"עכשיו ספרי לי מה עובר בראש היפה שלך, " שואלת אותי מורגן, "אבל לפני כן אני רוצה לשמוע מה הסיפור שלך. זה כפר קטן וכולם יודעים שהופעת עם עלות השחר, שטיפלת בבאדי וביקשת תמורת הטיפול שלך פאי תפוחים, וכי טאי מארח אותך בביתו."
"הבנתי שאני נמצאת במקום שלא טוב לי. הייתי בזוגיות עם גבר שלא העריך אותי, למרות שסיימתי רפואת חיות בהצטיינות, עבדתי במרפאה הנחשבת ביותר. קיבלתי אלפי דולרים עבור טיפול בחיות של אנשי האלפיון העליון, ולמרות הכל לא הייתי מאושרת.
יום אחד אני פה, ואני כבר נושמת אחרת. השעות שישנתי הבוקר, הטעינו אותי באנרגיה שלא הייתה לי כבר חודשים רבים.
כילדה אהבתי להתלבש יפה. אסטטיקה מאד חשובה לי. אבל כשאימי הציעה לי שאעבוד באופנה לא רציתי. את יודעת למה?" אני לא מחכה שהיא תענה לי וממשיכה, "כי הרגשתי שכל רגע בחיי מוכתב על ידי הוריי, שאיכפת להם מה יאמרו עליהם, וגם עליי.
נודה על האמת, החנות שלך אמנם היא נקיה, אבל מאד לא מסודרת. אני בטוחה שהאנשים כאן יודעים למצוא בה כל דבר, אבל אני מאמינה שיש לה פוטנציאל הרבה יותר גדול.
ראיתי שיש בה פה ושם, יצירות של אנשי הכפר. לדעתי צריך לתת לזה הרבה יותר מקום."
אני מפסיקה את שטף דיבורי, ולוגמת בהנאה מהקפה.
"אז זו את שטיפלת בבאדי?" שואלת אותי בהתנשאות בחורה בלונדית יפיפיה. היא בדיוק מסוג האנשים שאני אוהבת לשים אותם במקומם, אבל אני מתאפקת. ברור לי שהיא לא שואלת סתם, כיוון שהיא אוחזת בידה גור קטן.
"כן, זו אני," אני אומרת אחרי שתיקה קצרה, "שמי אמבר, ומי את?"
"אני כריסטי, וזה בלאק," היא אומרת. היא בוחנת אותי ומגחכת לעצמה.
"היי בלאק," אני מתעלמת מההתנהגות המזלזלת שלה.
"מה אני יכולה לעשות למענו?" אני שואלת.
"שיהיה לך ברור שאני לא אופה פאי," היא צוחקת צחוק עצבני קצר, "כמה את לוקחת על גזיזת ציפורניים?"
"אני מבינה שאת רוצה לשלם לי," אני עונה . אני אלמד אותה לקח. אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי, מצלמת את המסך ללא שם הקליניקה בה עבדתי, ומראה לה.
"את השתגעת?!" היא אומרת מופתעת.
"ומה אם אומר לך שאעשה זאת ללא תשלום?" אני אומרת.
"ולמה שתעשי זאת?" היא שואלת, "הרי אמרתי לך שאני לא אופה."
"כי יש דברים שהם יותר חשובים מכסף," אני עונה לה.
"ברור, קל לך לדבר," היא אומרת ונועצת בי מבט, רק שאני מתקשה להבין למה היא אומרת זאת.
"את מכירה אותי שאת אומרת זאת?" אני שואלת.
"יש דברים שמדברים בעד עצמם," אומרת כריסטי, "את בטח חושבת שכולנו כאן איכרים עניים."
"תתפלאי, הכפר שלכם נראה דווקא מקום משגשג," אני מנסה להבין מה היא רוצה ממני.
"אני יוצרת תכשיטים, אולי את רוצה שאתן לך זוג עגילים. אמנם הם עשויים מאבנים לא יקרות, אבל זה מה שאני אוהבת," היא אומרת, ומסיטה את שיערה.
"את עיצבת את העגילים שאת עונדת?" אני קוראת בהתפעלות, "את מאד מוכשרת. איפה את מוכרת אותם?"
"אני עושה מידי פעם מכירות ביריד בכפר," היא עונה .
"מה דעתך להציב מעמד עם תכשיטים בחנות של מורגן?" אני שואלת.
"את רצינית?" היא שואלת, "למה?"
"כיוון שתהיה להם חשיפה כל הזמן," אני עונה.
"את מבינה שאני מוכרת את התכשיטים שלי בחמש עשרה, עשרים דולר?" היא אומרת ושוב מביטה עליי במבט המוזר הזה שאינני מצליחה לפענח.
