אני לא מצליחה להבין אותו. מצד אחד הוא שיתף אותי במשהו הכי אישי, משהו שאמר שסיפר לקומץ אנשים, מצד שני הוא מתרחק ממני. אני תוהה האם יש משהו מכל מה שסיפר לי שהוא אמת, ואולי הוא חיפש דרך לסגת בו.
לשמחתי הייתי עם רוז, שלמרות שהיא רומנטית ללא תקנה, דווקא זרמה אותי. "את יכולה להסביר לי מה קרה?" היא אוחזת בזרועי ומטלטלת אותה.
אין לי כוונה לשתף, אותה בטלטלה הריגשית שעוברת עליי. זאת הפעם הראשונה שנתתי לגבר להתקרב אליי כך, ולא רק, אלא ששיתפתי אותו במה שלא סיפרתי אפילו למשפחתי. אני כל כך מתחרטת!
"חבר שלו היה אמור להציע נישואין…" אני מתחילה לחפש מילים כדי להסיט את השיחה מהעיקר.
"נו, כבר את זה שמעתי, כבר שכחת?" היא אומרת חסרת סבלנות. ואני חושבת לעצמי שזו אני עם בעית הקשב הריכוז, "הוא נראה שבור."
"מישהי פה קצת מגזימה, וזו לא אני," אני אומרת לה, "היו לו תוכניות הלילה, והן השתנו קצת. אין לך מה לדאוג לו, הוא בטח יבלה הלילה כראוי. כעת שהחבר שלו לא עומד להתחתן, הוא בטח יקיף עצמו נשים אחרות, וכולם יהנו מכך."
"ולך בכלל לא איכפת," היא מביטה עליי בחוסר אמון.
"את יודעת שהוא הבוס שלי!" אני גוערת בה, ובפנים הבטן מתהפכת לי. 'איך בכלל העזתי לחשוב שיכול להיות אחרת?'
"אז בואי גם אנחנו נקרע הלילה את העיר, נלך למועדון לרקוד, נשנה כמו שמזמן לא שתינו.." היא מתחילה להתלהב.
"בואי נתחיל מזה שלא את, ולא אני, מסוג הנשים ששותות לשוכרה, וזה לא עומד להשתנות. שלא לדבר שאת בזוגיות, ולא את שנפרדה היום מבן זוגך," אני אומרת מצננת את התלהבותה. 'למה פתאום נדמה לי שהיא לא אמרה לריאן את כל האמת?"
"אני לא מאושרת איתו," היא אומרת בעצב, "הוא חושב שאני זקוקה לכל המחוות הגרנדיוזיות שהוא עושה למעני. אני יודעת שאני צריכה להעריך את זה, מצד שני, זה רק מראה לי שהוא לא מכיר אותי. כל כך הרבה שנים אנחנו יחד, והוא לא יודע מיהי רוז האמיתית," היא אומרת.
"אני חייבת להודות שכנראה גם אני לא. נדמה היה לי שאת נהנית משפע תשומת הלב שלו," אני אומרת לה, "כנראה שזה מה ששידרת לו."
"אני כן אוהבת אותו, שלא תביני לא נכון, אבל הייתי רוצה אהבה רומנטית כמו… כמו… כמו אצל ג'יין אוסטין," היא אומרת, מה שגורם לי להתפלא.
"שקטה כמו אצל ג'יין אוסטין? הרי שם הכל מסובך, ואיש לא באמת אומר את האמת, עד שכן. רוזי יקרה שלי, את צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב מה את באמת רוצה. אם ריאן הוא לא האחד שלה, רצוי שהוא ידע זאת," אני אומרת לה את מה שהיא לא רוצה לשמוע.
"את צודקת," היא נאנחת, "כמה שזה כואב לי לשמוע, את דייקת אותי אפילו יותר ממני."
"אולי נברח לכמה ימים לקריביים?" היא מציעה.
"רוזי, את צריכה לשבת עם עצמך, לבד," אני שוב עוצרת את ההתלהבות שלה.
