אני יוצא מדעתי. אליזבת לקחה יום חופש במפתיע, אחרי שנעדרה יום קודם לכמה שעות באמצע היום. כולם שואלים עליה היום, ולאף אחד אין תשובה היכן היא.
"לפעמים גם לרופאים יש עניינים דחופים לטפל בהם," עונה הפרופסור כשנשאל עליה.
"אני שונאת את הסודיות סביב ד"ר הדסון," אומרת ד"ר שילון בקול רם.
"דווקא חשבתי שהעובדה שד"ר הדסון לא כאן היום משמחת אותך. אין מי שיתחרה איתך על תשומת ליבו של ד"ר דוסון, לא שד"ר הדסון מתחרה עליו," עוקצת אותה אנט.
"נו באמת," היא עונה לה בזלזול, "היא בכלל לא מתחרה ראויה."
"אני באמת לא מבינה מה היא עשתה לך שהפכת כך את עורך. פעם היא הייתה החברה הכי טובה שלך," אנט לא מרפה ממנה. .
"זאת בעיה שלך," אומרת ד"ר שילון, "ובכלל, לא ברור לי למה את מדברת עליה כל כך הרבה. יש לך הרבה עבודה לעשות."
"מה שתאמרי ד"ר שילון. אני רק אציין שזו את שהזכרת את שמה ראשונה," אומרת אנט ושוקעת בעבודה.
"איזה שיחה מעניינת," אני לא מתאפק, " בעיקר הקטע של התחרות עליי. מי לדעתך מנצחת?"
"אני לא יכולה לדבר בשמה של ד"ר הדסון," היא עונה נבוכה.
"ובכל זאת?" אני מתגרה בה.
"אם יורשה לי לומר, אתה ידוע כאחד שלא מנהל מערכות יחסים בבית החולים," היא עונה ברצינות.
אין ספק היעדרותה של אליזבת מורגשת. האווירה רגועה יותר כשהיא כאן, שלא לדבר על כך שד"ר שילון נעשתה לאחרונה מאד רעשנית משום מה. אני משער שיש לכך קשר לעובדה שאליזבת פרשה מהוועדה להפסקת הריון.
כל כך ניסיתי להפסיק לחשוב על אליזבת, אבל הכל חוזר אליי בעצמה. אני מרגיש בגוף את הגעגוע אליה.
דווקא היום חדר הלידה עסוק מאד, ואני שמח על כך. אני מסיים את יום העבודה ויוצא להיפגש עם חברים בבר .
אני מודה על כך שלא נסחפתי בשתיה, למרות שמאד רציתי, כיוון שאני מקבל קריאה להגיע דחוף לחדר לידה.
אני מביט במהירות על לוח התורנויות. אני שמח שד"ר שילון לא כאן, ומתאכזב שגם לא אליזבת.
יום חדש מפציע
עליי להתחיל במשמרת הבוקר. אנחנו עורכים את סיור הבוקר, והפרופסור מבקש לדבר איתנו בחדר הישיבות.
אנט מודיעה לפרופסור שהטיסה של אליזבת נחתה באיחור של שעה, וכי היא בדרך לבית החולים. ד"ר שילון מעקמת את פרצופה, אבל המבט שאני שולח לעברה, גורם לה לשתוק. אני רוצה לומר לה שאין לה סיכוי לכבוש אותי. שלא לדבר על כך שמי שמעניינת אותי זו רק אליזבת.
אני תוהה מה גורם לאימא להתקשר. ברור לי שזה לא עניין פרטי, כיוון שהיא מתקשרת לטלפון של המחלקה.
“ד"ר הדסון מדברת," אני עונה לטלפון.
"רציתי לשתף אותך שהמטופל שלך אישר את התחלת הטיפול, והוא יקבל את המנה הראשון מחר. את רוצה אני לספר לי משהו?"
"אני כעת בתחילת משמרת, אני אטפל בכך מאוחר יותר," אני עונה לה.
"אני מבינה שאת לא לבד," אומר אימא, "תאכלי איתנו ארוחת ערב?"
"אני מסכימה שזה רעיון מעולה פרופסור מקנזי. אני מבקשת שתעדכני אותי בקשר לבוסטון, רק מבקשת לא להיות מכותבת במיילים," אני אומרת לה.
