"אתה חושב שאני מטומטמת? ראיתי איך אתה מסתכל עליה, איך אתה מתרגש ממנה," היא עונה לי, לאחר ששאלתי אותה למה היא התחתנה איתי.
"זה באמת לא חשוב אם את צודקת או לא, אין לי כח להתווכח איתך. השאלה האם ראית שאליזבת מראה סימנים שאני מעניין אותה כגבר? את יודעת היטב שלא היה בינינו שום דבר אינטימי. ובכלל, עם מי גרתי כל החודשים האחרונים?
למה את מכניסה את אליזבת, שחיה בניו יורק, למשוואה ביננו? אני אומר לך למה. את פשוט מחפשת את מי להאשים בהתנהגות שלך."
"אני אפנה לעורך הדין שלי, ואבקש ממנו שיבטל את הסכם הנישואים ביננו. אני לא אשא את התואר גרוש, בגלל נשואים שלא התקיימו.
אני באמת לא רוצה קשר עם אישה, שמה שהיה לי איתה היה שקר אחד גדול. אני לא מדבר על הריחוק שנוצר בינינו, אלא העובדה שבמקום לשמוח בשבילי שאני מגייס כוחות נפש אדירים, ומנסה לשנות את גורלי, את מתחילה להאשים אותי שבגדתי בך."
אני מתקשר לבריאן איתו חלקתי את החדר במעונות הסטודנטים. בריאן למד בפקולטה למשפטים.. "שון, אני מתנצל שלא הגעתי לחתונה שלך אתמול. רק כעת חזרתי מלונדון," הוא מתנצל מייד, "זה היה קצת פתאומי. אתה בסדר?"
אני אוהב שהוא ניגש ישר לעניין בלי להתהלך על 'קליפות ביצים,' כשהוא מדבר איתי. כשרק הכרנו, הבטחנו זה לזה , שתמיד נאמר את האמת. זה קרה אחרי שמישהו פגע בו קשות כששיקר לו.
"הוצעה לי תרופה ביולוגית ניסיונית," אני משתף אותו, "ואני מתחיל לקבל אותה בקרוב. לפני כן יש לי משהו דחוף שעליי לטפל בו." רק אז אני מנסה להיזכר האם סיפרתי לברוק על כך.
"בבקשה אל תדבר איתי על צוואה, אני לא חושב שאני מסוגל לחשוב עליך בזמן עבר," הוא אומר, וגורם לי לנשום עמוק ולהישבע לעצמי שזה לא יקרה בקרוב.
"אני מתכונן לחיות חיים ארוכים," אני אומר לו ושומע את אנחת הרווחה.
"איך קרה הנס הזה?" הוא שואל.
"פנו אליי ממכון המחקר לתרופות, אחרי ששמעו שמנתח מח מחונן כמוני נמצא על סף מוות, הוחלט שיש להצילו מיד," אני אומר בהומור שחור אותו אימצתי לאחרונה.
"אין מאושר ממני," הוא עונה.
"אני מחכה לך בסוויטה שלי בבית החולים. רק קח בחשבון שאני נראה קצת מעוך. תוכל לבוא כעת?" פתאום דחוף לי לסיים את העניין.
"קח אותי לבית החולים," אני שומע את בריאן מורה לנהג המונית שאסף אותו משדה התעופה.
“רבע שעה אני אצלך," הוא אומר לי.
"רוברט יהיה כאן תוך רבע שעה. את תקבלי בקרוב את מה שביקשת," אני אומר לברוק בטון חסר רגש.
"זה מדהים כמה אתה ממהר להתגרש," היא רוטנת.
"אני מותש, אולי מספיק? זאת את שבאת היום בדרישה לסיים את הנישואין העקרים האלה. אפילו לא רצית לחכות שאמות," אני עונה לה בקור. "בשבילך החתונה הייתה רק עוד סיבה למסיבה. חגגת עם חברייך כל הלילה, ואפילו לא טרחת לראות מה איתי, בעלך, אחרי שפרשתי מוקדם, כי לא הייתי מסוגל לעמוד יותר על רגליי .
תחסכי ממני את ההצגה שאת קורבן. הרגש שלי כלפייך מת, המניפולציות שלך כבר לא עובדות עליי," אני אומר.
