"הלוואי ולא היית משתף אותי," אני אומרת לשון.
"אף פעם לא שיקרתי לך. נכון שלא סיפרתי לך שאני מאוהב בך, אבל כל מה שאמרתי היה אמת. אני מאמין שבמערכת יחסים כך צריך להיות.
אני יכול לספר לך שמה שבין ברוק לביני, כבר מזמן לא אמיתי. את יודעת עליי הרבה יותר ממנה.
אם הייתי צריך הוכחה למי היא באמת, הגיעה המחלה הארורה הזאת וחשפה אותה בשיא כיעורה.
את בטח שואלת את עצמך, למה אם כן הסכמתי לשאת אותה לאישה. אולי כי היה קל לי יותר לעשות זאת, מאשר להודות בפניה שהחברה הכי טובה כבשה לי את הלב," הוא אומר ועוצם את עיניו.
"היא סיפרה לי שהיא שכבה איתך, ואתה קראת בשמי," אני מספרת לו את מה שברוקי סיפרה לי.
"זה מפליא אותך?" הוא מביט בי וחיוך על פניו. "היא גררה אותי למעשה שלא הייתי מוכן לו. הייתי אומר שהיא כפתה עצמה עליי. שמך נמלט מפי בלי כוונה, כי פשוט דמיינתי אותך איתי, רציתי שזו תהיי את."
"אני מבקשת שתשקול ברצינות את נטילת התרופה. אתה מבטיח?" אני שואל.
"אני מבטיח לך יפה שלי. תשארי איתי עד שתצטרכי לנסוע לשדה התעופה?" הוא שואל.
"אני אשתדל. אני ממש מותשת," אני עונה לו.
"אם כך תניחי את הראש על המיטה, ותרדמי. אני אעיר אותך כשהשעון המעורר שלך יצלצל, אם לא תשמעי אותו."
אני מניחה את ראשי על המיטה, והוא מלטף את שיערי בתנועות קצובות. 'למה נדמה לי פתאום שהוא מלא חיים?'
אני מבולבלת. ברור לי שאני לא יכולה להיסחף אחריו, אבל ההזדקקות שלו לנוכחותי כעת, מחלישה את ההתנגדות שלי, וההגיון מפנה את מקומו לרגש.
אני עוצמת את עיניי, ונרדמת.
"מה היא עושה פה?" אני שומעת את קולה של ברוקי מתוך שינה.
"היא באה לומר לי שהיא ביצעה את שאיבת הביציות, ועמדה להיפרד ממני, אבל הייתה כל כך עייפה שהיא נרדמה כאן עם הראש על המיטה שלי," אני עונה לה בטון עייף. "אני לא מבין אותך, מה את חושבת שהיא יכולה לעשות איתי כאן במצבי?"
"לא הרבה," היא עונה לי.
"לעומת זאת, את העדפת לחגוג עם החברים שלך, ולא טרחת לבוא לראות מה קורה עם בעלך. מזל טוב ברוק, הישגת מה שרצית ממני, את אישתי.
בינינו, עכשיו כשאנחנו לבד, יש לי הרגשה שרצית שנתחתן, רק כדי שאיש לא ידע שכל מה שהיה בינינו מת מזמן."
"אתה אומר את זה בגלל…" היא מתחילה לומר, ואני יודע להיכן היא חותרת.
"אני אומר את זה בגללך, ואל תנסי להאשים בכך אף אחד אחר," אני עונה לה.
"אני מבינה שאני פטורה מלהסיע את אליזבת לשדה התעופה," היא חוזרת לדבר עליי.
"אמרתי לך שהיא נרדמה. אני משער שהיא צריכה לטוס בבוקר בחזרה לניו יורק, אבל לא דיברתי איתה בנושא," אני אומר ומפהק. אולי היא תבין סוף סוף שהנוכחות שלך חסרת טעם.
ברוק עוזבת בהפגנתיות, ואני נשאר סוף סוף עם אליזבת לבד. מי יודע מתי היא תגיע שוב לביקור, ואני רוצה למצות כל רגע איתה.