"אוהבת אותך ילדה שלי," אומרת אימא.
"גם אני, מאד." כמה קשה לי לקמץ במילים, כשיש לי כל כך הרבה לספר לה. לראשונה בחיי אני מרגישה שיש מי שיקשיב לי, וזה ממלא אותי אושר גדול.
כשאני מסיימת את השיחה איתה, ורוצה לקרוא את התיק של מיסיס בלו, מתקבלת התראת מסרון, אני מעיפה מבט לראות מי השולח.
ברוק פורסייט:
את כזאת צבועה!!!
אני המומה!! לא מאמינה שלא ראיתי את פרצופך האמיתי כל השנים.
שמעתי ששון מתחיל לקבל תרופה ביולוגית,
פתאום חשוב לו להילחם על חייו.
אני גם יודעת שהוא ביקש שיעבירו אותו
לבית החולים הר סיני בניו יורק.
מעניין מאד למה.
אני רותחת!
אליזבת הדסון:
תזכירי לי מה עשיתי אתמול?
ניזכרתי, הייתי בחתונה שלך ושל שון.
אם יש לך שאלות, תפני אותם לבעלך,
אין לי קשר לזוגיות שלכם.
אני מתקשה להבין למה את כועסת
שהוא החליט לצאת למאבק על חייו,
זה לא מה שחלמת שיקרה?
אין לי כוונה לספר לה שאני יודעת.
ברוק עונה מייד.
ברוק פורסייט:
הוא לא בעלי!
ביקשתי ממנו להתגרש.
אליזבת הדסון:
אני באמת לא מבינה אותך,
אבל אלה החיים שלך,
ותעשי איתם מה שאת רוצה.
אני שולחת את ההודעה, ומרגישה שאני נחנקת מכל האווירה הרעילה הזאת. 'מעניין מה אימא תגיד על זה,' אני חושבת לעצמי.
אני עומדת לכבות את הטלפון, כאשר אני מופתעת לראות את הסימן של משחקי הבקבוק. אני לוקחת את התיק של מיסיס בלו, מתרחקת מתחנת האחיות, נעמדת מול חדרה, ופותחת את האפליקציה.
כובש העמקים: אני מתנצל על התשובה המאוחרת. ראיתי את ההודעה שלך רק כעת.
כובש העמקים: המילים שלך מאירות לי את היום, בעיקר כשאני מוצא עצמי מתגעגע אליה.
כובש העמקים: ניפגש הלילה? מצפה לשמוע ממך מתוקה.
אני לא מתאפקת וחיוך גדול מאיר את פניי. ד"ר דוסון מגניב מבטו אליי.
פריחת הדובדבן: יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. היממה האחרונה עלתה על כל דימיון, וחשבתי עליך המון.
אני קוראת את ההודעה שרשמתי ומוחקת אותה מייד.
פריחת הדובדבן: נפגש בשעה הקבועה?
אני שולחת את ההודעה, ומייד רואה את ד"ר דוסון מוציא את הטלפון שלו, וקורא הודעה שמעלה חיוך על פניו.
'זה לא יכול להיות!' אני נלחצת.
אבל כאשר שאני רואה אותו מקליד במהירות משהו, ומיד מתקבלת אצלי התראה על כניסת הודעה, אני מתחילה לחשוב שתחושת הבטן שלי הייתה נכון. אני נכנסת לראות שאכן ההודעה היא מכובש העמקים.
אני מבינה שעליי להעמיד פנים שאני קוראת משהו אחר. אני פותחת הודעה שהגיע אליי מהמעבדה, וניגשת לתחנת האחיות שם עומד ד"ר דוסון.
אם הייתי צריכה הוכחה נוספת שזה הוא, אני מספיקה לראות את הסמל של משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק, לפני שהוא סוגר את האפליקציה.
"תראי לי את התיק של גברת לוינשטיין. משהו לא מסתדר לי עם דו"ח המעבדה שנשלח אליי," אני אומרת ומעמידה פנים שה מה שמעסיק אותי
אני לוקחת את התיק וקוראת אותו. "בדיוק מה שחשבתי," אני אומרת.
