אני כמעט לא ישנה. השיחה עם כובש העמקים לא עוזבת אותי. אני מוקסמת מהשיחות איתו, מהאופן בו הוא חושף את ליבו בפניי. יותר מכל, מהדהדות המילים שלו במוחי. אני מבין שזו שאני מאוהב בה היא החלום, ומרגיש שאת המציאות שלי.
'איך זה יתכן שהוא מדייק כל כך את מה שאני מרגישה?'
המילים האלה רודפות אחריי, גם כשאני נוסעת עם אבא לשדה התעופה. אורות העיר המנומנמת משתקפים בנהר ההדסון, ואני מהופנטת מהמראה שלהם.
"את נראית לי מוטרדת," אומר לי אבא בדאגה.
"אני חושבת על מה שאמר לי מישהו אתמול. זה גבר שלא נפגשתי איתו פנים אל פנים, והוא נשמע כאילו שזו אני מדברת," אני מרגישה שאני יכולה לדבר עם אבא על הכל.
"למה שלא תפגשי איתו," שואל אבא.
"על משחקי הבקבוק שמעת?" אני מעזה לשאול. אבא מחניק חיוך.
"לא נכון, אתה ואימא?"
"לא מתוקה. סיפרתי לך שהכרנו באוניברסיטה. שמעתי עליהם מזוג חברים מאד קרובים שלי, ואל תשאלי מי.
משחקי הבקבוק מתרחשים כבר זמן רב. אלא שבהתחלה הם נערכו פנים מול פנים, כאשר היית חייב שיהיה לך קשר עם מישהו מהקבוצה שיכול להמליץ עליך. אחר כך הפך המשחק, למשחק ברשת."
"אולי זה יקרה," אני אומרת מהורהרת.
אנחנו מגיעים לשדה התעופה, ואני נפרדת מאבא בחיבוק. אני נושמת עמוק, זה הולך להיות יום מאד לא פשוט.
לשמחתי הטיסה יוצאת בזמן. כשאני נוחתת בבוסטון, אני מתפלאת לראות שברוקי מחכה לי בשער היציאה.
"ברוקי, אמרתי לך שאני יכולה להגיע עם מונית," אני אומרת לה.
"אני לא נושמת. אני חייבת אותך לצידי. שון ביקש שלא נתראה היום עד הטקס. הוא אומר שזה מזל רע אם החתן רואה את הכלה ביום נישואיהם. ואם לא יראה אותי, הוא יבריא פתאום?" היא שואלת בדמעות.
"את חייבת להיות חזקה בשבילו. אני לא יכולה לדמיין בכלל איך זה מרגיש אדם שיודע ששעון החול אוזל. תוסיפי לזה את העובדה שהוא נוירולוג שמבין היטב את מצבו.
בואי נהפוך את היום הזה ליום שמח. עבורך, עבורו. נשים ליום אחד את המציאות בצד," אני מבקשת ממנה.
"קל לך לומר," היא תוקפת אותי.
"עזבתי הכל בהתראה של יום, פעלתי לפי ההנחיות שלך, אני פה בשבילך," אני מתעלמת ממה שהיא אמרה, "שנתחיל את היום עם קפה ודונט שאת אוהבת?"
"אני לא מאמינה איך את מכילה אותי. אני מתפרצת עלייך, וכל מה שאת חושבת זה איך לשמח אותי. אני רוצה דונט עם מלא קרם שנימוח בפה," היא שוב מדברת בטון המתפנק שלה, שאני מכירה כה טוב.
"אם כך אני לא צריכה לומר לך לאן אנחנו הולכות," אני אומרת ומתרווחת על הכיסא של הנוסע. עיניי נעצמות, אני כל כך רוצה לישון.
הקפה של הבוקר היה רק אתנחתא קצרה לפני שהתחיל הטירוף של היום.
אני שולחת הודעה לשון.
אליזבת הדסון:
בוקר טוב שון יקירי.
איזה יום מדהים להתחתן בו!
אני כאן עם הכלה היפיפיה שלך,
וסופרת את השעות
לרגע המרגש.
אליזבת
שון לא עונה.
ברוקי שולחת לי את סדר היום שלנו. לפחות כעת אני יודעת מה מצפה לי ביום העמוס הזה. אני מעיינת בסדר היום, ומבינה שהתכנון שלי לקחת אותה לספא להרגע כבר לא יקרה.
