוב מרימה את קולה, ובחירת המילים שלה רק מראה על מצוקה.
"אני מסכימה לכל מילה. אין זה מענייני מה את לא עושה כל היום, ואכן בוס יש רק אחד, והוא אבי הילדים," אני עונה בשלווה.
"ואת לא תעזי לספר לו שדרן שיחק בנייד שלו, ולא רצה לשתף פעולה איתך," היא ממשיכה.
'אז זה העניין, הספקת לדבר עם דרן. כבר הבנתי ששניהם נגדי.'
"אין צורך שאספר לו, הרי סיפרתי לו בעצמך," אני אומרת, ורק אז היא קולטת שזה בדיוק מה שהיא עשתה.
למרות שאני עם גבי אליו, אני יודעת שהבוס מקשיב לשיחה,אבל לא מתערב.
"אני דורשת ממך שאם יש לך מה לומר לי, תבקשי שאבוא הצידה, ואל תצעקי יותר ליד הילדים. זה לא נעים להם, ולא מכבד אותך."
"הפיצה הייתה טעימה?" אני שואלת את פיליפ, מבחינתי השיחה ההזויה הזאת הסתיימה.
"אפשר לקבל עוד?" הוא שואל.
"אני אביא את מה שנשאר לשולחן, ותוכל לקחת כמה שתרצה," אני אומרת לו, "ואולי, במחשבה שניה, תשים את המחברות שלך בתיק, ותבוא לאכול במטבח."
"אמרת שתבדקי שהכנתי שיעורים," הוא אומר לי מופתע.
"אמון בין אנשים הוא דבר מאד חשוב. קשה לרכוש אותו, וקל מאד לאבד אותו. אני מאמינה לך שאם אתה אומר שסיימת את הכנת בשיעורים, אין לך סיבה להפר את האמון שלי," אני אומר.
"הכנתי באמת הכל," הוא אומר.
"אני שמחה לשמוע," אני אומרת לו, ורואה אותו ממהר להכניס את הכל לתיק. הוא קם וניגש להניח את התיק בכניסה, ואוסף בדרך את נעליו, ומניח גם אותם במקום.
אני נסער מכל מה שקרה כאן. איזו סיבה יש לדרן ולוסי להתייחס אליה בגסות כזאת, בעיקר כשאני רואה איך היא סופגת את ההתנהגות של פיליפ, ומחפשת דרכים להגיע אליו.
אני חייב להודות, שהיא עושה זאת בהצלחה ורגישות יותר ממני.
אני חושב על מה שהיא אמרה בין השורות, ויודע שאם אני רוצה שקט, עליי לקרוא לדרן ולוסי לשיחה. השאלה היא אם אני צריך לצרף גם אותה לשיחה.
אני לא מסוגל כעת להתמודד עם זה, ובוחר לדחות את זה למחר. אני גם לא מסוגל להתמודד עם הילדים, ונשאר לעבוד בחדרי, למרות שאין לי שום מטלה דחופה לסיים.
הזמן חולף, ושקט משתרר בבית. אני שומע דיבורים שקטים, שלה ושל הילדים, אבל לא מבין מה הם אומרים.
השעה שבע וחצי.
אני שומע נקישה בדלת. "זה פיליפ ואניס," אני שומע את קולו של פיליפ.
"כנסו," אני אומר, אני מרגיש שאין לי כח לקום.
הדלת נפתחת, והם נכנסים בצעדים מהוססים. שניהם כבר אחרי מקלחת, על כך מעיד שיערם הרטוב מעט, ולבושים בפיג'מות.
אניס מחזיקה נייר ביד. "הכנתי לך ציור," היא אומרת לי בשקט.
"איזה ציור יפה," אני אומר ומושיט את ידי לקחת אותו. אני נפעם מהכישרון שלה. אבל כשאני רואה את המילים לאבא באהבה מאניס, אני מתקשה להסתיר את התרגשותי.
פיליפ מגיש לי גם ציור. לא היה לי מושג שהוא יודע לצייר כל כך יפה. "איזה שילוב צבעים יפיפה. אתה מצייר ממש יפה," אני אומר לו.
"רוזלי לימדה אותנו על צבעים, ואיך לשלב ביניהם." הוא ממהר לומר את הדבר האחרון שציפית שיאמר, אחרי שראיתי איך הוא מתנהג.
אני מוציא מהמגירה נייר דבק. "בואו נבחר מקום על הקיר לתלות את הציורים שלכם," אני אומר.