"הכל בסדר?" שואלת אותי ד"ר שילון.
"כן, בטח," אני עונה, "אני כבר חוזרת."
אני עומדת לצאת מהמחלקה כאשר הטלפון מצלצל בתחנת האחיות. "ביקשו שתרדי מייד למיון," אומרת לי אנט.
אני מנצלת את הזמן שאני יורדת למיון ושולחת הודעה לכובש העמקים.
פריחת הדובדבן: אתה יודע מי אני?
הוא עונה מיד.
כובש העמקים: אני רק יודע מי הייתי רוצה שתהיי, אבל לא, אני לא יודע.
שום דבר לא מכין אותי לראות את אבא במיון. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת בחשש.
"אימא התעלפה," הוא בהחלט נשמע מודאג.
"איפה זה קרה?" אני משתדלת להתאפס ולשאול עניינית, למרות שהבטן שלי מתהפכת. רק עכשיו נודעה לי האמת. אני לא מוכנה שיקרה לה משהו.
"היא הייתה בעבודה, והתקשרה אליי שיש לה כאבים חזקים בבטן התחתונה. כשהגעתי היא כבר הייתה מעולפת," הוא אומר.
"היו לכך סימנים מקדימים? משהו שהיא אכלה, היא התלוננה על משהו בלילה?" אני מנסה לחשוב מה זה יכול להיות.
"ד"ר הדסון. אני משער שמדובר בבעיה במערכת הרביה. אני רוצה לשלוח אותה לMRI" אומר הרופא בחדר המיון.
"אין צורך. מערכת הרביה שלה הוסרה לפני יותר מעשרים שנה," אני עונה .
"את מדברת בכזה ביטחון," הוא אומר לא מרוצה.
"אני מדברת מידיעה. היא עברה כריתה מלאה, אחרי שחלתה בסרטן צוואר הרחם."
"נתתם לה משככי כאבים?" אני שואלת ונדהמת לראות שאפילו לא חיברו אותה לעירוי.
אני מתלבטת האם לומר לו שהיא אימא שלי, או לטפל בה בעצמי.
"שלחת כבר בדיקות למעבדה?" אני שואלת.
"תכננתי לשלוח אותה כפי שאמרתי לך לסריקה," הוא עונה בחוסר רצון.
"אני לוקחת על עצמי לטפל בה," אני אומרת.
"מאמי אני פה," אני לוחשת לה והיא פוקחת בקושי עיניים. הכאב נשקף מעיניה.
"את יכולה לתאר לי מה את מרגישה, "אני אומרת בזמן שאני מחברת לה עירוי. "הרגשת צורך דחוף ללכת לשירותים ביממה האחרונה?" אני שואלת.
"עכשיו כשאת שואלת," מתערב אבא בשיחה, "אימא באמת התלוננה על כך."
"אני אקח ממנה דגימות דם. אני חושבת שיש לה דלקת שתן חריפה, אבל כיוון שהד"ר הנכבד החליט שזאת בעיה גניקולוגית, זה יאפשר לי לקחת אותה למחלקה שלי, ליחידה המיוחדת, בלי הרבה שאלות."
ובכל זאת אני נותנת הוראה לאחות איזה בדיקות לעשות, רק למקרה ויתגלה הקשר בינינו, שכן כבת משפחה אני מנועה מלטפל בה.
אחרי שאני רואה שמשככי הכאבים מתחילים להשפיע, ומוודאת שהמבחנות נשלחו למעבדה, אני מבקשת מאבא שישאר איתה. "אני הולכת לארגן לאימא חדר באגף הצפוני במחלקת הנשים. זהו אגף פרטי, כך שתוכל לשהות איתה אם תרצה," אני אומרת.
"אני אראה אותך במחלקה שלי," אני אומרת לאימא, מנשקת אותה על מצחה, ועולה למחלקה.
אני עומדת להכנס לאגף הצפוני, כאשר ד"ר מרלין מתקרבת אליי.
"כן מרלין," אני שואלת בצפייה.
היא מסמנת לי בראשה שהיא רוצה לדבר איתי. אני מקישה את הקוד, ודלתות האגף נפתחות.