אני מזיז את הכרית ומניח את ראשי סמוך לשלה, לוקח את הטלפון הנייד, ומצלם אותנו יחד. אמנם אני לא נראה במיטבי, אבל זה עדיף בעיניי כעת, על כך שלא תהיה לי בכלל תמונה איתה. אני יוצר תיקיה סודית ושומר בה את התמונה שלנו.
"אני אלחם בכל כוחי לצאת מהמחלה הזאת, אני רוצה לחיות איתך. וגם אם זה לא יקרה, אני רוצה למות כשאת איתי," אני לוחש לה.
"תזכור שהבטחת לי להילחם על החיים," היא אומרת מנומנמת. אז מסתבר שהיא שמעה את השיחה.
כשמגיעה שעת הפרידה ביננו, אני מבקש מאליזבת שתבטיח לי שלא תעלם לי.
"תזכור שאני עובדת בבית חולים. אני לא תמיד פנויה לדבר," היא אומרת, ומעניקה לי נשיקה על המצח. אני עוצם את עיניי ונרדם, בזמן שאני שומע אותה יוצאת מהחדר, למונית שממתינה לה בכניסה לבית החולים.
רק כשאני מגיעה לשדה התעופה, אני שמה לב שאני לובשת עדיין את הבגדים של החתונה. אני ממהרת לתא השירותים, ומחליפה לג'ינס וחולצת הטריקו השחורה שלבשתי, שעליה הדפס של סוס.
לא אכלתי כלום מאתמול בבוקר ואני ניגשת לבית הקפה היחיד שפתוח בשעה זאת, קונה קפה, וכריך עם סלט ביצים, ומתיישבת לאכול.
אני חושבת כל מה שעבר עליי בשעות האחרונות. אני המומה מהגילוי של שון, ותוהה כמה זמן הוא במערכת יחסים חסרת תוכן עם ברוק. ואם זה המצב, מדוע היא רוצה ילד ממנו? משהו לא מריח לי טוב בכל הסיפור הזה.
אני מוציאה את הטלפון הנייד, וקוראת שוב את מילותיו של שון.
אני מוצאת הודעה מאימא.
פיית'@ המשפחה שלי:
בבוקר תשלחנה כמה מנות מהתרופה הביולוגית עבור שון מק'לאוד, בתוספת מכתב הסבר למנהל המחלקה, ממנו ביקשתי דיווח שוטף על תגובתו לטיפול. אנחנו נעשה הכל כדי להביא להחלמתו.
אליזבת@ המשפחה שלי:
תודה אימא, אני מאד מעריכה את עזרתך.
אני בשדה, ממתינה לטיסה.
אודיע לך כשאנחת.
אוהבת, אליזבת
אני מאוכזבת לראות שכובש העמקים לא ענה לי. אני מזכירה לעצמי שזאת לא השעה הקבועה שלנו, ולמה שיחשוב ששלחתי לו הודעה?
'כן,' אני ממשיכה לדבר עם עצמי 'אבל הוא יכול היה להיכנס בשעה שלנו ולקרוא אותה.'
איך הגעתי למצב הזה שמאף גבר בחיי, יש לי עכשיו שלושה? בעצם רק שנים, הרי ד"ר דוסון שוב קר אליי. 'מה הפלא? הרי הוא קיבל מה שרצה, אותי במיטה שלו.'
'אוף…' אני נאנחת בקול.
"את בסדר?" פונה אליי גבר צעיר שמסתכל עליי בדאגה.
"החיים לפעמים כל כך מסובכים, שבא לי לקחת מהם פסק זמן," אני עונה לו.
"הלוואי וזה היה עובד כך," הוא אומר, "אלא שאז מתי היינו חיים? אני משער שהיינו מנצלים את האפשרות הזאת כל הזמן. החיים יכולים בהחלט להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. אם מותר לי לשאול לאן את נוסעת?"
אני רוצה להמציא לו שם של מדינה שכוח אל. "לניו יורק," אני עונה לבסוף.
"חבל, אני נוסע הביתה לחוף המערבי. אני שונא טיסות ארוכות. שש וחצי שעות במטוס, נראה לי בזבוז זמן," הוא רוטן.
"תקנה ספר ותקרא," אני מציעה לו.
"חשבתי לשחק במשחקי הבקבוק, אבל כולם ישנים כעת בחוף המזרחי. את מכירה את המשחק?" הוא שואל.
