אני מרגיש שמשהו שונה באווירה במשרד, ואם לדייק, באווירה בחדר שלי. אני לא יכול להסביר את זה, אבל נראה לי שאנסטסיה, אני מחפש את המילה לדייק את מה שאני מרגיש…היא נראית רגועה יותר.
אני תוהה למה זה קשור. האם העובדה שליז כבר לא כאן, היא שגרמה לשינוי, או שמשהו עובר עליה באופן אישי.
נראה שבאמת יש בלק האדום משהו, ואולי זה בגלל שאני גבר, אבל אני נמשך להסתכל על אצבעותיה שנראות בעיניי כאילו הן פורטות במהירות גדולה על מיתרי המקלדת. אני מחייך לעצמי.
"הבטחת!" היא גוערת בי.
"אני כזה שקוף בעינייך?" אני עונה בלי לחשוב.
"נו באמת. מסתבר שזה נכון. גבר הוא גבר, וכשהוא רואה צבע אדום מול עיניו, הוא משול לשור שמנפנפים מולו את הבד האדום. יש לו רק מחשבה אחת בראש," היא אומרת בפנים רציניות.
"במקרה זה את טועה. אני לא מדמיין," כמובן שלא מוסיף למרות שאני גבר, "אלא מתפעל ממהירות ההקלדה שלך."
"אני מתנצלת. אני לא יודעת מה קרה לי. אני לא אמורה לדבר כך," היא אומרת וניכר עליה שהיא מתוחה.
"גם אם זה אני לא מסכים. אני שמח שאת מרגישה בנוח לומר לי הכל. אל תשכחי שהתחייבתי בפנייך לא להתייחס לצבע של ציפורנייך, ואני לא מוכן להפר את הבטחתי, בעיקר כשזה היה התנאי שלך," אני אומר לה, ורואה את המתח עוזב את שרירי פניה.
אנחנו ממשיכים לעבוד. אני מראה לה כל מה שהתחדש בזמן הקצר שלא הייתה כאן, והיא נראית מאד מרוצה מההתקדמות. אני שם לב שהיא מתייחסת לנתונים שאני אומר לה, כאילו מדובר בעסק שלה. זה מרגש אותי לראות שכך היא מתייחסת אליו, למרות שהיא לא מושפעת מהרווחים של החברה. היא לא יודעת, אבל זה עומד להשתנות.
אנחנו נכנסים לשגרת עבודה, והנוכחות שלה משרה עליי הרבה שלווה. אני מוצא עצמי חושב עליה, ואפילו מתגעגע אליה כשאני בערב לבד בדירה.
סוף השבוע מתקרב, ואני תוהה איך ארגיש בו בלעדיה. ואז מגיע הטלפון מג'ייקוב.
"היא העמידה בפניי אולטימטום, או שמתחתנים, או שנפרד," הוא אומר לי בקול מתוח.
אני לא רוצה להביע את דעתי. אני יודע מה אני הייתי עושה, אבל זה שלו. "מה אתה מתכוון לעשות?" אני שואל.
"סגרתי עם המסעדה במלון אורכידאה ניו יורק למחר בערב. יש להם מקום למאה וחמישים איש, כך שהייתי צריך לבחור בקפידה את מי אני מזמין. קניתי לה כבר את הטבעת, ומחר אני אציע לה נישואים."
אני מודה שאני בהלם. אני חושב לעצמי שאולי כחבר קרוב שלו אני צריך להזהיר אותו שיחשוב פעמיים, אבל בעודי מתלבט איך לנסח את דבריי הוא ממשיך לדבר. "אני יודע מה אתה חושב, אני לא רוצה להפסיד אותה."
"אתה מבין שנישואין זה לא משחק, זאת החלטה לכל החיים?" אני שואל לבסוף.
"אני לא יכול לחשוב עליה עם גבר אחר," הוא עונה בדיוק את מה שאני לא רוצה לשמוע. "אני מבקש שתבוא עם חליפה, הייתי מבקש ממך שתבוא עם טוקסידו, אבל אני מבין שזה מוגזם.
