אני מסיימת את הניתוח עם ד"ר פיצג'רלד. "אני לא יודע איך הייתי עובר את זה בלעדייך," הוא אומר לי כשאנחנו פושטים מעלינו את החלוק, ומסירים את הכפפות.
"אני לא מבינה איזו סיבה יש ליולדת לשקר לגבי ההיריון שלה," אני אומרת לו בעייפות, "אני מבינה שכאשר הבעל היה נוכח בחדר, האישה רצתה להסתיר את העובדה שהייתה עם גבר אחר, אבל כשהיא נשארה לבד עם מי שמיילד אותה, את זה אני לא מבינה.
ובכלל, מה היא חשבה לעצמה? הרי זה לא מפתיע כשאישה לבנה נמצאת עם גבר שחור, שהילד שיוולד להם יסגיר את הרומן שלהם."
"ועכשיו מצופה ממני לשקר לבעל כדי לכסות עליה? זה משהו שאני לא יכול לעשות," אומר ד"ר פיצג'רלד.
*
חצי שעה קודם
כאשר שלפנו את התינוק מרחמה של היולדת היא החווירה. זה היה רגע האמת שלה. "איזה אסון, הוא שחור," היא מילמלה.
הבטתי על פניה, היא לא נראתה מופתעת.
"אני לא רוצה אותו," היא אמרה, וסירבה שאניח אותו עליה.
"זאת לא אמירה שזורקים סתם באוויר," אמרתי לה.
"הוא יהרוג אותי אם ידע. בבקשה תגיד לו שהתינוק לא שרד את הלידה," היא התחננה בפני ד"ר פיצג'רלד.
"אני לא יכול לשקר," הוא ענה לה באיפוק, אם כי ראיתי שהוא נסער. אני מודה שגם אני בהלם.
גודלו של התינוק העיד שהוא השלים עם חודשי ההיריון. אני לא מבינה למה את זה לא יכלה לומר לנו. היא סיכנה את חייה ואת חייו.
התעשתתי מיד, וביקשתי שיקראו לד"ר ווסטון לחדר, וגם שיאתרו בדחיפות עובדת סוציאלית.
חזרתי לעמוד ליד היולדת, בזמן שד"ר פיצג'רלד בדק את רחמה. "תסתכלי כאן," הוא אמר לי, והצביע על קרע גדול ברחם.
פתאום הרגשתי יד אוחזת בי. לקח לי שנייה להבין שזו היולדת. היא הביטה עליי בתחינה. "בבקשה אל תאמרו לו את האמת."
אלא שאז התחיל דימום מסיבי. "אני מבקשת הרדמה מלאה, אנחנו חייבים לנתח אותה." הוריתי לרופא המרדים, שפעל מיד.
ד"ר פיצג'רלד הגיב מיד, ולאחר שהיה לנו ברור שאין ברירה, הוא ביצע כריתה של הרחם. כשהמוניטורים הראו שהאישה מתאוששת, יכולנו לנשום לרווחה.
"את יודעת שאין שום רישום לגבי ההריון במאגרי המידע?" שאלה ד"ר ווסטון, שנכנסה לחדר הניתוח.
"אני לא מופתעת. לא היה בידינו שום מידע," עניתי, "הצלחנו להציל את חייה, אבל עדיין יש לה התמודדות לא פשוטה מול בעלה שאין לו מושג שהילד לא שלו."
"לפחות עם זה היא לא תצטרך להתמודד, כשהגעתי התינוק כבר לא היה בין החיים," היא אמרה בעצב.
"איך שלא תסתכלי על זה, זה סיפור עצוב, שכן כעת היא לא תוכל ללדת יותר," אני מעדכנת לד"ר ווטסון.
*
אני מלווה את האישה לחדר התאוששות, ומעדכנת את האחות האחראית בסיפור. "לפחות את הסבל זה תחסכי ממנה, תאמרי לה שבעלה לא יודע את האמת."
