"אני אומר לכם, הילדה הזאת תהיה שלי," אומר בלייר.
"אתה עדיין תקוע איתה?" מגחך מייסון, "עובדות ניקיון עושות לך את זה?"
אני שותה את הקפה בשתיקה. המעבר הזה בין ניתוח המוח של המתאבד, לבין מה שקורה כעת, נראה לי הזוי. ואולי זה אני שהזוי, שלא יודע להפריד בין העבודה לחיי הפרטיים.
עם זאת אני לא מקנא בבלייר, שהוא מתעסק עם שטויות. אולי זאת הדרך שלו לשמור על שפיות, למרות שהוא נשוי. ואולי הוא רק מפטפט, ולא באמת עושה משהו.
אני מכיר גברים שזקוקים לריגוש שבמרדף, וכשהם משיגים את המטרה, הם משתעממים תוך זמן קצר ומחפשים ריגוש אחר.
"להביא לכם משהו?" שואל בנג'י.
"אנחנו בסדר," עונה מייסון.
בנג'י פונה לנקות את השולחן לידו היא ישבה, כשבלייר אוחז בידו.
"סליחה?" אומר לו בנג'י ומביט מופתע על ידו של בלייר הלופתת את זרועו.
"מאיפה אתה מכיר את הילדה?" שואל בלייר.
בנג'י מושך את זרועו, ומאלץ את בלייר לשחרר אותו.
"שאלתי אותך שאלה," אומר בלייר.
"אם זה באמת כל כך חשוב לך לדעת, היא חברה של אחותי," עונה בנג'י, ומפנה לו את הגב.
"אני רוצה את מספר הטלפון שלה," אומר לו בלייר.
בנג'י מסתובב אליו. "אז מה, עובדות ניקיון עושות לך את זה?" אני תוהה האם הוא שמע את מה שמייסון ענה.
"זה לא עניינך," עונה לו בלייר.
"אני נראה לך סרסור?" עונה לו בנג'י, "אני בחיים לא אפגע בה. היא יקרה לי מידי. אם היא הייתה רוצה, הייתה נותנת לך אותו בעצמה. מה גם שאני מכיר אותה, העובדה שאתה מנתח לא מרשימה אותה, יש לה קריטריונים אחרים."
"שמעתם איך הוא מדבר אליי? איזה גבר היא חושבת לעצמה שתשיג, אם מנתח הוא לא לרמה שלה? אני איתה גמרתי," אומר בלייר, ודוחף את הכסא בכוח בזמן שהוא קם. הכיסא נופל ברעש גדול, אבל הוא לא טורח להרים אותו. "שהוא ירים אותו, זה התפקיד שלו."
"הייתי אומר שקצת הגזמת," אני פולט לעברו. אין זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה מגיב כך. אולי באמת הגיע הזמן שאפסיק שאבוא איתו לשתות קפה.
אני חוזר למחלקה, וניגש לברר מה עם המנותח שלי.
"מצבו יציב," אומרת לי מריסה, האחות מהיחידה לטיפול נמרץ, שנמצאת לידו כעת. "אני לא מקנאת בו ברגע שיתעורר."
"לא נמצא לידו מכתב שמעיד על כוונתו לסיים את חייו, משכך גם לא הייתה בקשה לא להחיות אותו. אני לא יודע מה הסיפור שלו, אבל יודע שהתפקיד שלי להציל חיים," אני אומר בעודי מסתכל על המדדים במוניטור.
"מי יודע מה החיים שלו שווים," היא אומרת, ואני חושב לעצמי איך באמת מודדים חיים. מה הופך את החיים שלי לשווים משלו.
אז נכון שיש לי דירה מרווחת, רכב מפואר, וקריירה מצליחה. אני עוסק במה שמעניין אותי, במקצוע שאני אוהב. אבל האם זה באמת הופך את חיי לטובים, לשווים משל אדם אחר?
אז נכון שבדיוק כל מה שציינתי, מושך נשים אליי. אבל גם מזה התעייפתי. לפעמים הייתי מעדיף שיחה טובה ומאתגרת, על פורקן הגוף. הרבה מתח מצטבר בי במשך היום, ולעיתים הייתי מעדיף שתהיה מי שתקשיב לי, לא אחת שתרצה שאקח אותך לבילוי סוער, שאפנק אותה במנעמי החיים, רק תמורת כמה דקות של פורקן הגוף.