"באמת אבא?" שואלת אניס. וקופצת במקומה משמחה.
אני נותן לכל אחד מהם לבחור את המקום שלו, ותולה את הציורים.
"באנו לומר לך לילה טוב," אומר פיליפ.
בהחלטה של רגע, אני מחליט ללוות אותך למיטה. "בואו נעלה יחד למעלה," אני אומר להם.
"רוזלי מחכה לנו עם ספר בחדר שלי," אומרת אניס. אני מתחרט על ההצעה, אבל יודע שאיני יכול לסגת ממנה.
כשאנחנו מגיעים לרום המדרגות, אניס מחבקת אותי."לילה טוב אבא," היא אומרת וממהרת לחדרה.
"לילה טוב אבא," אומר פיליפ וממהר אחריה. אני נושם לרווחה, ומתחיל לרדת במדרגות.
"אבא תלה את הציור שלי על הקיר במשרד שלו," אני שומע את פיליפ מספר לה בהתרגשות.
"אתה רואה שאתה מצייר יפה? ואתה רואה גם שציור זה לא רק לבנות? זאת הדרך של אדם לבטא את עצמו ואת רגשותיו," היא אומרת.
הלב שלי דוקר לי מרוב כאב. אני הפסקתי לצייר דווקא ברגע שהייתי זקוק להביע את רגשותיי יותר מתמיד.
אני חוזר לחדר העבודה שלי ונועל את הדלת. אני מרגיש חנוק מדמעות. הן דוקרות אותי מבפנים, כאילו היו שברי זכוכיות חדות, אבל אני לא מצליח לבכות אותן החוצה. בדיוק כפי שקרה מיום שהתגלתה המחלה הארורה בגופה של פלייר, וכל הימים שעברו מאז ועד היום. בלוויה עמדתי קפוא, אוחז בידיהם של ילדיי הרכים, ולא מסוגל להזיל אפילו דמעה אחת.
*
"שום דבר בעולם לא מובן מאליו," אני חושב לעצמי.
הייתי בטוח שיש לי כל מה שאני רוצה. אישה מדהימה, ילדים מתוקים כדבש, וקריירה שנסקה לגבהים. רכשתי את בית חלומותיי, את הרכב שתמיד חלמתי שיהיה לי. לא היה חסר לי דבר.
ודווקא ברגע שהיה לי כל מה שרציתי, איבדתי הכל. נכון שאני עדיין בעל רכוש, והעסק שלי מצליח כמו תמיד, אבל חסרונה של פלייר מאפיל על הכל.
הרגש שלי לא היה קיים מיום מותה.
משהו קרה הלילה. אני חושב איך זה שלוסי מעולם לא שלחה את הילדים לברך אותי בברכת לילה טוב? היא, שכל כך התגאתה בידע שלה בגידול ילדים.
הבקשה להעסיק אומנת באה ממנה, אחרי שאמרה לי ששעות העבודה הרבות מתישות אותה. לאורך היום כולו אני תוהה מה היא כל כך עסוקה, כשיש לה צוות שמטפל בבית.
אני מרגיש בשינוי, אבל לא רוצה בו. אני רוצה רק את פלייר בבית איתי. אני יודע שזה לא יקרה יותר.
אני יודע שאני צריך לברך כל יום על מה שיש, כי מי יודע מה יהיה מחר, אבל אני לא מסוגל להיות אסיר תודה. מה שקרה בעבר, לקח ממני את העתיד.
היום הייתה לי תזכורת שיש לי ילדים שזקוקים לי. האור בעיניהם כשראו שאני תולה את הציורים שלהם על הקיר, היה לי כמראה. ועדיין, אני מתקשה לאסוף את עצמי למענם.
אולי אני צריך להודות היום עליה, על האומנת החדשה שלהם.
*
על השולחן שלי מונחת בקשה לפרויקט חדש. עדיין לא נתתי את הסכמתי לבצע אותו, ובכל זאת אני פותח תיקיה חדשה, ומתחיל לעבוד עליו, לא שם לב לשעות שחולפות. מה יש לי למהר למיטה הריקה והקרה שלי, שמזכירה לי מידי לילה את חסרונה של פלייר?
*
כשאני כבר נשכב במיטה בניסיון לאגור כמה שעות שינה, אני נוהג לחבק את הכר שלה, שכבר מזמן איבד את הריח שלה.
בהתחלה סירבתי לתת לעובדת הניקיון להחליף את הסדינים, עד שיום אחד היא אמרה לי שיש מהם ריח חריף של תרופות.