ברוק עוזבת את החדר בטריקת דלת.
שלוש שעות אחרי, אני מקבל מייל ובו פסק דין בהליך מזורז, המאשר את ביטול נישואינו. אני שולח אותו לברוק.
אל: ד"ר ברוק פורסייט
מאת: ד"ר שון מק'לאוד.
מצ"ב האישור לבקשתך.
מאחל לך כל טוב.
ש.מ.
אני מתלבט אם לשלוח עותק לאליזבת, אבל מחליט שעדיף שלא אעשה זאת.
אנט נכנס לאגף ומוסרת לי שגבר בשם הריסון רוצה לבקר את פרופסור מקנזי. אני מתרגשת. אני יודעת שהאחים שלי ביחסים מעולים עם אימא, אבל לראות את זה קורה, אני לא חושבת שיפסיק לרגש אותי.
אני יוצאת איתה מהאגף, וניגשת לתחנת האחיות. "יפה שלי!" הוא קורא לעברי בשמחה ופורש זרועות לחבק אותי. אני מתעלמת מכל מי שמסביבי ונאספת לחיבוק החם שלו.
"מה שלום פיית'?" הוא שואל.
"מטפלת בעצמה," אני אומרת בכוונה, כשאני מבחינה בד"ר שילון. "היא סובלת מדלקת חריפה שממש הפילה אותה, אבל היא מטופלת ומרגישה קצת מאוששת."
כל העיניים נשואות אלינו כאשר אני נתלית על זרועו ומובילה אותו לראות את אימא.
"עמד שם רופא עם עיניים כחולות בהירות. אלפא רציני. היה לו מבט של רצח בעיניים … טוב קצת הגזמתי, אבל בואי נאמר שהוא התלהב לראות את המפגש בינינו," הוא אומר.
"אז כפי שאמרתי לך, אימא סובלת כנראה מדלקת בדרכי השתן. הנושא עדיין בברור," אני משנה את הנושא בחדות.
"אז את יודעת על מי אני מדבר. ומה את מרגישה?" הוא שואל.
"הוא בהחלט גבר להתאהב בו, אבל הוא לא אחד שמתאהב, אז תרגע," אני עונה לו.
"לפעמים אני תוהה, ואין זאת הפעם הראשונה שזה קורה, איך את עיוורת לרגשות של גברים כלפייך," אומר הריסון.
"אתה מבין שאתה ידעת שאבא הוא באמת אבא שלי, וג'יין היא שום דבר עבורי. אני אפילו מתקשה לומר שהיא האישה שגידלה אותי," אני מנסה להסביר את עצמי, "אני גדלתי במשפחה מלאת שקרים וסודות. הדבר הכי יציב בחיים שלי, הוא אתה והארי.
אני מודה שידיעת האמת הסבירה לי הרבה דברים שלא הבנתי כל החיים, וסידרה את כל חלקי הפאזל שלי במקומם. זה לא אומר שלא נחרטו בי צלקות שיקח להן זמן להתרפא.
אתה מבין כמה זה קשה לגדול אם אימא שלא אוהבת אותך, ואת אפילו לא מבינה למה? תגיד לי שלא הייתי ילדה טובה וממושמעת. נכון, היו תקופות בתיכון שפרקתי עול. רציתי טיפת יחס, גם אם הוא שלילי. שיראו שאני קיימת. זה יותר מידי לבקש?"
אנחנו נכנסים לחדרה של אימא.
"שלום אימא, מה שלומך?" אומר הריסון ברוך, וניגש לתת לאימא נשיקה על המצח, "זה בגלל לי, " הריסון נוקט בשם החיבה שלי, "תודי שפשוט רצית להיות קרובה אליה."
"אבא תמיד אמר שלי מצטיינת במה שהיא עושה. ליבי מלא גאווה מהתפקוד שלה. הרופא החליט שיש לי בעיה ברחם, והיא עמדה על כך שזאת לא הבעיה, למרות שהוא התנהג אליה בזלזול, וניסה למנוע ממנה להשחיל מילה. לרגע שכחתי שהיא לא הייתה שם כשחליתי, כשהיא דיברה על ניתוח הכריתה שעברתי," מספרת אימא להריסון שמביט עליי בגאווה.