"את תקבעי את המחיר. אני חושבת שאם תתני למורגן עשרה אחוז מהמכירות, היא תשמח," אני אומרת, "ולך, כבר אמרתי, תהיה חשיפה כל הזמן. אני ממש אוהבת את העגילים שלך."
"היית עונדת אותם?" היא שואלת בחוסר אמון.
"ברור," אני עונה מייד.
"את רוצה לומר לי שהיית מורידה את עגילי היהלומים שלך, ועונדת את העגילים הפשוטים שלי? נו באמת את חושבת שאני…" היא עוצרת בעד עצמה. כבר ברור מה היא רוצה לומר לי.
"אני רואה אותך מסתכלת עליי כל הזמן, ולא קלטתי למה." אני מסירה את העגילים מאוזניי ומניחה אותם על השולחן. "הייתי אתמול בדרך למסיבה, והחלטתי שאני לא הולכת אליה, ולא רק, אלא שעזבתי את העיר.
אני חייבת להודות בפנייך שאני שונאת את העגילים האלה. הם מסוג התכשיטים שגבר נותן לאישה כדי שאחרים יראו, לא כי הוא באמת אוהב אותה. קחי אותם. אין לי כוונה לענוד אותם יותר לעולם."
"את בטוחה?" היא שואלת.
"מבטיחה לך שכן," אני עונה.
"אני כבר יודעת מה לעשות איתם," היא עונה בחיוך.
"את יכולה להתקשר ללילי ולשאול אותה היכן היא?" אני מבקשת, "אין לי את מספר הטלפון שלה."
היא כל כך המומה שהיא לא שואלת למה, אלא מחייגת אליה מיד. "אמבר רוצה לדבר איתך," אומרת כריסטי ומעבירה לי את הטלפון שלה.
'אז גם את שמי כולם מכירים,' אני חושבת לעצמי.
"את פנויה להיפגש איתי כעת בג'נרל סטור של מורגן?" אני שואלת את לילי.
"בטח," היא עונה, "אני ממש שתי דקות ממנה."
אבל אז אני נזכרת שהג'יפ שלי לא פה, וכשהיא מגיעה, אני מבקשת ממנה שתסיע אותי לביתו של טאי.
"אני אחזור עוד כמה דקות, תחכי לי כאן," אני מבקשת מכריסטי.
לילי מסיעה אותי לבית, ואני משננת את הדרך אליו. הג'יפ חונה, אבל המשאית של טאי לא כאן. לשמחתי הבית לא נעול. אני נכנסת אליו, אבל לא מוצאת את המפתחות שלי בשום מקום.
'אולי במקרה הוא השאיר את הג'יפ פתוח,' אני חושבת לעצמי. כבר למדתי שכך נהוג כאן לעשות, 'שווה לבדוק' אני חושבת לעצמי. כמה לא מפתיע שזה מה שהוא עשה. אני פותחת את תא המטען ומוציאה מארגז הכלים את המספריים בהם אני משתמשת לגזיזת ציפורניים.
כשאני חוזרת לחנות של מורגן, אני רואה שכריסטי לא נמצאת. "הבדיחה על חשבוני," אני אומרת ללילי, אבל היא מחייכת.
"ממש לא, תראי את הטנדר שלה," היא מצביעה על טנדר כחול שמתקרב לחנות במהירות.
"זה בשבילך," היא אומרת ומגישה לי שקית.
"עוד לא ראית אם עשיתי עבודה טובה," אני אומרת לה מופתעת.
"אבל בלי קשר, האוזניים שלך ללא עגילים," היא אומרת בחיוך, "ולזה אני לא יכולה להסכים."
אני פותחת את השקית ומוציאה ממנה זוג עגילים יפיפה משובץ באבנים אדומות. אני עונדת אותם מייד, ומצלמת תמונת סלפי עם העגילים. "קלעת ממש לטעמי," אני אומרת. "תבטיחי לי שתשקלי ברצינות את ההצעה שלי להציג מעמד התכשיטים שלך בחנות, אין לי ספק שתהיה להם הצלחה מסחררת, ואני אהיה הלקוחה הראשונה שלך."
אני לוקחת את בלאק מידיה של כריסטי, מבקשת מלילי שתשב על הכיסא ומניחה את הכלב על ברכיה.
לפני הכל אני בודקת אותו ביסודיות, מממשת את הגוף שלו. "אני מעריכה שהוא בן ארבע חודשים," אני אומרת.
"בדיוק!" אומרת כריסטי שמסתכלת עליי מופתעת, כאילו זה לא ברורp. שזה משהו שרופאה כמוני צריכה לדעת.