"אני מקווה בשבילו, שהם שווים לחיות אותם," אני עונה לה.
"התקשרו ממחלקת ילדים," פונה אליי האחות ליליאן, "ילד בן חמש עם פגיעת ראש כתוצאה מתאונה ביתית, לפחות כך טענה האם. הם ממתינים לתוצאות הסריקה. יתכן והוא יזדקק לניתוח."
"נאמר לך מתי תהיינה התוצאות?" אני שואל עניינית.
"מנסים לייצב את מצבו. הוא עדיין לא עבר את הסריקה," היא עונה לי.
זאת הפעם השניה שד"ר אברהמס מזמין אותי ללכת איתו לחדר מיון ילדים.
"זאת פעם שניה שהוא מזמין אותה היום," אני שומעת שאומרים.
"תתעסקנה בעניינים שלכן. נו באמת, מה אתן חושבות שהוא עושה איתה?" אומרת ד"ר מלון בכעס.
אני לא יודעת מה מפתיע אותי יותר מה שאומרות האחיות, או ההגנה לה אני זוכה מד"ר מלון.
"אל תתייחסי," אומר ד"ר אברהמס.
*
ד"ר אברהמס הוא להערכתי באמצע שנות השלושים לחייו. מי שמכיר אותו יודע שהוא מאוהב באשתו מעל הראש. היא אחות ראשית במחלקה הנויורולוגית, ולא פעם הם נפגשים לארוחת צהריים חטופה באזור המסעדות בבית החולים.
אני מאד מעריכה אותו כרופא, וכשיש לי שאלות אני מרגישה בנוח להפנות אותן אליו.
"אני רוצה לתת לך לחוות את חדר המיון," הוא אמר לי כשנקראנו לבדוק את הילד שעבר תאונה. "בניגוד למה שאת מתמודדת כאן במחלקה, רפואת חירום זה עולם אחר. אני חושב שאת כבר מוכנה לקראתה."
כשסיימנו את הטיפול בילד, וחזרנו למחלקה הודיתי לו בליבי על שהיה לצידי, ולא נתן לי להתמודד עם המצב לבד.
עכשיו אנחנו יורדים שוב. הפעם אני כבר יותר מוכנה.
*
"אני סומך עלייך," אומר לי ד"ר אברהמס בשקט, "תבדקי אותו , ואם את צריכה אותי, אני פה." הוא נשאר לעמוד מאחור ואני ניגשת למיטתו של הילד.
"אני ד"ר ווסטון ממחלקת הילדים," אני מציגה את עצמי, וניגשת לבדוק את הילד, תוך שאני קוראת את הפרטים שנרשמו בקבלה "אנטוני, בן חמש, חבלת ראש."
אני מחברת אותו לעירוי, ומבקשת מהאחות שתחבר אותו למודד חמצן. המדדים נמוכים, ואני מורה מייד לחבר אותו למחולל חמצן. כעת אני פנויה לעבור במהירות על הגוף כולו, כדי לראות אם יש עוד חבלות חיצוניות., ונראה שאין פגיעות נוספות.
אני יוצאת החוצה, וניגשת לאימו של אנטוני. "את יכולה לספר לי מה קרה?"
"את יודעת איך זה ילדים, הוא השתולל בחדר עם חבר שלו, וזה מה שקרה," היא עונה בבטחון.
"אני בטוחה שהוא יתעורר עוד מעט," היא אומרת בטון אדיש. "אין לי מושג למה הם הביאו אותו לפה."
טון הדיבור שלה לא מוצא חן בעיניי. אני מרגישה שהיא מסתירה את האמת. ילד לא נפצע כך סתם. כמובן שאני מעמידה פנים שאני מאמינה לה.
אני חוזרת לעמוד ליד המיטה ומבקשת בשקט מה אחות שתברר מי הביא אותו למיון.
"זו לא האם?" היא שואלת מופתעת.
"לפעמים צריך להקשיב בין השורות," אני עונה לה.
למרות שכלפי חוץ אני לא רואה סימנים נוספים, מתגבר בי החשש שיש לו פגיעה פנימית חמורה. "ותזמיני סריקה," אני אומרת לאחות.
אני מנסה להיכנס למוחו של מי שפגע בילד, מנתחת את מה שראיתי ומחליטה לבדוק גם את גבו של הילד. אני נחנקת למראי שטפי הדם הגדולים שאני מגלה, על הגב, וסמוך לכליות.