אני יוצאת מאזור חדרי הניתוח ורואה את ד"ר פיצג'רלד ניגש לבעל.
"אשתך אחרי ניתוח. לצערנו התינוק לא שרד. אשתך הייתה בסכנת חיים, עקב דימום מסיבי, ונאלצנו לכרות את רחמה."
אני מצטרפת אליו. "אני משתתפת בצערך," אני אומרת לו, "אשתך כעת בהתאוששות. האחות תודיע לך כשהיא תתעורר."
"אני כל כך אוהב אותה. העיקר שהיא בסדר," הוא אומר, "אנחנו נתגבר על הכל."
"את חושבת שהיא תספר לו?" שואל אותי ד"ר פיצג'רלד כשאנחנו מתרחקים.
"אני בספק," אני עונה לו.
מסדרונות פנימיים מקשרים את מחלקת הנשים עם חדרי הלידה והניתוח, כך שאין לי אפשרות לראות מה קורה בחוץ. רק כשאני נכנסת למחלקה, ומביטה מבעד לחלון, אני רואה שהשעה היא כבר שעה מאוחרת. אני תוהה כמה זמן נערך הניתוח, ומנסה להיזכר בשעות שתיעדתי על גבי הגיליון של היולדת, ולא מצליחה להיזכר באף שעה.
אני מביטה על לוח התורנויות מעל תחנת האחיות, ומבינה שמשמרת הערב כבר התחילה לפעול.
אני ניגשת לאגף הצפוני כדי לראות מה שלומה של אימא, ומופתעת לראות אותה יושבת במיטתה וקוראת ספר. "תקשיב לקטע הזה," היא אומרת לאבא שיושב לידה, אבל אז היא מבחינה בי.
"שמעתי שהייתה דרמה לא קטנה," היא אומרת לי ומושיטה לי יד. אני ניגשת ומתיישבת לידה.
"על מה את מדברת?" אני שואלת.
"על מה שקרה בחדר הלידה, או אולי לומר בחדר הניתוח," היא אומרת, ואני כבר מבינה שמה שעברנו כבר התפרסם במחלקה.
"אני לא יודעת מה שמעת," אני אומרת.
"על התינוק שלא היה …" היא מתחילה לומר.
"כן. לנו זאת הייתה הפתעה כשגילינו את צבעו של התינוק, אבל התגובה שלה הייתה מאד קשה. אני מודה שאני לא מבינה מה עבר לה בראש. היא הודיעה מיד שהיא נוטשת את התינוק, וביקשה מהרופא המיילד שישקר לבעלה. בסופו של דבר התינוק לא שרד. הדבר היחיד שעשינו למענה זה שמנענו ממנו לראות את התינוק. סיפרנו לו שהוא נולד עם מומים קשים. כל כך רציתי לחזור לעבוד בחדר לידה, עכשיו אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה," אני אומרת.
אני מרגישה כל כך טוב שיש לי בפני מי לשפוך את הלב. לא האמנתי שיש סיכוי שזה יקרה אי פעם. עכשיו יותר מתמיד אני רוצה לבנות בית משלי.
אני יודע ששון אמור להגיע לכאן ברגע שמצבו יתייצב, אני שמחה עבורו, אבל גם חוששת מהרגע. אני אוהבת אותו כאדם, אבל הלב שלי מוחזק בידי גבר אחר.
"תלך לנוח אבא, אני אשאר עם אימא," אני אומרת, "אני רק אלך לקרוא את התיק שלה."
אני ניגשת להביא את התיק. "את עוד פה?" שואל אותי ד"ר בסון.
"הייתי עד לא מזמן בחדר ניתוח," אני אומרת לו, ופותחת לקרוא את התיק של אימא. אני המומה לקרוא שבזמן שלא הייתי, אליוט טיפל בה. הוא דאג לתרופות שלה, וכתב דוח על ההתקדמות שלה.
זאת הפעם הראשונה שאני קוראת דוח שהוא כתב בכתב ידו. בהיסח הדעת אני נוגעת באותיות, ומרגישה געגועים עזים אליו.
