"את אומרת שאין ביניכם כלום, אז תסבירי לי למה הוא טרח להביא לך קפה ושקית מלאה מאפים?" שואלת אביגיל.
"חבל שלא שאלת אותו באמת למה הוא הביא. ואיך את יודעת שזה בשבילי?" אני מנסה לקנות זמן, בזמן שאני חושבת מה לענות לה.
"כיוון שהוא חיפש את ריילי. יש כאן עוד אחת הנושאת את השם הזה?" היא עונה.
"אני מניחה שבנג'י ביקש ממנו להעלות לי את הקפה, כיוון שראה שאני נחפזת לעלות למחלקה," אני עונה לה באדישות.
אני לא יודעת מה אני מרגישה. האם אני כועסת על כך שהוא משחק איתי, או שמחה על כך שאולי זאת הדרך שלו להתנצל. אני מחליטה לא להגיב. אני לא אתן לו לשחק עם הלב שלי.
אנחנו יוצאים לסיור בוקר, ויש דברים אחרים שתופסים כעת את תשומת ליבי.
"אני רוצה לדבר איתך," אומר לי פרופסור. שוב אני מריצה בראשי את יום האתמול, וחושב האם עשיתי משהו לא כשורה.
"מה הוא רוצה ממך?" לוחשת לי אביגיל.
"אין לי מושג," אני עונה לה, "את יודעת למה?"
"ממש לא, לכן שאלתי," היא אומרת ומסתכלת עליי בשאלה, כאילו שכעת פתאום אדע את התשובה..
אני הולכת אחריו. "את בסדר?" הוא שואל. 'למה הוא שואל אותי? ניכר עליי שלא ישנתי?'
"כן," אני עונה קצרות.
"שמעתי שהיה לך לילה מלא פעילות, ועל התינוק שהצלת," הוא מפתיע אותי. 'משמרת הבוקר רק התחילה, איך הוא כבר שמע הכל?'
"את עומדת לסיים בקרוב את לימודייך, והייתי רוצה לשמוע ממך, במה את היית רוצה לעסוק. ואולי לפני כן, אשמח לדעת מדוע בחרת להשתלם ברפואת ילדים," אומר הפרופסור.
"בילדותי ליוויתי ילדה חולה שאיבדה את המאבק במחלה, והבטחתי לעצמי שכשאגדל אעשה הכל כדי לרפא ילדים," אני עונה לו.
"חברה טובה?" הוא מתעניין.
"הייתי מבקשת לא לדבר על זה," אני עונה לו מתוחה. 'בבקשה שלא יבקש שאספר לו על לין.'
"אני מכבד את בקשתך. פנו אליי ממחלקת אונקולוגית ילדים, והביעו התעניינות בך," הוא מגשש.
"זאת המחלקה היחידה שאינני רוצה לעבוד בה," אני עונה בשקט, "אני לא אעמוד בכך מבחינה נפשית."
"כך הבנתי אחרי מה שאמרת, אבל הבטחתי לשאול. את מתכוונת להישאר במחלקת הילדים?"
"אני אוהבת מאד את העבודה במחלקה. הצוות כאן הוא כמו משפחה עבורי. אני מודה שהייתי מופתעת לראות יחסים כל כך קרובים בין עמיתיי. אני יודעת שלא בכל מחלקה זה כך," אני עונה לו.
"אני שמח לשמוע שזאת הרגשתך. אל תחשבי שרק בגלל שלא הגבתי, אינני רואה מה קורה עם ד"ר מרסלו. אני מבין שיש לו קשיים בבית, אבל מן הראוי היה שהוא היה מודיע על כך מראש, ולא גורם לך למלא את מקומו אחרי משמרת ארוכה כשלך.
הוא הבטיח שיגיע הבוקר להחליף אותך, אבל גם זה לא קרה. אני אקרא לו לשיחה. אני מעדיף שיצא לחופשה עד שהבעיות שלו תפתרנה. כך אוכל לשבץ מישהו במקומו באופן זמני, או אפילו לחלק ביניכם את העבודה באופן שווה."
אני חוזרת לתחנת האחיות. אביגיל וקירה מסתכלות עליי בסקרנות.
"לא קרה משהו מיוחד. אתן יודעות שאני עומדת לסיים את הלימודים, והפרופסור רצה לדעת אם אני רוצה להמשיך לעבוד במחלקה," אני משתפת אותן.
"חסר לך שאמרת לא," אומרת אביגיל.