אני ניגשת לתחנת האחיות. אני מבקשת בדיקה דחופה, כיוון שיש לו דימום פנימי.
"אני אומרת לך בוודאות שהילד הזה לא נפגע במשחק," אני אומרת לד"ר אברהמס, "כשאתה מביט עליו לא ניתן לראות סימנים נוספים. יש לכך סיבה טובה. מי שהתעלל בו, עשה זאת מתוך מחשבה שמעשיו לא יתגלו. אני מבקשת שתבוא ותראה," אני אומרת והוא בא מייד בעקבותיי.
"רק רופא מאד מנוסה היה חושב לבדוק כמוך את כל הגוף," הוא אומר,"אני מבין שאין ברירה אלא לזמן את המשטרה. מדברייך אני מבין שאת חושדת שלאם יש חלק בעניין."
"מהאופן בו הציגה את הדברים, הבנתי שלא היא הביאה אותו לחדר המיון. השאלה היא למה, בעיקר כשהיא ציינה שזה אירע בחדרו של הילד בזמן ששיחק עם חבר. תסכים איתי שלא יתכן שהסימנים על הגב נעשו על ידי ילד בן חמש."
המוניטורים מצביעים על מצוקה, ואני חוזרת לתנת האחיות לשאול מתי יבואו לקחת אותו לסריקה, בזמן שד"ר אברהמס מנסה לייצב את מצבו.
תוך דקות הילד מובל למכון לביצוע את הסריקה.
"עשינו כל שיכולנו עבורו. לא נותר לנו אלא לחכות לתוצאות," אומר ד"ר אברהמס. העייפות ניכרת על פניו. עוד מעט תסתיים המשמרת שלנו.
"אז זהו? אני מעבירים אותו לטיפול של המשמרת הבאה?" אני שואלת נרעשת מכל מה שקרה היום.
"את תלמדי ווסטון להפריד בין מה שקורה בין כתלי בי החולים, לבין המציאות שלך מחוצה לו. את חייבת זאת לעצמך, כדי לשמור על שפיותך.
תודי על כך שאת מוכשרת דייך לעזור לילדים החולים בזמן המשמרת שלך, שאת מקלה עליהם, לעוזרת להרים את מצב רוחם עם החיוך היפה שלך, והשמחה שאת מביאה איתך. אסור לך לקחת אותם איתך הביתה, כי כך לא יהיו לך כוחות לחזור למחרת עם החיוך והשמחה שלך." למרות שהוא מבוגר ממני רק בעשור, הוא מדבר אליי בטון אבהי.
"יש לך ילדים?" אני שואלת.
"אנחנו מנסים כבר זמן מה. אני אומר לך בסוד שיש סיכוי שהצלחנו,"הוא אומר לי.
"אני אחזיק לכם אצבעות," אני אומרת לו, "מבטיחה לשמור על כך בסוד."
"אני לא דיברתי על כך עם אף אחד. אני מרגיש שאותך אני יכול לשתף," הוא אומר, ושוב פניו מרצינות.
אנחנו מגיעים למחלקה, ומתבשרים שאנטוני יכנס בקרוב לבדיקה. כאשר נקבעת בדיקה מראש, על המטופל להיות בצום, והוא מורדם. כיוון שזהו מצב חירום, יש צורך לבצע את הבדיקה ללא דיחוי.
אני מתיישבת בתחנת האחיות לקרוא את ההודעות שנרשמו בשעה האחרונה בה נעדרתי מהמחלקה. אני מביטה בסיפוק על ההערות, ויודעת שפרט לאנטוני, אני משאירה מחלקה בלי הרבה דרמות.
"אני מבקש שתישאר בהמתנה," אומר לי מנהל מחלקת הילדים, "התוצאות מראות על דימום פנימי מסיבי. אני לא בטוח שאפשר יהיה לנתח את פגיעת הראש שלו. אני חושב שקודם כל נצטרך לטפל בו. אני אעדכן אותך בהמשך במצבו של הילד."
קולו של הפרופסור לא נשמע מבטיח. בין השורות אני מבין שהמצב אנוש, אבל עדיין לא נפסיק להלחם על חייו של כל מטופל. "סיימתי את המשמרת. אם תרצה אשאר בבית החולים, או שתשלח לי זימון במקרה הצורך. אני אהיה בביתי שנמצא כעשר דקות מרחק מבית החולים," אני אומר לפרופסור.
