למרות שהוא מדבר יפה, ומודה לי על העוגיות, אני יודעת שגאוותו של פיליפ לא תתן לו להראות לי שהוא אהב את הארוחה שהגשתי לו.
"עוד חצי שעה נשב להכין שיעורים," אני אומרת לילדים.
"את לא אימא שלי, ולא תגידי לי מה לעשות," אומר פיליפ בטון המתנשא שכבר היכרתי.
"אתה צודק, אני לא אימא שלך, אבל היא לא נמצאת כאן כעת, ולכן אני אחראית עליכם," אני אומרת לו.
"מה את מטומטמת? אני לא ילד מפגר, אני יודע שאימא שלי לא תחזור א-ף פ-ע-ם. היא מתה, ומתים לא חוזרים."
'זה באמת היה כל כך קשה לספר לי את זה כשריאיינו אותי?' אני כועסת על לוסי שלא טרחה לספר לי פרט כל כל כך חשוב.
"אני יודעת שזה קשה בלי אימא," אני אומרת לו.
"את סתם מקשקשת. אין לך מושג איך זה באמת להיות ילד בלי אימא," הוא יורה לעבר בטון רווי שנאה.
"לא ידעתי שאתה מכיר את סיפור חיי," אני אומרת לו.
"את סתם משרתת עלובה," הוא צועק, קם, ודוחף את הכיסא לאחור, כך שהוא נזרק לאחור, ומוטל על צידו על הריצפה.
"אתה חושב שאתה מלך שיש לו משרתים," אומרת בכעס אניס.
"הכל בסדר אניס, אם סיימת את יכולה להוריד את הצלחת מהשולחן וללכת לשחק," אני אומרת.
"ואתה אדוני הצעיר מתבקש להחזיר את הכיסא למקומו," אני אומרת בשקט.
"את לגמרי השתגעת," הוא מסנן ויוצא בריצה מהמטבח.
כל אותו זמן עומדת לוסי בפתח המטבח ומשקיפה עליי. המבט שלה לגלגני, ואני חושבת לעצמי באיזו זכות היא חושבת שהיא טובה ממני.ברור לי שהיא לא קראה את קורות חיי, ואין לה מושג מי אני באמת.
"אני דורשת שמטבח ישאר מבריק כפי שהיה," היא פוקדת עליי.
"ברור," אני עונה לה, "אני אנקה את הכלים של הילדים," אני עונה לה למורת רוחה.
"המטבח הזה היה…" היא מתחילה לומר.
"את אישה בוגרת וחכמה. לך אני לא צריכה להסביר שאני לא משרתת בבית הזה, אלא האומנת של הילדים. אני לא מנקה, ולא מכבסת לכל המשפחה, רק עוסקת בדאגה לצרכים של הילדים. שזה יהיה לך ברור," אני אומרת, ניגשת להרים את הכיסא שפיליפ הפיל. אני מורידה את הכלים מהשולחן, שוטפת אותם, ומכניסה אותם למדיח.
את שאריות הספגטי אני מכניסה לכלי. "את לא רוצה לומר לי שאת מתכוונת להאכיל את הילדים אותו אוכל מחר, רק בגלל שלא היה להם נעים לומר לך שהוא לא היה להם טעים," היא אומרת לי בטון מלא שינאה.
"מממ… מעניין שיש לזה טעם של אימא," אני אומרת, כאילו לעצמי.
"איזו טעות. אני לא מבינה למה בחרתי בך," היא מסננת.
אני רוצה לענות לה שהבחירה בי באה, אולי בגלל שאני אדריכלית בעל שם ידוע בעולם תכנון הבתים, אבל מתאפקת.
"תוכלי לומר לי מה הילדים אוהבים לאכול, כך שאדע מה להכין להם מחר לאכול?" אני שואלת באיפוק.
"מה זה משנה? הרי בכל מקרה את עושה מה שאת רוצה," היא אומרת, ויוצאת בהפגנתיות מהמטבח.
אני מחייכת לעצמי. היא יודעת, וגם אני, שידי על העליונה. אני לא חוששת מפניה, מה שאיני יכולה לומר עליה.
