אני ניזכר בשיחה של אנסטסיה עם אחיה, כשבא להתייעץ איתה בקשר לפרחים שרצה לקנות לאשתו כמתנת פיוס. אני מנסה להיזכר מה היא אמרה על כל צבע.
ברור לי שוורדים אדומים הם הצהרת אהבה, 'שזה ממש לא קשור לעניין,' אני נאנח. היא הזכירה כמה צבעים שמסמלים בקשת סליחה. 'לבן?' אני מנסה להיזכר. 'לבן זה צבע של כלות,' כך אני קובע נחרצות. 'צהוב?' זה צבע הקנאה.
ואז עולות בזכרוני המילים 'תבחר בצבע שהיא אוהבת.' יופי ממש עוזר לי.
אני עובד עם אנסטסיה חודשים ארוכים, ואין לי מושג מיהי באמת. אינני נוהג להתקרב לעובדות שלי, ושומר באדיקות על ההפרדה בין בוס לעובדת שלו.
'ואולי אני לא צריך להביא לה פרחים, אלא פשוט לבוא לדבר איתה?'
אני לא גבר של מערכות יחסים, והעובדה הזאת באה כעת לביטוי בעוצמה.
מה שאני כן יודע, זה שאני חייב לנהל שיחה עם ליז. אני מותש מרוב מחשבות, ונסער ממה שג'ונתן חשף בפניי.
"אני מאד מרוצה מהניקיון במשרד. אתה בהחלט יודע את העבודה, אבל הייתי מעדיף לתת לך עבודה בתחום שלך. אני אשמח לכל רעיון שיש לך. אני פתוח להצעות בקשר למחלקה חדשה במשרד," אני אומר לג'ונתן שעדיין עובד על המחשב שלי, מה שמזכיר לי שלא שמעתי משון.
אני שולח לו הודעה קצרה.
קולטון וייד:
היי שון, רציתי לשמוע אם יש חדש בנושא העבודה.
תמסור ד"ש בבית.
בידידות, קולטון
שון מתקשר מייד. "תודה על ההתעניינות שלך. אני בדיוק יושב לכתוב לך כמה רעיונות שעלו לי בעקבות השתלמות בנושא הבינה המלאכותית. אני מקווה שבסוף שבוע הבא כבר אוכל לתת לך טיוטה של כמה רעיונות," הוא אומר.
"אני חושב לפתוח מחלקה העוסקת בתכנות. אני במשא ומתן בקשר לנושא," אני אומר ומביט על ג'ונתן שנד בראשו להסכמה.
"אני רואה שאתה באמת רציני," אומר בפליאה ג'ונתן.
"אני יודע איך זה מרגיש להתחיל מאפס, הייתי שם. אני משתדל לעזור לאחרים להגיע למקום לו הם ראויים," אני עונה לו.
אני מחליט לא לדבר היום עם אנסטסיה. אני בטוח שהיא מאד פגועה ממני, ואני חושב שאני צריך לתת גם לה את הזמן להירגע.
אני ניזכר בפעם הראשונה שהייתי עם אישה.
*
לא היה לה מושג שאני חסר ניסיון. היא הביטה עליי בעיניים בוערות, והיה לי ברור מה היא רוצה ממני. הייתי צריך להחליט איך להציג את עצמי, האם כגבר בעל ניסיון רב, או כאחד שבקושי יש לו מושג מה לעשות.
באותו יום למדתי שהדרך הכי טובה היא להעמיד פנים שאני לא מתרגש ממנה, שאני אדיש לניסיונות החיזור שלה.
למזלי היא הייתה אישה שידעה כבר גברים רבים, ובלי שידעה, היא הדריכה אותי מה לעשות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאישה נגעה בזין שלי, אבל כבר ידעתי מניסיוני מה קורה כשהגוף שלי מתרגש, וכל הדם מתרכז במקום הזה שגורם לו להתקשות.
עם השנים ידעתי נשים רבות, אבל הקשר עם כולן היה מיני בלבד. מעולם לא הייתה מישהי שנגעה ברגש שלי והפעילה אותו.