'לו רק לא הייתי נקראת לחדר לידה, מי יודע אם לא הייתי איתו כעת בדירתו,' אני חושבת. אלא שהגורל רצה אחרת.
אני חוזרת לחדרה של אימא. "ראיתי שטיפלו בך כראוי," אני אומרת לאימא, "כדאי שתשני קצת. שינה תורמת לא מעט להבראה."
"את בידיים הכי טובות שאפשר לבקש אהובה," אומר אבא, ונושק לאימא. הלב שלי מתרחב מרוב אושר. לראות את הרגש מלא האהבה של אבא, מרגש אותי עד דמעות.
"וגם את תנוחי ילדה שלי," הוא אומר ונושק לי בחום על מצחי.
"זה מה שאעשה," אני אומרת לו, ונשכבת על הכורסה הנפתחת ליד אימא.
"אין לי ספק שיש לו רגש עמוק כלפייך," אומרת אימא כשאנחנו נשארות לבד.
"אין לך מושג כמה היה לי קשה כל השנים. הרגשתי שהוא קרוב אליי, ועם זאת הוא שמר מרחק גדול ממני. לו רק הייתי יודעת את הסיבה, החיים שלי היו נראים אחרת," אני אומרת לה. המחשבה על מה שאבא נאלץ לעבור בגלל ג'יין, מכאיבה לי מאד.
"מי כמוני יודעת כמה אבא חרק שיניים וסבל. את הסמל לאהבה הגדולה שלנו, ואסור היה לו להראות לך זאת," אומרת אימא, "אבל לא עליו אני מדברת, אלא על ד"ר דוסון שבא לטפל בי. ניכר עליו שהוא חסר מנוחה כשאת לא בסביבה. אין זאת הפעם הראשונה שאני רואה את שפת הגוף שלו כשמדובר בך."
"אמא…" אני מתחילה לומר, אבל מחליטה לשתוק. מה כבר יש לי לספר לה.
אימא מניחה את הספר, מסתובבת על הצד ועוצמת את עיניה. "אני מרגישה הרבה יותר טוב. בעיקר כשאת פה איתי. סוף סוף אני אימא."
"באיזשהו מקום, אני מבינה שג'יין מעולם לא הייתה באמת אימא עבורי, רק שאני השלמתי את גורלי. אני מרגישה ברת מזל שזכיתי לחזור אלייך, ושמחה לא פחות מכך שאת ואבא לא נפרדתם בעצם," אני אומרת ורואה את החיוך על פניה של אימא.
עוברות דקות לא רבות ואני רואה שאימא נרדמה. אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה לאליוט.
אליזבת הדסון:
פנוי לדבר?
אני ממתינה חצי שעה, אבל אין כל תגובה ממנו. אני מרגישה שקשה לי לנשום.
אני נכנסת למשחקי הבקבוק ושולחת הודעה.
פריחת הדובדבן: יש לך חיבוק בשבילי?
כמובן שאני לא מצפה שיענה לי, בטח לא מייד, ולכן אני מופתעת כשהוא עונה מיד.
כובש העמקים: בואי!
פריחת הדובדבן: אין לך מושג כמה הייתי רוצה לבוא כעת, אבל אני בתורנות.
כובש העמקים: איפה את? אני אבוא אלייך.
פריחת הדובדבן: זה מסובך.
כובש העמקים: תסבירי.
פריחת הדובדבן: אני מוצאת עצמי נקשרת אליך. אתה בהחלט גבר להתאהב בו, בזמן שהלב שלי אצל גבר אחר. ואתה, אתה במצב דומה. הלב שלך קשור לאישה אחרת.
כובש העמקים: שאלת אותי אם אני יודע מי את…
כובש העמקים: למה יש לי הרגשה פתאום שאני יודע?
פריחת הדובדבן: אם אתה יודע, אז תבוא אליי. זה היה יום ממש קשה, וכפי שאמרתי, אני זקוקה לחיבוק שלך.