מסתבר שכל השושביניות שלה, אמורות להפגש שם עוד שעה ,ולהתחיל את היום. אני שמחה שדאגתי לצבוע את ציפורניי, וחפפתי את השיער. כל שנותר לי הוא לעצב אותו.
"אני רוצה שאלך להיות קצת עם שון?" אני שואלת בתמימותי.
"הוא יותר חשוב לך ממני?" היא יורה לעברי בכעס.
"ברור שלא. רציתי לעשות זאת למענך," אני עונה מייד. הדבר אחרון שחסר לי שהיא תחשוב שאני מעוניינת בו.
אני מתקשה להבין אותה. פתאום נדמה לי שהחתונה הזאת היא בעצם בשבילה, ולא בגלל הרצון שלו. "את החברה הכי טובה שלי, את לא יודעת את זה?" אני שואלת, ויודעת שגם זה לא ירגיע אותה.
"אז תראי לי את זה," היא מפתיעה אותי.
אני מרגישה שאני רותחת. 'ומה אני עושה כל השבועות האלה שאני מוותרת על שעות שינה יקרות, וטסה בשבילה הלוך וחזור לבוסטון?' כמובן שאני לא אומרת לה זאת, אבל בפנים אני חסרת שקט.
אני נוסעת איתה לספא. כיוון שאין לי צורך בטיפול יופי, אני ניגשת לעשות עיסוי ראש, לא לפני שאני מבקשת את אישורה של ברוק.
"אני לא מבינה לשם מה יש לך צורך בזה? זה נועד לאנשים שצריכים לשחרר את המתח מהגוף," היא אומרת.
"אני מרגישה שאני זקוקה לזה," אני אומרת לה, "אני עובדת משמרות ארוכות, ולא נחה הרבה. כמובן שאם זה מפריע לך אני אוותר."
אני כבר מוכנה לוותר על זה, כשברוק מתעשתת. "אני מתוחה מהיום. אני מפחדת שמשהו רע יקרה, והחתונה לא תתרחש. אל תכעסי עליי. את יודעת שרק לידך אני מרשה לעצמי להתפרק. אני מצטערת שאני מוציאה הכל עלייך. אני רוצה שגם את תהני."
כשאני משוכנעת שהיא כנה בדבריה, אני עוזבת את הבנות, והולכת עם היילי לחדר הטיפולים.
רק כשאני שוכבת על מיטת הטיפולים, אני נזכרת שהטיפול כולל שטיפת השיער במים. זה מאוחר מידי להתחרט. "יש אפשרות שאייבש כאן את השיער?" אני שואלת.
"אם תאפשרי לי לטפל לך בשיער היפה שלך אחרי הטיפול, אשמח. אני יכולה לעצב לך אותו. השתלמתי גם בעיצוב שיער," אומרת היילי בגאווה, "ואני גם מאפרת."
"בדיוק מה שאני צריכה," אני אומרת, ומתמסרת למגע ידיה העדין. אני מתחילה להרגיש שכולי נרגעת, ושוב עולות בזיכרוני מילותיו של כובש העמקים.
אני יודעת שאני חייבת לשכוח את ד"ר דוסון. אבל איך אעשה זאת אם אנחנו נפגשים במחלקה מידי יום?
אני כועסת על עצמי שנסחפתי אחריו. אני, שתמיד בחרתי לשכב עם גברים ללילה, להפיק את המירב מהנאות הגוף, מרגישה מבוכה גדולה בגלל הלילה ההוא.
כל המחשבות האלה, הולכות ונשטפות ממני, עם זרמי המים שמותזים על ראשי, בזמן שידיה המיומנות של היילי מעסות את ראשי, ומשחררות ממני את כל הכאב.
אני כבר לא במקום שהייתי. כל הסודות של אחוזת הדסון, באו על פתרונם. סוף סוף אני יודעת את האמת עליי, ואין מתוקה ממנה. אני חושבת על הגילוי המסעיר שפרופסור הדסון הוא באמת אבא שלי. הגבר המדהים הזה, החכם, ומלא הרגש, הוא אבא שלי, וכמה אהבה יש לו לתת לי.
"מי הוא בר המל שאת חושבת עליו כעת?" שואלת אותי היילי, ואני קולטת שאני פשוט מחייכת מאושר.