מעולם לא היה לי צורך במערכת יחסים זוגית, מהסיבה הפשוטה, שלא ידעתי מהי בעצם מערכת יחסים. לא היו זכרונות ילדות שעוררו בי את הרצון להקים בית או משפחה.
אני יודע שאני נכה רגשית, ואין לי באמת מושג איך פועלת המערכת הרגשית של האישה.
לראשונה אני מרגיש שהידע הזה חסר לי.
*
למחרת בבוקר אני מקדים לבוא לעבודה. אני יודע שאנסטסיה לא כאן, ועליי לעבוד על התיקים, לבד.
אחרי שעה ארוכה, כשאני מרגיש שאני מוכן להתעמת איתה, אני יוצא מחדרי ופונה לעברה של ליז.
"מה שלומך?" אני שואל.
"אני מרגישה נפלא," היא אומרת ונושכת את שפתיה.
'עוד אחת שמנסה לפתות אותי, ולא מבינה שזה לא עומד לקרות.' אני חושב לעצמי.
"את יכולה לקרוא לאנסטסיה?" אני מבקש, "יש לי כמה תיקים שאני רוצה שהיא תעבוד עליהם." אני לא משקר, אני באמת רוצה שהיא תעזור לי איתם. כמובן שאין לי כוונה לגלות לה שאני יודע שהיא לא כאן.
"אני כבר שולחת לה הודעה," היא עונה, "עוד משהו בוס?"
"זה הכל, אני בדרך להכין לעצמי קפה," אני עונה.
"למה שאני לא אכין לך?" היא אומרת וקמה מכסאה. אני חושב על כך שהיא עובדת כמזכירתי האישית למעלה משנתיים, ומעולם היא לא הציעה להכין לי קפה, לא שאי פעם ביקשתי. 'מעניין כמה זמן ייקח לה לשאול אותי איך אני שותה את הקפה שלי,' אני חושב לעצמי.
"שניים סוכר והרבה חלב, אני זוכרת נכון?" היא מנסה את מזלה, ומעמידה פנים שאין זאת הפעם הראשונה שהיא מכינה לי.
כשאני מסתכל מסביב, אני רואה שיש מי שמקשיב לשיחה שלנו, וכנראה זאת הסיבה להתנהגות שלה. אני שם לב שמרינה מפנה מבטה, וניכר עליה שהיא נסערת.
"אני מעדיף להכין לעצמי לבד," אני עונה לה, "אני מאלה שלא חושבים שהתפקיד של המזכירה זה להכין קפה."
אני שומע שמתלחשים מאחורי גבי, אבל מתעלם, ונכנס למטבח.
אני מסתכל על השעה בטלפון הנייד. השעה אחת עשרה ועשרים בבוקר. נראה כמה זמן ייקח לליז להודות שאנסטסיה לא כאן.
כיוון שאני יודע שהיא לא פה, אני לא באמת ממתין להף אלא ממשיך לעבוד. אני מודה בפני עצמי, שאנסטסיה עושה עבודה טובה ממני ביצירת הדוחות.
השעה כבר שתיים עשרה בצהריים. אני מתקשר לליז. "כמה זמן אני צריך לחכות שאנסטסיה תכנס אליי?" אני שואל אותה בטון קר.
"אני עשיתי מה שביקשת. שלחתי לה הודעה בצ'אט הפנימי כמו תמיד," היא עונה בטון שנשמע לי עליז מידיי.
"אני מבקש שתגשי לחדרה ותאמרי לה להגיע מייד לחדרי," אני יורה לעברה מייד. נראה איך היא תתמודד עם זה.
עוברת עוד חצי שעה, וליז לא אומרת מילה. עוד מעט תהיה שעת הפסקת הצהריים, ואני מבין שאין טעם שאדחה יותר את השיחה איתה.
אני מתקשר לאיש הביטחון ומבקש ממנו שיגיע לקומה שלי עוד חצי שעה. "יתכן שאזדקק לעזרתך," אני אומר, אבל לא מסביר לו מדוע אמרתי זאת.
"תכנסי אליי," אני מורה לליז.