"עכשיו אני יכול לומר לך לי ,שהתייסרתי כל השנים, כשהסתרתי ממך את האמת. עשיתי זאת רק אחרי שאבא חזר והזכיר לי שהמחיר שתשלמי, יהיה גבוה מחוסר הידיעה," מתוודה בפניי הריסון. אני רואה את ההקלה על פניו.
"בעצמך ראית שאימא שלי המשיכה לשחק עם אבא, בניסיון למנוע ממנו את הגט. תביני שזה לא היה עניין של כסף בכלל, היא פשוט לא רצתה שהוא יהיה מאושר. ויותר מזה, היא ידעה שדבר ראשון שהוא יעשה, זה לספר לך את האמת.
הארי ואני שמרנו באדיקות על סודו של אבא, ואין לה מושג שאימך חיה, ושהיא כאן."
"היא תדע בקרוב," אומר אבא, "נגמרו הימים שאני חי בסתר את האהבה שלי לאימא," אומר אבא, "לאחר שנתחתן, בכוונתי לפרסם את זה. אנחנו רק מחכים לרישיון, כדי לערוך את הטקס."
"לא יהיה מאושר ממני. אני יודע שאני צריך להיות נאמן לאימא שלי, אבל אני גם יודע מה אתה עברת. כמה היה לך חשוב הקשר איתנו, גם כשהיית באנגליה. אני גם יודע כשתמיד שמת אותנו במקום ראשון.
ג'יין אישה מאד אנוכית. הנקמה שלה באבא לא הייתה רק ביחסה אלייך לי, אלא גם כלפי הארי וכלפיי, עד היום. מה הפלא שאנחנו מרגישים יותר קרובים אליך?" אומר הריסון, ואני נחנקת מרוב התרגשות.
לא רק שאבא ואימא שלי יחד אלא גם האחים האהובים שלי איתנו.
אני משאירה את אבא והריסון עם אימא וניגשת לשאול אם הגיעו תוצאות של הבדיקות.
אנט מתקשרת למעבדה, ונאמר לה שהבדיקות בדרך. ואכן תוך דקות ספורות מגיעה המעטפה.
ד"ר שילון חוטפת מידיו את המעטפה מידיו של השליח. "המעטפה הזאת בשבילי. אני ממתינה לתשובה דחופה," אני אומרת לה, ומושיטה את ידי לקבל את המעטפה.
"לאחרונה את נוהגת במחלקה, כאילו היא רק שלך. אנחנו…" אני קוטעת אותה.
"אני מבינה שאת מתכוונת לד"ר דוסון ואלייך," אני מתחילה לומר.
"מה בדיוק זה קשור אליי? אז זה העניין אליזבת? החלטת שיש משהו בין ד"ר שילון וביני, רק בגלל שהיא הייתה בישיבה בוועדה?" שואל אליוט. הוא שוב עומד קרוב אליי, ואני מוצפת בריח של מבשם הצייד הצפוני, מה שהופך לי את הבטן מהתרגשות, ומעלה בי זכרונות של הלילה שהיינו יחד.
"אני לא השדכנית של המחלקה, ולא מזווגת פה זיווגים. זאת ההצהרה של ד"ר שילון, ומי אני שאערער על דבריה?"
"לכל מטבע יש שני צדדים," הוא אומר.
"בכל מקרה, אני מבקשת ממך את המעטפה," אני אומרת, ונעמדת מולה.
"תפני לי את הדרך," היא מרימה עליי את הקול, "בכל מקרה הרי המטופלת שלך מטפלת בעצמה, אין לה צורך בעצת רופאה צעירה כמוך."
אני שמחה שדיברתי עם הפרופסור לפני זמן לא רב.
*
"אני יכולה לגזול כמה דקות מזמנך?" שאלתי אחרי שנקשתי על דלתו, והוא הזמין אותי להכנס. הוא הסתכל עליי במבט של 'בבקשה אל תאמרי לי ששוב את צריכה ללכת.'
"יש משהו שאני רוצה לשתף אותך," התחלתי לומר.
הוא הזדקף, ומבטו היה כולו מרוכז בי.
"יש לנו מטופלת חדשה באגף הצפוני," התלבטתי איך לומר לו זאת.
