"אני מעדיפה שתקח אותי הביתה," אומרת ריילי לאכזבתי. אני חושק את הלסת, מתאפק לא לומר לה שהיא משחק איתי משחק לא הוגן.
"אתה זוכר שאני כבר יום וחצי בעבודה, נכון?" היא מתחילה לומר.
"יודע," אני פולט. כאילו להתגרות בי, היא מושיט יד ומלטפת את עורפי בתנועות עדינות שגורמות לי לרצות לעצום את עיניי מרוב הנאה. "הבוקר קפצתי הביתה לשטוף את עצמי, והשארתי את התיק עם הבגדים להחלפה, כך שאין לי איתי בגדים."
'אתה תמיד ממהר לשפוט אותה, אולי תרגע,' אני נוזף בעצמי, ומבין שזה קורה בגלל שהיא תופס מקום חשוב בלב שלי, ואני פוחד להתאכזב.
"מה שתרצי מתוקה," אני אומר לה.
"את גרה לבד?" אני שואל. הדבר האחרון שאני רוצה כעת, זה שהיא תביא אותי למאורת סטודנטיות שחוגגות בלילות. אבל מיד כשאני שואל אותה, אני מתחרט. אני לא רוצה להישמע שיפוטי או מתנשא.
"אתה חושש שחברותיי לא תתנה לך לישון?" היא צוחקת.
"אני כבר לא בגיל שאני אוהב לחלוק את החיים שלי… אני קנאי לפרטיות שלי," אני אומר לה, ומשתדל להסתיר את האכזבה שלי. אני לא יכול לבוא אליה בטענות, הרי היא אמרה לי שהיא עדיין לא סיימה את הלימודים.
"אני מבינה אותך. האמת היא שכבר כמה שנים אני חיה לבד ללא שותפים. הדירה בה אני גרה היום, היא דירה בבעלותי. התרחקתי מחיי הסטודנטים הסוערים, אני לא חיית מסיבות כמוהם. תמיד לעגו לי שאני לוקחת את הלימודים ברצינות מידי. אני לא מבינה איך אפשר אחרת. אם בחרתי במקצוע הרפואה, עליי להיות הטובה ביותר שאני יכולה, איך בכלל אפשר אחרת?"
"כבר דמיינתי את עצמי חומק בלילה לשירותים, או לחילופין נאלץ להתלבש רק כדי ללכת להתרוקן," אני אומר, ומרגיש הקלה.
"אתה רוצה לומר לי שאתה לא ישן עם פיג'מה?" היא מעמידה פנים שהיא מזועזעת.
"עכשיו אני באמת מתכוון להשכיב אותך במיטה לישון, אבל זה לא אומר שכשתתעוררי …" אני מחייך.
"זה בסדר. אתה יכול מצידי לישון ערום, יש לי שירותים צמודים בחדר השינה. היא מתעלמת ממה שאמרתי.
אני מלכסן מבטי אליה. "שמעתי מה אמרת סקיילר. אני מאמינה שאתה רוצה שאהיה נוכחת כשתשוקתך תשטוף אותנו," היא אומרת.
"אם לא הבנת מתוקה, את לא אירוע חולף בחיי, כך שאין לי כוונה להאיץ בדברים," אני אומר לה.
"מצד שני… מצד שני, אני יכולה לגלות לך שאין לי רשימה כזאת שאומרת מתי כבר מותר. דברים צריכים לקרות באופן טבעי, כמו כעת, כשאתה בא לישון איתי. האמת היא שאני באמת מתכוונת ללכת לישון, אבל אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. אני יודע שיש היום משחקים. אני מבטיחה לך ששום טלויזיה לא תצליח להעיר אותי כשאני ישנה. בעצם רק הצלצול של האיתורית מצליח להגיע אליי מתוך שינה," היא אומרת.
"מה שאת אומרת בעצם זה, שאם אני רוצה לדבר איתך ואת ישנה, אני צריך לשלוח לך הודעה דרך המוקדנית?" אני משתעשע איתה.
"אני בטוחה שאם תיגע בי אתעורר," היא עונה ברצינות.