אני מושכת בכתפיי. "בחיים לא שמעתי על המשחק הזה," אני משקרת בלי להניד עפעף.
"חבל, זה דווקא משחק מאד משעשע. אני מציע לך להוריד את האפליקציה. הוא מקליד משהו בטלפון הנייד שלו, ומראה לי. משחקי הבקבוק של צעירי לוס אנג'לס."
"אני אחשוב על זה," אני עונה, מאחלת לו טיסה נעימה, והולכת לכיוון שער ההמראה. רק כשאני מתרחקת אני מרגישה הקלה על כך שהגורל לא תעתע בי , והפגיש אותי עם כובש העמקים.
השעה שמונה בבוקר
הטיסה של חברת התעופה ג'ט בלו שהייתה אמורה להמריא בחמש ושתיים עשרה דקות, ולנחות בשש וחצי בבוקר, יצאה באיחור של שעה, מה שאומר שאני מאחרת למשמרת הבוקר.
אני מתקשרת למחלקה, ומודיעה שאני בדרך, ושולחת הודעה להורים שנחתתי, ואני בדרך לעבודה.
אני רואה הודעה משון.
שון מק'לאוד:
הבטחת לא להעלם לי, זוכרת?
לפני שאני עונה לו, אני כותבת לברוקי.
אליזבת הדסון:
נחתתי באיחור של שעה בניו יורק.
בדרך לעבודה.
מקווה שאת מרגישה טוב.
ברגע שתהיינה לי תוצאות, אודיע לך.
אוהבת, אליזבת
אני ממשיכה לשחק את המשחק. אבל מצד שני העמדת הפנים היא לא רק מצידי, עכשיו כשאני יודעת מה ברוקי אמרה לשון.
אני מתנסחת בזהירות כשאני כותבת לשון. אני לא רוצה לכתוב לו משהו אישי יותר. מי יודע אם ברוק תסתכל יום אחד בתכתובות שלו איתי.
אליזבת הדסון:
המראנו באיחור של שעה, בגלל תקלה במטוס,
כשכל אותו זמן ישבנו במטוס.
נחתתי לפני מספר דקות אני בדרך לעבודה.
התרופה הביולוגית בדרך אליך,
זוכר מה הבטחת לי?
את התכתובות האלה אני כותבת במונית שמובילה אותי לבית החולים, ולא שמה לב לזמן שעובר. "הגענו," אומר לי נהג המונית, שמחזיר אותי באחת למציאות.
אני נותנת לנהג שטר של מאה דולר עבור הנסיעה ובתוספת תשר. הוא מוציא עבורי את המזוודה מתא המטען, ואני ממהרת להיכנס לבית החולים.
כשאני מגיעה למחלקה, אנט אומרת לי שכולם כבר בישיבת הבוקר. אני שוב מתוחה כשאני נזכרת שד"ר דוסון וד"ר שילון, כנראה נמצאים בחדר הישיבות.
"בוקר טוב ד"ר הדסון. מה שלומך?" פונה אליי הפרופסור ומביט עליי בעיון. אני תוהה מדוע הוא מסתכל עליי כך, הרי החלפתי את השמלה. מה אם כן לא בסדר?
רק אז אני קולטת שהלק האדום עדיין על ציפורניי, ולא רק, אלא גם השפתון האדום.
"שמעת שהכל הסתדר עם הפרופסור, למרות שלא הייתה לו מטופלת מתאימה אתמול. הוא התנצל על האופן בו נהג כלפייך," אומר הפרופסור.
"מה שחשוב שיישרתי את ההדורים איתו. כעת אני רק מחכה לתוצאות ההפריה החוץ גופית." כמובן שאיני יכולה לומר לו שאני יודעת שאין סיכוי שהיא תצליח.
אנט נכנסת לחדר ומודיעה לי שיש לי שיחה דחופה בוסטון. הלב שלי קופא. 'רק לא שון.'
"תעבירי את השיחה לחדר הישיבות," מורה הפרופסור לפני שאני מספיקה להגיב.
בלית ברירה אני קמה , וניגשת לענות לטלפון.
"מדברים מהיחידה להפריה חוץ גופית, אני מדבר עם ד"ר הדסון?" שואל הקול מעבר לקו.