"אני חושבת על משהו שאבי אמר לי, וזה ממלא את ליבי אושר גדול," אני עונה לה.
"אין דבר יותר חשוב מאהבת הורים. אני אומרת זאת מניסיון, כיוון שלי לא היה אבא כזה. הוא היה שיכור כרוני, ואימי נפרדה ממנו כשהייתי בת שנה וחצי," משתפת אותי היילי, בלי טיפת עצב.
היילי מסיימת את הטיפול, ואני מרגישה שוב מלאת אנרגיה.
אני עומדת להוציא מהתיק שלי את מייבש השיער, ואת כלי האיפור, אבל היילי אומרת שאין צורך, היא תשתמש בציוד של הספא.
אני חוזרת איתה לאולם בו נמצאות הבנות. גם כאן היילי עובדת במיומנות רבה, מייבשת את שיערי ומעצבת בו שורות של תלתלים.
היא מציגה לפני את לוח צבעי האיפור, ואני מראה לה איזה צבעים אני בוחרת כאיפור לעיניים. לגבי השפתון, חשוב לי שהוא יהיה אדום תואם את צבע ציפורניי.
"אני מבינה. שמעתי שהכלה ביקשה לאפר אתכם בצבעי הקשת. איזה רעיון מקורי," היא אומרת בהתפעלות.
אני מסיימת להתארגן ראשונה, וניגשת לברוקי. "את נראית מדהים!" אני קוראת בהתפעלות.
"למה אני לא מרגישה כך?" היא מרימה עליי זוג עיניים עצובות.
"אני באמת לא מבינה למה. את הכלה הכי יפה שראיתי מימיי," אני מנסה לעודד אותה.
"לא כך דמיינתי את יום נישואיי," היא אומרת ומתאפקת לא לבכות.
"ספרי לי איך דמיינת?" אני שואלת.
"רציתי חתונה בכנסיה," היא אומרת.
יש לנו שש שעות עד הטקס, אבל אני לא מתייאשת. אני נכנסת לאתרים השונים של הכנסיות בבוסטון, אבל בכולם רשומה אותה תשובה. חתונות מתקיימות בימי שבת וראשון בלבד.
"כל העולם נגדי," רוטנת ברוקי.
אני מתקשה להיות לידה, יוצאת לחדר ההמתנה, מוציאה את הטלפון ושולחת הודעה למשפחה בווצאפ.
אליזבת @המשפחה שלי
נחתתי בבוסטון בזמן.
ברוקי חיכתה לי בשער היציאה.
אנחנו עדיין בטיפול בספא,
עוד שעתיים אנחנו נפגשים עם הצלם.
אוהבת ומתגעגעת
אני מהססת ולבסוף מחליטה שאין לי מה להפסיד . אני נכנסת למשחקי הבקבוק לבדוק אם אני יכולה לשלוח הודעה לכובש העמקים. לשמחתי הצ'אט נפתח.
פריחת הדובדבן: המילים שלך לא יוצאות לי מהראש. מה שמדהים אותי שאתה אומר את המילים שלי בדיוק.
פריחת הדובדבן: יש לי אהבה גדולה לא אפשרית, ואתה הפכת להיות הסלע היציב שלי. השיחות שלך מעניקות לי את האוויר לו אני זקוקה.
פריחת הדובדבן: מקווה שאני לא מציקה לך.
אני לא מצפה שהוא יענה לי כעת, זאת לא השעה בה אנחנו נוהגים לדבר. לכן אני לא מתאכזבת שלא מגיעה ממנו תשובה. למרבה הפלא, אני דווקא שמחה. כתבתי לו מתוך פרץ של רגשות. אני בטוחה שכשארגע מכל מה שקורה מסביבי, אבין שזה היה מיותר. הוא לא באמת קיים במציאות חיי.
"לאיפה נעלמת?" רוטנת ברוקי שיוצאת לחפש אותי, "את לא מבינה שאת צריכה להתכונן?"
"אני מוכנה," אני אומרת ומראה לה את ציפורניי הצבועות באדום, והשפתון בצבע תואם. "עליי רק להחליף את הבגדים והנעליים."
היא מביטה עליי, ורואה שאני באמת מוכנה, ובכל זאת מעקמת את הפרצוף. אני קמה וחוזרת איתה לחדר בו נמצאות כולן. כיוון שהן עדיין עסוקות, אני נכנסת למלתחות, כדי ללבוש את השמלה וסנדלים.