"חסר לך שלא, אבל מה יקרה אם אהיה במשמרת ואת תשני בבית?" אני שואל.
"נצטרך לתאם את המשמרות שלנו יחד, במידת האפשר," היא אומרת.
"אני אטפל בזה," אני עונה לה. אני מתרגש מהמילים שלה. נראה שהיא נמצאת במקום בו אני נמצא מבחינת הרגש, היא באמת רואה בי בן זוג.
"זה מדהים איך שתוך זמן כל כך קצר, החיים שלנו הפכו שלובים זה בזו. אני לא יכולה להסביר איך זה קרה, אבל שמחה שזה מה שקורה בינינו," היא אומרת.
"אני חושבת שכדאי שנצא לדרך," היא אומרת.
"אני פה עם האופנוע שלי," אני אומר לה.
"אתה יכול להשאיר אותו פה הלילה?" היא שואלת, "הייתי מעדיפה שאתה תנהג." היא מגישה לי את המפתחות, אבל שוכחת שאין לי מושג איזה מהרכבים במגרש חניה שייך לה.
היא מושיטה לי יד ומובילה אותי לרכב שלה. ג'יפ מרצדס גדול, אמנם הוא לא חדש, אבל הוא בהחלט מרשים. אני חושב לעצמי כמה אני מאוהב באישה הזאת, ובעצם לא יודע עליה דבר. אני תוהה איך היא תגיב כשתגלה לאיזה משפחה אני משתייך. אני מגרש את המחשבה הזאת ממוחי, כי אני יודע, ואיני יכול להסביר איך, שהיא לא אחת שתשפוט אותי לפי הכיס המלא שלי.
אני לוקח את המפתחות ידה, מבטל את הנעילה , וניגש לפתוח לה את דלת הנוסע. אני מאגף את הג'יפ וניגש לכיסא הנהג. הג'יפ מתניע מיד, והמנוע שלו נוהם בשקט.
אני רוצה לשאול אותה מה כתובתה, אבל אני רואה שהיא עם עיניים עצומות. אני שולח יד למכשיר הניווט כדי לחפש אם שמורה בו הכתובת.
"קח אותי הביתה," היא אומרת בעיניים עצומות למסך,שמתעורר לחיים, "לוקח אותך הביתה. זמן הגעה שתיים עשרה דקות."
לא נותר לי אלא להתחיל לנסוע, ולהקשיב להוראות שניתנות לי. אני מגיע לחניון של מגדל המגורים מונטגומרי.
כשאנחנו נכנסים לחניון היא מזדקפת בכיסאה. לואיס, תכיר את סקיילר, הוא איתי. כשיבוא לכאן תתן לו תו לחניה השניה שלי."
"אל תסתכל עליי כך," היא אומרת לי, "זה לא אומר שתעבור לגור כאן, זה רק למקרה שתגיע לפה," היא אומרת.
"זה אומר שאת לא מתכוונת…" אני עוצר אולי אני לא צריך לומר לה את מה שעובר לי בראש. אני מרגיש שאני ממהר מידי.
"היי, למה הפסקת לדבר? אני לא אמרתי שלא אבוא אליך. ביקשתי היום שנבוא לכאן, והסברתי לך למה. אתה רוצה לומר משהו, בבקשה אל תפסיק לדבר באמצע, כיוון שאז כל מיני מחשבות יתרוצצו לי בראש," היא אומרת.
"אהיה כנה איתך. אני בן שלושים, ומוכן כבר לזוגיות על כל המשתמע מכך. שזה אומר בין היתר, לגור ביחד.
אני לא רוצה לטעות איתך, אני צריך לדעת שאת רוצה ומוכנה," אני אומר.
"אני שמחה שאתה משתף אותי במה שאתה מרגיש. אתה חושב שהייתי נותנת לך לקחת אותי הביתה לעיני כל המחלקה שלי, אם לא הייתה לי כוונה רצינית בקשר שלי איתך?
אני יותר צעירה ממך בכמה שנים, אבל כשפגשתי בך, המרחק בינינו הצטמצם לאפס. אני יודעת שאני רוצה להיות איתך," היא אומרת ברצינות תהומית. אין טיפת ציניות במילים שלה.