"מדברת, עם מי אני מדברת?" אני שואלת.
"מדבר פול וייאט," הוא מציג את עצמו, "בדקנו את הביציות של ד"ר ברוק פורסייט. אני מצטער לומר לך שאין טעם להשתמש בהן." הוא נשמע מהסס.
"אתה מוכן להסביר לי למה?" אני שואלת, "היא עשתה בדיקת ביוץ אתמול בבוקר."
"זה מה שהיא אמרה," אומר פול, ואני שוב מבינה שהוא שוקל את מילותיו.
"אתה רוצה לומר לי ש…" אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי.
"ברוק עקרה," הוא אומר. "בדקתי את התיק שלה, ומצאתי בו מסמך של רופאת הנשים שלה, שמעיד על סידרת בדיקות שהיא ערכה בעבר, שבסופן הודיעה לה הרופאה שהיא לא תוכל ללדת.'
"תודה שהתקשרת," אני אומרת ומחזירה את השפופרת למקומה.
"הכל בסדר ד"ר הדסון?" שואל הפרופסור, את נראית מוטרדת.
"שבועות אני מוותרת על סופי השבוע. במקום לנוח, אני טסה לבוסטון לכמה שעות וחוזרת לעבודה אחרי לילה ללא שינה. כל זאת כדי לשמוע שהיא ידעה שאין סיכוי שהיא תכנס להיריון.
הפכתי עולמות בשבילה, והיא לא טרחה לומר לי שהיא יודעת שהיא עקרה. אני חשבתי שהיא החברה הכי טובה שלה, איזו תמימה הייתי.
אני בכלל לא מבינה למה היה לה חשוב כל כך להתחתן אתמול, אם ידעה שההפרייה תיכשל בכל מקרה."
אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה לברוק.
אליזבת הדסון:
מצטערת לשתף אותך שהפעולה שעשינו אמש לא הצליחה.
אני מבינה שהתשובה הזאת לא באה לך בהפתעה,
הרי ידעת שזה מה שיקרה. לא כך ברוקי?
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
אליזבת.
אני נמנעת מלכתוב על כך לשון. אני משאירה לה לספר לו. 'ולחשוב שהיא גרמה לו למלא קופסה עם זרעו, באופן כל כך מביך ומשפיל, כשידעה את האמת.' אני רותחת עליה.
ברוק פורסייט:
אני בטוחה ששון ואת חוגגים כעת.
אליזבת הדסון:
אין זה מתפקידי להודיע לשון.
הוא בעלך, וזו את שצריכה לספר לו על כך.
אני כבר לא בתמונה.
ברוק פורסייט:
אני אוסרת עלייך לספר לו.
אליזבת הדסון:
למה שאספר לו? זה תפקיד שלך.
הזוגיות שלכם, היא לא ענייני.
"כמה רעש את עושה," אומרת ד"ר שילון, "בכלל תראי איך את נראית."
"תניחי לה כבר ד"ר שילון," גוער בה הפרופסור, "תאמיני שלא היית רוצה להיות במקומה כעת. אני יודע שמה שהיא עברה הוא ניצול לא אנושי, על ידי מי שהיא החשיבה כחברתה הטובה.
אני מודה ד"ר הדסון, שאני ששמחתי כשהיא הודיעה שהיא עוזבת את המחלקה, ועוברת לעבוד בבוסטון," אומר הפרופסור. מסתבר שיש עוד כמה דברים על ברוק של ידעתי, אם הוא מדבר כך עליה.
ואז מגיעה ההודעה משון.
שון מק'לאוד:
ברוק הודיעה לי כעת שהיא לא רוצה כל קשר איתי,
וביקשה להתגרש.
אני מודה שלא הזלתי דמעות.
היא האשימה אותך בהפרייה שנכשלה.
אמרתי לה שאני מסכים להתגרש,
וסיפרתי לה שקיבלתי טלפון מפול בו סיפר לי על כך,
וגם יידע אותי שהיא עקרה,
וביקשתי ממנו שיעדכן אותך.
לך אספר שביקשתי שישמיד את הזרע שהופקד אצלו.
