“הוא בר מזל שנפל לידיים שלך ד"ר סינקלייר. אני לא בטוח שהרבה מנתחים היו נלחמים כך על אדם, שגם כך אין לו הרבה סיכוי לחיות." אומר ד"ר פאודי, בזמן שאני עומד מול ברז המים שמתיז מים לכל עבר, ושוטף את ידיי, אחרי שהסרתי מהן את הכפפות.
"כל אחד והשקפת עולמו. לימדו אותי להילחם על חייו של כל אחד, ואין זה משנה מיהו, ומה עברו. אני לא מרגיש צורך להתנצל בפניו על שהצלתי את חייו העלובים, אלה שרצה ליטול במו ידיו ונכשל," אני אומר ומנגב את ידיי.
אני בטוח שאיש מעמיתיי לא היה מביט עליו והיה אומר שאם הוא ניסה להתאבד, נניח לו. הגורל רצה שהוא עשה זאת ביריית אקדח לראשו, שזאת המחלקה שלנו.
אני מאמין שאם אדם באמת רוצה לסיים את חייו, הוא יעשה הכל כדי שלא ימצאו אותו, ויצילו אותו, מה שלא קרה במקרה הזה.
"יש אמת בדבריך, אבל אין בכך כדי להקטין את העובדה שהצלחת הניתוח היא בזכות כשרונך," אומר ד"ר פאודי.
אני מסתכל עליו. אינני יודע את גילו האמיתי, אבל מעריך שהוא בסוף שנות החמישים, כך שלפחות עשרים שנים מפרידים בינינו. הוא הגיע לניו יורק מעיראק, לפני מי יודע כמה עשרות שנים, ועדיין יש בו משהו זר, ואולי זה רגש נחיתות שלא מובן לי.
הוא רופא מעולה, ואני נהנה לעבוד איתו, אבל יש בו משהו שמפריע לי. נראה שהוא יוצא מגדרו כדי להחמיא לי על עבודתי, עד כדי הרגשת אי נוחות.
הניתוח ערך שעות רבות, ואני מרגיש שאני חייב קצת אוויר. אני פוגש את ד"ר מייק מייסון, ד"ר מייק בלייר, וד"ר מייק לויסון, ליד תחנת האחיות. פעם אמר לי מישהו שכדי להיות מנתח טוב, אתה צריך לשאת את השם מייק.
"תצטרף אלינו?" שואל בלייר,"אני גווע מרעב."
למרות שאיני חש עדיין רעב, אני מצטרף אליהם בשמחה. הם בדיוק הסחת הדעת לה אני זקוק כעת.
"אנחנו יורדים לאכול," אומר בלייר לארורה האחות היפה של המחלקה, "להביא לך משהו?"
"תפתיע אותי," היא אומרת, ומלכסנת אליו מבט.
"המנתחים האלה הם הדבר הכי סקסי שפגשתי בחיי," אני שומע אותה אומרת לאחות מיקה שעובדת לצידה בתחנת האחיות.
"ששש…" אומרת מייד מיקה.
"שמענו אותך," אומר בלייר ומנפנף בידו לשלום, אבל לא מסתובב לראות את תגובתה. אין ספק שלחייה כעת סמוקות מרוב מבוכה.
*
ד"ר מייק בלייר הוא היחיד מבין ארבעתנו שנשוי. הסיבה לכך היא לא בגלל שהוא מבוגר מאתנו, אלא בשל האולטימטום שהציבה בפניו חברתו – חתונה או שנפרדים.
העובדה שהתמסד, לא מונעת ממנו לפלרטט עם כולן. אין לי מושג האם הוא רק אוהב לשחק עם נשים במילים, או גם נסחף אחריהן במעשים. בכל מקרה זה לא ענייני, ולא מעניין אותי. אם כי אני מודה שלא פעם זה מביך להיות לידו.
אנחנו מאד שונים כבני אדם וכגברים, מה שלא גורע מהקשר החברי הקרוב בינינו.
"אני אוהב לעבוד איתך סקיילר," הוא אמר לי פעם, "אתה מנתח מעולה, …למרות שלא קוראים לך מייק."
*
"נו באמת ," רוטן לויסון,"יש לך כבר אישה, אולי תשאיר גם לנו משהו?"