"איזה שקט," היא קוראת בהתפעלות. "אני לא רוצה להישמע חטטנית, אבל אני מתקשה להבין מה קורה."
"למה את מתכוונת," אני שואלת וממשיכה ללכת לכיוון המשרד שלי.
"לא שמת לב שד"ר שילון מתנהגת מוזר?" היא שואלת.
כיוון שאני לא בטוחה האם גם היא נגדי פתאום, אני מעדיפה לשקול את מילותיי. "באמת?" אני מעמידה פנים שאני מופתעת מדבריה.
"ברגע שיצאת מהוועדה להפסקת היריון, היא החליטה שד"ר דוסון מאוהב בה. וכיוון שאת לא היגבת, זה עודד אותה גם לנסות להשתלט על האגף הצפוני," היא מביעה את דעתה.
אני עדיין לא משוכנעת שאני יכולה לומר לה מה אני מרגישה. ויכול להיות שאני חושדת בה סתם. המבחן שלה יהיה אם תכנס לעניינים אישיים כמו לאן נעלמתי ביומיים האחרונים.
"זה ברור שד"ר דוסון לא מעוניין בה. הוא ממש מתעלם מניסיונותיה להראות שיש ביניהם קשר אישי," היא לא מרפה.
"אני עזבתי את הוועדה, כיוון שהפרופסור הטיל עליי לטפל במקרים מיוחדים, כמו מקרים של אלימות מינית. אני יודעת שד"ר שילון ראתה זאת בעין לא יפה, ולכן כדי למנוע אווירה לא נעימה ביקשתי מהפרופסור שישקול להחזיר אותי למקצוע שאני הכי אוהבת, וזה חדר הלידה."
"אבל למה נכנעת לה?" היא מתרעמת.
"אני לא רואה בזה כניעה. אמרתי לך, אני מעדיפה את חדר הלידה על כל תחום אחר כרופאת נשים," היא ממשיכה בקו שלי, "אני מקווה שזה יאושר לי בקרוב."
"אני אשים את כל הקלפים על השולחן. ד"ר שילון התחילה להתעמר בכל הרופאים כאן. למה היא חושבת שהיא יותר טובה מכולם פה?" היא נשמעת ממש כועסת.
"אם יש לך בעיה ספציפית, אני מציעה שתדברי עם הפרופסור," אני מציעה לה.
"למה שאת לא תדברי?" היא מביטה עליי בתחינה.
"כיוון שלי אין טענות כלפיה," אני עונה באדישות.
"אבל היא שיחררה שתי מטופלות שלך, רק בגלל שהן שלך. את יודעת שהן שוחררו מוקדם מידי," היא מנסה לדבר אל ההיגיון שלי.
"אם לא שמת לב, הפרופסור יודע כל מה שנעשה במחלקה. אם הוא יחשוב לנכון שהיא טעתה, הוא יפנה אליה בעצמו. אין טעם שתאמרי לו דבר," אני מצננת את הרצון שלה להתלונן על ד"ר שילון.
"וכעת תסלחי לי, אני עומדת לקבל לכאן מטופלת. בדקתי אותה במיון, והיא אמורה להגיע לכאן בקרוב."
אני קוראת לאנט ומבקשת ממנה שתדאג שהחדר עבור אימא יהיה מוכן. כמובן שאני לא מגלה לה את זהותה.
אני ניגשת לתחנת האחיות ומתקשר למעבדה. "מדברת ד"ר הדסון, יש לכם כבר את תוצאות בדיקות הדם?"
העובדת במעבדה מתחילה להקריא לי את הנתונים, ואני רושמת אותם על נייר.
כאשר אני מסיימת, נפתחות הדלתות ואימא מגיעה למחלקה. האח מגיש לי את התיק שלה, ואני מעדכנת את תוצאות הבדיקות.
"את נראית יותר מאוששת. לא רציתי להטריד אותך בשאלות, נראית לי לא כל כך מרוכזת. יש לך רגישות לתרופות?" אני שואלת עניינית.
"לא," היא עונה ומביטה בי באהבה.
אני מגישה לה את הנייר עליו רשומות התוצאות. "נראה שהאבחון היה נכון, רק שיש תוצאה אחת שעליה לחכות לה, והיא בעצם תקבע את סוג האנטיביוטיקה שתינתן לך. יש משהו שאת מייעצת לי לתת לך פרט למשככי הכאבים?"
