'מה לי ולטיפול בילדים?' אני שואלת ביאוש.
"את מבינה שאין לך את הלוקסוס הזה להיות בררנית," אומרת קמילה מנהלת חברת כח האדם. היא בהחלט מנצלת את העובדה שהיא יודעת שהכסף בכיסי אוזל.
"אני מבינה," אני עונה לה בשקט, "רק שאיני יודעת למה את חושבת שאני מתאימה עבורו."
"אולי כי באת ממשפחה מרובת ילדים ובטח טיפלת באח זה או אחר," היא מגחכת.
אני שמחה שלפחות את סיפור חיי האמיתי לא חשפתי בפניה. מבחינתה היא צודקת. הבגדים אותם אני לובשת רחוקים מאד מלרמוז מה הכיל ארון הבגדים שלי עד לפני זמן לא רב.
*
העזיבה שלי הייתה חפוזה.
בעצם למה לקרוא לה עזיבה, עדיף שאדייק, הגירוש.
כמובן שלא שיתפתי אותו שעשיתי בדיקת פוריות ואין לי שום בעיה להרות.
גם שלא שיתפתי אותו שאני יודעת שהוא לא יכול.
אני לא צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שאני הייתי הנקמה שלו, האופן בו רצה להוכיח שהוא חסר מזל שגם אשתו השניה עקרה.
"את קליפה יפה, זה הכל," הוא אומר לי, "בפנים את ריקה. מה הטעם להיות נשוי לאישה שלא יכולה להעמיד לך צאצאים," הוא אמר.
מעניין למה חשב לעצמו שמישהו יאמין לו.
*
לאחר ראיון העבודה, אני חוזרת למוטל בו אני מתגוררת
'תאספי קצת כסף ותעזבי,' אני מבטיחה לעצמי, ונכנסת לחדר האמבטיה לבדוק האם הבגדים שכיבסתי כבר התייבשו.
זה מדהים איך סוכנת הבית שהגיעה לראיין אותי בסוכנות, לא באמת שאלה אותי משהו אישי כמו מה ההשכלה שלי, כשם שלא נידבה פרטים על המשרה המוצעת פרט לכך שמדובר במשרת אומנת לילדים בני שמונה ושש, שנמצאים עד עשר דקות לפני השעה שלוש בבית הספר. אפילו את מינם לא ציינה.
אני תוהה מדוע ילדים בגיל כזה זקוקים לאומנת שתגור בביתם.
אני לא מתלוננת, שכן זה פתר לי את בעיית המגורים וגם אקבל על כך תשלום.
ועדיין, מרגיש לי לא נוח.
האם יש לי ברירה? אני יודעת שלא. אני זקוקה למזומנים ומיד.
*
עורך הדין איתו התייעצתי, צייר בצבעים ורודים מאד את מה שאני עתידה לקבל, רק שכח לציין שלשם כך הוא דורש סכום שאני רק יכולה לחלום שיהיה ברשותי.
אמרתי לו תודה על הייעוץ בחינם. בעיקר כשסיים את דבריו בכך שאינו יכול להתחייב בפניי שבאמת אזכה לקבל את מה שאמר, ואמרתי לעצמי שעדיף לשכוח ממי שהיה בעלי.
*
"נהג המונית ממתין לך בחוץ," מודיעה לי בטלפון פקידת הקבלה, בזמן שאני מסתובבת בחדר לבדוק שלא שכחתי כלום. אני לא יכולה להרשות לעצמי להשאיר אפילו פריט אחד, שכן בחרתי אותם בקפידה כשעזבתי.
אני יוצאת מהחדר, גוררת את המזוודות בידי. לקחתי איתי שתיים גדולות והן כבדות, כך שאני נאבקת לגרור אותן אחריי.
פקידת הקבלה מביטה לסירוגין עליי ועל הג'יפ הגדול שמחכה לי בחוץ, ג'יפ שחור שמצהיר שבעליו הוא אדם אמיד.
"המפתח?" היא ספק שואלת ספק מבקשת, כאילו אני עלולה לשכוח להשאיר לה אותו.