"אתה מוזמן לנסות את מזלך," עוקץ אותו בלייר.
לפעמים הם מתקוטטים במילים, שמתחשק לי לשאול אותם אם הם לא סיימו עדיין את הגן.
"היום תורי," אומר מייסון, וניגש להזמין משהו לאכול, "כרגיל?"
"מה שתביא יהיה טוב. רק שיגיע מהר," אומר בלייר, "מה אתה מסתכל עליי סינקלר, כבר אמרתי לך שאני גווע. קח עצה בחינם ממני. חשוב מאד לבדוק שבת הזוג יודעת לבשל. גם הסקס הכי מדהים בעולם, לא שווה אותה, אם היא לא."
"באיזה מאה נולדת?" צוחק לויסון.
"אני אחכה בסבלנות עד שתיפול ברשתה של יפיפיה עם רגלים מדהימות, שאפילו חביתה היא לא מסוגלת להכין, ונראה מי משנינו יצחק אחרון."
"הייתם מנסים להציל אדם שפוצץ לעצמו את הראש?" אני מטיל פצצה לאוויר.
"זה מה שקרה?" הם מביטים עליי בתימהון.
"אבל למה? הרי הוא רצה למות," אומר מייסון שמתעשת ראשון.
"כי הוא נכשל בניסיון ההתאבדות שלו, ולא הייתי מוכן להביט מהצד, ולא לנסות לעזור לו. בדיוק בגלל זה."
"טוב אל תדכא אותנו כעת סינקלייר. הבנו, אתה מלאך," רוטן בלייר.
"סליחה שזה מה שמנקר לי בראש אחרי שעות על הרגליים בחדר ניתוח. אז בוא נדבר על מה שמשמח אותך," אני עונה לו באדישות.
"המתוקה הזו למשל, היא משמחת אותי," הוא עונה, ונד בראשו לכיוונה של אותה מתוקה, רק שאני יושב בגבי אליה, ולא טורח להסתובב. אני מכיר את הטעם של מייק, שהוא כל כך שונה משלי.
*
"שלא תתרשם מגברים שמתרברבים בכיבושיהם. בין אם זה נכון או, אין זה משנה. עצתי לך, שכשאתה מעוניין באישה, תעשה זאת בדיסקרטיות, הרחק מעיניי כל."
את המילים האלה שאמר לי אבי, בשיחה נדירה על יחסים בין גברים ונשים, אני נוצר בליבי.
באותה שיחה הוא שאל אותי אם כבר 'עשיתי את זה.' הרגשתי נבוך, אולי כי חששתי מהשאלה הבאה.
"מה אתה חושב? אני נער נורמלי כמו כל הנערים," עניתי לו.
הוא לא בדיוק הבין, וקימט את מצחו עד שנוצרו בו קמטים. " בכל מקרה, תדאג להגן עליך, שלא תמצא עצמך יום אחד אבא."
'לפחות הוא חסך ממני את הסיפור על הפרחים והפרפרים,' חשבתי לעצמי.
בזה תם החינוך שלי בנושא יחסי גבר ואישה.
המילים האלה צצו. כעת בזיכרוני, כשאני צופה בבלייר.
*
"למה שלא תצטרפי אלינו יפיפה?" הוא קורא לעברה ממקום מושבו. הוא לא טורח אפילו לקום מכסאו ולגשת אליה.
"זה נשמע מאד מפתה," אני שומע את קולה, מה שגורם לי להציץ לעברה, "ארבעה רופאי אלפא כמוכם."
"ארבעה מנתחים," הוא מתקן אותה מייד, האגו שלו לא יתן לו שיכנו אותו סתם רופא.
*
"עבדתי קשה מאד כדי לזכות בתור מנתח " אמר לי בלייר פעם, ואני רציתי לשאול אותו אם הוא מכיר רופא שלא עובד קשה כדי לזכות בתואר רופא.
*
"לא, אתם מנתחים? אני ממש לא מאמינה. איזה כבוד " היא אומרת בהתפעלות. אבל אז פניה מרצינות. " אני מצטערת יש לי עבודה להגיש, וחוץ מזה שארבעה זה יותר מידי בשבילי."
"לא הצעתי לך את כולם, אלא… " מתחיל בלייר לאמר. אני תוהה איך רופא חכם כמוהו לא מבין את הציניות שבדבריה.