כובש העמקים: זה לא מובן כל כך, בהתחשב שלא הרגשת אותו אף פעם. ואולי כן?
פריחת הדובדבן: אולי כי אני רוצה שזה תהיה אתה.
כובש העמקים: סיפרתי לך שאני עובד לפעמים בלילות. קיבלתי טלפון שעליי לפתור בעיה בעבודה. אני שולח לך חיבוק חם.
הייתי כל כך קרוב לומר לה שאני רוצה שהיא תהיה אליזבת. אבל לא שיקרתי, קיבלתי קריאה מבית החולים להגיע. מסתבר שד"ר בסון חש בכאבים בחזה, והובהל למיון.
"רשום כאן שד"ר הדסון עדיין בבית חולים,למרות שהיא עבדה במשמרת בוקר, אבל היא לא במחלקה. אני מבקשת שתגיע," אומרת לי המוקדנית.
אין לה מושג שדווקא המילים האלה, הן שגורמות לי להגיע מיד לבית החולים.
אני נכנס למחלקה. "אני פה," אני אומר לשילה, האחות התורנית.
אני ניגש לחדר הרופאים, כאשר אני נתקל בד"ר שילון שמרוב בהלה שומטת את בקבוק המים מידה, וחולצתי נרטבת כולה.
"אני מצטערת," היא אומרת בקול רועד, "תאמין לי שזה לא היה בכוונה."
"אני הולך למקלחת להחליף בגדים. אני מבקש להיות שם לבד, שלא תהיה עוד תאונה לא בכוונה," אני אומר לה.
אני לוקח את התיק שלי ובו בגדים להחלפה. אבל לפני שאני ניגש למקלחת, אני מעיף מבט לעבר האגף הצפוני. אמנם הוא מוגן בדלתות סגורות הרמטית, אבל בחלקו העליון יש זכוכית, שאמנם לא ניתן להסתכל בעדה, אבל בהחלט אפשר לראות שהאגף חשוך. אני מניח שפרופסור מקנזי ישנה, ואליזבת לא שם.
אני נכנס למקלחת להתלבש. אני שואף ממני את האוויר החוצה. תקוותי שהיא כאן, נגוזה.
אני יודע שד"ר שילון לא תעז להמרות את פי, ולכן אני לא סוגר את הדלת. אני פושט מעליי את החלוק, מצטער שמיהרתי ללבוש אותו, ואת חולצת הבד הלבנה שכולה ספוגה במים הקרים ששפכה עליי בטעות ד"ר שילון.
אגב, אני מאמין לה שזה קרה בטעות. היא תמיד מתרגשת לידי, אבל היום לאחר הגערות שקיבלה מהפרופסור, היא מתרגשת במיוחד, והתוצאה היא החולצה הספוגה במים שלי.
אני מתכופף להוציא מהתיק שלי את החולצה, כשאני מרגיש ידיים עוטפות אותי. אני משפיל את מבטי ולא נושם. "ידעתי שזה אתה," היא לוחשת לי.
"אני לא מבין," אני מעמיד פנים. כל מה שמטריד אותי כעת, זה שהיא לא תשים לב לקעקוע.
"פריחת הדובדבן יפה בעיניך?" היא שואלת.
"אז כן הצצת בטלפון שלי," אני מסנן.
"לא בדיוק. אני מילאתי אותו במילים," היא עונה.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני," אני מתנער ממני, "זה לא הזמן כעת למשחקים. אני צריך לסיים להתלבש, ולראות מה קורה במחלקה."
"אתה לא רוצה שאראה מה חרוט לך על העור?" היא שואלת.
"זה לא עניינך," אני אומר בקור.
"אתה זוכר שביקשתי ממך להראות לי משהו ממך? אתה בחרת להראות לי חלק מהקעקוע שלך," היא אומרת ומלטפת את זרועי. אני צריך לגייס את כל כוחותיי, לא להסתובב ולהתנפל על שפתייה.