ריילי מציגה אותי גם בפני השומר בלובי, ואנחנו עולים לדירתה. אני סקרן לראות באיזו קומה היא מתגוררת. היא לוחצת על קומה שתיים עשרה.
למרות שמגדל מגוריה איננו חדש, המעלית בו מהירה, ועד מהרה אנחנו מגיעים לקומה שלה. בניגוד לקומות אחרות, בקומה בזאת יש רק שלוש דירות.
ריילי מבקשת ממני את המפתח, נועצת אותו בדלת, ופותחת אותה לרווחה. כבר מהצעד הראשון אני מבין שהיא רחוקה ממה שדימיינתי במוחי.
"איך דירת הסטודנטים שלי?" היא שואלת בזמן שהיא חולצת את נעליה, ומניחה אותן בארון.
"אני מודה שלא כך דמיינתי אותה," אני אומר וגומע בעיניי את מראה הדירה היפיפה שלה. היא מעוצבת בצבעים רכים, וכל פינה בה מעוצבת בטוב טעם.
"אני לא יודעת אם שמת לב במעלית, אבל קומה שלוש עשרה לא קיימת. בעל הבניין מאמין שזה מספר שמביא מזל רע, ולכן בקומה שלי התחברו יחד שתי הקומות, וחדרי השינה נמצאים בקומה העליונה."
"מה את רוצה שאזמין לאכול?" אני שואל אותה. למרות שהיא מדברת לעניין, אני רואה שהיא מאד עייפה, ולא מרוכזת.
" אתה אוהב לזניה?" היא שואלת.
"מאד," אני עונה, ועולה בעקבותיה לקומה העליונה.
"יש מגש במקרר שהכנתי אתמול בבוקר. תחמם לך במיקרו. אני ממש לא מסוגלת לעמוד יותר. אני נכנסת למקלחת לשטוף את עצמי, ולמיטה," היא אומרת ומתחילה להתפשט.
'עדיף שתרד למטה,' אני פוקד על עצמי. ויודע שלא אוכל לעמוד במראה גופה הערום. בניגוד אליה, אני מתעורר כשאני לידה.
אני יורד למטבח, ומוצא מקרר מלא, ובתוכו גם את תבנית הזכוכית עם הלזניה. אני מסיר את נייר הכסף שמכסה אותה, חותך לי חתיכה נדיבה מהלזניה, ומכניס אותה למיקרו. הריח מתחיל מייד לדגדג לי באף.
זה עוד כלום לעומת הטעם. היא בהחלט יודעת לבשל, והטעם פשוט מושלם. אני יכול להבין למה התכוון מי שאמר שהאוכל עושה אהבה עם בלוטות הטעם. אני מתיישב על כיסא הבר סמוך לדלפק, ומתענג על כל נגיסה.
בזמן שאני ניגש לרחוץ את הצלחת לאחר שסיימתי לאכול, ולהכניס את התבנית למקרר, הטלפון בכיס מצלצל. אני עונה מייד.
"ד"ר סינקלייר," אומר ד"ר בלייר, הוא בהחלט נשמע לחוץ.
"מה קרה ד"ר בלייר?" אני שואל, ונמנע ברגע האחרון להעיר הערה עוקצנית.
"איפה אתה?" הוא ממשיך באותו טון שמשדר מצוקה.
"אתה יודע שסיימתי את המשמרת שלי, נכון?" אני שואל.
"כן, כן, " הוא עונה בחוסר סבלנות, "איפה אתה?" הוא שואל שוב.
"אני בבית," אני לא חושב שאני צריך לספר לו איפה אני.
"תבוא לכאן," הוא אומר. 'למה זה נשמע לי כמו פקודה?'
"אני עם האישה שלי כעת," אני אומר לו באיפוק.
"יופי, מצאת לך זמן לזיין," הוא רוטן.
"מה הבעיה שלך?" אני יורה לעברו, " לא שזה עניינך, אבל היא לא סתם סטוץ' חסר משמעות., היא תהיה אישתי."
"וואו, מתי זה קרה? בכל מקרה אני זקוק לך," הוא חוזר לנושא שלשמו התקשר.