ליז לא נוקשת על הדלת, אלא נכנסת מייד, תוך שהיא מותחת את השמלה הקצרה מידי שלה, ודואגת להבליט את החזה שלה.
"מה אמרה לך אנסטסיה?" אני שואל, ומסמן לה בידי שתשב.
"אני אומרת לך, היא עושה כל מה שהיא רוצה אמרתי לה שאנחנו…" היא מתחילה לספר, אבל אני קוטע אותה בגסות.
"אנחנו? ממתי זה אנחנו? כמה פעמים את חושבת שתהיה לי עוד סבלנות להזכיר לך שזה רק אני שמנהל את החברה שלי?" אני אומר בכעס, וממשיך, "ישנם דברים שאני מתקשה לסלוח עליהם, שקר, זה אחד מהם."
"אני לא מבינה למה אתה מדבר אליי כך," היא אומרת נעלבת.
"כמה זמן חשבת שייקח עד שהשקרים שלך יחשפו?" אני שואל, הפעם בטון רגוע.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," היא מעמידה פנים שהיא מופתעת.
"בואי נתחיל מזה, שלא שלחת שום הודעה לאנסטסיה בה ביקשת ממנה להיכנס לחדרי," אני אומר.
"זה מה שהיא אמרה לך? אני לא מאמינה שאתה מאמין לה ולא לי," היא ממשיכה להעמיד פנים.
"את יכולה להסביר לי איך שלחת לאנסטסיה הודעה, בזמן שהיא לא מחוברת למערכת של החברה. ויותר מזה, איך דיברת איתה, כשהיא בכלל לא במשרד. אני בספק אם היא תענה אי פעם לשיחת טלפון ממך," אני אומר.
ליז מחווירה, אבל לא מגיבה.
"את קיבלת אתמול ממנה מכתב שיועד עבורי, והחלטת לזרוק אותו לפח. למה את חושבת לעצמך שאת יכולה לקבוע עבורי אם ברצוני לקבל דואר.
מה גם, שהיא יידעה אותך שהיא התפטרה, ועדיין בחרת לשקר לי.
יכולתי לתת לך להתפתל, להמציא לי עוד שקרים. החלטתי לא לבזבז את זמני. קראתי את התכתובות שלך איתה, ביניהן את ההזמנה ליום הולדתי בתאריך שגוי, לא שזה משנה. זה רק מעיד שכל מה שעשית היה מתוך כוונה להרע לה.
ראיתי גם את סרטוני האבטחה בה היא מודיעה לך שהתפטרה, ומייד כשעזבה לא רק שזרקת את המעטפה שביקשה שתעבירי לי, לפח, אלא טמנת אותה עמוק בתוך הררי הזבל שלך.
אני חושב שאת כבר מבינה שאין טעם שאתן לך להמשיך לעבוד כאן, אחרי שבגדת באמוני.
יש לך חצי שעה לאסוף את חפצייך האישיים, ולעזוב. מיותר לציין שכבר נתתי הוראה לנתק אותך מהמערכת של המשרד. מנהלת החשבונות עובדת על הכנת החשבון הסופי שלך. את יכולה ללכת."
אני קם ונעמד ליד החלון, בזמן שליז קמה ויוצאת בשקט.
אני מחליט שלא אקח עוד מזכירה אישית. אני יכול לנהל את הכל בעצמי, ובצורה טובה יותר. על מי שאני לא יכול לוותר זה על אנסטסיה.
אני מבלה בניקיונות יסודיים בדירה שלי, מוציאה את כל הבגדים שלי מחדר הארונות, ומבריקה את המדפים עם מטליות לחות בריח לימון. אני לא יכולה להסביר למה הריח הזה גורם לי להרגיש טוב יותר, אבל זאת עובדה, ואני לא מתכוונת לנתח אותה יותר מידי.
אני ממיינת את בגדיי, ולראשונה מצטערת שאלין לא לובשת אותה מידה כמוני. אני עורמת את הבגדים שלא אלבש יותר בצידה הימני של המיטה, ואת מה שכן אני מקפלת שוב, ומניחה אותם בצורה מסודרת שוב על המדפים.
