העיניים שלה מלאות עצב, מה שגורם לי לרצות לחבק אותה ולהעלים ממנה את הכאב.
"היום חוויתי את הפעם הראשונה שלי," היא אומרת חנוקה.
"אני מקשיב לך," אני אומר ומתאפק לא לשלוח יד, ולהסיט קווצת שיער שמכסה את פניה.
"זאת פעם ראשונה שנוכחתי בהכרזה על תום חייו של ילד. זה הופך לי את הבטן," היא אומרת, "אני מניחה שלומדים לחיות עם זה. בסופו של דבר החיים של אדם אחר לא תמיד בידינו, אבל עכשיו זה כואב."
"אני יודע מה את מרגישה. זה רק מראה שיש לך לב שמרגיש, לא לב של אבן," אני אומר לה.
"אני לא נושמת," היא אומרת, ואני רואה שקשה לה.
"שימי את ראשך כאן," אני אומר ומניח את ידי על ליבי, "תקשיבי לקצב ליבי, הוא יעזור לך לנשום."
היא נענית, ומניחה את ראשה על חזי. אני עוטף אותה בזרועותיי. המגע שלה עליי, רק מגביר את פעימות ליבי. אמנם אני מורה לה לנשום ולנשוף את האוויר מריאותיה, אבל בו בזמן, אני מנסה להרגיע את הלב שלי.
"הלב שלך משתולל," היא מחייכת.
"הוא מתרגש ממך," אני עונה לה.
"בסוף זו אני שארגיע אותך," היא אומרת ומתכרבלת בין זרועותיי. אנחנו עומדים חבוקים דקה ארוכה.
"אני אזמין לנו קפה וכריך. מה מתחשק לך לאכול?" אני שואל. אני מנחש שהיא תאמר שהיא לא מסוגלת לאכול, וזאת בדיוק הסיבה שאני אומר לה זאת.
"תבחר אתה, אני לא מסוגלת לחשוב," היא עונה וניגשת להתיישב, "בנג'י כבר ידע."
בנג'י מחייך. הוא מכין לשנינו קפה, "אני אכין לכם כריך עם אבוקדו וירקות שתחלקו, מתאים לך?" הוא שואל.
" אני סומך עליך," אני עונה לו. אני קונה אצלו קפה כבר תקופה ארוכה, אבל זו הפעם הראשונה שאני באמת רואה אותו כאדם.
אני מבחין שהיא עדיין עצובה. "אין עצב ששוקולד מתוק לא יכול להפיג," אני קובע, "בואי נבחר לך שוקולד."
היא מצטרפת אליי, ואנחנו הולכים זה לצד זו לחנות המתנות.
"תצחק עליי, אבל בא לי…ביצת הפתעה," היא אומרת אחרי שעיניה סוקרות את המדפים.
אני מביט עליה משועשע. פרט לשמה, ריילי, אין לי שמץ של מושג מי היא. אני מנסה ללא הצלחה לנחש את גילה, והבחירה שלה כעת, מקשה עליי עוד יותר.
"יש לזה ריח של זיכרון ילדות," היא אומרת מבויישת, ואני תוהה איך הייתה ילדותה.
*
"אתה צריך להודות על כל רגע," אמרה לי פעם אימי, "לא כל אחד נולד עם כפית זהב בפה סקיילר." ואני תהיתי האם תינוק שאכל מכפית 'רגילה' פחות מאושר ממני, פחות מוכשר ממני, או שחי חיי מסכנות.
למרות שהמעגל החברתי של הוריי כלל, מן הסתם, אנשים שגדלו בעושר כמוני, לא בחרתי את חבריי לפי אותה אמת מידה.
היום אני יודע שלא מעט אנשים, ובעיקר נשים, מודדים אותי לפי שם משפחתי, מה שדי מעציב אותי.
'האם זה כל מה שאני, אין לי דבר בזכות מי שאני?'
אני מרגיש שהיא שונה מהם.
*
"אם כך ניקח שניים," אני אומר, "תני לי להיזכר מתי אכלתי פעם אחרונה ביצת הפתעה."
"אתה לא כזה זקן," היא צוחקת.
"אולי יחסית אלייך אני כן," אני מנסה שתאמר לי את גילה.