"הנה לך," אני אומרת וממשיכה לגרור את המזוודות לכיוון היציאה.
השומר בכניסה מביט בנייד שלו, מעיף לשנייה מבט משועמם לעברי אבל לא טורח להציע לי עזרה. אני עוזבת וכבר לא שייכת לכאן, למה שיתאמץ?
גם הנהג לא טורח לצאת לעזור לי. הדבר היחיד שהוא עושה הוא לפתוח מתוך הרכב את תא המטען כדי שאוכל להכניס לתוכו את המזוודות.
הארוחות המצומצמות שאכלתי מאז שעזבתי את הבית, גרמו לי להחלש ואני מתקשה להעלות את המזוודות. הנהג לא מראה סימנים שזה מטריד אותו. אני חושקת שפתיים ומצליחה להכניס אותן בתנופה פנימה.
כאשר אני פונה לשבת, הדלת מאחור נפתחת אוטומטית. אני מתיישבת וחוגרת את עצמי. הנהג מתחיל לנסוע ואף מילה לא נאמרת בינינו.
'אז כך נראית הדרך לגיהנום,' אני חושבת לעצמי, ולא בטוחה שאוכל לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי.
זה מפליא אותי מדוע לא נידבו לי אף פיסת מידע. אני מביטה מבעד לחלון על הנוף שחולף לנגד עיניי, ומבינה כבר שפנינו ללונג איילנד. אני רק מקווה שאני לא אמצא עצמי באחוזת ענק נוטפת עושר מכל מקום, בדיוק מסוג הבתים שאני כה מתעבת.
אני מרגישה אי נוחות מול השקט שמשתרר ברכב. אני משפילה מבטי, וקולטת שהבגדים שבחרתי הם לא בדיוק הבחירה הנכונה.
אני כבר יכולה לשמוע את המעסיק שלי מעיר לי על נעלי העקב הגבוהות, ומכנס העור הצמוד.
'יודע מה? זאת בעיה שלך!' אני רבה איתו במחשבתי.
זאת בהחלט לא התחלה טובה.
"המטפלת החדשה אמורה להגיע בקרוב," אומר לי לוסי סוכנת הבית שלי.
אני נאנח. רק כשהיא מביטה בי, אני קולט שזה לא ניסתר מעיניה.
"מה את מצפה שאעשה?" אני שואל אותה בטון קר, "הילדים בבית ספר."
"לא הורית לי איזה חדר להכין לה," היא עונה לי.
אני מודה שלא חשבתי על זה. פתאום אני קולט שעומדת להגיע לכאן אישה זרה, ואני מתחרט על החלטתי הפזיזה.
"גם זאת בעיה שלי?" אני נובח לעברה של לוסי, והיא ממהרת לצאת.
אני מביט על תמונתה של אישתי. 'היית חייבת למות ולהשאיר אותי לבד איתם?' אני רוטן לעברה 'זאת את שטיפלת תמיד בכל, ומצאת גם זמן בשבילי.'
הגעגועים אליה מכאיבים לי בכל הגוף. אמנם היא השאירה לי מזכרת ממנה בדמותם של שני הילדים, אבל אין תחליף למה שהיה בינינו.
אם מישהו היה אומר לי פעם שאמצא נחמה כשאני מדבר אל אבן בבית הקברות, הייתי אומר שהוא לא שפוי.
איך אני יכול להסביר למישהו שהילדים, שאני כל כך מטורף עליהם, גורמים לי להיות חסר בטחון? אני מתקשה להעניק להם את האהבה שלה הם כל כך זקוקים, לנחמה, למילה מעודדת שהחיים ממשיכים.
איך אני יכול, אם החיים שלי נעצרו?
הורייה של פלייר, שבאים לבקר את הנכדים לעיתים רחוקות, נאמו לי לא פעם שגבר צעיר בגילי אמור למצוא לו אישה, או לפחות אימא לילדים.
הם לא היחידים. החברים מנסים כל הזמן, שלא בגלוי, לשדך לי נשים.
מה הם לא מבינים? אני רוצה רק את פלייר.