אני שמה פלייליסט ברקע, כדי למנוע מהמחשבות שלי להשתלט עליי. צלילי המוסיקה נפסקים כאשר נכנסת שיחה. אין לי צורך להסתכל מי מתקשר, כיוון שבחרתי לאלין צלצול מיוחד משלה.
"טסי, מה את עושה?" היא שואלת. אני שמה לב שהיא נזהרת בדיבורה.
"למה את שואלת?" אני עונה לה בחשדנות.
"טסי, אני יודעת מה תמיד אמרתי, אבל אני לא באמת שמחה שהגעת להחלטה שאין לך מה להמשיך במקום עבודה שתמיד הלכת אליו בשמחה.
חשבתי שנבוא אלייך הערב כמה חברות להרים לך קצת את מצב הרוח. מימי הציעה שהיא תביא את ערכת הטיפוח שלה , ותעניק לנו טיפול יופי, ושירלי התנדבה לעשות לנו מסאג'," אומרת אלין בזהירות. היא בטח מוכנה שאומר לה שאין לי חשק היום.
"נשמע רעיון נפלא," אני אומרת, "אני אדאג למגשי סושי, אלא אם כן יש לכן בקשה אחרת."
"אני חושבת שכולן תשמחנה לסושי," אומרת אלין, "אני לא מאמינה שהסכמת."
אני מסיימת לסדר את חדר הארונות, ומתחילה לנקות את חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלי. אני בודקת כל מוצר טיפוח, ומחליטה את מה להשאיר, ומה פג זמנו.
אני נכנסת לסלון. רק אתמול הייתה כאן העוזרת, ואין לי באמת מה לנקות פה. הדבר היחיד שזקוק לטיפול הוא אגרטל הפרחים. אני נעצבת כשאני רואה את הפרחים הנבולים בתוכו.
אני לוקחת את האגרטל, מרוקנת את המים, ממלאת מים טריים, משרה אותו עם סבון, ובינתיים ממיינת את הפרחים. לצערי כולם נבולים, ורק הענפים הירוקים ופרחי העד הלבנים נשארו כשהיו.
אני מתלבטת האם לגשת לחנות הפרחים, אבל מרגישה מותשת מהבוקר,
ומחליטה לנצל את החופש הלא צפוי שניתן לי, לקריאה.
בצהריים תוקף אותי רעב, אני מכינה סלט ירקות עם נתחי עוף, וחוזרת לקרוא.
ברקע מתנגן השיר של להקת blue – sorry
זה היום הראשון שאני חשה בדידות. כשרק התחלתי לעבוד, זה היה אחרי התאונה בה נהרג ג'ון. הלב שלי היה קפוא. אמנם לא היה כבר רגש כלפיו, אבל עדיין הייתי מזועזעת ממותו של מי שהיה טייס קרב מצטיין, ואיתו חלקתי ארבע שנים מחיי.
מילות השיר גורמות לי לבכות. הן מזכירות לי את בקשות הסליחה של ג'ון כל פעם שהבין שפגע בי, והמבט המתחנן בעיניו שאסלח רק עוד פעם. מחשבותיי נודדות ליום בו נפגשתי עם דיוויד ליד קברו של ג'ון
*
"את יודעת טסה, ביום שעזבת קפא מבטו של ג'ון. הוא לא שב עוד להיות עצמו.
הלב שלו נשבר לרסיסים. הוא ידע שאת צודקת בכך שעזבת, והכיר בעובדה שאין לו מה לתת לך, למרות שהוא היה מאוהב בך בטירוף.
באותו יום הוא מת. רק גופו המשיך להתקיים. למרות שויתרת לו כמעט על הכל, זה לא הספיק לו. הדבר היחיד שהוא רצה, זה אותך.
אני לא אומר לך זאת כדי שתרגישי רע טסה, אבל חשוב לי שתדעי שאת היית אהבת חייו. שאמנם החיים שלך איתו היו מלאי כאב, אבל זה לא אומר שהוא לא אהב אותך," אמר דיוויד וציפה שאגיב.
"אני לא אומרת שלא היו לי ימים טובים איתו, אבל…" השתתקתי. לא הייתה לי כוונה לספר לו שהיה איום ממשי על חיי, שג'ון משך אותי לתחתית הבריכה, ואיים להרוג אותי. חשוב לי היה שיזכרו רק את הטוב שבו.