אני מבקשת מלילי שתטיב את אחיזתה בו, כיוון שהוא רועד מעט, ומתחילה לגזור בעדינות את ציפורניו. "אתה כלבלב ממש טוב בלאק," אני אומרת לו ומגישה לו חטיף. אני מצליחה לקנות את אמונו, והוא נותן לי לגזוז את ציפורניו. אבל כשאני אוחזת ברגל האחרונה, הוא מתחיל ליבב. אני מגששת בכף הרגל ומגלה שיש לו חתך, ובתוכו נעוצה חתיכת זכוכית קטנה.
שוב חסר לי הארגז שלי, והוא בג'יפ שנשאר ליד הבית. אני ניזכרת שראיתי בחנות ערכת עזרה ראשונה, אני ניגשת לחפש מה היא מכילה. "אני צריכה אותך כעת יציבה. יש לבלאק שבר זכוכית, ואני עומדת לשלוף אותו, אבל אין לי מושג איך הוא יגיב."
אני מודה על הנסיון שצברתי שהופך את הפעולה הזאת לפשוטה יחסית. ההקלה על פניו של בלאק מידית. והוא גומל לי בלקוק על כף ידי.
"אני מבקשת שתדווחי לי איך הוא מרגיש. אם יש צורך, אבוא לבקר אותו. וכריסטי, תבטיחי לי שתחשבי על מה שדיברנו," אני אומרת.
"אני מבטיחה," היא עונה. "אני חייבת ללכת. עוד לא היכנתי ארוחת ערב לבארי."
אני מעיפה מבט על השעון. השעה כבר חמש. זה מדהים איך שעדיין לא עברו עשרים וארבע שעות, ולגמרי שכחתי את מה שאני רגילה לעשות מדי יום.
"כדי שגם את תלכי כעת," אומרת מורגן, אחרי שהיא מוודאת שיש לה את מספר הטלפון שלי. ובכל זאת היא מקריאה אותו בקול, לראות שהוא אכן המספר הנכון.
"תלכי לחנות בפינה. יש להן בשרים טובים. וגם ירקות טריים ישר מהשדה," היא מייעצת לי. ואני עושה כדבריה .
אני נכנסת לחנות, ורוכשת כמה מוצרים. "יש לי רק כרטיס אשראי," אני מתנצלת.
המוכר מחייך אליי. הכפר שלנו לא נמצא במדבר, את יודעת," הוא אומר.
"מה גורם לכולם כאן לחשוב שזה מה שאני חושבת?" אני שואלת.
"אנחנו לא רגילים לראות מישהי מסתובבת כאן עם עגילים משובצים ב… רגע, החלפת אותם," הוא אומר.
'האם אצטרך להסביר כעת לכל אחד ואחת שהייתי בדרך למסיבה, ושבעצם אני לא סובלת את העגילים שהוא דרש שאענוד?'
"תשלמי לי מחר," הוא אומר, "אני מבין שאת מצטרפת למורגן."
'יש משהו שלא יודעים עליי בכפר?'
"בן יקח אותך הביתה," הוא אומר לגבר שעומד אחריי בתור. אני רוצה לומר לו שאני מעדיפה ללכת ברגל, כדי ללמוד את הדרך, אבל הוא מושיט את הסל עם המצרכים שלי לבן.
"אולי בכל זאת תטפלי גם בחיות המשק שלנו?" אומר לי בן בזמן שהוא נוסע לביתו של טאי.
"אין לי כאן ציוד מתאים," אני עונה.
"אז תזמיני. אני בטוח שכולם כאן יעדיפו שאחת משלנו תטפל בחיות. ואל תחשבי שהשיטה הזאת של פאי תפוחים, תעבוד על כל אחד. אנחנו נשלם לך," הוא אומר.
"חשוב לי שתבינו שאני לא מלאך שנפל משמים. עד אתמול גביתי אלפי דולרים על הזכות לראות אותי. אני לא רוצה להיות שם יותר.
אתם לא מכירים אותי, ועדיין כולכם מקבלים אותי כל כך יפה, ולזה אין מחיר," אני אומרת ומודה על כך שהגענו לבית של טאי. אני עייפה מהלילה, ומהשיחות עם אנשי הכפר.
השמש נודדת לכיוון מערב, אבל אני לא ממהר לסיים את היום, למרות שאין דבר שאני רוצה יותר כעת יותר ממקלחת צוננת.
אני לא יודע מה גרם לי להשאיר את אמבר מאחור, ולנסוע עם הג'יפ שלה לבית. היא בהחלט יודעת לבחור רכב, ואני נהנה מהנסיעה בג'יפ החדיש שלה, כמו שלא נהניתי מזמן מנסיעה ברכב, שכן אני נוהג כעת במשאית הישנה של מייק הזקן, והרכבים שלי חונים בחווה של הוריי.