אני מצטער על כל הטרחה שנגרמה לך בנושא,
אבל שמח שזכיתי לראותך כל פעם כשהגעת.
תזכרי שהבטחת לא להעלם לי.
שלך, שון
אליזבת הדסון:
תודה שסיפרת לי.
מה שחשוב כעת, זה שתאגור כוחות.
מבטיחה.
אליזבת
"אז מה הסיפור עם הלק האדום, והשפתון?" שואלת אותי אנט, כשאני ניגשת להתעדכן בתחנת האחיות אחרי שהישיבה מסתיימת. הייתי עסוקה בכתיבת ההודעות, ולא הייתי מרוכזת במה שנאמר.
"זה עוד כלום. הייתה גם שמלה אדומה, וסנדלים בצבע תואם, שאותם הספקתי להחליף בשדה התעופה. מין החלטה מטורפת של הכלה, שהשושבניות שלה תופענה בשלל צבעי הקשת. למזלי הגרלתי את הצבע האדום. תארי לך אותי בצבע ירוק או צהוב? אחרי כל הרעש הזה, היא הודיעה לו הבוקר שהיא רוצה להתגרש."
"אני חושבת שאני יודעת מי זו," היא אומרת לי בחיוך.
"מה זה משנה? כל הסיפור הזה מאחורי," אני אומרת.
אני מריחה את הריח המבשם מוכר של הצייד הצפוני לידי. יש רק גבר אחד במחלקה שמשתמש בו, האחד שאני מעדיפה לא להתקל בו.
הוא נעמד בדיוק במקום שמקשה עליי לקחת את התיק אותו אני מחפשת, תיקה של יולדת בשמירת הריון.
בזוית עיני אני רואה אותו מוציא את הטלפון ומסתכל על הודעה. 'מתוקה,' הוא אומר בשקט. ברור לי שהוא מגיב למשהו שהוא קורא. 'האם הוא אומר זאת מתוך כוונה שאשמע? אין לי תשובה.'
אני מושיטה ידי לקחת את התיק של מטופלת, כשהוא זז לאחור בתנועה חדה. "תתעסקי בעניינים שלך!" הוא מסנן לעברי בכעס.
"מה?" אני שואלת, "יש לך בעיה עם זה שאני מטפלת במיסיס בלו?"
"אל תתממי. את יודעת בדיוק על מה אני מדבר," הוא ממשיך בטון כועס.
"את יכולה להסביר לי אנט מה עשיתי?" אני באמת לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
"אני שונא שקרנים," הוא אומר.
"ד"ר דוסון, אתה יכול להסביר לי מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" אני שואלת.
"ממך? ממך אני לא רוצה כלום," הו עונה לי בזלזול.
"אז למה אתה… עזוב לא משנה," אני אומרת לוקחת את התיק ועומדת ללכת כשידו אוחזת בזרועי בכח.
"לא למדת שכדי להסתכל בטלפון של מישהו צריך לבקש רשות?" הוא אומר לי הפעם בשקט.
"ולמה שאסתכל בטלפון שלך?" אני שואלת.
"את רוצה לומר לי שלא קראת את ההודעה שקיבלתי?" הוא מרים גבה מולי.
"אני באמת לא מבינה אותך. אתה אוחז בו בידך כל הזמן, מתי יכולתי לקרוא אותה?" אני שואלת.
"את שוב משחקת איתי," הוא בהחלט כועס עליי על משהו שלא עשיתי.
"אם אתה רומז שקראתי את ההודעה בזמן שאתה קראת, אז אני יכולה להבטיח לך שלא. הראש שלי כעת טרוד בטיפול במיסיס בלו, שנראה שלא היה ברירה אלא להכניס אותה לחדר הניתוח וליילד אותה, למרות שטרם הגיע הזמן. אז תסלח לי שההודעות שלך לא מה שמעניין אותי כעת," אני אומרת,"לא שבכל מצב אחר כן." את המשפט האחרון אני ממלמלת.
"ד"ר הדסון, יש לך שיחה מהמינהל לחקר התרופות. פרופסור מקנזי מבקשת לדבר איתך."
שקט גדול משתרר במחלקה, נדמה שהזמן בו קופא, ועיניי כולם, כולל הפרופסור, נשואות אליי.