"זה קורה לי הרבה. המראה שלי מטעה. מצד שני אתה לא נראה לי בן חמישים," היא אומרת ומתחילה לקלף את נייר הכסף מהשוקולד.
"מה שאת בעצם אומרת לי, שארבעים זה בסדר?" אני שואל ומתחיל גם לקלף את הנייר, תוך כדי שאנחנו חוזרים לשולחן.
"אתה מצחיק. אתה בן שלושים להערכתי. אתה יכול לשאול פשוט בת כמה אני, ואענה לך," היא אומרת. אני מודה שלא נפגשתי אישה כמוה, כזאת שלא מעמידה פנים.
היא סוקרת אותי, ואני מביט בה בסקרנות. "נשארה לי עוד שנת לימודים אחת," היא אומרת לבסוף.
אני רוצה לומר לה שזה ממש לא עוזר לי. "בבקשה אל תאמר לי שעובר לך בראש שאני מדברת על לימודים בתיכון. אימא שלי אמרה לי שיום אחד אודה על כך שאני נראית כזאת צעירה, אבל נכון להיום אני עוד לא."
היא נוגסת בשוקולד, ואני מביט מוקסם על שפתיה. אני בהחלט יכול לדמיין אותי מנשק אותה.
"אתה לא תכעס עליי?" היא אומרת פאום.
"אף פעם לא," אני עונה, ללא כל התלבטות.
"הזיכרון שלי מתוק יותר מהשוקולד. הוא סתם שוקולד לא מי יודע מה," היא אומרת, "אבל עדיין הפיצוי הוא בהפתעה."
"אני שמח שאת אומרת זאת, זה בדיוק מה שאני מרגיש. בואי נראה מה הטמינו לנו בתוכו," אני מוציא את ה'הפתעה' ומרכיב אותה.
"איזה חמוד. הוא נראה כמו אביר שלוחם בדרקון," היא אומרת ומרכיבה את שלה. כמה לא מפתיע שהיא דמות של נסיכה.
"אז היום התחלנו אוסף משלנו. תדמייני אותנו בני מאה, יושבים מתחת לשמיכה מול האח, והשניים האלה מביטים עלינו. ואז ניגש אלייך הנכד, הבן של הבן, ושואל אותך מה יש בבובות האלה, במדף מעל האח, שאת כל כך אוהבת אותן.
אני יכול לשמוע אותך אומרת לו שזאת מזכרת מהדייט הראשון עם סבא." מאיפה זה בא לי, אין לי מושג.
"זה דייט בעיניך?" היא מביטה עליי מופתעת.
"אם את שואלת, האם אני מחזר אחרייך. אז כן," אני עונה.
בנג'י מביא לנו את הקפה עם הכריך. "חתכתי את שלך לשניים ריילי, לא נראה לי שתסיימי את כולו," הוא אומר לה.
ריילי מעיפה מבט על השעון בטלפון הנייד שלה. "אני חייבת לחזור," היא אומרת, "לא שמתי לב לזמן שעבר."
אני תוהה האם הפחדתי אותה, או שהיא באמת צריכה לחזור. "אמרתי שאני יורדת רגע לקנות קפה," היא אומרת בהתנצלות.
אנחנו הולכים לכיוון המעלית. ריילי מזמינה אותה, והיא מגיע מייד. דווקא הפעם קיוויתי שזה ייקח יותר זמן. "מחלקת ילדים," היא אומרת לפני שאני מספיק לשאול.
"אני יכול ללוות אותך?" אני שואל, מה יש לי להפסיד.
"כן," היא עונה, "אני יודעת שאתה מנתח, אבל לא יודעת מה שמך."
"שמי סקיילר," אני עונה, ומביט בפליאה על החלוק שלי, הרי מוצמד אליו תג הזיהוי שלי. אני מגלה ששכחתי להצמיד אותו.
"תודה סקיילר, עזרת לי לחזור לעצמי," היא אומרת כשאני מלווה אותה למחלקה, "שיהיה לך יום טוב."
"תראו אותך! בחרת את הטוב ביותר. את יודעת כמה נשים היו מוכנות להתחלף איתך?" אומרת לי להפתעתי אביגיל.
“זה ממש לא מה שאת חושבת. ירדתי לקנות קפה כולי נסערת ממותו של הילד. בסך הכל דיברנו, בואי לא נעשה מזה רומן השנה," אני אומרת לה.