אני חושבת על אלין. אני מוכנה לעשות למענה הכל, והיא בהחלט מנצלת את זה. לאחרונה, אפילו יותר מידי. ולמרות כל מה שמצטבר בתוכי נגדה, אני חושבת שאם יש מישהי שאני מעדיפה לבלות, זה איתה. אני מחליטה להתקשר לאימא.
אני מתרחקת מרוז ויוצאת מהחנות.
אני עומדת ומסתכלת על החלון היפה של חנות הספרים שלה. רבי המכר מוצגים בו לראווה, ואני מסמנת בדימיוני וי על כל אלה שכבר קראתי. דמותי משתקפת בחלון, ועיניי מגלות את סערות ליבי.
אני מחייגת את המספר של אימא וממתינה. "טסי, מצטערת שלקח לי זמן לענות. את מכירה את זה שאת אומרת למישהו בטלפון, שיש לך שיחה חשובה ועליך לענות לה, והוא מבקש לומר עוד מילה אחת שהופכת למשפטים שלמים?" אומרת אימא בטון מתנצל.
"את יודעת שאם לא היית עונה, הייתי מנסה שוב עוד כמה דקות. אני יודעת שאת עדיין בעבודה," אני מרגיעה אותה, "רציתי לשאול מה התוכניות לשבת."
"חשבתי שאת נוסעת עם חברים לחגוג מסיבת אירוסין?" היא מתפלאת.
"זה התבטל," אני לא רוצה להיכנס לשיחה הזאת.
"מה קרה?" היא מתפלאת.
"המיועדת גילתה שהיא עומדת לקבל הצעת נישואין, והחליטה שזה לא מתאים לה. רק שתביני שההצעה הזאת באה אחרי שהיא נתנה לו אולטימטום, או חתונה או פרידה. רק שהאולטימטום ניתן לפני חודש, ורק כשאמרה זאת שוב, הוא החליט לפעול. זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה. אם אני לא טועה, היא אמרה לו מה שאמרה, כשכבר היה לה קשר עם גבר אחר. אז טוב שזה לא קורה," אני אומרת.
"הזכרת בשיחה שאתם תהיו במלון של אלכס כל סוף השבוע." היא מקשה. 'למה דווקא היום היא צריכה לרדת לפרטים?'
"רק הגברים הולכים לחגוג, או לנחם אותו, איך שתרצי," אני אומרת, "אז מה בקשר לסוף השבוע?"
"זה הולך להיות סוף שבוע לוהט במיוחד. אבא הזמין בשרים, ונעשה מחר בראנץ' רק המשפחה. אני מניחה שגם האחות של גיסתך תגיע," היא אומרת. את המשפט האחרון היא אומרת לא מרוצה.
"אני באמת לא מבינה אותה, את נטלי. ההורים שלה אף פעם לא מזמינים אותנו, למעט הפעם היחידה כשאלכס עמד להתחתן עם נורה. למה היא לא הולכת להורים שלה? כלומר אני מבינה שיותר כייף אצלנו, אבל כל שבת? ברור שלה זה מתאים. היא באה עם שני הילדים המעצבנים שלה, ושמישהו אחר יטפל בהם כל היום.
כשאני באה הביתה, אני רוצה להיות עם האחיינים שלי, לא להיות עם הילדים הצעקנים שלה. אבל את זה אני אומרת רק לך אימא, אני יודעת שאת מבינה ומסכימה איתי," אני גומרת לפרוק את מה שעל הלב שלי.
"את מבינה שאת אומרת את מה שלי אסור לומר בקול," היא נאנחת בקול, "העובדה שאת באה מקלה עליי תמיד. אני מבלה איתך, ומשתדלת להתעלם ממנה. שלא תחשבי שנורה מרוצה מהמצב. היא כבר רמזה לה לא פעם שהיא לא יכולה לרבוץ אצלנו כל היום."
"אני בחנות הספרים של רוז. יש לך בקשות מיוחדות? הגיעו ספרים חדשים, אני אשלח לך רשימה," אני אומרת לאימא.