"כבר עניתי לך שיש לי עבודה להגיש," היא עונה.
"את רוצה שאעזור לך להכין את שיעורי הבית? למרות שאיני בטוח שאני זוכר משהו מהתיכון," הוא ממשיך בניסיונותיו.
"ואיך אני אלמד, אם תכין את השיעורים עבורי?" היא שואלת, ואפילו לא טורחת להביט עליו.
בלייר לא רגיל לתשובות כאלה. ניסיונותיו לחזר אחריה נתקלים בסירוב, וזה לא משהו שהוא רגיל.
"היא עוד תתחנן," הוא אומר לי בשקט, "אני מתערב איתך," הוא מתחיל לאמר.
"מתי תתבגר כבר," אני עונה לו, "אולי מספיק כבר עם התחרות הזאת?"
*
כשרק הכרתי את ד"ר מייק בלייר, הוא התרשם מעובדת היותי בן למשפחת סינקלייר. לא היה צורך בהיכרות אישית עם משפחתי, כדי לדעת שאני בא ממשפחה מאד עשירה. "אני מניח שנזכה בקרוב לחנוכת אגף ע"ש משפחת סינקלייר," הוא אמר.
"לא יקרה," עניתי, "כמובן אם זה תלוי בי."
כל שנות לימודיי בפקולטה לרפואה, קוננה בלב הוריי התקווה שאתעשת, ואלך ללמוד כלכלה ומנהל עסקים. הוריי חשבו שאם לא יסייעו לי מבחינה כלכלית, אבין שהדרך בה בחרתי, איננה הדרך הנכונה עבורי. הם התבדו.
כאשר קטפתי את תעודת ההצטיינות בפקולטה, השתנתה המנגינה, והם הביעו את רצונם לתרום למחלקה בה למדתי. "אני לא מבין אתכם, מדוע לתרום למטרה שאתם בזים לה?" אמרתי להם והשארתי אותם המומים, וחסרי מילים.
אין זה אומר שלא מילאתי את חובותיי למשפחה, ותמיד הצגתי חזית אחידה איתם כלפי חוץ.
עם הזמן התמתנתי, אבל לא שכחתי את ההתנגדות שלהם, וכל פעם שמישהו ניסה לקשור את שמי להון המשפחתי, התקוממתי מייד.
הצורך של בלייר בהתערבויות איתנו בכל מה שקשור לנשים, הביא אותו לא פעם לומר למישהי שרק פגש, שמעניין במי מארבעתנו תבחר. אותי, כמובן, הציג כיורש של משפחת סינקלייר.
מיותר לציין שמעולם לא שיתפתי פעולה עם ההתערבויות שלו. זה לא עומד להשתנות, למרות שהילדה הזאת מתוקה אמיתית.
אם עליי להתחרות על תשומת ליבה עם בלייר, אז לא תודה, אני מחוץ למשחק.
*
"אולי תבואי לשבת איתנו? יהיה לך נעים יותר להכין שיעורים כשאת לא לבד, " הוא מנסה שוב את מזלו.
היא סוגרת את ספר הלימוד שלה, מכניסה אותו לתיקה, חוזרת על אותה פעולה עם המחשב הנייד שלה, וקמה.
"תלמד," הוא פונה אליי בתחושת ניצחון, כשחיוך מלא שביעות רצון על פניו. "האריה יצא לצייד, וחזר עם איילה רכה."
אלא שהחיוך נמחק על פניו, כשהוא מבין שהיא עומדת לעזוב את המקום.
אני לא כמוהו, אין בי טיפת שמחה לאיד. אני מלכסן מבטי אליה, ורואה שהיא נסערת.
"סיימת ריילי?" שואל אותה הבריסטה בבית הקפה.
"אמרת לי שבאי בית הקפה שלך הם ברובם רופאים, ושיהיה לי שקט ללמוד פה, אבל טעית," היא עונה לו, "מסתבר שמחוץ למחלקה, הם ככל הגברים."
"אני מצטער," הוא עונה ומביט לעברנו בזעם.
"בכל מקרה המשמרת שלי מתחילה עוד שעה. אולי זה סימן עבורי ללכת להתכונן לקראתה."
"משמרת? ואני חשבתי ש…" בלייר לא מתאפק ומתערב בשיחה.