אני לא אוהבת לשקר. ברור לי שזה היה יותר מזה. לא כל יום אני מניחה את ראשי על ליבו של גבר, אבל עדיין זה לא הופך אותנו לזוג.
זה כבר הפך לעניין שבשגרה, שכאשר צריך לעדכן דברים במחשב, מבקשים ממני. זה תמיד מתחיל באותו משפט פתיחה. "תעשי לי טובה ד"ר ווסטון…" אני כבר לא צריכה לחכות לסיום המשפט, וניגשת להתיישב מול המסך.
"תעשי לי טובה ד"ר ווסטון," אומרת ד"ר מלון. אני נכנסת לתחנת האחיות, לובשת את החלוק שהשארתי כאן כשירדתי למטה לנשום אוויר, ומקלידה את הסיסמה שלי.
"אני מקשיבה לך," אני אומרת לד"ר מלון שמניחה על הדלפק תיק ועליו פתק עם מה שהיא רוצה שיכניס לתיק של המטופל. אני קוראת במהירות את הפתק, ומשהו לא מסתדר לי.
"ד"ר מלון את בטוחה?" אני שואלת, "התרופה הזאת מכילה פניצילין. כתוב על התיק של החולה שלנו במפורש שיש לו רגישות לפניצילין."
"את בטוחה? אין לו סרט שמציין אלרגיה כלשהי על היד," היא מביטה בי מופתעת.
"תביטי על התיק, זה כתוב ומודגש בעט זוהר," אני מראה לה.
'איך לא שמתי לב?' היא ממלמלת.
היא משנה מייד את ההוראה למתן התרופה, ומביטה עליי בפנים מתוחות.
"זה בינינו," אני אומרת, ורואה את ההקלה על פניה.
"תודה," היא לוחשת לי.
"אנחנו פה צוות, לא כל אחד לעצמו, ולא בתחרות אחד עם השניה. אני טועה?" אני שואלת.
"הלוואי וכולם היו רואים זאת כמוך. את בהחלט ילדה מיוחדת." שוב מסתכלים עליי כמו על ילדה.
המשך היום עובר בלי דרמות מיותרות. השעה כבר שלוש ויש לי עוד כמה שעות למשמרת.
"מעניין שלמרות שאין ביניכם כלום, הוא פה כבר פעם שניה היום," אומרת אביגיל. אני עוקבת אחרי מבטה, ורואה את סקיילר נכנס למחלקה. אני ניגשת אליו.
"אתה נראה מותש," אני אומרת.
"יצאתי מחדר ניתוח. היה אינטנסיבי ומתיש," הוא אומר, "לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך, וידעתי שאני רוצה לראות אותך כשאני מסיים אותו."
"איך המנותח?" אני מתעניינת.
"היה לו לחץ כתוצאה מהצטברות נוזלים בראש. הוא בסדר כעת, ומתאושש בטיפול נמרץ," הוא אומר, אבל לא נראה לי שהוא מתלהב לדבר על כך.
"אני הולך קצת לישון. מתי את מסיימת?" הוא שואל.
"יש לי עוד שעתיים בערך," אני עונה.
"אז נתראה," הוא אומר ועוזב.
אני שוב שוקעת בעבודה, ולא שמה לב לזמן שחולף. "את שומעת ד"ר ווסטון," אומרת אביגיל, " ד"ר מרסלו שוב הודיע שהוא יאחר. הפרופסור ביקש שתישארי עד שהוא יגיע."
"בסדר," אני אומרת ומושכת בכתפיי.
"אני לא יודעת איך את מקבלת את זה באדישות כזאת. כמה פעמים זה קרה השבוע?" שואלת אביגיל. בהחלט ניכר עליה שהיא לא מרוצה מהמצב.
"הוא מנצל את העובדה שאני עדיין מתלמדת, ויודע שלא אסרב," אני עונה לה, וכי מה אני יכולה לעשות. אי אפשר להשאיר את המחלקה עם צוות חסר.
כיוון שאני נאלצת להמשיך את המשמרת עד שד"ר מרסלו יגיע, אנחנו מחליטים לדחות את העברת המחלקה עד שיגיע. "אם יש לכם שאלות, ד"ר ווסטון עדיין כאן," אומר נואה והולך לקחת את התיק שלו.