היום לראשונה אני מכניס אישה זרה הביתה, שזאת הפשרה שלי עבור הילדים.
אני נושם עמוק. איך לא חשבתי לשאול עליה פרטים אישיים, לברר עם מעסיקים קודמים?
אני מרים טלפון לקמילה מסוכנות כח האדם. יש לי ניסיון טוב איתה בכל מה שקשור לעובדים לחברה שלי, מעולם לא פניתי אליה בעניין אישי.
כמובן שגם ממנה זכיתי להרצאה שעברה מעל שנה והגיע הזמן שאמצא לי אישה. התאפקתי מאד לא לשאול אותה האם פתחה גם סוכנות שידוכים, בעיקר מהסיבה שאני יודע שהיא הראשונה שתרצה להגיש מועמדות, אם רק אסכים.
אני מחייג אליה. היא עונה מייד בשמחה. "נו, מה דעתך על רוזלי?"
אז עכשיו אני יודע מה שמה. "היא עדיין לא הגיעה. אני מבקש שתשלחי לי את קורות חייה," אני אומר לה עניינית.
"אני מניחה שהתנועה איטית בשעה זאת ולכן לא הגיעה," היא עונה לי מתעלמת מבקשתי. זה לא מריח טוב.
"מה בקשר לקורות החיים?" אני לא מוותר.
"זהו," היא מתחילה לגמגם, "שאין לה קורות חיים."
"מה?!" אני מזדעק וקם ממקומי, "מה זאת אומרת? את שלחת לי מישהי מהרחוב?"
"או לא. היא ממש בסדר, רק שהיא לא עבדה כמטפלת בעבר," היא עונה לי כאילו זה ממש פרט לא חשוב.
"את מבינה שאני מפקיד בידיה את האוצר הכי יקר שלי?" אני אומר לה בכעס.
"היא זקוקה לעבודה. היא תהיה טובה איתם, אני מבטיחה," היא עונה לי.
אני כבר מבין שאין לי עם מי לדבר.
"אני אקח אותה לנסיון קצר. לא מדובר בחברה שלי, אלא במשפחה שלי להזכירך."
'במשפחה שלי,' המילים שאמרתי מהדהדות בחלל החדר הרבה אחרי שהשיחה נגמרת. כמה זמן לא חשבתי עלינו כמשפחה. הגיע הזמן לשנות זאת. השאלה היא מאיפה אקח כוחות לעשות כך.
אני שומע טפוף עקבים על ריצפת השיש במבואה. 'פלייר,' אני לוחש בהתרגשות ויוצא במרוצה מהחדר. רק אז אני נזכר שפלייר לא תחזור יותר.
אני קופא על מקומי. אסור שמישהו יראה את הסערה שעוברת עליי כעת, את הלב שותת הדם שלי. לא פעם התפלאתי לראות שחולצתי לא מוכתמת ממנו.
לרגע עוברת בי המחשבה שהאישה נבחרה בגלל דמיונה לפלייר שלי. אני מרים עיניי לשמיים, מין מנהג שסיגלתי לעצמי לאחר מותה של פלייר, 'בבקשה שאהיה טועה.'
*
שנה קודם
אני לא נושם. אני מביט ברופא שמציג בפנינו את תוצאות הבדיקה. פניו חסרות רגש. אני מנסה לשאול אותו האם הוא בטוח, לומר לו שיסתכל עליה, כך נראית אישה שעומדת למות? אבל המילים לא יוצאות ממני.
פלייר מביטה בו בעיניים ריקות, אחר כך מפנה מבטה אליי. "אז זהו, גורלי נחרץ?" היא שואלת אותי.
"לא מתוקה," אני אומר לה ברוך, "אנחנו נפנה לרופא אחר."
"אתה יכול לעשות כרצונך מר וולש. לצערי, אני חושש שרק תתאכזב. אני חושב שעדיף יהיה אם תחשוב איך להקל עליה."
הוא מדבר אליי, ואני לא מבין מה הוא אומר.
"אני מודה לך דוקטור, אבל אני רוצה להתיעץ עם רופא אחר," אני אומר לו.