"תקשיבי…" אני מתחיל לומר.
"אז אני מבינה שכל הדיבורים היו בעיניך סתם משחק," היא אומרת ועומדת לעזוב.
"את מבלבלת אותי," אני אומר לה.
"חודשים אנחנו מדברים אחד עם השנייה, אתה מספר לי על האישה שאתה מאוהב בה, ואני מספרת לך דברים אישיים. ידעת כל הזמן שאני היא פריחת הדובדבן?" היא שואלת, ודמעות בעיניה, "אני מצטערת. אני במצב מאד רגיש היום, עדיף שאלך. תשכח מה ששאלתי."
"את חושבת שאם הייתי יודע, הייתי… לא ידעתי אליזבת. התפללתי בכל ליבי שזו תהיה את, אבל חשבתי שזה בלתי אפשרי."
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הצלקת שלי, וחשבת שזה קרה בגלל התעללות של בן זוג?" היא מרימה את החולצה ומסמנת לי באצבעה את הצלקת.
"זו באמת את!" אני קורא בהתרגשות, "אני כל כך אוהב אותך."
"אותי או את פריחת הדובדבן?" היא שואלת.
"תשאלי את פריחת הדובדבן, היא תספר לך כמה אני מאוהב בך, אבל גם היא תספר לך כמה התקרבתי אליה כשחשבתי שאיתך אין לי סיכוי, ועדיין לא בגדתי בך," אני אומר.
"אני יכולה לקבל כבר את החיבוק שלי?" היא שואלת.
"יש לי כל כך הרבה בשבילך, שהגוף שלי כבר מלא בהם," אני אומר, מאמץ אותה אליי, ומנשק אותה בפראות.
"תבטיחי לי שזה מעכשיו עד לנצח," אני אומר לה כששפתיה כבר נפוחות מרוב נשיקות. אני מעניק לה נשיקה מרפרפת. "הייתי חייב," אני ממלמל.
“תודה שטיפלת באימא שלי," היא אומרת.
"השתגעתי מגעגועים אלייך," אני מודה, "היא מיד ידעה שאני שם בגללך."
"עשית עליה רושם מאד טוב," היא מאשרת לי את מה שהרגשתי.
"היה לי חשוב שהיא תדע שהבת שלה בידיים טובות. אומרים שהרושם הראשוני הוא הקובע," אני מגניב לה שוב נשיקה.
"אני חושבת שכדאי שתסיים להתלבש. עוד ישלחו כוחות הצלה לחלץ אותך מכאן," היא אומרת.
"רק שתדעי שאני לא מתכוון להסתיר יותר את הרגשות שלי כלפייך, ולא את העובדה שאנחנו יחד. כמובן שלא אנשק אותך ליד כולם כמו שעשיתי כעת, אבל לא תמיד אוכל להמנע מלגעת בך," אני אומר לה, ובוחן את תגובתה.
"כשנהיה לבד, אני אספר לך הכל ותבין למה פחדתי מהתחייבות. ידעתי שאתה גבר להתאהב בו, וחששתי שאתה רק אוהב לשחק, ולא באמת רואה אותי איתך בעתיד הרחוק," היא אומרת לי.
"עכשיו כשאני מדבר איתך פנים מול פנים, ולא במסגרת של פנים חסויות, אני אומר לך זאת באופן הכי ברור שאפשר. אני מאוהב בך מיום שראיתי אותך לראשונה. נכון ששידרת לי שאת לא מעוניינת, אבל בתוך תוכי ידעתי שמצאתי את האחת שלי. תבטיחי לי שתדברי איתי. את לא זקוקה יותר לפריחת הדובדבן כדי לומר לי מה את מרגישה."
"כפי שאמרתי לך, אני רוצה לספר לך הכל. אני לא אשאיר שום שאלה ללא תשובה. אני רוצה שתדע מי אני," היא אומרת.
אני יודע שאעשה כרצונה. אני אקשיב לה. השאלה איך היא תגיב לשריטות שלי?