*
כשרק למדנו, אלין ואני לקרוא, אימא עודדה אותנו לקרוא לבד. "עוד תגלנה שיש משהו בכך שאת מחזיקה ספר בידייך, וקוראת אותו. זה מין חיבור מיוחד כזה. את נשאבת לסיפור, ומרגישה שאת עצמך נמצאת בין דפי הכריכה שלו, ממש שם בתוך הסיפור."
אלין תמיד אמרה לי להקריא לה. שכן כל פעם כשנתקלה במילה קשה, היא מיד ויתרה. אני לעומתה, תמיד התעקשתי לנסות, וגם אם זאת הייתה מילה שלא הכרתי, ניסיתי לפרק אותה להברות ולקרוא אותה. "את כל כך מגוחכת," אמרה לי אלין, "את ממש נשמעת כמו ילדה מוגבלת בשכלה," היא צחקה עליי.
כל כך הייתי רגילה למילים העוקצניות שלה, אבל לא נתתי להן להשפיע עליי. עם השנים למדתי שכל מה שאני עושה, אלין תסרב לעשות.
כל זה נכון עד שהיה מדובר בגברים, או נערים בימים שהיינו תלמידות בתיכון.
כל פעם שמישהו חיפש את קירבתי, אלין הייתה נדחפת. הפנים שלנו זהות, פרט לפרט אחד, מה שהקל עליה להטעות אותם.
"אנשים התפלאו איך אני יכולה להבדיל ביניכן בלי להתבלבל," אמרה לי פעם אימא, "השאלה הזאת לא נשאלה סתם, הרי נראיתן אותו דבר. רק שלאלין יש שפתיים דקות, כאלה המביעות חוסר שביעות רצון תמידי, ואילו שלך מלאות יותר, רכות, ומשדרות טוב לב."
אלא שכשאתה נער, וכל מה שבראש שלך הוא כיבושים, אתה לא שם לב לפרטים הקטנים האלה, והיא הצליחה להערים עליהם.
אני שקעתי בעולם הספרים, וכל ניסיונותיי לסחוף אותה איתי לעולם הקריאה, נתקלו בסירוב. היא העדיפה לחפש הרפתקאות.
עד היום אימא ואני חולקות את האהבה למילה הכתובה, ואלין מסתכלת אלינו מהצד ושותקת.
*
אני עוברת על רשימת הספרים ששלחתי לה, מסמנת לי את הבחירות שלה, ומחייכת לעצמי, שכן שאלה בדיוק הספרים שמונחים כעת על הדלפק, בגלל שבחרתי בהם בעצמי.
"את מבינה למה אני מבקשת שתמליצי על ספרים? גם הבוס שלך כשמימש את כרטיס השי ליום הולדתו, בחר בספרים מרשימת הספרים שלך, אבל את זה את בטח יודעת."
"ג'יין אוסטין שלי, אין ביני לבינו כלום, מתי תפנימי את זה?" אני אומרת לה בטון רגוע, כל כך בניגוד למה שהייתי רוצה לומר לה באמת.
"מה ששימח אותי, זה שהוא בחר בספרים שעדיין לא קראת," היא לא מרפה ממני, היא והחלומות הרומנטיים שלה.
רוז אורזת לי את הספרים, ואני הולכת לבקר במיו מילאן. לשמחתי ליאה נמצאת שם והיא מקבלת את פניי בחיבוק.
"דיברתי לפני כמה דקות עם אלין. שאלתי אותה אם היא פנויה לסשן צילומים קצר. קיבלתי אתמול סידרה ייחודית של בגדי ים. רק פריט אחד מכל דגם. אני בטוחה שתאהבי אותה.
בכל מקרה, שאלתי את אלין אם היא פנויה להצטלם, איתך כמובן. קרה משהו ביניכן? יש לי הרגשה שחתול שחור עבר ביניכן, לפי האופן בו הגיבה לי." ליאה מסתכלת עליי בשאלה, מנסה להבין אם יש משהו שהיא לא יודעת.
"ממש לא. הכל בינינו כמו תמיד," אני עונה.
"היא אמרה לי שאתן כבר לא הילדות הקטנות שהיכרתי, וכל הרעיון הזה של לדגמן יחד רק בגלל שאתן תאומות, נראה לה מגוחך. אתן במקום שונה בחיים, היא אימא לילדה, ואת עדיין רווקה, שזה לא בדיוק מדוייק," משתפת ליאה מה אלין אמרה לה.