אני לא מכיר אותה, ואין לי מושג איך היא הגיבה לעזיבה החפוזה שלי, בעיקר כשהיא נמצאת בסביבה לא מוכרת.
כשלקחתי אותה לבקר את באדי, היא הייתה עסוקה בטלפון עם זה ששלח לה עשרות הודעות, ולא שמה כלל לב לדרך.
אבל אני יודע שזה יותר מזה. יש בה משהו שמושך אותי אליה, משהו בהתנהגות שלה שכל כך שונה ממה שציפיתי שתהיה. בסופו של דבר היא עירונית, ועוד מניו יורק העיר הגדולה.
אמנם היא החליפה בגדים, אבל אי אפשר היה להתעלם מהיהלומים שענדה, שזעקו עושר, וזה בדיוק מה שכיבה את אצלי את האש.
'אז למה אני מהסס לחזור הביתה?'
אני מכניס ידי לכיס מכנסיי, כדי להוציא מטפחת בד לנגב בה את הזיעה ממצחי, וניתקל במפתחות הג'יפ שלה.
'איזה אידיוט אני. למה לא השארתי אותם על השולחן בכניסה? היא בטח תחשוב שעשיתי זאת בכוונה.'
אני מבין שאין לי ברירה, ואני חייב לחזור הביתה. בחוסר רצון מובהק, אני נכנס למשאית הישנה, וחוזר לבית. מיד עם היכנסי, אני מוצף בריחות של תבשיל בשר שמפיץ ריח משגע.
אני ניגש למטבח, ורואה את אמבר לשה בצק לכיכר לחם, ומכניסה אותו לתנור.
"מה את חושבת שאת עושה?" אני נוהם לעברה.
"מכינה ארוחת ערב," היא עונה, כאילו אין דבר יותר מובן מזה שאני חוזר מהעבודה לארוחת ערב.
"מישהו ביקש ממך לבשל?" אני שואל בכעס.
היא מסתובבת אליי, מה שמקשה עליי לכעוס עליה, בעיקר שריח הבושם שלה מדגדג לי את האף. אני ניזכר שכולי מזיע ונרתע לאחור. "אני מזיע," אני ממלמל.
"מה באמת? איך קרה דבר כזה? הרי אתה רק עובד בשדה כל יום. אני ממש המומה," היא אומרת בציניות.
"עוד רגע תאמרי לי שאני גם לא מסריח," אני עונה לה בטון מלגלג.
"תתפלא לשמוע שגם הגברים בעיר, לא תמיד חוזרים מהעבודה מדיפים ניחוחות של בושם," היא אומרת.
"מה שתגידי," אני עונה, משתדל להתגבר על המבוכה במעמד הזה. אני לא יכול שלא להשוות אותה ללורן שדרשה ממני להתקלח כשרק נכנסתי הביתה, עוד לפני שהתקרבתי לעברה.
"בכל מקרה אני לא רוצה שתכיני לי לאכול," אני אומר וניגש להתקלח.
אני לוקח בגדים מהארון, נכנס למקלחת, ומתחיל להתפשט. אני מסיר מעליי את החולצה, והמכנס, וזורק אותם לסל הכביסה.
*
כשגרתי עם לורן היא הבהירה לי שאין לה כל כוונה לכבס את הבגדים המטונפים שלי. שאלתי אותה אם יש משהו בעבודות הבית שהיא כן מוכנה לעשות. כמובן שלא ציפיתי לתשובה.
"אתה רוצה משרתת, תשכור לך אחת," היא ענתה לי בהתנשאות.
מהר מאד הבנתי שאין לה כוונה לבשל עבורי. העובדה שבאתי לבית מדיף ריחות מעוררי תיאבון, הפתיע אותי, והעמידה אותי במצב שלא ידעתי איך להגיב.
ברור שאנחנו לא זוג, וכי רק הצעתי לה מקום לישון כיוון שאין כאן מוטלים בסביבה. מדוע אם כן היא טרחה לעשות זאת?
*
אני עומד לפתוח את המים במקלחת, כשאני שומע אותה גוררת את המזוודה שלה. אני יוצא מהמקלחת. "מה את חושבת שאת עושה?"
"הבנתי את המסר. אני לא מתכוונת להפריע לפרטיותך יותר. אני אעריך מאד אם תגלה לי היכן מפתחות הג'יפ שלי," היא אומרת.
"אני מצטער," אני אומר, "אל תלכי."