אני עוזב את המחלקה, מזמין באפליקציה אוכל מהמסעדה התאילנדית, ונוסע לביתי.
אני מגיע דירה והולך להתקלח. כשאני מסיים, האוכל כבר מונח מחוץ לדלתי. עכשיו מתקיים משחק של הNBA. אני מתרווח על הספה מול הטלוויזיה, ומתחיל לאכול.
כשהאיתורית מודיעה על כניסת הודעה, אני חושב לעצמי שנחמד מצידם שנתנו לי לפחות לאכול בשקט. אני קורא את ההודעה שמבקשת ממני להתייצב בחדר ניתוח.
אני אוסף את כלי האוכל, מנקה את השולחן וזורק את המיכלים לפח.
אין לי מושג מה לפניי, אני מכניס בגדים נקיים , וכלי רחצה לתיק שלי, ויורד לחניון. כיוון שעומד לרדת גשם, אני מוותר על הרכיבה באופנוע האהוב שלי, ונוסע עם הג'יפ לבית החולים.
אני יוצא לדרך, ועוד לפני שאני מגיע לבית החולים גשם עז ניתך על הכביש. בבת אחת התנועה מאיטה את הקצב, ומייד אחר כך נשמע קול מחריד של התנגשות בין שתי מכוניות, ואולי יותר.
אני עוצר וממתין. הגשם מכה כל כך חזק שאי אפשר לראות מטר קדימה. אני מתקשר להודיע שאני תקוע בפקק, כשמוקדנית שואלת אותי למקומי המדוייק.
"כוחות ההצלה בדרך, תחבור אליהם," היא אומרת לי קצרות ומנתקת.
אני שמח שלקחתי איתי מעיל עמיד לגשם, ויוצא מייד בריצה לכיוון מקום התאונה. חמש מכוניות בלבד, מפרידות בין הרכב שלי לרכב האחרון שנפגע בתאונה. אני סופר שלוש מכוניות במסלול שלי, ושתיים במסלול הנגדי אליו סטתה אחת המכוניות..
קול הסירנות של רכבי ההצלה מנסר את האוויר, ורק מתחזק ככל שהוא מתקרב למקום האירוע.
"ד"ר סינקלייר מהר סיני," אני מציג את עצמי, ומקבל מהפרמדיק ערכה שמאפשרת לי להתחיל לבדוק את הנפגעים בתאונה. למרבה המזל, למרות המראה המחריד והנזק העצום למכוניות, הפגיעה בגוף היא סבירה, ולא נראה שמישהו מהנפגעים נמצא בסכנת חיים.
אני רואה שמהרכב הראשון מוציאים אישה בהריון, וממהרים להכניס אותה לתוך האמבולנס. "היא בסדר, רק שהיא עם ירידת מים וכדאי להחיש אותה לבית החולים," משתף אותי הפרמדיק , שמקבל דיווחים שוטפים ממקום האירוע.
בעודי מטפל בגבר בשנות השלושים עם פציעה בראש, אני מקבל הודעה באיתורית.
"ד"ר בלייר נקרא למלא את מקומך בחדר ניתוח הלילה."
'אני לא בטוח שלא נפגש,' אני ממלמל בעודי בוחן את ראשו של הפצוע. אני שואל אותו שאלות, ושמח לראות שהוא בהכרה מלאה, ועונה לעניין. אני מקבע לו את הצוואר, ומבקש שיקחו אותו למיון לצילום.
אני עובד ללא לאות, למרות שאני כולי רטוב עד לשד עצמותיי. רק בשעה ארבע לפנות בוקר, מפונה אחרון הפצועים. אני מתקשר למוקדנית, שמאשרת לי שאין צורך שאגיע לבית החולים.
אני מודה על כך, שכעת כשאני משחרר את כל המתח ממני, אני גם מרגיש את הקור במלוא העוצמה. אני חוזר לרכב שלי, עושה סיבוב פרסה, וחולם על השניה שאכנס למקלחת ואעמוד מתחת לזרם המים החמים.
עם השנים למדתי להסתפק בשעות בודדות של שינה, כדי להיות מסוגל לתפקד. כשהשעון המעורר מצלצל אני מתעורר מייד ומתכונן ליום העבודה החדש.