"לכבוד הוא לנו לטפל בפרופסור מקנזי. היא אישה משכמה ומעלה, שתורמת רבות לעולם הרפואה." ניכר היה עליו שהוא נירגש כשהוא מדבר עליה.
"אני מרגישה צורך לשתף אותך במשהו, ומקווה שתאשר לי להמשיך לטפל בה," אמרתי. הוא הביט עליי וסידר את משקפיו שגלשו מעט על גשר אפו.
"אני מקשיב," הוא שוב היה מתוח.
"פרופסור מקנזי, היא…אימא שלי," אמרתי סוף סוף.
"איך לא ידעתי עד היום?" הוא שאל מופתע.
"רציתי לבנות את השם שלי בזכות עצמי," שיקרתי. למרות שגם לו ידעתי, לא הייתי משתפת בכך איש. "אימי לא החליפה את שם משפחתה, ואני נושאת את שמו של אבי, פרופסור אדוארד הדסון."
"אני מאד מעריך זאת. ולשאלתך, אאשר לך באופן חריג לטפל בה," הוא ינה.
"רציתי גם לשתף אותך בכך, שהעניין שלשמו הרבתי לטוס לבוסטון, הסתיים, ואין לי עוד צורך להגיע לשם."
"תודה על העדכון," הוא אומר.
*
"פרופסור מקנזי היא אימא שלי," אני אומרת ושומעת מייד את התלחששויות. "העובדה שאיש מכם לא ידע זאת, היא בגלל שרציתי לבנות את השם שלי בזכות עצמי. מנהל המחלקה שמע על כך רק היום. עכשיו אני מבקשת שתתני לי את המעטפה."
ד"ר שילון ניגשת בהפגנתיות לתחנת האחיות, ומניחה את המעטפה. "תבדקי בבקשה שאכן זו הבדיקה של פרופסור מקנזי."
"אני לא צריכה לבדוק, זאת הבדיקה היחידה שאנחנו מחכים לה," אומרת אנט, ומושיטה לי את המעטפה.
"אני מבין שנזיפה אחת לא הספיקה לך ד"ר שילון," נשמע קולו הרועם של הפרופסור.
"השאלה היא למה אתה תמיד מגן עליה," עונה ד"ר שילון בחוצפה לפרופסור.
"השאלה היא למה את תמיד מתנהגת כמו ילדה בגן, כשמדובר בד"ר הדסון."
אני ממהרת לפתוח את המעטפה, וקוראת את תוצאות הבדיקה. 'כמו שחשבתי, זה באמת מתאים לכאבים בבטן התחתונה עליהם התלוננה,' אני ממלמלת, ואומרת לאנט איזו תרופה להזמין.
"ולא חשבת אולי לבדוק לה את הרחם?" ד"ר שילון ממשיכה.
"אני לא חושבת שיש טעם לבדוק את הרחם לחולה שכרתו לה סמוך ללידתי את כל מערכת הרבייה," אני עונה לה.
"מסכנה אמך, איזה נזק עשית לה," אני רואה את פניו של הפרופסור מאדימים. אני מסמנת לו שישתוק.
"על סרטן צוואר הרחם שמעת? את רוצה שאפרט בדיוק את הממצאים, או שאספר לך שאימי כמעט הקריבה את חייה כי סירבה לבצע הפלה איתי? אני בטוחה שאת דווקא הייתי מאושרת לו לא הייתי קיימת, אבל לאושרי הגדול, אימי בריאה, ואני נולדתי לחזות בפלא הזה.
עכשיו יש לכם עוד משהו לומר לי?" אני שואלת בקור.
לשמחתי התרופה של אימא מגיעה, ואני ממהרת לתת לה אותה.
"אני חושבת שכדאי שניתן לאימא לישון כעת," אני אומרת לאבא והריסון. אני מתפלאת לראות שגם הארי הגיע.
"אימא אני אהיה במחלקה, מרחק כמה צעדים ממך. את רוצה שאבקש מאחת האחיות שתהיה לידך?" אני שואלת.
"את צודקת. אני זקוקה לשינה, אין צורך להטריח איש. את פה קרובה אליי, וזה כל מה שאני צריכה."
אני יוצאת עם אבא והאחים שלי. כולם עדיין עומדים ומדברים עם הפרופסור.