אני אשלח לך הזמנה בקרוב. כמובן שאני מבקש ממך שתשמור על דיסקרטיות. אין לה מושג מה עומד לקרות. אסור לי לטעות איתה. תודיע לי אם אתה בא עם בת זוג," אומר ג'ייקוב ומנתק.
אני חושב לעצמי שהוא חבר טוב שלי, ואיך זה שהוא לא יודע שאני תמיד בא לבד?
"הכל בסדר?" שואלת אנסטסיה.
"כן, זה היה חבר שלי," אני עונה עדיין שקוע במחשבות על מה שג'ייקוב אמר.
"דיברתי איתך, אבל היית בעולם אחר. אני מבינה שאתה זקוק ל…" היא מתחילה לומר.
"תבואי איתי מחר?" אני קוטע אותה.
"לאן?" היא שואלת.
"לא שמעת את השיחה?" אני לא מבין למה היא מעמידה פנים.
היא מסיטה את שיערה ומראה לי את האוזניות. "ברגע שענית לטלפון, התחברתי למוסיקה," היא אומרת.
"את משהו מיוחד," אני אומר, "חבר שלי…" אני משתתק לרגע, "מה דעתך על כך שאישה נותנת לחבר שלה אולטימטום חתונה או פרידה?"
היא מביטה בי מהורהרת. "בכנות, אני לא יודעת על מי משניהם אני מרחמת יותר," היא עונה. "זה נשמע כאילו זה לקוח מסדרת ריאליטי בטלוויזיה. אולי אני אולד סקול. בנושא הזה אני מאמינה שהצעת נישואים צריכה לבוא מהגבר, וכמובן כשהוא מבין את המשמעות שלה. הצעת נישואין היא לא משהו שזורקים סתם באוויר."
"התקשר אליי חבר טוב שלי ג'ושוע. הוא קיבל אולטימטום מהחברה שלו, והוא מרים מחר הפקה של הצעת נישואין. אני תמיד בא לבד. אני מרגיש שאני רוצה אותך איתי, תבואי?"
"למה אני?" אני שואלת.
"אני לא מסוג הגברים שמרגיש, ותסלחי לי על הביטוי, שהוא צריך אישה שתקשט לו את הזרוע, רק כדי שגברים אחרים יראו. הגזמתי בתיאור?" הוא מישיר מבטו אליי לבחון את תגובתי, אבל אני שותקת.
"אני נהנה מחברתך, ולא רוצה להיות באירוע לבדי. אני מבטיח לך שלא אעזוב אותך לבד," הוא אומר, כאילו שכבר הסכמתי. "הוא ישלח לי הזמנה בקרוב, ואדע את כל הפרטים."
ואכן, תוך דקות הוא מקבל הודעה ובה ההזמנה. הוא פותח אותה ומראה לי. "כך זה נהוג בחברה שלך?" אני שואלת, ומנסה לא להראות מה אני חושבת על כל האירוע הזה.
"אם את שואלת האם זה הטעם שלי? ממש לא," הוא עונה.
"אני שמחה לשמוע. אני חושבת שהצעת נישואין היא משהו בינו לבינה, אירוע אינטימי. אתה יודע שהמסעדה הזאת יכולה להכיל מעל מאה איש? הוא הזמין את כל העיר?" אני לא מתאפקת ואומרת.
הוא צוחק. "הוא אמר לי שכיוון שאין מקום לכולם, הוא יצטרך לשקול בכובד ראש את מי להזמין."
“אני מרגישה לא בנוח לבוא," אני עונה לו ברצינות, "אני אקח מקום של אחד המכובדים."
הצחוק שלו רק מתגבר. "אני שמח שאת באה. אני נדרש לבוא עם חליפה, יש לך מה ללבוש לאירוע השנה?"
“חליפה או טוקסידו?" אני שואלת, מתאפקת לא לחייך.
"שלא תחשבי שהוא לא רמז על כך. אני אלבש חליפה שלושה חלקים בצבע שחור," אני כבר מבין למה היא שואלת.