"סיימת לכתוב את העבודה שלך?" הוא מתעניין.
"שלחתי אותה כבר לפרופסורית," אני אומרת ועונה לטלפון.
'מוזר,' אני חושבת לעצמי ד"ר מרסלו אמר שהוא מאחר בגלל החברה שלו, אז למה היא מחפשת אותו כאן?'
"אני לא נושמת," אומרת האחות קירה, שהחליפה את אביגיל, "תראי מי נכנס למחלקה."
אני מרימה את עיניי ורואה שוב את סקיילר. אני קמה ממקומי וניגשת אליו.
"ישנת?" אני שואלת.
"לא מספיק, אני ממש מותש. את באה?" הוא מסתכלת עליי והחיוך שלו מלטף לי את הבטן. הוא עומד קרוב אליי ואני יכולה להריח את הריח הנעים שלו, שאני כבר מכירה.
אני רותחת על ד"ר מרסלו. כל כך הייתי רוצה ללכת איתו. "אני לא…" אני מתחילה לומר.
המבט על פניו משתנה, והוא מביט עליו בקשיחות. "אני שונא שמשחקים איתי," הוא אומר ומתחיל ועוזב בלי לתת לי הזדמנות להסביר.
מבעד לדלתות הפתוחות, אני רואה שהוא מכניס את ידו לכיס, מוציא את האביר והנסיכה, ומתכונן לזרוק אותם לפח. "במחשבה שניה, עדיף שאשמור עליהם, כדי שיזכירו לי," אני שומע אותו אומר לפני שהוא נכנס לתוך המעלית.
אני יודעת שזה לא היה עדיין סיפור אהבה, אבל הלב שלי נשבר. אני כועסת על עצמי שהתמסרתי לחיבוק שלו, שלמדתי את קצב פעימות ליבו.
'טוב שכך, למרות שכבר נתתי לו את הלב שלי בלי שידע,' אני מדברת אל עצמי.
אני נושמת עמוק וחוזרת לתחנת האחיות.
"מה זה היה?" שואלת אותי קירה.
"גבר שחצן, שחושב שכל העולם נופל לרגליו," אני עונה לה.
"הייתי מוכנה ליפול לרגליו, אם רק היה מעיף עליי מבט," היא אומרת ומסמיקה.
הטלפון מצלצל וקירה עונה. "ד"ר טום פיצג'רלד ביקש שיגיע רופא לחדר לידה מספר שלוש," היא אומרת לי.
"תאמרי לו שאני כבר מגיעה," אני אומרת, ניגשת לקחת ערכת בדיקה, ויוצאת בצעדים מהירים מהמחלקה.
זאת הפעם הראשונה שאני בודקת תינוק מיד לידתו, ואני מאד מתרגשת. כמובן שכשאני נכנסת לחדר לידה, איש לא יכול לראות את ההתרגשות עליי, אני כולי מרוכזת במה שעליי לעשות.
"ד"ר פיצג'רלד, אני ד"ר ווסטון," אני מציגה את עצמי.
הוא מעיף אליי מבט מופתע. על פניו מסתמן חיוך דק, כזה שמראה מה הוא חושב כשהוא רואה 'ילדה' כמוני. הוא ללא ספק גבר בעל הופעה עוצמתית, יפה תואר, ועדיין לא החלטתי אם להוסיף לתאורו גם את המילה שחצן. אין לי ספק שהוא גורם לצוות הנשי במחלקה לשלו להחסיר פעימות.
"ספר לי עליו. באיזה שבוע הוא נולד?" אני שואלת עניינית, בעודי מתחילה לבדוק את התינוק.
אין לי ספק שהוא מופתע מהביטחון שאני מפגינה, כיוון שהוא מתמהמה בתשובתו. "ארבעים שבועות."
"אם כך הוא התבשל יפה," אני אומרת, למרות שאני מבחינה שהוא לא נושם טוב, והצבע שלו מראה על כך שהחמצן לא זורם כמצופה. אני מניחה את מסכת החמצן עליו, ומזרימה חמצן נקי לריאותיו, תוך כדי עיסוי.
"הוא לא בוכה," אני שומעת את קולה ההיסטרי של האם.