"למה שאומר, את יודעת שאני אוהבת לעבוד כאן," אני עונה לה.
"אז בזמן שאת דיברת עם הפרופסור, היה לך טלפון מהנוירולוגית," היא מחניקה חיוך.
אני נוגעת בכוס הקפה, היא קרה. אני אוחזת בשקית עם המאפים בידי. "אני כבר חוזרת," אני אומרת ויוצאת מהמחלקה.
אני מזמינה את המעלית, ובינתיים מריצה במוחי שיחה דימיונית עם סקיילר. אני מביטה בחוסר סבלנות על המעלית שנעצרת בכל קומה. כשהיא סוף סוף מגיעה לקומה שלי, סקיילר יוצא ממנה, ומביט עליי בפליאה. "אני בדרך אלייך," הוא אומר לאחר שתיקה קצרה.
"לא נעים לי להטריד את האחיות שלך, כבר התקשרתי פעמיים," הוא אומר לי.
"למה בדיוק?" אני שואל בטון לא מרוצה.
"כדי להתנצל בפנייך על ההתנהגות שלי אתמול. טעיתי, ואני רוצה לתקן זאת," הוא אומר לי.
"אני מבינה שאתה לא רגיל להפסיד בהתערבות, אבל אני לא מעוניינת להזדיין איתך," אני יורה לעברו.
"זה מה שאת חושבת? שאני מחזר אחרייך בגלל התערבות עם עמיתיי? את באמת חושבת שניצלתי את העובדה שהיית נסערת, כדי לרכוש נקודות אצל החברים שלי? את ממש לא מכירה אותי. את חיי הפרטיים אני לא חושף לעיני כל. אני גם לא גבר שכובש נשים, רק כדי לסמן וי על עוד ניצחון.
בעצמך הרגשת איזו סערה עברה עליי כשהנחת את ראשך על הלב שלי. זה לא משהו שאני רגיל אליו. מאז אני לא מפסיק לחשוב עלייך," אומר סקיילר, ומסמן לי ללכת לשבת על הספסל במסדרון.
"אתה כל כך חושב עליי, שברגע שהתחלתי לומר משהו שלא מצא חן בעיניך, הסתלקת בלי לתת לי שהות להשלים את המשפט.
אתה מסוג הגברים שאוהבים לשלוט בנשים, להכניע אותן, לאלף אותן לעשות כרצונך? כי אני ממש לא כזאת," אני אומרת לו.
"חשבתי שמצאתי חן בעינייך. אני מבין שנוכחותי רק מפריעה לך," הוא אומר, "אני לא כזה כפי שתיארת. לצערי אני לא מצליח להעביר לך מה שאני מרגיש כלפייך. כנראה שאני צריך ללמוד להתנסח טוב יותר, לפני שאני מדבר איתך."
"אתה מבטיח להקשיב לי? אני לא אחת שמשחקת משחקים. גידלו אותי תמיד לומר את האמת," אני אומרת לו כשאני רואה את הרגש בעיניו.
"אני מבטיח," הוא אומר מייד.
"מישהו הביא לי היום מאפים, רוצה אחד?" אני שואלת.
"מישהו? כי מה שאני רוצה ממך זה בלעדיות," הוא אומר לי בפנים רציניות.
"אתה רואה, כשאתה משתדל אתה יודע להתנסח בצורה מדוייקת," אני אומרת, "ואני אקבל גם בלעדיות?"
"כולי שלך," הוא עונה.
"כולי שלך," אני עונה לו. שנינו משחררים אנחה, מה שגורם לשנינו לפרוץ בצחוק.
"בגללך יאמרו שאני שקרנית," אני אומרת וטועמת בהנאה ממאפה מתוק בטעם מייפל.
"למה?" הוא שואל.
"כי אמרתי שאין ביננו כלום," אני עונה.
"אני אגן עלייך, ואומר להם שזה באשמתי," הוא עונה ברצינות, וההנאה מהמאפה שהוא אוכל ניכרת על פניו.
האיתורית שלו מצלצלת, והוא קורא את ההודעה. "אני נקרא דחוף לחדר ניתוח, תאחלי לי בהצלחה," הוא אומר וקם מייד.
"בהצלחה," אני אומרת, ומעניקה לו נשיקה מרפרפת על שפתיו. "מנוולת," הוא מסנן, "אחרי נשיקה כזאת אני אמור להתרכז בניתוח?"
"שיהיה בהצלחה," אני אומרת לו, וחוזרת למחלקה.