"אם כך אלבש את אחת משמלות הנשף השחורות שלי," אני עונה. אני יודעת בדיוק איזו מהן אלבש. אמנם הוא אמר שהוא לא מבקש שאבוא כדי לשוויץ בי, אבל אני בהחלט מתכוונת לגרום לו להיות גאה בי.
"שמלות נשף…נשמע מעניין. אני יודע שאת לא כזאת," הוא אומר.
"רק מה אני אעשה עם הלק האדום?" אני שואלת, "אל תדאג, אני לא מתכוונת להופיע איתו לעיני כולם. עוד ידברו עליך בגללי."
"אני בטוח שידברו עליי. זאת תהיה הפתעה לכולם לראות אותי בא איתך," הוא עונה ברצינות.
ואז נכנסת עוד הודעה, שגורמת לו להשתתק. 'אתה לא רציני,' הוא ממלמל, 'מה אני אמור לעשות עם זה.'
הוא מניח לפניי את הטלפון שלו.
ג'ושוע סמית':
הזמנתי ארבעה חדרים לסוף השבוע.
תביא בגד ים.
אם היא תאמר כן, נחגוג,
אם לא, אולי אטביע את עצמי בבריכה.
'הוא לא שפוי,' הוא ממלמל שוב לעצמו. "אני מבטיח לך שאני לא כזה. כלומר, אף פעם לא הייתי במצב שחשבתי להציע למישהי נישואין, ואני לא יכול לדמיין אם ואיך זה יקרה."
"אני מאמינה שבני זוג צריכים להתאים את כל מה שקשור בהחלטה להתחתן, למי שהם. אתה יודע שהייתי נשואה. כשרק הכרתי אותו לא היה לי מושג שהוא בא ממשפחה כל כך עשירה. אחרי ארבעה חודשים החלטנו שאין עוד טעם שנגור בנפרד, כיוון שהיינו מבלים יחד עד השעות הקטנות של הלילה.
כאשר הגעתי לביתו בפעם הראשונה הייתי בהלם. הוא גר בבית ענק, עם חצר עצומה, ובריכת שחיה", כשאני נזכרת במה שקרה בבריכה, אני מתקשה להמשיך לדבר.
"אני מבין שקשה לך לדבר על נישואייך, זה בסדר, את לא חייבת להמשיך," הוא אומר ואני רואה מבט בעיניו שלא ראיתי עד היום. כאילו משהו התרכך בו.
"אסור לי לשכוח שאתה הבוס שלי," אני ממלמלת, "ואני לא צריכה להיכנס איתך לשיחות עומק כאלה."
"בבקשה אל תלכי לשם, אל תסתגרי מפניי, אנחנו כבר לא שם," הוא אומר לי להפתעתי.
'אז לא דמיינתי שמשהו בינינו השתנה,' אני חושבת לעצמי. מה אני מרגישה לגביי זה? לזה אין לי עדיין תשובה.
"אני מקווה שאת מאמינה לי שלא ידעתי על התוכנית שלו להישאר במלון לסוף שבוע? זה מדהים בעיניי איך חתן מיועד חושב שעל חבריו להוציא אלפי דולרים, עוד לפני שהגענו למסיבת הרווקות שלו, שמי יודע מה הוא יתכנן לקראתה, ולחתונה.
כשאתה מוזמן לחתונה אתה בוחר כמה כסף אתה רוצה לתת לזוג הצעיר. שלא תביני לא נכון, אני תמיד נותן סכומים מאד נדיבים, זה לא העניין. אבל לכפות על חבריו, הוצאה כזאת על הצעת נישואין?"
ואז מגיעה ההודעה השלישית.
"הוא הוא מבקש שאממן עבור כולם את השהיה במלון. מסתבר שכולם רוצים לבוא, אבל אין באפשרותם לשלם סכומים כאלה על סוף השבוע," הוא מביט עליי, "אני מגזים לדעתך שזה מפריע לי?"
"אין לי מושג מאיזו משפחה אתה בא, וזה באמת לא קשור לעניין. אני רואה כמה קשה אתה עובד עבור הכסף שאתה מרוויח." אני שמה לב שמשהו בו משתנה, הלסתות שלו ננעלות, והמבט שלו מרוחק.