"את שומעת את עצמך?" מתפרצת ד"ר שילון, "ראיתם איזה הזויה היא." היא אומרת ומסתכלת על הרופאים שעומדים ומקשיבים לשיחה.
"יש משהו אחד שאני עושה שלא הזוי בעינייך? רק לפני דקות אחדות יעצתי כאן למישהו שאם יש לו בעיה, הכתובת היא הפרופסור. אני מבינה שאת מנסה להציג אותי כמטומטמת. יש לי גם השערה את מי את מנסה להרשים. תני לי להאיר את עינייך," אני מתחילה לומר.
אבל היא קוטעת אותי. "את?! להאיר את עיניי? אין משהו אחד שאת יכולה לומר שיפתיע אותי, אולי כן, ולא לחיוב."
"מדוע הפכת את עורך. מה עשיתי לך שאת שונאת אותי כל כך פתאום? אל תעני לי זה ממש לא מעניין אותי.
בכל מקרה אם יש מישהי שיכולה לייעץ לי לגבי תרופות, זאת היא," אני אומרת.
"מעניין מה היא יודעת על תרופות מעבר לטיילנול," מגחכת ד"ר שילון.
"ואני המטומטמת," אני אומרת.
"אני מצטערת פרופסור על ההצגה שאת נאלצת לראות. ואולי דווקא טוב שהיא נעשתה לעינייך," אני מחייכת.
אימא נוקטת בשמה של תרופה, ואני מבקשת מאנט שתשיג לי אותה.
"אין לי מילים. הרופאה שואלת את החולה איזה תרופה לתת לה," אומר ד"ר שילון בבוז.
"בואי נדייק ד"ר שילון. הרופאה שואלת את פרופסור מקנזי, נשיאת המכון הבינלאומי למחקר תרופות, מה היא מציעה לתת לה," אני אומרת.
"הכנתי לה את החדר שלך," אני אומרת לאח, ופונה לעבר האגף הצפוני.
אני שומעת שמתלחששים מאחורי גבי. "אתם מוזמנים להסתכל במנועי החיפוש, אם אני דוברת אמת או לא."
"תאמרי להם," אומרת אימא בשקט.
"את בטוחה?" אני שואלת.
"כן. אני מאד גאה בך," היא אומרת.
"אני מעדיפה שלא," אני עונה לה, "עוד ימנעו ממני לטפל בך."
"את צודקת, לא חשבתי על זה," אומרת אימא.
האח מוביל את אימא לחדר שאני מראה לו, והדלתות עומדות להסגר מאחורינו.
"כנסי למשרדי ד"ר שילון," אני שומעת את הפרופסור אומר, "יש לי כמה דברים לומר לך,"
אני מרגישה הקלה שאני עם אימא לבד. "כל הסימנים מראים שיש לך דלקת חריפה במערכת השתן," אני חוזרת על האבחנה, "עכשיו תסבירי לי על התרופה שביקשת שאזמין לך."
אני תוהה למה היה חשוב לברוק להתחתן איתי. יש לי הרגשה שהיא ידעה שהיא עקרה, והכל היה משחק. אני אומר זאת כיוון שאני יודע בברור שזה נאמר לה על ידי בנק הזרע, וכשהיא בא אליי היא לא נראתה נסערת.
"אני עומד למות," אני אומר לה, "למה היה לך חשוב להתחתן איתי, כשאת יודעת שבעצם כבר מזמן אין בינינו כלום?"
זה מדהים איך שנים של זוגיות עם ברוק לא לימדו אותי, שלא ידעתי מה זאת אהבת אמת. עכשיו אני מרגיש אותה במלוא העוצמה כלפי אישה אחרת.
"אתה אוהב אותה," היא יורה לעברי.
"מה הקשר בינה לבין מה שקורה ביננו שנים. ובכלל, היא הרי לא כאן, אז למה את חושבת שזה המצב?" אני עונה לה.
"אני רוצה להתגרש," היא אומרת.
"קודם תעני לי למה רצית להתחתן איתי," אני עונה לה.