"נו, איך הוא הגיב?" אביגיל לא מתאפקת ושואלת.
"פגשתי אותו ביציאה מהמעלית. הוא בא אליי," אני עונה, "ישבנו על הספסל במסדרון ודיברנו. כמובן שתוך כדי, אכלנו מהמאפים, נשארו עוד, רוצה?"
"הם מריחים נפלא. אבל תמשיכי לספר מה קרה," אומרת אביגיל וממלאת את פיה במאפה נוטף שוקולד.
"וזהו," אני אומרת.
"נו באמת!" היא אומרת לא מרוצה.
"הבנתי. את רוצה לשמוע על הקטע הזה שנכנסו לאחד החדרים, הוא קרע מעליי את הבגדים, והגניחות שלי הבריחו את כולם?" אביגיל מסתכלת עליי,צמאה לכל מילה שיוצאת מפי, "אז זה, לא קרה. אמרתי לך שדיברנו."
"ו…" היא לא רפה.
"כל הילדים שוחררו הביתה? כי אם לא, יש לנו מלא עבודה," אני קוטעת את השיחה.
אני נכנסת לחדר הרופאים כדי לעיין בתיק של אחד הילדים, כאשר אביגיל אומרת לי שד"ר סינקלייר בטלפון.
אני ניגשת לענות. "תרשמי את מספר הטלפון שלי ותשלחי לי את שלך," הוא אומר, מכתיב לי את המספר ומנתק.
אני מתחברת אליו בווצאפ ושולחת לך הודעה.
ריילי ווסטון:
עכשיו יש לך אותי❤️
סקיילר סינקלייר:
תודה מתוקה שלי❤️
סקיילר סינקלייר:
זאת פעם ראשונה שאני שולח לב
מה הפלא, הרי ה❤️ שלי בידייך.
סקיילר סינקלייר:
קראו לי להיכנס לניתוח.
ריילי ווסטון:
שיהיה לך בהצלחה❤️
הוא כבר לא עונה. הפעם אני יודעת שהוא לא מתעלם.
הלב שלי מוצף רגש. כשכבר חשבתי שאיבדתי אותה, מצאתי את הדרך חזרה אליה. אני מחליט לחשוף את הרגשות שלי, כדי שתדע שאני רציני, שאני באמת מעוניין בקשר איתה.
אני שמח שהיא מתחברת אליי מייד. זה מראה לי שגם המילים שלה באו מהלב.
עם ההרגשה הטובה הזאת, אני נכנס לחדר הניתוח מלא אנרגיה. הניתוח שלפניי מאד מסובך. אני מקווה שנשתלט על הדימום במוחו של המטופל, ונצליח להציל את חייו.
אני מוביל את הניתוח ולצידי ד"ר בלייר. כשמדובר בחדר הניתוח, הוא יודע את מקומו.
*
"איך זה בדיוק עובד בחדר הניתוח," שאל אותי פעם אחי הבכור סאם, " איך מחליטים מי יקרא לחדר הניתוח."
"אנחנו כמו להקה של זאבים," אמרתי לו, "יש את זכרי האלפא, אלה שאיש לא ירמה את פיהם, ולעולם הם אלה שיהיו במקום הראשון, ויש את הבאים אחריהם בדרגה."
"ומי אתה?" הוא שאל.
"מה אתה חושב?" שאלתי.
"זאת הייתה שאלה מטומטמת, ברור לי שאתה האלפא," הוא ענה, "בדיוק כמו אצלנו." היה לי ברור למה הוא מתכוון.
"אתה מבין למה אני מאוכזב שלא הלכת בדרכי?" שאל אותי פעם אבי, " כי לא כל מי שנולד ראשון, יש לו תכונות של מנהיג. ואתה יקירי, מבין כל ילדיי, האלפא."
אז מסתבר שגם מנהל המחלקה שלי ראה בי כזה, וידוע שאם אני נקרא לחדר ניתוח, ההובלה בידיי.
*
"משהו שונה בך," הוא אומר כשאנחנו עומדים זה חצד זה, ומקרצפים את הידיים.
"אתה חושב?" אני שואל, וממשיך לקרצף.
"היית כבוי הבוקר," הוא מנסה למשוך אותי בלשוני, ולמרות שאני רוצה לצעוק שכל העולם יידע שהאישה המדהימה הזאת שלי. אני שותק.