אני ניגשת לדלת הכניסה. התיק של פיליפ זרוק לפני הדלת, ואילו תיקה של אניס מונח בצורה מסודרת ליד ארון הנעליים הסמוך לכניסה. אני פותחת את התיק של אניס ומוציאה ממנו את תיק האוכל שלה, ובודקת אם יש לה שיעורים להכין.
אני מוצאת את הקלסר ובו דפי העבודה., לוקחת אותו יחד עם הקלמר שלה, ומניחה אותם על השולחן בפינת האכול.
מתוכנו של תיק האוכל אפשר ללמוד מה הם אוכלים, אלא אניס סיימה הכל, ואין בו רמז למה שהיה בו.
אני ניגשת לקחת את התיק של פיליפ. "מה את מחטטת לי בתיק?!" הוא מרים עליי את קולו.
"עד שתלמד להביא למטבח את תיק האוכל שלך, אני אאלץ לעשות זאת בעצמי," אני עונה בשקט. אין לי כוונה לגעור בו, או לחנך אותו כעת. "תביא איתך את השיעורים שלך," אני ממשיכה.
"את לא תגידי לי מה לעשות," הוא אומר.
"בוא אני אגלה לך משהו. אני סיימתי בית ספר יסודי, ובית ספר תיכון, ואפילו למדתי באוניברסיטה לתואר ראשון ושני," אני מתחילה לומר לו.
הוא קוטע אותי בחוסר סבלנות. "ומה כל זה עזר לך, אם בסוף את משרתת?" הוא צוחק צחוק מרושע.
"אל תהיה כמוני. אם אתה לא רוצה למצוא עצמך משרת, רצוי שתכין שיעורים. אם לא, אותך יענישו לא אותי," אני אומרת לו, "אני לא אכפה עליך להכין שיעורים. ואגב, אני מבינה שהמקום של התיק שלך הוא כאן באמצע המבואה, ליד הנעליים הזרוקות שלך. אני מבטיחה לך לא לגעת בהם."
"בואי אניס, הוצאתי מהתיק שלך את דפי העבודה," אני אומרת לה.
"היא לא אשמה שאימא שלנו מתה," אומרת לו אניס בכעס, "אני אספר לאבא…"
אני לא נותנת לה לסיים את המשפט. "אחיך הוא המתנה הגדולה ביותר שקיבלת. הוא תמיד יהיה שם בשבילך, ואת צריכה להיות בשבילו. את צריכה ללמוד לא לדבר עליו מאחורי הגב. אם הוא לא עשה לך משהו בכוונה, אין לך סיבה להטריד את אבא במה שקרה," אני אומרת לה.
"אבל הוא לא מתנהג יפה אלייך," היא אומרת עדיין כעוסה.
"דווקא את צריכה להבין שקשה לו. הוא כועס שאימא איננה פה יותר," אני אומרת לה, "אני לא חושבת שהוא באמת מאשים אותי."
"גם לי אימא מאד חסרה, אני מאד מתגעגעת אליה, אבל אני שמחה שאת פה," אומרת אניס ומחבקת אותי.
"את בכלל יודעת מה זה להיות אומנת?" קולה של לוסי רועם.
אני שומעת את דלתו של האב נפתחת, אבל לא מפנה מבטי אליו. אני כעת בשדה הקרב, ולא אתן לאיש להפריע לי.
"יש משהו שאת רוצה לומר לי גבירתי? כי מהרגע שהחלטת לאשר את העסקתי, עדיין לא שמעתי מילה אחת על מה שמצופה ממני," אני אומרת לה בקור, "כל מה שאני שואלת, ואני נמנעת מלשאול, אלא מעדיפה ללמוד בעצמי, ניתקל בדיבור מתנשא ממך.
את זאת שראיינה אותי. קורות חיי היו מונחים לפנייך, לא שיקרתי איש. אמרתי לך במפורש שמעולם לא עסקתי בטיפול בילדים, וכי אין לי ילדים משלי, ובכל זאת החלטת לבחור בי. אז תחסכי ממני את העקיצות שלך."
"פיליפ צריך להכין שיעורים, ואת מאשרת לו לא להכין אותם," היא אומרת בטון שכבר למדתי להכיר. ברור לי שיש מי שמקשיב לשיחה, ולכן הדברים נאמרים.