"אתה רב איתי, ואנחנו בכלל לא זוג. מה בסך הכל עשיתי? אתה ויתרת על המיטה שלך למעני, אז חשבתי שיהיה נחמד אם אגמול לך בארוחת ערב. לך תתקלח, ואל תשכח להוציא את הלחם מהתנור עוד עשרים דקות," היא אומרת.
אני נכנס להתקלח, מתמסר למים שמסירים ממני את מה שהצטבר עליי בשדה. רק כשאני מסיים לחפוף את השיער אני קולט שהיא אמרה לי להוציא את הלחם מהתנור.
אני ממהר לצאת מהמקלחת, כשהמגבת עדיין כרוכה סביב מותניי, ורואה שהמזוודה שלה לא כאן. אני מעיף מבט מבעד לחלון ורואה שהג'יפ שלה כאן. טוב, מה הפלא? הרי המפתחות שלה אצלי. אני ניגש לסל הכביסה ומוציא אותם מכיס מכנסיי.
אני יוצא החוצה ומביט מסביב, אבל אין זכר לאמבר.
אני רוצה להכנס לג'יפ ולחפש אותה, אבל נזכר שאני לא לבוש. אני ניגש להתלבש, זורק עליי ג'ינס וגופיה, נועל נעלי התעמלות ללא גרביים, וניגש לרכב שלה. בדיוק כפי שחשבתי, המזוודה שלה כבר מונחת בתא המטען.
אני מתלבט אם להכניס חזרה את המזוודות שלה, או ללכת לחפש אותה.
אני נזכר בלחם שבתנור, וניגש למטבח להוציא אותו. הוא מריח כל כך טוב, והבטן שלי מקרקרת רק מלהריח אותו.
אין לי מושג מה היא עשתה כל היום, ולכן אני לא יכול לנחש לאן היא יכלה ללכת. אני מביט על המטבח. עדיין יש בו מעט כלים מלוכלכים. אני רוחץ אותם. ומנקה את השיש, בזמן שאני מתלבט להיכן לחפש אותה.
בשעה זאת הרחוב הראשי של הכפר מלא באנשים שסיימו את יום עבודתם. אני מניח שאמצא מישהו שראה אותה, בכפר שלנו כולם יודעים הכל על כולם.
אני מתלבט אם לנסוע במשאית הישנה או בג'יפ שלה. אני עומד בפיתוי ולוקחת את המשאית שלי. אמנם הייתי אתמול בתחנת הדלק, אבל לא מילאתי דלק במשאית, ומחליט שאולי דווקא שם אוכל לקבל מידע עליה.
אני ממלא דלק, ונכנס לחנות לשלם. "איפה לילי," אני שואל את רוב שעומד ליד הקופה.
"היא מסתובבת עם הוטרינרית שלך," הוא עונה לי, כאילו אין דבר מובן מזה. "היא הספיקה לטפל בבלאק, בסופיה, ובכלב של מר ויטקינס
נראה לי שאמבר החליטה להפוך את לילי לאחות של חיות," הוא צוחק, "היא מדהימה עם הבקשות שלה לתמורה עבור הטיפול שהיא מעניקה לחיות. מעניין מה הסיפור שלה. וגם, היא חברה למורגן, ושמעתי שהיא הולכת לשנות את פני הג'נרל סטור. ומה קורה ביניכם?" הוא מביט עליי בסקרנות.
"אל תתלהב, היא בסך הכל ישנה אצלי בזמן שעבדתי בשדות. כמה אני חייב לך על הדלק?" רוב לא נראה מרוצה. הוא ציפה לסיפור עסיסי. האמת היא שלא שיקרתי, זה בדיוק מה שקרה.
אני משלם ונוסע חזרה למרכז הכפר. אני לא צריך לחפש אותה הרבה, אני רואה אותה יושבת מחוץ לג'נרל סטור, וקבוצה גדולה של צעירים מסביבה.
"אם יש משהו שאני טובה בו, זה משא ומתן עם ספקים," אני שומע אותה אומרת. היא יושבת בגבה אליי, ואיננה מבחינה בכך שהגעתי.
"אתם מבינים שאם נקנה במרוכז עבור כל החקלאים את הציוד והחומרים, החברה תסכים לתת לנו הנחה גדולה. אני לא מתכוונת לקחת את הרווח לעצמי, אלא לתת לכן ליהנות ממנו. אני רק צריכה מכם רשימה של מה שאתם קונים, ובאיזה מחיר. בתחום הזה אין לי עדיין מושג, ויעזור לי לדעת שהם לא מנסים לרמות זאת," אומרת אמבר.
"ומה יצא לך מזה? כל דבר את נותנת בחינם," אומר ברנדון.