"הייתי עייף הבוקר, מאז התאוששתי," אני אומר, ומוציא את הטלפון, כדי להכניס אותו לשרוול הפלסטיק, למקרה שאזדקק למידע במהלך הניתוח.
אני כל כך רוצה לדבר איתה, אבל העיניים של בלייר מקובעות על הנייד שלי.
זאת אחת התכונה שלא שאני ממש לא סובל אצלו. כאילו שהוא שותף למה שהוא חושב שהם הריגושים של חיי. אני מחליט לשים לזה סוף, כעת כשפרטיותי חשובה לי יותר מתמיד.
"אתה מחפש משהו בטלפון שלי?" אני שואל אותו באגביות.
"מה כבר יש לך להסתיר? הרי אתה …"הוא מתחיל לומר.
"הגיע הזמן להיכנס לחדר הניתוח. אני מקווה שתהיה מרוכז בו, ולא במה שקורה בטלפון שלי," אני אומר וקורא לאחות שתעזור לי לסיים להתלבש.
השעה ארבע
אני יכול סוף סוף לנשום לרווחה. הניתוח הצליח בגדול. אני לא צופה שום סיבוכים, ובכל זאת עליי להיות זהיר ולומר למשפחה שהיומיים הקרובים הם קריטיים.
נשאר לי עדיין לכתוב סיכום. במצב רגיל הייתי מבקש זאת מד"ר בלייר, אבל נראה לי שהוא עומד לחמוק מהחדר, ולא ברור לי מדוע.
"אתה מוכן לומר לי מה עובר עלייך ד"ר בלייר?" אני שואל.
"איך זה שאני ותיק ממך, ואתה זה שתמיד מוביל את הניתוחים?" הוא מפתיע אותי.
"אתה מוזמן לפנות לפרופסור. אני אקבל כל החלטה שלו. אם אתה חושב שזה קל לי להיות זה שנושא ברוב האחריות, אתה טועה. בכל מקרה את הניתוח הבא, אתה תיקח על עצמך, גם בלי לפנות לפרופסור."
ההזדמנות נקרית בפניי עוד לפני שאני מספיק לדבר עם הפרופסור. אני מודיע למיקה שאת הניתוח יבצע ד"ר בלייר, והולך לחדר הרופאים כדי לכתוב סיכום ניתוח.
אני מתיישב כשהתיק פתוח לפני, והמחשב האישי שלי מונח על השולחן. אבל לפני הכל אני מוציא את הנייד מהשרוול, זורק את השרוול לפח, ונכנס לכתוב הודעה לריילי.
סקיילר סינקלייר:
סיימתי, ואני יושב לכתוב את סיכום מהלך הניתוח.
חושב עליי, ורוצה אותך איתי ❤️
אני מחייך כשאני רואה את ההודעה שהיא שלחה לי
ריילי ווסטון:
הנה, אני איתך
סקיילר סינקלייר:
יפיפיה שלי!!!❤️
ריילי ווסטון:
דיברתי עם הפרופסור.
אני מסיימת היום בחמש,
ומחר לא עובדת.
חולמת על המיטה.
תודיע לי כשתסיים❤️
סקיילר סינקלייר:
ועליי?
ריילי ווסטון:
ברור❤️❤️❤️
סקיילר סינקלייר:
אשתדל לסיים בחמש.
מבטיח להגשים לך את החלום❤️
אם מישהו היה אומר לי לפני כמה ימים שאני אשלח הודעות כאלה, הייתי אומר לו שהוא הוזה. וכעת, הכל נראה לי הכי נכון.
*
כשרק ראיתי אותה, הוקסמתי ממנה. היה לי ברור שכשהעמיתים שלי לידי, אין סיכוי שאעשה צעד לקראתה. בעיקר, כשד"ר בלייר פלירטט איתה. בדרך כלל זה מצליח לו, משום מה, אבל לא איתה.
למחרת כשראיתי אותה עצובה, הרגשתי צורך עז להגן עליה, למחוק את העצב ממנה. ניגשתי אליה נטול אגו, והופתעתי מהמהירות שבה התקרבנו. אני לא יכול להסביר את זה לעצמי.
כאשר דיברתי איתה על כך שנשב יחד ליד האח עם הנכדים, זה נראה לי כל כך טבעי.
אין לי הסבר פרט לכך שזה הזמן המתאים, שאני מוכן לזוגיות. אני מאמין שגם אני באתי אליה בזמן הנכון.