"אתה לא חושב ששעה שלוש זאת שעה נהדרת להתחיל לנקות את המחלקה?" היא שואלת.
"שובבה," אומר הבריסטה ומתחיל לצחוק.
"כל עבודה מכבדת את בעליה, לא כך בנג'י? אין ספק שבית החולים זקוק לעבודת ניקיון רצינית," היא אומרת.
ריילי
כשרק התחלתי ללמוד, לא חשבתי שיכולים להיווצר קשרים חבריים עם מי שמלמד אותך. אולי זה נבע מהעובדה שרוב המרצים שלי בפקולטה לרפואה, הם גברים.
בפעם הראשונה כשפרופסור דניאלה אטקינסון התחילה לדבר איתי כשנפגשנו מחוץ לאוניברסיטה, זה הרגיש לי מוזר. אחר כך הבנתי שלא קל לה להיות מרצה אישה, בין ים של גברים.
*
"בסופו של דבר ריילי, גם אם אתה פרופסור באוניברסיטה, אתה עדיין גבר," היא אמרה לי יום אחד ששיתפה אותי מתוסכלת במשהו שאירע בחדר המורים.
"זה משהו שתצטרכי לזכור כשתתחילי לעבוד בבית החולים, ותהיי מוקפת ברופאים. ככל שהרופא נמצא ברמה גבוהה יותר, כך צומח האגו שלו, והוא חושב שכל הנשים, גם אם הן רופאות כמוהו, סופן ליפול לרגליו בתחינה שיעיף לעברן מבט.
פרופסור אטקינסון צדקה. כך בדיוק מרגיש לי היום כשארבעת המנתחים שישבו לא רחוק ממני, ואחד מהם, שאני יכולה לחתום שהוא נשוי, ניסה את מזלו איתי.
*
רק כשאני במעלית העולה לקומת מחלקת הילדים, אני מרשה לעצמי לחייך. 'עד כדי כך אתם מלאים בעצמכם, שאת העובדה שאמרתי לכם שאני עובדת ניקיון, קיבלתם ללא ערעור,' אני מדברת אליהם בליבי, 'עוד נפגש, ומה רבה תהיה הפתעתכם.'
אני אוהבת את מחלקת הילדים. אני מתקבלת תמיד בחיוך. אנחנו רק שני מתלמדים במחלקה, ובכל זאת למרות אזהרותיה של פרופסור אטקינסון, אנחנו מקבלים יחס מלא כבוד מהצוות, כאילו אנחנו כבר חלק מהצוות הקבוע. אני יודעת שזה לא מובן מאליו, לא בכל המחלקות מתייחסים למתלמדים כשווים.
*
"את לא מבינה איזה השפלה אני עוברת," סיפרה לי חברתי דפני שמשתלמת במחלקה הפנימית, "הרופאים מתנשאים מעליי, ומתייחסים אליי כאילו אני לפחות מפגרת."
אני מתאפקת לא לחייך. הביטוי 'לפחות מפגרת,' שגור בפיה לעיתים קרובות. נואה, שעובר איתי במחלקת הילדים, שאל אותה פעם למה היא מתכוונת, מה יותר נמוך מהכינוי מפגר, אבל היא רק הסתכלה עליו בכעס. "מה אתה לא מבין?" היא שאלה אותו.
מסתבר שגם בזה צדקה ד"ר אטקינסון.
*
"המחשב הארור הזה, שוב נתקע," מסננת ד"ר אדית מלון. אני כבר מכירה אותה ויודעת שהיא הכי לא-טכנולוגית שאפשר. הייתי יכולה לשייך זאת לגילה, שכן היא להערכתי בת יותר מחמישים, אבל אני יודעת שהגיל לא קובע בעניין זה. עובדה שהוריי שולטים במחשב ללא עוררין. אני מודה שלמדתי מאבי לא מעט קיצוריי דרך בתוכנות השונות.
"את מוכנה לתת לי לעזור לך?" אני שואלת, ומשחרר בלחיצת כפתור אחת את המחשב הסורר.
"את קוסמת," היא אומרת לי. אני נמנעת מלהסביר לה מה הייתה הבעיה. כל פעם שניסיתי, רק סיבכתי אותה יותר, מה שתיסכל אותה.