"לפני שאתם מספרים עליי עוד סיפורים, תכירו זה אבא שלי פרופסור הדסון, והאחים שלי ד"ר הריסון הדסון, וד"ר הארי הדסון, שלושתם בעלי תארים בכלכלה ומנהל עסקים, רק אני בתחום של אימי,"
אני נפרדת מהם בחיבוק, וניגשת לאנט להתעדכן במה שקורה במחלקה.
"אין לך מושג מה קרה פה. הפרופסור אמר לד"ר שילון כל מה שהוא חושב עליה, בלי מסננים, וליד כולם. הפעם היא כבר הבינה שהיא הגזימה.
ד"ר שילון ניגשת אליי. "אני רוצה להתנצל בפנייך," היא מתחילה לומר.
"תחסכי ממני את המילים. תתעסקי בשלך, ואני בשלי," אני אומרת לה בקור.
"אבל אני…" היא מנסה שוב.
"הבהרת לי היטב יש אותכם, ויש אותי. העובדה שאנחנו עובדים באותה מחלקה, לא מחייבת שיהיה קשר בינינו," אני לא מוותרת.
"בין ד"ר דוסון וביני אין כלום. אני יודעת שהוא מעוניין בך," היא אומרת.
"שיחות הנפש שאת חולקת עם ד"ר דוסון, גם אם הן בקשר אליי, לא מעניינות אותי," אני אומרת.
"איפה היינו אנט?" אני פונה אליה ומבהירה לד"ר שילון, שהשיחה בינינו נגמרה.
"אנט אני יורד לשתות קפה, אני לוקח את ד"ר הדסון איתי," הוא אליוט להפתעתי. הוא מושיט לי יד ואומר "בואי."
אלא שאז מתקבלת קריאה מד"ר פיצג'רלד שמבקש ממני להגיע להתייעצות בחדר לידה.
אני לא חושבת פעמיים, עוזבת הכל, וניגשת לחדר לידה. "אני זוכר שהיה לך מקרה דומה לפני כמה ימים, ולכן קראתי לך," אומר לי ד"ר פיצג'רלד, "אני יודע שפתרת את זה בלי ניתוח."
"מה מצב השליה? אחורית או קדמית?" אני שואלת.
"אחורית," הוא עונה לי.
"ננסה לעשות את ההיפוך, בכל מקרה אני רוצה לבדוק אותה קודם," אני אומרת.
"הילד לא התהפך," אומרת לי היולדת, "אני לא רוצה ניתוח."
"נראה מה המצב," אני אומרת לה, אבל כשאני ניגשת לבדוק את התינוק, אני מגלה שהיא מדממת.
אין ברירה, אנחנו חייבים ליילד אותו מייד," אני אומר בשקט לד"ר פיצג'רלד.
אני מתקשרת מייד לחדר ניתוח ומבקשת שייפנו לנו חדר. "תחברי אותה למחולל חמצן," אני אומרת לאחות בזמן שאני ניגשת להביא אנטיביוטיקה למקרה הצורך.
"אני ניגש להתכונן," אומר לי ד"ר פיצג'רלד, "אני לא מאמין שלא שמתי לב לדימום."
"לא יכולת, כי הדימום התחיל כשאני בדקתי אותה," אני עונה לו.
ד"ר פיצג'רלד הוא אחד הרופאים הטובים ביותר שאני מכירה. הוא פועל בקור רוח, ואני בוטחת בו.
"תודיעי לד"ר ווסטון ממחלקת ילדים שיש סיכוי שאקרא לה," הוא מבקש מהאחות.
"אם כך אני מבינה שהתינוק לא פג. באיזה שבוע היא?" אני שואלת.
"זהו, שזה לא ברור אם היא הגיעה לשבוע ארבעים, או עברה אותו. היא מתארחת אצל הוריה, ולטענתה התיק שלי עדיין לא הגיע מהרופאה שלה.
בכלל יש לי כל מיני תהיות לגבי המידע המצומצם שהיא מסרה," הוא אומר לי מהורהר, "לכן העדפתי לצרף אותך. מעכשיו כל דקה חשובה. מה את מרגישה?"
"אני אני אהיה כנה איתך, אני לא יודעת איך זה ייגמר," אני עונה.