"אם כך, תני לה לדגמן לבד," אני אומרת, באמת אין לי בעיה לוותר לה.
"אני מעדיפה אותך," אומרת ליאה, "ועדיין שאלתי אותה אם זה אומר שהיא רוצה לדגמן לבד. תשובתה הייתה שהיא צריכה לחשוב על זה. ברור לי שאם את תסכימי, היא תכעס, ואם תאמרי שלא, היא תסרב. זה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי, ובכל זאת אני מבקשת שתקדישי לי שעה לצילומים."
"אני אדבר איתה, ואתן לך תשובה. אני נוסעת כעת להורים, אולי נעשה משהו מחר ליד הבריכה בביתם?" אני מציעה.
"אם כך אדבר עם אימך, עם קטיה, היא שאלה אם נבוא לבראנץ' מחר. אני אביא איתי את בגדי הים, למקרה שנחליט לצלם," אומרת ליאה.
אני נפרדת ממנה וניגשת לדירה שלי לקחת את המזוודה שארזתי לסוף השבוע.
במזוודה יש גם בגדים לאירוע שהתבטל, וגם שמלות לערב, אבל אני מחליטה לא לפרוק אותה, כיוון שהדבר הכי חשוב שיש בה הם בגדי הים. אני יורדת לחניון, מכניסה אותה לרכב, ויוצאת לכיוון בית הוריי בלונג איילנד.
אני מחייכת כשנכנסת הודעה מהחתולה שמתארגן היום משחק בשעה אחת עשרה. אני מתקשרת לאימא. "אני בדרך," אני אומרת לה, "רק שתדעי שבאחת עשרה אני משחקת במשחקי המהג'ונג," אני אומרת לה.
"מה שתרצי ילדתי," היא אומרת וצוחקת.
אני כועס על כל העולם.
אני כועס על הדרישה של ג'ושוע שגורר אותנו לבית המלון לסוף שבוע, כאשר כל רצונו הוא שנשתכר איתו יום ולילה. אני מבין שכואב לו, אבל כעת כשאני גם יודע שהאולטימטום ניתן לו לפני חודש, והוא ישב חסר מעש כל הזמן הזה, הוא יכול לבוא בתלונות רק לעצמו.
אני כועס על עצמי שפתחתי את הלב, והראיתי לאנסטסיה מי אני. לשם מה זה היה נחוץ? מה כל כך בער לי לשתף בסוג הכי כמוס של חיי, אישה שאני בקושי מכיר, ויותר גרוע מזה, שאני הבוס שלה?
אני כועס על עצמי שאני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. איך זה קרה שאחד כמוני, פתאום שטוף ברגשות. אולי עליי ללמוד מה הוא שברון לב, כאילו שעד היום החיים שלי היו מלאים רק בדובדבנים וקצפת.
ואולי אני באמת פתאום חסר ערך בעינייה, עכשיו כשלמדה את האמת עליי.
אני יוצא מדעתי! אבל את זה אני לא יכול להרשות לעצמי, כיוון שאני בדיוק מגיע לבית המלון אורכידאה ניו יורק.
אני ניגש לקבלה. "מה אני יכולה לעזור לך?" שואלת פקידת הקבלה.
"הזמנתי חדר לסוף השבוע," אני אומר.
"מה השם בבקשה?" היא שואלת.
"קולטון וייד," אני עונה.
"כן. יש לך שדרוג לסוויטה בקומה המיוחדת. אני מבינה שטסה צריכה להגיע," היא אומרת לי.
"היא לא תגיע. האירוע שהיה אמור להיות כאן הערב התבטל," אני אומר לה.
"באמת? לא קיבלנו ביטול. תמתין בבקשה," היא אומרת ועוזבת את המקום.
אני תוהה מדוע שידרגו לי את החדר, והאם זה קשור אליה.
"אני יכולה להציע לך קפה, משקה קר או אולי משקה אלכוהולי?" שואלת אותי אחת מעובדות המלון., שניגשת אליי.