אני יודעת שלמענה אני חייבת להעמיד פנים שהכל בסדר. "בואי ננקה אותו," אני אומרת לאחות חדר לידה שמסתכלת עליי ברחמים, כאילו אינני מבינה עם מה אני מתמודדת.
"אני יכולה לקבל מטלית?" אני מבקשת, וממשיכה בפעולה העיסוי כמה דקות, עד שהצבע הסגול מתחלף לצבע עור בריא. והוא מתחיל לבכות מלוא ריאותיו.
עכשיו אני פנויה לבדוק את כל שאר הבדיקות השגרתיות, ושמחה לראות שהכל תקין.
"מזל טוב אימא. יש לך תינוק ממש חמוד," אני פונה לאם.
"הוא…בסדר?" היא שואלת בקול רועד.
"הוא בסדר גמור. את יודעת, לא תמיד קל לעזוב את הג'קוזי של אימא, ולהגיח לעולם שהחוקים בו כל כך שונים, כמו למשל שפתאום צריך להתחיל לנשום חמצן. אבל הוא בסדר. הריאות שלו בשלות, הקשבתי להן, והן מתפקדות טוב.
ובכל זאת, הייתי רוצה להשאיר אותו למעקב של כמה שעות, למרות שאני בטוחה שהוא בסדר גמור. את יכולה לראות שהוא נושם כעת רגיל, לא עם מחולל חמצן, ויש לו רק עם מודד רמת החמצן בגוף."
"תודה ד"ר ווסטון, לא רק על הטיפול בתינוק, אלא על האופן בו הרגעת את האם. נהניתי לעבוד איתך," אומר לי ד"ר פיצג'רלד, בעודו מלווה אותי החוצה.
עוד פעמיים במשך הלילה אני נקראת לחדר הלידה על ידי ד"ר פיצג'רלד. אני עייפה ומותשת, אבל מודה על ההזדמנות שניתנה לי לחוות את תפקידו של רופא הילדים בחדר הלידה.
עשרים וארבע שעות אני נמצאת בבית החולים. יום חדש מתחיל, ועדיין אין שום ידיעה מד"ר מרסלו.
אני מגיע למשמרת הבוקר בבית החולים, וניגש לקנות קפה אצל בנג'י. חברי ד"ר פיצג'רלד ועמיתו יושבים ליד אחד השולחנות הקרובים לבית הקפה.
"אתה לא מבין כמה נדהמתי לראות ילדה נכנסת לחדר הלידה ומציגה את עצמה כרופאת ילדים. הייתי יכול להשבע שהיא עדיין תלמידת תיכון. היא הדהימה אותי. בלידה הראשונה היא הצילה את התינוק, והגיעה עוד פעמיים במשך הלילה לבדוק תינוקות נוספים," אני שומע אותו מספר.
“הנה היא, זאת עם הג'ינס והשיער הארוך," הוא אומר ומנפנף בידו לעברה, "חשבתי שהלכת הביתה."
"הלכתי להתקלח, ובדרך התפללתי שאקבל טלפון שמצאו מחליף למשמרת הבוקר שלי. זה לא קרה, והנה אני כאן, אחרי מקלחת, מוכנה לעוד משמרת, כאילו שעשרים וארבע השעות ברצף לא הספיקו לי. "
"עשרים וארבע השעות… איזה אדיוט אני! לו רק נתתי לה להשלים את המשפט."
"אני חייבת לברוח," היא אומרת, ועוזבת את המקום.
אני ניגש לבנג'י ומבקש ממנו שיכין לה קפה כמו שהיא אוהבת, ומבקש שימלא לה שקית עם מאפים מתוקים. "איזה מזל שאתה מכיר אותה כל כך טוב," אני אומר כשהוא מסביר לי את הבחירה שלו במאפים.
אני עולה למחלקת ילדים, ומחפש אותה. "ד"ר… ריילי נכנסה לבדוק מטופלת קטנה," אומרת לי האחות.
"אם כך אשאיר זאת אצלך עבורה," אני אומר, מניח את הקפה עם המאפים, ועוזב את המקום. אני תוהה אם היא תדע מי הביא לה זאת.
אני עולה למחלקה שלי, ומתחיל את היום נטול אנרגיה.