"את בוודאי שמעת שאמרתי לו שעליו להכין שיעורים. בסופו של דבר אם הוא יגיע לכיתה בלי שיעורים יהיה לזה מחיר. אם הוא רוצה לשלם אותו, זאת בעיה שלו. אין לי כוונה לנקוט בשיטת העונשים אם יסרב להכין אותם.
את מבינה שכשאת מסרבת לענות לי על כל שאלה, שאת מדברת אליי בטון מזלזל, את מראה להם שכך עליהם להתנהג איתי?
שיהיה לך ברור, הטיפול בילדים הוא הסיבה לכך שאני פה. אל תתערבי לי בעבודה, כשם שאני לא אתערב לך במה שאת עושה, או לא."
אני מנסה להתרכז בעבודה, אבל שומע את פיליפ צועק, וגם את לוסי. אני מתחרט שהכנסתי אישה זרה הביתה.
אבל כשאני שומע את לוסי צועקת פעם נוספת, אני כבר לא יכול לשאת את זה ויוצא מחדרי.
אני רואה אותה לראשונה. אני לא יודעת מה חשבתי לגבי איך שהיא נראית, אבל אני מופתע לראות אישה צעירה, בעלת שיער בלונדיני מטופח, שמגיע עד מתניה כמעט. היא עם גבה אליי, כך שאינני רואה את פניה.
למרות הצעקות סביבה, היא מדברת בטון רגוע. אני מבין שפיליפ מסרב לעשות שיעורים, אבל היא לא מכריחה אותו. 'מה היא חושבת לעצמה? נראה שממש לא אכפת לה שהוא יענש מחר. '
אני מנסה לחשוב מתי אני בדקתי אם ילדיי הכינו שיעורים. זה היה התפקיד של פלייר. היא גם זאת שהלכה לאסיפת הורים. שנה עברה, אני עדיין כועס על מותה, ולא מתפקד כאבא.
"עשיתי טעות, מר וולש," פונה אליי לוסי, אלא שאז אני רואה שרוזלי מושיטה יד לאניס. "בואי מתוקה נלך להכין שיעורים. אני רוצה שתספרי לי מה את אוהבת לאכול, שאדע מה להכין לך להפסקת האוכל מחר," היא אומרת לך.
"אני לא צריך שתכיני לי את האוכל המסריח שלך. אני רוצה שתתני לי כסף," אומר לה פיליפ. 'איך זה שלא ראיתי שהוא מתנהג בצורה כזאת.'
אני מבין שהוא מנסה לקבוע חוקים חדשים, והוא חושב שבכלל שהיא חדשה, היא תעשה כדבריו.
"כיוון שאביך נותן לך כל יום כסף לקנות אוכל, אין סיבה שזה ישתנה. תיגש לאביך, תסביר לו שאתה שונא את האוכל שלי, ותבקש ממנו שיתן לך כסף. אתה לא מצפה ממני שאשלם עבורך, אני מקווה. אתה לא ילד שלי," היא אומרת לו.
אני מביט על פיליפ, ורואה את העלבון נצרב על פניו. הוא כבר מבין שרוזלי לא חוששת מפניו.
"אני מבטיחה לך שמהיום לא אטריד אותך בשאלות לגבי האוכל שלך. ואת אניס, את רוצה לומר לי מה את אוהבת לאכול בבית הספר?"
" אני מצווה עלייך לא לענות לה," אומר פיליפ.
"אני מבינה שאני חורגת מתפקידי. אני אלך לישון, ואקום כשתצטרכו להתקלח ולישון," אומרת רוזלי ומשאירה את כולם המומים.
אניס מסתכלת עליה, ונלחמת בדמעותיה. אני מתלבט האם להגי, אבל מרגיש מותש.
אבל אז רוזלי שוב מפתיעה. "סיימת את השיעורים?" היא שואלת את אניס.
"כן," היא אומרת ומראה לרוזלי. "את צובעת כל כך יפה!" היא קוראת בהתפעלות. ברור לי שזה נעשה כדי לעודד את אניס, עם זאת מרגיש לי שהיא באמת מרגישה כך. "את אוהבת לצייר?"
"מאד,"היא עונה לה, ועיניה נוצצות, "אימא שלי ציירה כל כך יפה."