"אני לא מבין, אין אף אחד בתורנות איתך?" אני שואל.
הוא מונה בפניי שמות של עוד שלושה רופאים, "אבל אני מעדיף לעבוד איתך." כמובן שהוא לא מציין שהוא רוצה בעצם שאני אנהל את הניתוח. זה לא עומד לקרות. הוא רצה את התפקיד שלי, שיתמודד.
"שתהיה לך משמרת נעימה ד"ר בלייר," אני מסיים את השיחה.
כשאני יוצא מהמטבח, ריילי באה מולי. היא לובשת גופיה ותחתונים בלבד. זה כבר יותר מידי בשבילי. "את לא יכולה לעושת לי את זה," אני ממלמל לעצמי.
אני בספק אם היא קלטה את מה שאמרתי, כיוון שהיא שואפת את הריח שנותר באוויר מהלזניה. "אני אוהבת ריח של אורגנו עם גבינה מותכת," היא אומרת, "אבל ממש לא מסוגלת להכניס פרור לפי. הכנתי לך מגבת, למקרה שתרצה להתקלח."
אני לוקח את התיק שלי, ועולה בעקבותיה לחדר השינה שלה. היא כבר שוכבת במיטה בעיניים עצומות, ואין לי מושג אם היא נרדמה או לא. הפנים שלה עדיין נראות מוטרדות כשהיו. אני מקווה שהשינה תחזיר לה את הכוחות.
חדר האמבטיה המרווח שלה מפתיע אותי. אני באמת לא יודע למה ציפיתי לדירה ישנה. באוויר נישאר עדיין ריח הסבון שלה, ואולי זה הבושם שאני מריח?
המראה שלה כשהיא שוכבת כמעט לא לבושה, גורם לי להיאבק בגוף שלי שמרוגש בגללה. אני יודע שאני חייב להרגיע את עצמי. אמרתי לה שהלילה רק נישן, אבל איך אני אמור להגיב כשמוח שלי מבין, אבל לגוף או אם לדייק, לזין שלי, יש רצונות משלו.
אני נכנע לתשוקות שלי ופורק את הלחץ בידי. זה יהיה די מביך אם אשכב לידה, והיא תרגיש את הזיקפה שלי על גופה. אני מודה שהיה לי קשה להחניק את הקולות שאיימו לפרוץ ממני, בזמן שפינטזתי שזאת היד שלה שעולה ויורדת בקצב מוגבר מהשורש עד קצהו של הזין שלי שלא ויתר לי, וסירב להיכנע.
במחשבה לאחור, זה דבר שיכולתי לדמיין שיקרה לי.שאעמוד במקלחת שלה ואשפוך את זרעי על הריצפה.
אני מסיים להתקלח, מתנגב, ולובש רק תחתונים. בכל מקרה היא ישנה, ואני בספק אם היא תרגיש שאני נשכב לצידה.
"חיכיתי לך, אני צריכה את החזה שלך כדי להרדם," היא אומרת. אני מביט בה כדי להיות בטוח שהיא דיברה, כיוון שהיא נראית ישנה.
"בואי אליי מתוקה," אני אומר לה, והיא מתרוממת מעט, ומניחה את ראשה עליי. "אתה לא רגוע, הלב שלך משתולל," היא אומרת.
"בגללך," אני עונה לה.
"אתה לא רגיל לישון עם אישה, נכון?" היא שואלת, למרות שבעצם היא כבר יודעת את התשובה.
"אני לא מתרגש מנשים עד כדי כך שהלב שלי מגביר את פעימותיו. זה קורה לי רק איתך," אני אומר בכנות.
"איך באת לי פתאום לחיים? אני עובדת בבית החולים כבר תקופה לא קצרה, ופתאום הופעת בסערה. ביום שראיתי את ארבעתכם, אתה היחיד שבלטת לי מעל כולם. כל כך רציתי שזה תהיה אתה שמתחיל לדבר איתי, אבל נראה היה לי שאני בכלל לא מעניינת אותך," היא מפתיעה אותי בגילוי הלב שלה.