"אני אשמח לשתות קפה," אני עונה לה.
"מר וייד, אני אלכס רוטשילד, הבעלים של המלון," מתיג את עצמו בפניי גבר מרשים, "אני מצטער לשמוע על ביטול האירוע, עדיין לא קיבלנו הודעה על כך מהמזמין. אני מבין שההזמנה להתארח אצלנו לא התבטלה. אני גם מבין שטסה לא תגיע. לבקשתה שידרגנו לך את החדר לסוויטה בקומה העליונה. נתתי גם הוראה לתת לחבריך חדרים משודרגים עם סלון באותה קומה. למרות שטסה לא תגיע, אני מאשר את השידרוג. אם תזדקק למשהו, אל תהסס לפנות אליי," אומר אלכס.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" אני שואל את אלכס.
"בטח," הוא עונה החיוך.
"מתי טסה דיברה איתך על השידרוג?" חשוב לי לדעת אם זה קרה אחרי שאמרתי לה שלא תבוא.
" הבוקר. אני מניח שהיא שעדיין לא ידעה שהאירוע יתבטל," הוא אומר, "שכן היא לא אמרה על כך דבר."
אני מודה לו, לוקח את המפתח, ועולה לסוויטה. אין זאת הפעם הראשונה שאני מתארח בחדר כזה מפואר. אני לא בזבזן גדול, אבל כשמדובר בטיסות, ובאירוח מחוץ לבית, אני אוהב את הנוחות.
אני מטייל בין החדרים וחושב לעצמי כמה חבל שאני בחדר כזה גדול לבד. לרגע לא עולה לי המחשבה להזמין לכאן מיהי. זה היה להיות הבילוי שלי עם טסה, ואני לא מחפש לה תחליף.
אני ניזכר שהיא מדגמנת למיו מילאן, ואני מניח שמכאן הקשר הקרוב שלה לאלכס רוטשילד, בעלה של ליאה בעלת חברת האופנה. אני מתלבט אם לשלוח לה טקסט, ולהודות לה על השדרוג, אבל בעודי מתלבט נשמעת נקישה על הדלת.
אני ניגש לפתוח את הדלת, ורואה את ג'ושוע. "איזה בן זונה מניאק אתה." הוא מתפרץ לחדר, "לעצמך אתה מזמין סוויטה מפוארת ולנו חדרים עלובים, ועוד אנחנו נדרשים לשלם עליהם."
"תקשיב ג'ושוע. אני מבין שאתה פגוע, וכועס, וכואב על מה שקרה לך, אבל אל תוציא את הכעס שלך עליי. גם אני משלם על החדר בדיוק כמוך…" אני מתחיל לומר, אבל הוא לא נותן לי להשלים את המשפט..
"חדר…ממש שכונת עוני החדר שלך…" הוא אומר. הפעם זה אני שקוטע אותו.
"בקומה הזאת יש מספר חדרים משודרגים. אני מבין שהחדרים שניתנו לכם הם חדרים מרווחים עם סלון נפרד, שמחירם גבוה בהרבה מהרגיל, ועם זאת גבו מכם מחיר של חדר רגיל. מי ששדרג לכם אותם לא חייב לכם כלום, הוא עשה זאת מטוב ליבו. כך הוא עשה גם עבורי," אני עונה. אני לא מזכיר במילה את טסה שקשורה עניין.
"אז למה אני, שאני החתן, לא קיבלתי את הסוויטה?" הוא אומר בכעס.
אני מתעלם מהטון בו נאמרים הדברים. "חתן? אתה טרחת להודיע להנהלת המלון שהאירוע שלך מבוטל? כי נאמר לי שהם לא יודעים על כך שהוא לא מתקיים," אני אומר בקור. זה מדהים איך הוא חושב שכל העולם חייב לו.
"לא ביטלתי, כי ביקשתי ממנה שתתרצה. עדיין לא קיבלתי תשובה," הוא אומר.
הכעס שלי נמוג, אני פתאום מרחם עליו. 'איך הוא לא קולט שהיא המשיכה הלאה?'
"אתה רוצה את הסוויטה שלי?" אני שואל.