"אני בטוחה שאימא שלך הייתה אישה מדהימה, אם יש לה ילדים מקסימים כמוכם," אומרת רוזלי.
"גם פיליפ?" שואלת אניס בתמימותה.
"קשה לפיליפ שאימא איננה. הוא מלא בכאב וגעגועים. זאת הדרך שלו להוציא את הרגשות שלי. הוא לא באמת ילד רע," היא אומרת.
אני מביט על פיליפ בזמן שהיא מדברת. העיניים שלו מתמלאות בדמעות, אבל הוא לא מרשה לעצמו להראות את רגשותיו.
'מי את רוזלי?' אני חושב לעצמי ונסוג מעט לתוך חדרי.
"את רוצה שאדפיס לך תמונות ונצבע אותן?" היא שואלת אותה.
"כן," היא אומרת בשמחה.
"אם כך תלכי להביא את הצבעים, ואני אביא את המחשב שלי," אומרת רוזלי.
"יש לי רק את הצבעים שבקלמר שלי," אומרת אניס.
*
כאשר הבנתי שפלייר לא תשוב עוד לצייר, צררתי את כל הצבעים שלה, עטפתי אותם במגבת בה השתמשה לנגב את מכחוליה, וטמנתי אותם עמוק בארון שלה. גם את התיבה ובה צבעי העפרונות והטושים הסתרתי בתוכו.
לרגע לא חשבתי, שיגיע היום ואחד מילדיי ייזקק להם. הם מבחינתי של פלייר, ואם היא לא תשתמש בהם, איש לא יעשה זאת.
מה אני אמור לעשות כעת?
*
אני שקוע בהרהורים, כשאני שומע את קולה של רוזלי. "בואי נבחר לך צבעים חדשים. יש כאן טושים בשלל צבעים. אני יכולה להזמין לך את הקופסה הזאת שמכילה את כל הצבעים, או כמה חבילות שמכילות את הצבעים האהובים עלייך," היא אומרת.
"אבל איך אני אקנה אותם, אני ילדה?" שואלת אניס.
"את לא צריכה לדאוג אני אקנה אותם עבורך," אומרת רוזלי ומלטפת את ראשה.
"אבל את לא אימא שלנו," אומרת אניס.
"נכון, אבל אני פה כדי לדאוג לא רק להכנת השיעורים שלכם, אלא שגם תעשו דברים שאתם אוהבים לעשות," היא אומרת.
"ומה איתך פיליפ, אתה אוהב לצייר?" היא פונה לפיליפ. אני נדהם איך היא לא מרימה ידיים, למרות ההתנהגות המזעזעת שלו כלפיה.
"מה אני בת?" הוא מגחך, אבל העיניים שלו מביטות בסקרנות על המסך.
*
האומנות היא שקרבה בין פלייר לביני. יום אחד היא ראתה ציור שציירתי, ועמדה מולו מוקסמת. "מעולם לא ראיתי גבר שמצייר כל כך יפה," היא אמרה, "עולם הדימיון שלך כל כך מפותח."
"אם לא היה כזה, לא הייתי יכול לעסוק באדריכלות," עניתי לה.
מעולם לא סיפרתי לילדים שהתמונות שמקשטות את חדר האירוח הגדול בביתנו, כולם פרי מכחולי.
'אז לא פיליפ, העובדה שגבר מצייר לא גורעת מגבריותו.' כמובן שאני לא אומר לו זאת, כי אינני אמור להיות חלק מהשיחה ביניהם. אני צריך לתת לה להתמודד איתו.
*
"אני לא יודעת מה גורם לך לחשוב שרק בנות מציירות. אני מכירה מלא גברים שמציירים, וזה לא הופך אותם לפחות גבריים. ציור הוא הדרך של האדם לבטא את הרגשות שלו. כשהוא כועס, כשהוא עצוב, כשהוא שמח.
אם אתה אוהב למשל גיבורי אני יכולה להדפיס לך תמונות שלהם, ותוכל לצבוע אותם, או למעשה כל דבר שבעולם. ואם אני לא אמצא במחשב את מה אתה אוהב, אני יכולה לצייר לך. אני דווקא לא רעה בציור," היא מנסה למצוא את הדרך אליו.
"אני אוהב לשחק משחקים של בנים." שוב הטון המתנשא שב ועולה.