"זה ממש לא נכון. הנה עבור הטיפול בבלאק קיבלתי את העגלים המדהימים האלה," היא אומרת בטון רציני.
"שהם ממש שווים בערכם ליהלומים שענדת רק הבוקר," הוא עונה לה בציניות.
"אז זה העניין? ואיפה הם עכשיו? אני לא מכחישה שעד אתמול הייתי לגמרי עירונית. פעלתי לפי קוד ההתנהגות שהיה מצופה ממני. אני לא שם יותר. תאמין לי ברנדון שאם הייתי זוכרת שהעגילים עליי, הייתי משאירה לו אותם. הוא הרי היה מאוהב בעגילים, יותר משהיה בי. הם היו עבורו האופן להצהיר לכולם שהוא גבר אמיד. אני יכולה לומר לך שלא סבלתי אותם, הם ממש לא הטעם שלי.
תאמין לי או לא, אבל היום כשכריסטי הביאה לי את העגילים האלה," העא אומרת ונוגעת באוזניה, "התרגשתי יותר מכל תכשיט שקיבלתי עד היום. יודע למה? כן הם ניתנו לי מהלב, לא כדי שאנשי הכפר יראו, אלא באמת כדי לשמח אותי," אומרת אמבר, והמילים שלה נוגעות לי בלב.
"היי טאי," קורא לעברי ברנדון, "בוא תצטרף אלינו."
"לא כעת," אני עונה לו, "בואי אמבר, נלך לאכול."
"לאיפה אתה לוקח אותה?" מתעניין ברנדון.
"אם היית מריח את הלחם שהיא אפתה, לא הייתה שואל," אני מנסה לשוות לקולי טון קליל.
אני ניגש לדלת של הנוסע ופותח אותה בפניה. אני יודע שכולם עוקבים אחריי, אבל זה לא באמת אכפת לי. "אני מצטער," אני אומר לה שוב.
"לא סתם הגעתי לכאן בלילה. הייתי במערכת יחסים שהוא נתן לי להרגיש שהוא עושה לי טובה שאני נושמת לידו. אני יודעת שאני שווה יותר.
כל החיים שלי הייתי צריכה לומר תודה על כל מה שעשו למעני, דברים נעשו לא בגלל שביקשתי, אלא כי מישהו החליט שכך ראוי שהוא יעשה. כך היה עם אבי, שניסה להכתיב לי את חיי, וכן היה עם רוי. אני לא רוצה להרגיש כך יותר.
אני יכולה להסתדר בזכות עצמי. אם המפתחות של הג'יפ היו בידי, לא היית רואה אותי יותר. אני אסע שעתיים לכל כיוון, ולא אשאר כעלוקה עליך," אומרת אמבר וקופצת את פיה.
"מסתבר שכל אחד משלם על מערכת יחסים שהייתה לפניו, כאילו שלא יכול להיות אחרת," אני מנסה לנסח את דבריו באופן שהיא תבין.
"אנחנו לא זוג!" היא עונה מייד.
"זה לא מה שאמרתי. הייתי בזוגיות עם…" אני צריך להיזהר בלשוני ולא לחשוף את האמת עליי. "בכל מקרה, היא לא חשבה שהיא צריכה כדבריה 'לטפל בי,'"
"תן לי לנחש, היא שלחה אותך להתקלח לפני שהתקרבת אליה," היא אומרת. אני מחפש את הלעג בדבריה, אבל לא מוצא.
"בדיוק," אני עונה באיפוק.
"אני מסכימה איתה לגמרי," היא משאירה אותי המום, אבל אני לא מגיב. אבל אז היא ממשיכה. "הרי לא יתכן שגבר שעבד כל היום בשמש הקופחת בעבודה פיזית קשה, יחזור הביתה כולו מזיע. ממש שערוריה!"
עכשיו אני כבר מבין שהיא צוחקת, ומתפרץ בצחוק. "אז את מבינה," אני אומר כשאני נרגע.
כאשר אנחנו מגיעים לבית, היא יוצאת מהמשאית, אבל לא נכנסת לבית.
"אני אודה לך תתן לי את המפתחות שלי."
"את עדיין כועסת?"אני שואל.
"זה הבית שלך. אני לא יכולה…" היא תחילה לומר.
"אני אשן בסלון," אני אומר מייד.
"בשום פנים ואופן," היא אומרת.
"אז תשני בסלון," אני אומר, והיא מתרצה. אבל כשאנחנו יושבים לאכול יחד. "ברור לך שזה אני שאשן בסלון," אני לא מתאפק ואומר.
"אתה כזה מעצבן! כמה אפשר לריב ביום אחד," היא רוטנת.