אני מקבלת התראת הודעה הודעה מוצפנת, ואני מתרחקת כדי לקרוא אותה.
שון מק'לאוד:
אני כותב זאת לעינייך בלבד!
אני כל כך זקוק לך היום.
היום הזה הוא רק שלה.
לו היה לי זמן, זה לא היה קורה.
אין בי כח יותר, וגם לא רצון.
הייתי מבקש ממנה שחרור, אבל זה מאוחר מדי.
תני לי מהכח שלך, לעבור את היום הזה.
את יקרה מאד לליבי.
הייתי רוצה שזה יהיה היום שלך.
איש לא ידע זאת פרט לך,
אבל המילים שאומר, תהיינה מיועדים לך.
איני יכול לסיים את חיי, בלי שתדעי זאת.
אני יודע שזה לא הוגן כלפייך, אבל תביני אותי.
אני מרגיש את שאריות חיי נמוגות.
את מרגישה אותי, היא עסוקה רק בה.
אז עכשיו את יודעת,
אני אוהב אותך.
אני עונה לו בהודעה מוצפנת.
אליזבת הדסון:
ביקשתי לבוא להיות איתך, אבל ברוקי ביקשה שאשאר איתה.
ובכל זאת אני רוצה שתדע, שאני שם בשבילך תמיד.
נתראה בקרוב.
אני ממהרת לשלוח את ההודעה, וטומנת את הטלפון עמוק בתיק שלי.
"אני יכולה לדעת עם מי את מדברת?" שואלת ברוקי.
"שלחתי הודעה להוריי," אני מתחילה לומר.
"ממתי את שולחת הודעות להורייך. הרי אימא שלך אף פעם לא מתעניינת בך," היא לועגת לי.
"מסתבר שלא הכל את יודעת," אני עונה לה, "את כל כך עסוקה בעניינים שלך לאחרונה, שאני מעדיפה לא להפריע לך עם החיים שלי."
"אפשר לחשוב ש…" היא אומרת ומשתתקת.
"תגידי לי ברוקי," אני אומר, "למה הזמנת אותי היום, אם יש לך כל כך הרבה ביקורת נגדי?"
"כי אני מבייצת, ואני צריכה שתגרמי להריון לקרות הלילה," היא עונה לי ללא בושה.
"אם כך אני מיותרת. תודיעי לי מתי את רוצה לעשות זאת, ואדאג שזה יעשה," אני עונה לה בקור.
"את יודעת איך זה מרגיש שהחבר שלך, מאוהב בחברה הכי טובה שלך?" היא זורקת פצצה לאוויר.
"מאיפה לך הרעיון המטורף הזה?" אני שואלת.
"כי החתונה הזאת היא רק כי אני רוצה אותה. שכבתי איתו פעם אחת. אז עכשיו את יודעת," אומרת ברוקי בשקט.
"ומה זה קשור אליי?" אני שואלת.
"כי כששכבתי איתו, הוא קרא בשמך." היא גורמת לי לפתוח את פי בפליאה.
"אני לא מאמינה ששמעת טוב," אני אומרת לה, "את יודעת שמעולם לא היה בינינו משהו," אני אומרת. אני מרגישה את השקר שלי בכל הגוף, אבל יודעת שאני חייבת לה את זה. "למה שיעשה את זה?"
השעות הבאות הן קשות מנשוא. כל החיוכים הכפויים בשורה בלתי נגמרת של צילומים, כשבליבי מהדהדות מילותיו של שון.
סוף סוף הטקס מתחיל.
שון עומד בקושי רב על רגליו, ואומר את נדריו.
לנצח אוהב אותך,
גם אחרי שלא היה בעולם,
אהיה המלאך השומר שלך.
הוא מסיים במילים כולי שלך' ומישיר מבטו אליי לשניה בלבד.
שון אוחז בטבעת, ועונד אותה על ידה של ברוקי.
כאשר מגיע רגע הנשיקה, מתחיל שון להשתעל. האם שיעול אמיתי? אין לי מושג.
אני מחבקת את ברוקי, וניגשת לשון. "קיבלתי הודעה היום שנשלחה לבית החולים תרופה הביולוגית עבורך. תבטיח לי שתיתן לה סיכוי," אני אומרת לו. אני מדברת בקול רם מספיק כדי שברוקי תשמע.