"אני פה לענות על כל שאלה," הוא אומר ובזאת תם המפגש איתו.
"אני מצטער מר וולש. אין לי בשורות טובות לבשר לך," אומר כל אחד משלושת הרופאים שפניתי אליו.
"אבל אני מרגישה טוב," אומרת לי פלייר. אני מביט באישתי האהובה ויודע שהרופאים צודקים. פניה חיוורות, והרזון ניכר בהם.
"אני שמח שאת מרגישה טוב," אני אומר בחיוך מאולץ.
"באמת יקירי, אני רק קצת עייפה," היא אומרת בקול מתפנק, "אתה יודע, להיות אימא זאת עבודה לא קלה."
"ברור," אני עונה לה בבטחון.
כמובן שאני לא אומר לה שאני מוסיף לשתיה שלה משככי כאבים, כי אין כבר מה לעשות.
רק לאחר שהיא מאבדת את הכרתה אני מביא הביתה אחות שמחברת אותה לעירוי סביב לשעון.
כשהיא פוקחת את עיניה היא כל כך חלשה שאיננה קולטת מה שקורה.
ואז מגיע הרגע שאליי להחזירה לבית החולים.
"אני יודעת שאני גוססת," היא אומרת לי להפתעתי בוקר אחד, באותו בוקר היא פורשת כנפיים, "הגיע הזמן."
"למה?" אני שואל אותה, מתעלם ממצבה.
"שתמצא לך אישה," היא אומרת לי ונפרדת מהעולם בחיוך.
אני עומד מול המיטה המום. כל כך רציתי להאמין שיקרה נס והיא תתאושש ותחזור אליי. אני עוד לא מוכן להפרד ממנה. היא צעירה מידי. גם אני.
בימים אני נאלץ לתפקד בבית. פיליפ בן שמונה ואניס בת שש. הם מספיק גדולים כדי להבין שאימם לא תחזור, וכי אני ההורה היחיד שנשאר להם.
הלילות הם הסיוט הגדול שלי, התזכורת האכזרית לכך שהייתי על פסגת העולם. מה כל זה עוזר לי כשבגיל שלושים ושש המיטה שלי קפואה בגלל העדרה של האישה שאני כל כך אוהב.
*
שנה עברה
לקח לי זמן להסכים להכניס מטפלת הביתה. אני חייב לחזור לעבוד מחוץ לבית. ויותר מזה, אני צריך קצת זמן לנשום.
אז עכשיו היא כאן.
אני מנסה להקשיב לקולה, אבל היא מדברת בשקט ואני לא מצליח להתרשם ממנה.
אני נכנס לחדר העבודה שלי וסוגר את הדלת בשקט מאחוריי.
לא עובר זמן רב ואני שומע נקישה על הדלת.
"מר וולש זאת לוסי," היא מזדהה כהרגלה.
"כנסי לוסי," אני מורה לה.
"אתה רוצה לראות את… העובדת החדשה?" היא שואלת במבוכה.
"אני מאד עסוק כעת. את יודעת שאלה עדיין שעות עבודתי. זה יכול לחכות," אני אומר.
כשהיא יוצאת אני ניזכר שלא שאלתי אותה היכן היא החליטה לשכן אותה.
הנהג עוצר את הרכב למרגלי המדרגות המובילות לדלת הראשית. שוב עליי להתמודד עם המזוודות שלי לבד. אני מניחה אחת על השביל, ועולה עם מזוודה אחת. אני חוזרת לקחת את השניה, ורק אז נוקשת על הדלת.
מנהלת הבית שראיינה אותי, פותחת בפניי את הדלת ועוזבת.
"סליחה, את מוכנה לומר לי היכן אני יכולה להניח את דבריי?" אני שואלת אותה באיפוק.
"בחדר שלך, אלא איפה?" היא עונה בחוסר רצון מובהק.
"אני אשמח אם תאמרי לי היכן הוא," אני חושק שפתיי ושואלת.
היא מצביעה לעבר גרם מדרגות המוביל לקומת המרתף. "תבחרי לך חדר," היא אומרת.