"את לא חייבת לריב," אני עונה לה.
"אני שונאת לריב," היא עונה.
"גם אני," אני עונה לה.
"מצד שני עדיף לומר מה שיושב לך על הלב, מאשר להאכל מפנים," היא אומרת מהורהרת, "כי זה מה שהייתי רגילה לעשות."
"עד שלא יכולת להכיל יותר," אני משלים את המשפט, "אז בואי נחליט שלא נשמור בבטן דברים."
"כן," היא עונה, אבל אני רואה שהיא לא איתי. המחשבות שלה נמצאות הרחק מכאן. אולי בניו יורק? האם היא מתחרטת שעזבה?
"כן," היא שוב מרוכזת בי, "אני לא חושבת שהייתי עושה שינוי, אם הגורל לא היה מתערב ומונע ממני להגיע לארוע."
"מצטער אותך שלא הגעת אליו?" אני שואל, לא כי זה מטריד אותי, אלא כדי לאפשר לה לדבר, להוציא את מה שיש בה, מפנים.
"אני רק יום אחד פה, וזה מרגיש לי כל כך נכון. הלוואי והייתי מוצאת פה בית, זה היה מקל עליי," היא אומרת.
"אבל יש לך פה בית," אני אומר, כשנשמעת חריקת בלמים קולנית. קול של ריצה במדרגות, ונקישה חזקה על הדלת.
אני קם מייד ופותח את הדלת. "אני צריך את אמבר דחוף. הפרה שלי מתקשה להמליט," אומר ג'ו.
אמבר קמה מייד. "ומה היית עושה אם לא הייתי פה? למה אתם לא מבינה שאין לי פה ציוד?"
"אלף, הייתי יוצא מדעתי, בית, יש לך זוג ידיים בריאות," הוא עונה לה ומעביר את המשקל מרגל לרגל בעצבנות.
"אני יכולה לקבל את המפתחות של הג'יפ?" היא מבקשת.
"אני אסיע אותך במשאית " אני עונה.
"אני זקוקה לארגז הכלים, ואין לי מושג כמה זמן זה יקח. אני אסע לבד," היא עונה.
זה מאד נעים שמישהו דואג לך כל הזמן, אבל מצד שני אני לא רוצה שטאי ירגיש שהוא חייב לפתור לי כל הזמן את הבעיות.
עכשיו כשאני רחוקה ממנו, אני יכולה להודות בפני עצמי שזה לא היה פשוט לא לנעוץ בו מבטים, כשעמד מולי כשרק מגבת כרוכה סביב מותניו. יש לו גוף מושלם, שבא לי ….
'את בדרך לעזור לפרה במצוקה, תתרכזי בזה,' אני גוערת בעצמי.
'ואל תשכחי,' אני ממשיכה לגעור בעצמי, 'שבסך הכל הוא נתן לך לישון אצלו, זה לא שהוא מחזר אחרייך כי מצאת חן בעיניו.'
עם המחשבה הזה אני מגיעה לרפת של ג'ו.
"מון שם בפנים." ג'ו מצביע לעבר דלת הכניסה לרפת, אבל נשאר נטוע במקומו. אני רואה את הפחד בעיניו. "תביא את ארגז הכלים שלי," אני אומרת ונכנסת במהירות.
מון מביטה עליי בעיניים עצובות. ניכר עליה שהיא מותשת ומיואשת.
אני נוגעת בבטנה התפוחה מהיריון. "יהיה בסדר מון, אני פה לעזור לך," אני אומרת.
אני מממשת את הבטן, ומבינה שהעגל נמצא במנח רוחבי, ויהיה עליי לעזור לו להתהפך.
ג'ו מניח לידי את ארגז הכלים, ומתרחק. אני מחטאת במהירות את ידי, ועוטה כפפות, למרות שאני מודעת לכך שלא רק כף ידי תכנס לתוכה.
אני מדברת כל הזמן למון, מודעת לאי הנוחות בכך שידי האחת דחופה לתוכה, והשניה מעסה את בטנה מבחוץ.
אני רוצה לומר לג'ו שיתפלל שאצליח. אבל הוא עומד רחוק מידי, והוא חיוור כמו הירח.
"זו רק את ואני מון," אני מדברת אליה בטון מרגיע, למרות שאין לי מושג איך זה ייגמר.
מון מתקשה לדחוף את העגל ממנה, אבל אחרי מאמצים משותפים שלה ושלי, זוג רגליים קדמיות מבצבצות, ואחריהן הראש.
העגל לא נראה במצב טוב, אבל אני לא מראה זאת.
מיד כשאני מצליחה לשלוף אותו, אני מגלה שזאת עגלה, וכי עליי לבצע בה החייאה.