"אני רק מחליפה בגדים וחוזרת," אני אומרת לה, . אני נכנסת למקלחת של אנשי הצוות ונועלת את הדלת אחריי. אני פושטת את מכנס הג'ינס, ואת החולצה שחושפת מעט את בטני, ולובשת שמלה שמכסה מעט את ברכיי.
למרות שעדיין אין לי תעודת רופא, אני זוכה כבר לתואר ד"ר וזה מה שכתוב על התג שלי, שאותו אני מצמידה לחלוק שלי.
אני חוזרת לתחנת האחיות. השעה איננה שעה של העברת המחלקה, ולכן אני מתחילה לקרוא את התיקים בעצמי.
הטלפון מצלצל ואני עונה. "מחלקת ילדים, ד"ר ווסטון מדברת."
"מדברת מיה ממיון ילדים. הגיע אלינו ילד שנפצע אנוש בתאונת דרכים. אני מבקשת שרופא ילדים יגיע מייד," היא אומרת.
אני מרימה את עיניי ומחפשת לראות מי מהרופאים פנוי. "ד"ר אברהמס, יש קריאה דחופה להגיע לטיפול בילד שנפצע בתאונת דרכים. מצבו מוגדר אנוש," אני מעבירה לו את המידע.
"בואי איתי," הוא אומר.
"ד"ר אברהמס ואני במיון ילדים," אני אומרת וממהרת ללכת בעקבותיו.
"בואי נרד במדרגות, חבל על כל שניה," אומר ד"ר אברהמס , ואני ממהרת לרדת בריצה במדרגות.
"חכי ילדה, אני לא בכושר שלך," הוא אומר.
*
ד"ר אברהמס הוא הרופא הראשון שהכרתי במחלקה. הוא התייחס אליי מייד כאל רופאה, ולא מתלמדת. הוא מקפיד לקרוא לי ד"ר ווסטון. לכן מוזר לי שהוא קורא לי כעת ילדה. אני מקווה שהוא באמת מתכוון רק לכושר שלי, ולא רומז לחוסר הניסיון שלי במיון ילדים.
*
"אני מצטער ד"ר ווסטון, את מהירה מידי בשבילי," הוא אומר ועוצר רגע להחזיר את נשימותיו. אני נושמת לרווחה כשאני מבינה שהוא באמת התכוון רק למהירות הריצה שלי.
"אני מכין אותך שזה לא עומד להיות מראה נעים. ביקשתי שתבואי, כי רציתי להיות לצידך, כשאת מגלה את העולם המחריד של תאונות הדרכים," אומר ד"ר אברהמס.
עם כל ההכנה שערך לי ד"אר אברהמס, דבר לא יכול היה להכין אותי למראה גופו המרוסק של ילד כבן עשר, שנושם בקושי.
"יכולתי לומר לך זאת מראש, אבל לא הייתי מוכן להסתכן. כשפצוע מגיע מזירה של תאונת דרכים, לא מן הנמנע שהוא יהיה מכוסו כולו בדם. אין זה אומר שפציעתו רב מערכתית. לא פעם רק אזור אחד פגוע, אבל הדם מתפזר לכל עבר.
במקרה של הילד, הוא נפצע באזור הבטן. הדם כאן, וכאן," הוא מצביע על אזורים שונים, "נובע מאותה פגיעה בבטן. אני מניח שזה מכרית האוויר.
גם אם הפצוע נראה שלם, אין זה אומר שאיבריו הפנימיים לא נפגעו, לכן עלינו לסרוק את הגוף כולו. מה לדעתך הפעולה הראשונה שעלינו לעשות?" הוא שואל אותי.
"עלינו לוודא היכן הוא נפגע, וכפי שאמרת, היכן זה דם משני. הפצע שממנו נובע הדם צריך טיפול מיידי לעצירת הדם. אני מבינה למה להערכתך הוא לא במצב קריטי."
אני ניגשת לעגלת הטיפול ומביאה מטליות רטובות כדי לנקות את הילד מהדם. האבחנה של ד"ר אברהמס הייתה מדוייקת. מקור הדם הוא אחד בלבד, ונמצא באזור הבטן. אני ניגשת לתחנת האחיות להזמין סריקה דחופה.
אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת שלא שיקרתי את ארבעת המנתחים כשאמרתי שאני עוסקת בניקיון…