אני מביטה מסביב על המבואה הגדולה. גרם המדרגות הצמוד לקיר בנוי בצורת ספירלה, מוביל לקומה העליונה, ובסופו יש משטח שמוביל לשני אגפים. בצידו האחר הוא מוביל למרתף, ולשם מועדות כרגע פניי.
גודלו העצום של המרתף לא מפתיע אותי. אני משוטטת בו ורואה חדר משפחה גדול המכיל קולנוע ביתי, ובסופו דלת גדולה המובילה לחצר. בחדר לידו חדר כושר מאובזר.
אני ממשיכה לשוטט בו, ומוצאת חדר כביסה גדול, וחדרי שירות המכילים גם את מערכות הקירור, החימום, והמערכת השולטת על המים.
עד כה לא נתקלתי בחדר שינה.
רגע לפני שאני מתייאשת, אני מגלה חדר קטן, בעל חלון גדול סמוך לתקרה, ובו מיטה כפולה, ושולחן כתיבה. צמודים אליו חדר ארונות וחדר אמבטיה. מה שמדהים אותי שהחדר נקי, והמיטה מוצעת.מדוע אם כן לא טרחה סוכנת הבית להראות לי אותו?
אני מניחה את המזוודות בתוך חדר הארונות וממהרת להחליף לג'ינס, ונעליי ספורט.
אני נכנסת למטבח, ורואה את מנהלת הבית יושבת ומשחקת במשחק קלפים בטלפון הנייד שלה.
"את יכולה לומר לי מה עליי לעשות כעת?" אני שואלת.
"את לא יודעת?" היא שואלת, ולא טורחת להסתכל עליי.
"אם הייתי יודעת, לא הייתי צריכה לשאול אותך," אני עונה, "את ראיינת אותי ושמעת ממני שאין לי כל ניסיון בטיפול בילדים, ובכל זאת בחרת בי. מה היו שיקולייך, אין לי מושג. מה שכן ברור לי, הוא שאת אמורה לדעת מה דורש התפקיד שלי."
"לטפל בילדים," היא שוב עונה לי קצרות ובחוסר רצון מופגן, כאילו הפרעתי להוד מלכותה בישיבה חשובה עם שריה.
אמנם יש לי אפס ניסיון בטיפול, אבל אני בהחלט יודעת איך להתנהל מול עובדים. אני מחליטה להעמיד בפניה רשימה בלתי נגמרת של שאלות.
"מה לגבי ארוחת הצהריים?" אני שואלת. היא מסתכלת עליי במבט עויין "של הילדים, למקרה שלא הבנת."
"כ-ל מה שקשור אליהם, הוא בידייך," היא עונה וקמה."אני הולכת להתאוורר קצת, צפוף לי מידי פה."
היא עוד לא מכירה אותי. ובכל זאת אני מחליטה לשתוק הפעם.
'הגיע הזמן להסתכל בתוכן המזווה והמקרר, מתוך תקווה שאלמד מה הם אוהבים לאכול,' אני חושבת לעצמי.
אני מוצאת כמויות גדולות של ספגטי, ומחליטה שזה רעיון טוב להכין ספגטי ברוטב עגבניות. אני מוצאת במקפיא כדורי בשר קפואים, ומחליטה להכין גם אותם. כי מי יכול לסרב לספגטי עם כדורי בשר?
למרות שאני אוהבת להכין את רוטב העגבניות בעצמי, אני מעדיפה להשתמש ברוטב עגבניות מצנצנת, שכן אני מניחה שזה מה שהילדים רגילים לאכול.
עד מהרה מתמלא המטבח בריח נעים של כדורי הבשר המתבשלים ברוטב עגבניות, ואני מנצלת את הזמן להכין להם עוגיות שוקולד.
אני מסיימת להכין את האוכל, ועורכת את השולחן עבורם, בדיוק שדלת הכניסה נפתחת.
למבואה מתפרץ ילד שאני מעריכה את גילו כבן שמונה, וילדה מתוקה הצעירה ממנו בכשנתיים.