אולי גם הגיע הזמן שאקח צעד לאחור, ואתן אחת ולתמיד לד"ר בלייר להתנסות בהובלת ניתוח. אני בספק אם הוא יבקש לעשות זאת שוב.
אבל ברגע זה אני מודה לו, כי הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כעת, זה לכתוב את הדוח על הניתוח שהסתיים, לתת הוראות לגבי המשך טיפול, וללכת עם ריילי הביתה.
*
אני כולי מרוכז בעבודה, מסיים אותה מוקדם משחשבתי, ניגש לתחנת האחיות ומניח את התיק על הדלפק.
"סיימתי. אני פורש," אני אומר לארורה שמתחילה את משמרת הערב שלה.
"רגע, עוד מעט מתחיל ניתוח, לא יידעו אותך?" היא שואלת בפליאה.
"ד"ר בלייר ינהל אותו," אני אומר, ורואה את ההפתעה על פניה, "אני לא מבין למה את מתפלאת, אני לא המנתח היחיד במחלקה."
"אני יודעת," היא אומרת ומשתתקת לרגע, "אבל זה ברור לכולם שאתה מי שמוביל את ניתוחי הראש."
"למה זה ברור?" אני מעמיד פנים.
"אתה מנסה לסחוט מחמאה? אתה יודע שאתה האלפא של ניתוחי הראש," היא עונה לי.
"אני סומך על ד"ר בלייר עיניים עצומות. הוא מנתח מעולה," אני אומר. אני מודע לכך שד"ר בלייר עומד במרחק לא רב ממני, ומקשיב לשיחה.
"אתה לא נשאר?" שואל אותי ד"ר בלייר. אני רואה את חוסר הביטחון בעיניו, אבל מתעלם ממנו. "האישה שלי מחכה לי," אני אומר ופונה לעבר דלת היציאה.
"ידעת שיש לו מישהי?" שואלת ארורה את ד"ר בלייר.
"הוא לא משתף אותי בחייו הפרטיים," הוא רוטן. 'לו רק ידע מיהי…'
רק כשאני מגיע לקומת מחלקת הילדים אני מתקשר לריילי. "סיימתי היום, אני כבר בקומה שלך," אני אומר לה כשהיא עונה לטלפון.
"אני צריכה עוד שתי דקות לעדכן את סידור המשמרות שלי. עבדתי יותר מידי השבוע, ואני רוצה לוודא שיש לי קצת חופש," היא אומרת לי, "אתה רוצה להיכנס למחלקה?"
"אני לא רוצה להפריע," אני אומר, מאפשר לה לומר לי שאמתין לה בחוץ.
"מה פתאום, בוא כבר," היא אומרת.
ריילי פותחת מרחוק את דלת הכניסה למחלקה. "אני לא רוצה לשמוע אף מילה כעת," היא אומרת לאחיות, ואני לא יכול שלא לחייך.
אני מגיע לתחנת האחיות, שם עומדת ריילי סמוך לדלפק. הייתה במילים שלה הצהרה שהיא לא מתכוונת להסתיר את הקשר בינינו. אני נעמד מאחוריה ומחבק אותה, כידי על ביטנה. היא מפנה מבטה אליי, ולמרות שאת משתוקק לנשק אותה על שפתיה, אני נמנע מכך.
"התגעגעתי אלייך," אני לוחש לה.
"אני יותר היא," לוחשת חזרה.
"אני איתך ויויאן, אני רוצה רק לוודא שהבנתי נכון. אני בחופש עד יום שני בבוקר," היא אומרת.
"אני יכול לדבר איתה?" אני מבקש מריילי. היא מביטה עלי בשאלה, אבל מגישה לי את הטלפון.
"מדבר ד"ר סינקלייר מהמחלקה הנוירולוגית. את יכולה לבדוק לגבי המשמרות שלי בימים הקרובים?" אני שואל.
"אם אני מבינה נכון, גם אתה רוצה חופש עד יום שני. עם כל השעות המטורפות שעבדת השבוע, בהחלט לא תזיק לך מנוחה ארוכה. תן לי לבדוק רגע," אומרת ויויאן, "זה בהחלט אפשרי, אני כבר שולחת לך אישור על כך."
"אני מודה לך," אני אומר, "בסופו של דבר גם רופא צריך לישון."
"את מוכנה?" אני שואל את ריילי.
“בהחלט, קח אותי לישון," היא אומרת ומחניקה פיהוק. "אני רואה מה עובר לכן בראש בנות, לישון, רק לישון."