"אני חושבת שזאת חוצפה מצידו לבקש ממך את זה, ולא משנה אם יש לך יותר כסף מכולם," אני אומרת ורואה שהוא עדיין מתוח.
"אם זה גורם לך למתח, אז אל תסכים," אני מנסה להרגיע אותו.
"זה לא קשור אליו. זה קשור ל…" הוא משתתק, "אני לא יודע איך תסתכלי עליי אחרי שאומר לך את האמת."
"אתה נשוי?" אני שואלת.
"ברור שלא!" הוא יורה מייד.
"אתה רוצה ללכת, ולהנות עם חבריך?" אני שואלת.
"אני אוהב אותם," הוא עונה לי ומסתכל עליי במבט שמראה לי שהוא רוצה לדבר אבל מאופק.
"אם כך אל תשכח לארוז את בגד הים, אולי אפילו שניים," אני אומרת.
"ואת?" הוא שואל.
"אתה הרי יודע שאני מצטלמת עם בגדי ים עבור מיו מילאן, כך שכאלה לא חסר לי."
המתח מפניו נעלם. "אז לא הפחדתי אותך?" הוא שואל.
"לכל אחד מאתנו יש בפנים סודות שהוא לא מראה לכולם, רק לאנשים שהוא מרגיש קרוב אליהם. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתו," אני אומרת.
"אני לא יכול לדמיין דבר אחד אצלך, שהוא כזה," הוא אומר.
"מקודם אמרת לי משהו שגרם לי לקפוא, אני עשיתי אותו דבר לך. יש לנו סוף שבוע שלם להיות ביחד. אני מניחה שלא כל הזמן נהיה מוקפים בחברים שלך. אני מאמינה שנוכל לדעת אם להסיר אבני חומה, ולשתף בדברים שלא כל אחד יודע עלינו," אני אומרת.
"איך את רוצה שאציג אותך?" הוא מפתיע אותי.
"כשתהיה שם, תדע," אני עונה לו, כיוון שאני לא יודעת מה לענות על שאלה כזאת, כשם אני לא מאמינה שהסכמתי בכלל ללכת איתו, ועוד לסוף שבוע שלם!
אנחנו מסיימים את יום העבודה, ולא מדברים יותר על האירוע. כשאנחנו נפרדים הוא מבקש ממני שאביא את התיק שלי איתי למשרד. "אנחנו נסע אחרי העבודה ישר לבית המלון. אני חושב שאולי נסיים מוקדם. את החדר נקבל כבר בשלוש.
מסתבר שג'ושוע הזמין סוויטות. כי הרי אי אפשר להזמין רק חדר רגיל. יש בה מיטת קינגסייז, אבל גם ספה בסלון.
אני מבטיח לך לשמור על הגבולות. אני לא הזמנתי אותך, כדי … את מבינה, נכון?"
" אני יודעת," אני עונה לו.
שוב הגבולות ביננו מטשטשים. הוא משאיר אותי מבולבלת. הוא מתקרב עד כדי נגיעה, ומתרחק שוב.
אני מחליטה לתת לדברים להתגלגל בטבעיות. מה שיקרה, יקרה.
אז הזמנתי את אנסטסיה לבוא איתי. הרגשתי שאני רוצה אותה איתי.
כל האירוע ההזוי הזה מכניס בי חוסר שקט. הכל נראה לי צבוע ולא אמיתי. הרי הבחירה בהצעת נישואין באה לאחר שהוצמד אקדח לראשו.
עם זאת, אני יודע שאני חייב להיות שם בשבילו, גם אם אני חושב שהוא עושה טעות. ולא רק, אלא שאצטרך להפגין מצב רוח עליז. אני יודע שרק אנסטסיה תוכל להרגיע אותי.
הודעתי לה שלא אעבור את הגבול איתה. היה לי חשוב שתדע שאני לא מזמין אותה כדי לנצל את ההזדמנות לכבוש אותה במיטה. אני כבר מכיר בזה שיש לי משיכה אדירה אליה, ולכן עליי לרסן את עצמי.