"אולי אני לא הייתי מוכנה לנישואים עדיין," עידנתי את הדברים.
אני יודעת שגם אתמול מה שקרה במשרד, הוא לא באשמתי, אבל אין לי כוונה ללכת לבוס ולספר לו מה קרה עם ליז. אם היא מתאימה לו, ועובדה שכן, הרי היא עובדת עבורו כשנתיים, אין לי כוונה לקלקל זאת.
*
השעה שש בערב
אלין באה עם שירלי, מימי ועוד כמה חברות. להפתעתי, גם רוז מצטרפת.
"אף מילה," רוז לוחשת, ואני כבר מבינה הכל. "היום אני אבחר איזה צבע שבא לי," היא אומרת בקול.
"ברור," אני עונה לה, "ואני אבחר היום אדום, זה מתאים למובטלת שכמוני, מה אתן אומרות? "
"אני אהיה כנה איתך טסי, לכולנו ברור שאת לא תישארי הרבה זמן מובטלת, גם כי את לא אחת שאוהבת כמוני, להתבטל, וגם כי אני מאמינה שהבוס יבין מה קרה, ויזחל על ארבע שתחזרי אליו," אומרת אלין.
"את לא מכירה אותו. הוא בטח לא זוכר מי אני כבר," אני עונה בביטחון.
"ודבר שני, הצבע האדום הולם את צבע העור שלך בטירוף. אני לא מבינה למה הוא לא ה-צבע שלך," מסיימת אלין את טעוניה.
"אם כך נתחיל?" אני שואלת.
"בתור המארחת שלנו, את מוזמנת ראשונה," אומרת מימי.
"חשבתי שזה צריך להיות ההיפך," אני מתפלאת.
"בואי נודה על האמת, באנו לכאן כדי לשמח אותך, ולכן אני בוחרת בך ראשונה," אומרת מימי, "אבל אם להודות על האמת, אף אחת מאתנו לא באמת מעזה לבחור בצבע האדום שיש לו אמירה מסויימת, ומחכות שאת תהיי הראשונה."
"אני מבינה שאת בוחנת אותי. אצבעותיי בידיי, ואני מוכנה שתצבעי את ציפורניי באדום, רק תרחמי עליי שלא יהיה לוהט מידי," אני אומרת ומניחה את אצבעותיי על השולחן לפניה.
"אני מודה שלא האמנתי שתתרצי," אומרת אלין, "למרות שאני בטוחה שזה יהלום אותך. בנות, אנחנו עומדות בפני רגע היסטורי, אחותי היפה טסי, עומדת למרוח את ציפורניה באדום."
אני שמה רשימת שירים שמחה ברקע, בעוד אלין ניגשת לקחת את מגשי הסושי שהגיעו.
רוז מתיישבת לידי. "אני לא מאמינה שהוא פיטר אותך," היא מתחילה לומר.
"הוא לא, אני התפטרתי. אני לא יכולה לשאת עוד את המתח עם המזכירה האישית שלו. ראית אותה במו עינייך ביום ההולדת שלך במועדון," אני אומרת.
"כן היום ההוא…" היא פולטת ונאנחת, "הלוואי וזה לא היה קורה." אני לא מגיבה. "תודה שאת לא מציקה לי עם שאלות."
אנחנו יושבות ומפטפטות, בעוד מימי צובעת את ציפורניי באדום. כשאני מסיימת, אני מפנה את המקום לרוז. "אל תסתכלי עליי," אני אומרת לה, בעודי בוחנת את ציפורניי. אין ספק שאני ממש לא רגילה לראות אותן צבועות כך. 'לא הגזמתי?'
"איזה מזל שאני לא עובדת מחר," אני ממלמלת.
"אני הולכת לחדר להחליף בגדים," אני אומרת לאלין, והולכת לחדרי.
אני שומעת נקישה בדלת, ושומעת את קולה של אלין "רק רגע."
'האם אני מדמיינת, או אני שומעת את קולו של הבוס?'