"כמו למשל?" היא שואלת.
"את יודעת לשחק כדורסל למשל?" הוא צוחק בקול.
"לך תביא כדורסל, ונמצא מגרש לשחק בו." האישה הזאת מפתיעה אותי.
"אבל אין לי כדורסל," הוא עונה ומושך בכתפיו.
"אם תבטיח לי שתשחק איתי, אני אדאג שיהיה לך כדורסל," אומרת רוזלי ומישירה מבט אל פיליפ.
"אני רוצה לשחק בייסבול, את זה את יודעת לשחק?" הוא שוב מתגרה בה.
אני מרגיש כאילו מישהו היכה בי חזק בחזה.
*
"יקירי, אתה צריך להשקיע בפיליפ. הוא משווע לתשומת ליבך," אמרה לי פלייר, "הרי אין לי ידע במשחק הבייסבול . אתה בוודאי שמבין שהוא אוהב את זה, בגלל שהוא יודע שאתה היית הקפטן של קבוצת הבייסבול בתיכון. הוא מעריץ כל מה שקשור אליך."
אני זוכר את השיחה הזאת כאילו התנהלה אתמול. פלייר הייתה כבר בסוף כוחותיה, אבל היה חשוב לה להעביר לי את התפקיד של ההורה, מה שלא היטבתי לעשות, כיוון שהיא לקחה על עצמה לטפל בכל מה שקשור לילדים.
"אתה יודע שזה לא מה שחלמתי שיקרה כשנישאתי לך, וכשילדתי את ילדינו. אתה צריך להשלים עם העובדה שאתה תהפוך בקרוב להיות הורה יחיד. הכל יהיה מוטל על כתפיך, ואני לא אהיה שם לעזור לך. אמנם אפרוש כנפיים מעליכם, ואשמור עליכם תמיד, אבל לא אהיה כאן על האדמה לעזור לך.
תבטיח לי שלא תחסיר מהם דבר. תהיה קשוב אליהם. אתה תהפוך להיות העוגן בחייהם. זאת אחריות עצומה, אבל בחרנו בה כשהבאנו אותם לעולם."
המילים שלה מרחפות כעת מעליי, ואני יודע שלא קיימתי את הבטחתי לה.
ועדיין אני לא יכול לשחרר את אחיזתי בה, את האבל שלי , וההכרה שאכן נשאר לבד בעולם.
*
"אני מודה שאני לא יודעת הרבה על המשחק, אבל מבטיח לך שאלמד אותו, אם אתה תבטיח להתאמן איתי. אני בטוחה שגם אתה יכול ללמד אותי לא מעט על המשחק."
השיחה עם הילדים מאד קשה לי. יותר משאני מקשיבה למה שהם אומרים לי, אני מקשיבה למה שנאמר בין השורות.
נזרקתי למים עמוקים, בלי שנתנה לי ההוראה איך לשחות בהם. אני יודעת שבסוף אצליח, אבל אין מושג כמה זמן זה ייקח.
"אני מניחה שגם ציוד של בייסבול אין לך," אני אומרת לפיליפ.
"את סתם מבטיחה דברים. מי יודע אם בכלל תהיי פה מחר," הוא מסנן לעברי.
"בחרת את הצבעים שאת רוצה מתוקה?" אני שואלת את אניס, מתעלמת ממנו.
"אני לא יודעת באיזה לבחור," היא אומרת ומביטה על המסך ארוכות.
"אני יכולה לקנות את כולם, את רק צריכה לבחור," אני אומרת לה.
"את לא חייבת להחליט," אני אומרת לאניס כשאני רואה שהיא מתלבטת, ויורדת להביא את התיק שלי. אני חוזרת ומוציאה ממנו קופסה גדולה, ובתוכה הצבעים שלי.
*
"אני הולך," הוא אמר לי אחרי שביקש שאעזוב את הבית. "כשאחזור בלילה, אני לא רוצה לראות זכר ממך."
יותר מכל היה לי חשוב לקחת איתי את הציוד שלי, גם על חשבון זה שאשאיר חלק מהבגדים שלי מאחור.
כאשר אני פותחת כעת את התיבה ובה הצבעים שלי, אני יודעת שבחרתי נכון.
*