אין לי סדר יום קבוע בבוקר, מהסיבה הפשוטה שזה תלוי במה שעבר עליי ביממה האחרונה. אני עייף מידי לריצת בוקר, למרות שיודע שהיא תמלא אותי אנרגיה.
לעיתים אני מכין לעצמי קפה במכונת הקפה שרכשתי לעצמי עם סיום הלימודים, ולעיתים אני יורד לבית הקפה השכונתי שפותח את שעריו בחמש בבוקר, ותמיד עטוף בריחות משגעים של המאפים השונים.
הבוקר אני מחליט לקנות קפה בבית הקפה בבית החולים, מה שמקנה לי עוד זמן להתפנק במיטה.
מגפת החצבת בעיר, משנה כל הזמן את לוח המשמרות שלנו. הוחלט שחלק מאנשי הצוות יתחיל את משמרת הבוקר בשעה שבע בבוקר, וחלק יתחיל בעשר. המשמרת שלי מתחילה היום בשעה שבע.
אני נכנסת למחלקה, וניגשת מייד להתעדכן מה עבר על משמרת הלילה. הכל נראה שקט, פרט לאנטוני שמצבו רק החמיר.
אני מניחה את התיק שלי במקום, לובשת חלוק וניגשת לחדרו של הילד. פניה של ד"ר מלון והפרופסור מספרים הכל. "עשינו הכל," אומר לי פרופסור, " את צדקת בהבחנה שלך, יש לו פגיעה אנושה באיבריו הפנימיים. הזעקנו הלילה מנתח ראש, אבל הבנו שאין טעם, הוא לא יעמוד בניתוח."
אני שומעת את המוניטור מאט את פעימותיו. הרגע הזה מוכר לי עד כאב.
*
ימים רבים ביליתי במחלקה האונקולוגית ילדים בהר סיני.
לין התחננה בפני אימי שאהיה איתה, ואימי לא יכלה לעמוד בפני תחינותיה, למרות שהיה מי שייעץ לה לחוס עליי בשל גילי הצעיר.
"אני יודעת שאני אמות," אמרה לי לין, ואני הייתי אומרת לה שהיא מדברת שטויות. "כשאני אמות, אני רוצה שתהיי איתי, אני מפחדת לבד."
"המלאכים יחבקו אותך, ולא יכאב לך יותר," אמרתי לה.
"את מבטיחה?" היא שאלה.
הייתי בת שש כשעצמה אחותי בת השלוש את עיניה לנצח, כאשר ישבתי על מיטתה, ראשה היה מונח על רגליי, וידה אוחזת בשלי.
"אני אוהבת אותך ריילי. את האחות הכי טובה בעולם," היא אמרה.
בחדר שרר שקט מוחלט, רק קולות המוניטור שהלך ונחלש, עד שנותר בו רק קו אחד ארוך, שלעולם לא ישוב עוד לצייר את דופק ליבה.
אותו קול מונוטוני נשמע כעת באוזניי, ואני מרגישה שנכשלתי בהבטחה ללין לרפא ילדים קטנים.
*
"שעת תום חייו שמונה וארבעים דקות…" אני שומעת את הפרופסור מכתיב לאחות, ואני חושבת לעצמי לאן נעלם הזמן מרגע שנכנסתי לחדר עד עכשיו. אני מרימה עיניי אל הפרופסור, ורואה אותו חותם על תעודת פטירה. היה ילד ואיננו עוד.
אני חוזרת לתחנת האחיות. "שמעתי על הילד, לכי לנשום קצת אוויר," אומר לי ד"ר אברהמס.
"אולי אלך לקנות קפה בבית הקפה למטה," אני אומרת, ויוצאת בצעדים כושלים מהמחלקה.
אני יורדת לאזור המסעדות וניגשת לבית הקפה של בנג'י.
"את בסדר?" אני שומעת קול עמוק וחם. אני מרימה את עיניי ורואה את אחד הרופאים מרביעיית המנתחים, שפגשתי יום קודם.
אני טובעת במבט שלו. יש לעיניו צבע מאד מיוחד, אבל יותר מזה יש בהן עומק שלא ראיתי אצל אף אחד.
"אני ממש לא," אני עונה חנוקה.
"דברי איתי," הוא אומר לי, וכל מה שאני רוצה, זה שהוא יחבק אותי, ויעלים לי את הכאב.