הבן מעיף את נעליו בבעיטה, ונעמד מולי בהתרסה. "איפה האוכל שלי?"
"לפני הכל, אני מבקשת שתלך להניח את הנעליים שלך במקומם," אני אומרת לו באסרטיביות.
"זה התפקיד שלך," הוא אומר לי בזלזול.
"קראתי את ספר ההוראות, ולא ראיתי שזה כתוב שם. תניח את הנעליים במקום, תרחץ ידיים ותבוא לאכול," אני אומרת.
הוא מסתכל עליי בזלזול. "תביאי את ההמבורגר שלי לחדר המשפחה."
"אם אתה רוצה לאכול, אתה מוזמן לשולחן," אני לא מוותרת.
"את לא אימא שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות, את פה רק משרתת. תביא לי מייד את ההמבורגר שלי," הוא צועק עליי.
"מה את מסתכלת עליו כך," אומרת לי מנהלת הבית, "תדאגי להביא לו המבורגר."
אני מתעלמת ממנה, וניגשת לילדה שמסתכלת עליי בסקרנות. "אני רוזלי, מה שמך?"
"שמי אניס," היא עונה לי בביישנות.
"את אוהבת לאכול ספגטי וכדורי בשר?" אני שואלת.
היא נדה בראשה לאות חיוב. היא חולצת את נעליה והולכת לשים אותם בארון הנעליים בכניסה. היא רוצה לקחת גם את נעליו של אחיה, אבל אני מסמנת לה בראשי לשלילה.
"לכי לרחוץ את הידיים, ובואי לשולחן. הכנתי לכם גם עוגיות שוקולד," אני אומרת בכוונה שאחיה ישמע.
"כיוון שאת יודעת מה הילד אוהב לאכול, והיכן קונים לו את הארוחה, אני אשאיר זאת לטיפולך," אני אומרת למנהלת הבית ונכנסת עם אניס למטבח.
אני ניגשת לחדר העבודה של האב ונוקשת על דלתו. "זאת רוזלי, האומנת של הילדים," אני אומרת.
"אני עסוק," הוא אומר, ולא מאשר לי להיכנס.
"אניס יושבת לאכול, ורציתי לשאול אם תצטרף אליה," אני אומרת.
"לא ביקשת ממך להאכיל אותי," הוא עונה בטון קר.
'כרצונך,' אני ממלמלת.
אני ממלאת קערה לאניס ומתיישבת לידה. "טעים לך אניס?" אני שואלת אותה.
"יש לזה טעם של האוכל של אימא," היא עונה ואוכלת בתיאבון רב.
"היא לא אימא שלנו!" אומר בכעס הילד שנכנס למטבח.
"אני יודעת, אבל לאוכל שרוזלי הכינה יש טעם של האוכל של אימא," עונה אניס בשלווה. היא לא מתרגשת מהתקפי הזעם של אחיה.
"באמת? אני רוצה לטעום," הוא אומר בהתנשאות.
"מנהלת הבית הזמינה לך את ההמבורגר שביקשת," אני עונה, וניגשת לשים על צלחת כמה עוגיות עבור אניס.
הילד מביט על העוגיות, אבל כבר מבין שהוא לא יקבל צלחת ממני.
"גם אני יכול לקבל עוגיות?" הוא אומר. אני מסתכלת עליו, "בבקשה."
"סיימת את האוכל שלך?" אני שואלת, אבל לא מתעכבת במבטי עליו.
"אני יכול לקבל ספגטי בבקשה?" הוא שואל.
אני ממלאת קערה, ומניחה אותה על השולחן. הוא מתיישב ומתחיל לאכול.
"אני רוזלי," אני אומרת לו.
"שמי פיליפ," הוא עונה בפה מלא ספגטי. אני יודעת שהוא לא יודה בפניי שהאוכל טעים לו, ועדיין אני מרגישה שבכל זאת משהו בינינו נשבר.
אני לוקחת צלחת נוספת ומניחה עליה עוגיות בשבילו. פיליפ מסיים לאכול, ולוקח עוגיה. "תודה," הוא אומר ומביט עליי.