"מי סיפר לך?" הוא שואל.
"יש לי קשרים מיוחדים עם המכון לחקר התרופות בניו יורק." נראה שהשיחה הזאת לא מעניינת את ברוקי, והיא ניגשת לרקוד עם חברותיה.
"מי שמנהלת את מכון המחקר, זו אימי הביולוגית שחזרה סוף סוף לחיי. אני מבקשת שתשמור על העובדה הזאת בסוד," אני אומרת לו.
"אני לא מבין," הוא עונה לי.
"במשפט הגירושין של הוריי, התברר לי שהאישה שגידלה אותי וטענה שהיא אימי הביולוגית, לא הייתה אימי, ואילו מי שנטען שאינו אבי, הוא בעצם אבי הביולוגי. נשמע מסובך לא?" אני מתרגשת לשתף אותו בסיפור חיי, אבל מתנהגת באיפוק.
"אני לא באמת רוצה שהיא תשמש בזרע שלי," הוא מפתיע אותי.
"היא ביקשה ממני להשתמש בו הלילה," אני משתפת אותו.
"היא אמרה לי," עונה לי שון, "תעשי כבקשתה."
"אני מבטיחה," אני אומרת לו, למרות שאני בדיוק כשברוקי מתקרבת.
"מה הבטחת לבעלי?" היא שואלת ואוחזת בזרועו.
"שאבצע את בקשתך עוד הלילה," אני עונה, "ונקווה שזה יתפתח להריון."
"בבקשה תבואי לספר לי אחרי שתבצעי זאת אליזבת," הוא מבקש ממני. אני לא מגיבה.
"ברשותכם אני אלך לבצע כמה טלפונים. להזכירך מנהל המחלקה לא התלהב שאבצע זאת כאן, עליי לשכנע אותו לאשר לי זאת," אני אומרת.
להפתעתי אני מקבלת אישור ממנהל המחלקה הגניקולוגית. לא רק אלא שהוא מתנצל בפניי על האולטימטום שנתן לי. "אם ישנן עוד נשים שרוצות לעבור את התהליך הלילה, אהיה מוכנה לבצע זאת עבורם," אני אומרת לו.
הטלפון השני הוא לבנק הזרע, ממנו אני מבקשת שיעבירו את המבחנות לבית החולים.
בשעה עשר בלילה בדיוק אני נכנסת לחדר הניתוח, לשאוב את הביציות כדי לבצע את ההליך. כשאני מסיימת, אני שואלת את ברוקי אם היא מתכוונת ללכת לשון. "זה היה יום עמוס. אני מעדיפה ללכת לישון, אני אדבר איתו מחר," היא אומרת לי.
אני מקבלת הודעה ממנהל בית החולים שאין עוד מטופלת הלילה.
"אני אלך קצת לישון. את יודעת שאני חוזרת בטיסה ראשונה לניו יורק," אני אומרת לה, "אני עובדת מחר במשמרת בוקר."
"אם כך נפרד כעת. תודה שבאת," היא אומרת, "הבנות מחכות לי." אני לא אומרת מילה על כך שזה לא בדיוק מה שאמרה שהיא תעשה.
אני חוזרת איתה לאולם שבית החולים הקציב לאירוע, כדי לקחת את התיק שלי. חבריהם של הזוג עדיין רוקדים, וברוקי מצטרפת אליהם. אני מחפשת את שון, אבל הוא כבר לא כאן.
אני לוקחת את התיק, ונפרדת שוב מברוקי. במקום לנסוע לבית המלון בו הזמנתי חדר, אני הולכת לחדרו של שון.
"באת," הוא קורא אליי בשמחה, "חיכיתי לך."
"הבטחתי לך שאבוא," אני עונה לו.
"עכשיו אני יכול לגלות לך שנתתי הוראה לחבר שעובד בבנק הזרע, לשטוף את המבחנות. מה שיש בהן כעת הוא חומר נטול זרע. אני לא רוצה להיות אבא של הילד של ברוק, גם אם לא אהיה בחיים," אומר שון.
שון מושיט את ידו, אוחז בידי, ונושק לה ארוכות. "כמה הייתי רוצה לנשק את שפתייך היפות, יפה שלי, אבל אני יודע שזה לא הוגן, כשאני עומד לעזוב את העולם."
מה אני אמורה לעשות עם כל המידע הזה?