לשמחתי דווקא הפעולה הזאת לא לוקחת זמן רב, ואני יכולה סוף סוף לנשום.
"לפחות מון בסדר, נכון שהיא בסדר?" שואל ג'ו מפתח הדלת.
אני מתעלמת ממנו. "מזל טוב מון, יש לך עגלה," אני אומרת למון ומלטפת את ראשה. "עשינו את זה אימא," אני אומרת, ומניחה את העגלה לידה.
אני רואה את הכרת התודה של מון, שמחככת את אפה בי.
"הגיע הזמן שתחשוב על שם," אני אומרת לג'ו, אחרי שאני מוודאת שמון בסדר, "אתה מוכן להחזיר את ארגז הכלים לג'יפ שלי?"
אני ניגשת לקרצף את ידי, וחוזרת לג'יפ. חושך מוחלט מסביב, ואני תוהה אם אדע את הדרך חזרה לביתו של טאי.
מסתבר שבכל זאת רשמתי במוחי סימני דרך, ואני לא מתקשה לחזור. מה שנראה לי מרחק גדול. מסתבר שהוא רק חמש דקות נסיעה.
אני מחנה את הג'יפ ליד המשאית, ורוצה להיכנס לבית, כשאני מבחינה בטאי ישן עטוף בשמיכה, על הכיסא במרפסת הקדמית.
אני עומדת וצופה בו דקה ארוכה, וחושבת מה גרם לו להרדם כאן. 'האם זאת העייפות, או האם הוא ישב וחיכה לי.
" הייתי שמח אם היית נכנסת להתקלח. את ממש מסריחה." הוא פותח עין תורנית, אבל סוגר אותה מייד בעודו מחניק חיוך.
אני מביטה על הבגד שלי. רק כעת אני רואה שאני מלוכלכת כולי. אני חושבת כמה ההמלטות חוויתי עד היום בקלינקה שלי, כולן היו סטריליות, וכמה אני יותר מלאת סיפוק הלילה. "הצלתי הלילה את חייה של עגלה," אני לוחשת, ונכנסת להתקלח.
רק כשאני מסיימת את קרצוף גופי, וחפיפת השיער, אני נזכרת שהמזוודה שלי בג'יפ. אני עוטפת את עצמי במגבת, ומודה על כך שלילה כעת, ואוכל לחמוק לרכב להוציא אותה. אבל כשאני יוצאת מהמקלחת, אני מוצאת את המזוודה שלי על המיטה, פתוחה לרווחה.
אני מוציאה מהמזוודה שמלת טריקו שחורה, וסניקרס לבנים. אני מתלבשת, וניגשת לאסוף את הבגדים המלוכלכים. אני מבחינה בסל כביסה מכניסה אותם לתוכו, וניגשת לחפש את מכונת הכביסה.
"מה את עושה?" הוא שואל אותי.
"מכבסת את הבגדים שלי, " אני עונה לו.
"הבגדים שלך…" הוא אומר ונועץ מבט בסל הכביסה.
"אתה חושב שלמכונה זה באמת משנה מה היא מכבסת?" אני שואלת.
"את בלתי אפשרית," הוא עונה.
"ואתה, זאת פעם אחרונה שאתה נרדם במרפסת," אני עונה.
"את…" הוא מתחיל לומר ומשתתק.
"אני החזרתי לחיים את העגלה של מון. אתה גאה בי?" אני מפרה את השתיקה.
"מאד," הוא עונה.
אני פונה ממנו, נכנסת לחדר הכביסה, מנקה את הכתמים בכיור ומכניסה את הבגדים למכונה.
כשאני יוצאת אני רואה שהוא עזב.
אין לי מושג אם הוא יבוא היום לאכול צהריים בבית, ובכל זאת אני מכינה ארבעה כריכים מהלחם שאפיתי אמש, עוטפת אותם בניילון נצמד, מכניסה שניים למקרר, ושניים שמה בתיק שלי.
המכונה מסיימת את פעולתה, ואני ניגשת לתלות את הבגדים על חבלי הכביסה בחוץ.
'להשאיר לו פתק שאני בחנות?' אני מתלבטת, אבל מזכירה לעצמי שאנחנו לא זוג.
אני מתנערת ממחשבותיי, נכנסת לג'יפ, ונוסעת לחנות. אבל המחשבות לא מניחות לי.
מה שהראש מבין, הלב מסרב לקבל. איך זה שאני מרגישה חופשיה לומר הכל לידו, גם כשאנחנו כביכול רבים? איך זה שאני מרגישה כל כך קרובה אליו, כשאני יודעת שאין בינינו כלום?