"דווקא בגלל שמאד עניינת אותי, לא הגבתי. רציתי אותך רק לעצמי, בלי תפאורה של הרופאים האחרים, כי ככה את יקרה לי." אני מרגיש שאני יכול לומר לה הכל, בלי לחשוב על המילים.
"בוא אליי," היא מושכת אותי אליה, וגורמת לי להיות מעליה.
ריילי מושיטה את ידה ומרפרפת על פניי. "אני אוהבת את מתאר הפנים שלך," היא אומרת, "אתה כבר מבין שלא נישן כעת."
"מה את אומרת בעצם?" אני שואל. אני חייב יותר מתמיד לדייק בהבנת המילים שלה.
היא מחבקת את צווארי בשתי ידיה, ומביטה על שפתיי. אני מצפה לחוש את שפתייה על שלי, אבל היא משתהה. אני לא יכול להתאפק עוד, ומנשק אותה. תחילה בעדינות, אבל כשאני מרגיש את גופה נצמד אליי, אני לא שולט בעצמי יותר.
"אני לוקחת גלולות," היא לוחשת לאוזני. זה כבר יותר מידי בשבילי.
"אל תתגרי בי. בסופו של דבר אני גבר, ואני לא צריך הרבה כדי…" אני אומר לה בקול חרוך. אני יודע שהמלחמה שלי בהתאפקות אבודה.
"בוא אליי כבר," היא מבקשת.
ובכל זאת אני נלחם בעצמי. אבל כשהיא מרימה את ידיה, כדי שאפשוט מעליה את חולצתה, אני כבר לא מסוגל יותר.
המראה של החזה המושלם שלה, ובעיקר הפטמות הזקורות, מוציא אותי מדעתי. אני מוריד ממנה את תחתוניה במשיכה אחת, ומרגיש את ההתרגשות בכל הגוף.
לשוני משוטטת לאורך גופה. אני רוצה לינוק את פטמותיה, אבל יש משהו אחר שקורא לי כעת.
איך אפשר לעמוד מול הרגליים המפוסקות שלה, ולהשאר שפוי. אני צולל בין רגליה. והיא מבקשת שאפסיק. "אני אגמור מהר מידי," היא אומרת, וגורמת לי לחייך.
זה לא מסוג הדברים שאני נוהג לעשות, אבל יש משהו שגורם לי להמשיך. אני מעביר את לשוני מהפתח הנוטף בנוזלי תשוקתה, לעבר הדובדבן הפועם שלה, המגלה לי כמה היא משתוקקת אליי, מה שמטריף אותי עוד יותר.
ואז היא מתפרקת. נשימותיה מואצות, והיא משירה מבט לתוך עיניי, נושכת את שפתיה, ועיניה נעצמות.
"אני רוצה להרגיש אותך," היא אומרת.
אני לא ממתין אפילו שניה, ונדחק לתוכה. אני גבר מנוסה, ועדיין, אני מרגיש כאילו לא צללתי מעולם לגופה של אישה.
ריילי מתאימה את תנועותיה לשלי. אני מרגיש שהיא נעה מתחתיי בקצב שאני מכתיב לה. שפתיה פסוקות מעט, והיא נאנקת בקול. אני מרכז מבטי עליה, כדי להיות בטוח שהיא לא מזייפת הנאה, אלא באמת נהנית מהמחול בינינו.
היא פולטת אנחה ארוכה, ואני מרגיש שהיא מתפרקת. הגמירה שלי לא מאחרת לבוא.
"אף פעם לא חוויתי את זה בעוצמה כזאת," היא אומרת מתנשמת, "זה הדבר הכי מדהים שקרה לי."
"זה יכול להיות כך כל החיים," אני אומר. "אם רק תרצי."
"ברור שכן," היא אומרת, "דיברתי ברצינות כשאמרתי לך שמעולם לא נהניתי כמו כעת, כמו איתך. אני רוצה
שזה ימשיך לנצח ."
"ריילי קמה לשטוף את עצמה. אני מביט על גופה הערום, עכשיו כשאני מסופק ושבע, אני בוחן אותה בהנאה. היא באמת שלי! שום דבר בעולם לא יקח אותה ממני.