ככל שמתקרב הזמן, ג'ושוע מעצבן אותי יותר ויותר. זה דבר אחד לבקש ממני לשלם על ארוחה במסעדה, מה שהפך כבר משום מה לשיגרה, אבל לבקש ממני לשלם על סוויטות במלון יקר כאורכידאה ניו יורק זה כבר עובר כל גבול.
אז מסתבר שבזה זה לא נגמר. "אני מזכיר לך שצריך גם לשלם על החניה. יש כאלה שיבואו עם שני רכבים, כך שתקח זאת בחשבון."
"אני שמח בשבילך שאתה מתרגש, אבל זה די מעליב שאתה בעצם רוצה אותי שם כדי שאממן לך אירוע, שהוא אפילו לא מסיבת רווקים או חתונה," אני אומר לו.
"אין לך משפחה, אתה רווק, מה יש לך לעשות עם כל הכסף שאתה מרוויח," הוא מסנן בכעס לעברי.
הוא נוגע בנקודה הכי רגישה וכואבת שלי, מה שמעורר בי כעס. כחבר טוב, הוא אמור לדעת זאת.
"אני מבין אם כך שאין לי מה להגיע מחר, כיוון שאני לא מתכוון לממן אף אחד," אני אומר ורוצה כבר לסיים את השיחה. אני יודע שאני מסתכן בכך שלא אבלה את סוף השבוע עם אנסטסיה, אבל אני חייב פעם אחת לשים קץ לניצול הזה.
"אבל אני רוצה אותך שם. אני זקוק לך," אני שומע את הייאוש בקולו.
"העובדה שאין לי משפחה, היא לא סיבה לממן אחרים," אני עונה בתקיפות.
זה לא יהיה לנצח, שאהיה נטול משפחה, אני רוצה לומר לו, וכבר מבין שהלב שלי הולך ונכבש.
אני מתקשר לאנסטסיה. "קול מדבר," אני אומר כיוון שהמספר שלי חסוי. פתאום אני קולט שאני מציג את עצמי בכינוי החיבה שלי.
"היי קול, אתה נשמע נסער," היא עונה לי. אני שמח שהיא זורמת איתי.
"תגידי לי אם אני אנוכי, וחסר לב," אני אומר ומספר לה על השיחה עם ג'ושוע.
"אני לא מכירה אותו, ואני מבינה שהוא מתרגש וחושש ממחר, אבל זה לא הוגן לבקש ממך לממן אירוע שלו. ומה יהיה כשיתחתן, גם את זה תצטרך לממן?
ולא קול, אין לזה קשר אם באת ממשפחה עשירה, או שאת הכסף הרווחת בעצמך. זה שלך, ולא של אף אחד אחר בעולם, אלא אם אתה תבחר לחלוק אותו איתו..
אז אם שאלת אם אתה אנוכי, התשובה היא שהוא סוחט אותך בלי חשבון. אם מערכת היחסים ביניכם תלויה בכך שתממן את ההנאות שלו בחיים, אז לא הייתי קוראת לזה חברות.
אם אתה רוצה ללכת לחגוג איתו מחר, להיפגש עם חבריך, אני לא רואה סיבה שלא תעשה זאת. רק שיהיה להם ברור, שהפעם אתה לא מממן אותם, ואם בגלל זה לא ירצו איך קשר, אז למדת מי הם חבריך."
"הוא ביקש שבכל זאת אבוא. הוא זקוק שאתמוך בו," אני אומר לה, "איזה גבר זקוק לתמיכה כדי להציע לאהובתו נישואין?"
"ומה אתה רוצה?" היא שואלת.
אני רוצה לענות לה שאני רוצה להיות איתה, אבל מפחד שהיא עדיין לא מוכנה שאחצה את הגבול.
"אני אשלח הודעה לעובדים שמחר נסגור את המשרד בשתיים, לרגל אירוע משפחתי. החלטתי שעדיף שנסע במונית. תסעי הביתה ואבוא לאסוף אותך. נשמע לך?"
"כבר ארזתי את התיק, כך שאהיה מוכנה," היא אומרת ואני נושם לרווחה.