למרות שפלייר ביקשה ממני שאתרום את בגדיה, לא הייתי מסוגל לעשות זאת. מידי פעם אני שואב נחמה בכך שאני נכנס לארון הבגדים שלה, ועומד מוקף בבגדים היפים שלה. אבל גם זה לא מרגיע אותי לאורך זמן.
*
השעה כמעט חצות.
אני יוצא מחדר העבודה שלי. העיניים שלי כבדות, ואני מבין שכדאי שאלך לישון.
הבית שקט וחשוך. אין לי מושג היכן היא ישנה. אני מופתע לראות את האור בחדר האוכל דולק. אני מציץ לתוכו, ורואה את רוזלי יושבת מול המחשב.
"את יודעת שאת לא חייבת להישאר ערה כל הלילה בגללם. הם לא ילדים קטנים, הם ישנים עד הבוקר ברציפות," אני אומר לה, ומעיף מבט למחשב שלה.
היא קוראת איזה מאמר בקשר לילדים.
"כמעט חצות," היא אומרת בפליאה, "לא שמתי לב לזמן. נשארתי כאן כדי שאוכל לשמוע אותם."
אני לא מבין את ההיגיון בדבריה. הרי חדרה נמצא קרוב לחדרים שלהם. "את לא חושבת שאת יכולה לשמוע אותם מהחדר שלך?" אני שואל.
"גם אם אשאיר את דלת חדרי, ואת זאת של המרתף פתוחות, אני בספק אם אשמע מה קורה בקומה העליונה," היא עונה לי. היא לא מסתכלת עליי, אלא מתעסקת עם המחשב שלה, וסוגרת בו את החלונות לקראת כיבוי.
המחשב הנייד והטבלט שלה, שניהם מהדגם החדשים ביותר. המחשבות שלי היו עסוקות בזה. רק אז אני קולט מה שהיא אמרה.
"לא הבנתי. מה הקשר בין החדר שלך למרתף?" אני שואל, רק אחר כך אני מבין את מה שאמרה.
"למה בחרת לישון במרתף, שיש לך חדרים מרווחים בקומת חדרי השינה?" אני שואל, זה באמת לא מובן לי.
"שלא תחשוב שאני מתלוננת," היא מתחילה לומר.
"אני באמת חושב שאין למה מה להתלונן על התנאים בבית הזה," אני קוטע אותה בחוסר סבלנות ופונה לצאת מהחדר.
"לוסי אמרה לי לחפש מקום לישון במרתף," היא אומרת.
"ולמה שהיא תאמר לך דבר כזה," אני אומר בקור. אני שונא שמשקרים לי.
"תשאל אותה," היא עונה לי באסרטיביות, ואוחזת במחשב והטאבלט, עוקפת אותי ומתחילה לרדת למרתף.
"אני שואל אותך," אני קורא אחריה.
"אני לא יודעת מה אתה יודע עליי, או מה היא אמרה לך עליי, אבל…" היא מתחילה לומר.
אני עומד המום מול החדרון הקטן אליו היא נכנסת. מה לעזאזל גרם לה לבחור בו. "ואיך בדיוק את מתכוונת לשמוע מכאן את הילדים כשהם מתעוררים בבוקר?"
"שמתי שעון מעורר. הרי עליי לקום לפניהם, להכין להם את ארוחת הבוקר, ואת תיק האוכל. לילה טוב," היא אומרת.
"השיחה הזאת לא נגמרה," אני קורא אחריה, בזמן שהיא סוגרת את הדלת.
'למה עזבת אותי פלייר. איזה שיעור אני אמור ללמוד מזה שהשארת אותי לבד מול העולם?'
אני עולה למעלה. האור בחדר האוכל עדיין דולק, ואני ניגש לכבות אותי. אני מבחין בערמת ניירות לבנים , וקופסה שקופה, עליה רשום רוזלי דורבל, ובתוכה עפרונות צבעוניים, וטושים מסוגים שונים.
אני מתיישב על הכיסא בראש השולחן, לוקח נייר ומנסה לצייר, אבל הכעס שגואה בי גורם לי לצייר כתמי צבע בשחור אדום וצהוב. כתמים שאין להם כל משמעות. אני מקמט את הנייר, זורק אותו בכעס על השולחן, מכבה את האור,
ועולה לחדר השינה שלי, לעוד לילה עם חלומות מסוייטים, ומתחנן בפניי פלייר שתגיע לחלומי ותעניק לי קצת מהשקט שלה.
