"ניתחתי עם עצמי את הלילה הזה עשרות פעמים. לקח לי זמן להבין מה באמת קרה שם, או בעצם מה גרם להתפרצות שלך.
לא ידעתי שאני בהריון כשנפרדנו. באותו ליל שישי הכנת לי בשר על האש בדיוק כפי שאני אוהבת, ואני הבטתי על זה בגועל. הרגשתי ממש דחייה מהריח.
לא ידעתי אז שלאורך כל ההריון לא אהיה מסוגלת לא רק לטעום בשר, אלא אפילו להריח אותו. איך יכולתי להבין מה עובר עליי, אם לא ידעתי שאני בהריון?
התגובה שלי הייתה מאד קיצונית, ואתה מאד נפגעת מכך. זה מה שגרם לזעם שלך רק להתגבר. הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן לאחור.
ניסיתי להתקשר אליך מספר פעמים, אבל תמיד לא רצית לדבר איתי. כל פעם אמרתי לעצמי שיותר לא אטריד אותך. כשהגיע רגע הלידה בהפתעה, הייתי כל כך זקוקה לך לצידי, שלא יכולתי להתאפק, רשמתי כמה מילים ביקשתי מעידו שימסור לך.
הוא אח מדהים. הוא לא התווכח איתי, ונסע אליך, למרות שידע מראש שלא תרצה לקרוא את מה שכתבתי.
הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. למרות החודשים הרבים שעברו מאז שנפרדנו, לא יכולתי להשלים עם העובדה שאהבה כל כך גדולה נגמרה."
"היא לא, והיא לא תגמר לעולם," אומר אמיר ומחבק אותי חזק. "אני כל כך מצטער שלא הצלחתי למצוא את הדרך אלייך."
אני מרימה מבטי אליו, הפעם בעיון, בלי לחשוש לראות בהן מה שאיני רוצה לראות. אחרי שקראתי את המילים שלו אני יודעת שהוא באמת אוהב אותי.
"רזית," אני אומרת בעצב.
"את לא מבינה ילדונת? את האוויר שלי, ואדם לא יכול לחיות בלי אוויר. פעלתי כאוטומט. השקעתי את עצמי בעבודה, עשיתי הכל כדי לקבל קידום, כדי שתהיי גאה בי. אמנם הגשמתי את חלומי, אבל כל זה היה עבורך.
אני עומד פה במקום האהוב שלך. תמיד הגעתי איתך לכאן כדי לבקר את הורייך. הבית שלהם חם ונעים, אבל מעולם לא ראיתי מה שמסביב.
רק כשהתחלתי לטפל בגינה שלך, הבנתי. את יודעת שאף פעם לא שמתי לב לריח ההדרים שמבשם את האוויר? זאת שפה שלא הכרתי.
ידעתי שכדי לגעת בך שוב, אני צריך ללמוד את השפה שלך. הבנתי סוף סוף, שכמה שאכיר לך את העיר, גם כשאת השתלבת בין חבריי, כאילו היו חברייך מאז ומעולם, הנפש שלך שייכת לכאן. זאת גם הסיבה שידעתי היכן למצוא אותך.
אני בהחלט יכול לדמיין את הילדים שלנו גדלים כאן, רצים יחפים בשדות, מאושרים."
"הילדים שלנו?" אני מחייכת אליו.
"את חושבת שאתן לליאם לגדול כבן יחיד? ממש לא! ביחוד כשאני לומד אותך כעת כאימא, והמראה הזה ממלא לי את הלב באושר גדול, מאשר שצדקתי בבחירה שלי בך," הוא אוחז בפניי ומנשק אותי נשיקה בלתי נגמרת.
"בוא נכנס, לא נעים לי להשאיר את ההורים שלך לבד עם ליאם," אני אומרת ומשלבת את אצבעותיי בשלו.
"אני דווקא חושב שהם נהנים מהמעמד החדש שלהם. תסתכלי על אימא שלי. הפנים שלה זורחות מאושר," אומר אמיר ומסתכל על אימו באהבה.
"למרות מה שאמר אוריה, או מענדל או איך שהוא קורא לעצמו, על יוסף, לא באמת חשבתי שאמצא אותך כאן עם תינוק, ועוד הבן שלי. אני לא קולט שאני אבא. הוא כל כך מתוק, ואני לגמרי מאוהב בו. כמובן שזה לא אומר שאני לא מטורף מאהבה אלייך," הוא ממהר להוסיף.
"כשנולד לך ילד, גדל בך לב קטן שהוא רק שלו, והוא אינו גורע מהאהבה שלך כלפי אהובי ליבך," אני אומרת לו.
"לי, לא חשבתי שאתרגש כשאפגוש את הנכד שלי לראשונה. זאת הרגשה כל כך נהדרת. הוא פשוט מושלם," אומרת שירה.
"את בהחלט נשמעת כמו סבתא," אני צוחקת, "האם זה בכלל יתכן שקיים מישהו יותר מושלם מהנכד שלך?"
האווירה כל כך נינוחה, ואני לא שמה לב לזמן שרץ. שוב הגיע הזמן להאכיל שוב ליאם.
אני עומדת להחליף לליאם חיתול, כאשר נשמעת נקישה על הדלת. "מעניין מי זה?" אני חושבת לעצמי. כל נקישה על דלת מקפיצה אותי. המחשבה שאוריה יגיע לכאן בהפתעה, גורמת לי להחסיר פעימה, ולכן אני נועלת את הדלת. אני מבקשת מאמיר שיגש לפתוח את הדלת.
"ערב טוב, אני הרב אלעזר כהן, המוהל של הבן שלכם," אני שומעת את קולו של הרב של הקיבוץ, "נעים להכירך."
"נעים מאד כבוד הרב, אני אמיר, ואני האבא. אני עדיין לא מאמין," אור אמיר ומזמין את הרב להיכנס.
"מה שלומך לי?" שואל הרב כהן וניגש להסתכל על ליאם.
"אני שמחה להיות בבית," אני עונה לו.
"בואו נראה אותך ילד," הוא אומר, "איפה אני יכול לבדוק אותו?"
כפי שאתה יודע, רק היום הגענו הביתה. החדר שלו במפלס העליון," אני אומרת ומסמנת בראשי לאמיר שיעלה איתנו לחדרו של ליאם.
"בן כמה הוא היום?" הוא שואל.
"הוא כמעט בן חודשיים," אני עונה.
"אם כך נבדוק אותו, ואם הוא בסדר, הייתי מייעץ לא לחכות הרבה," הוא אומר.
"מה שתחליט כבוד הרב," אומר אמיר. הוא נראה כל כך רציני, ואני קולטת שהוא מתחיל להפנים את כובד התפקיד של להיות אבא על כתפיו.
אני מפשיטה את ליאם, מניחה אותו על שידת ההחתלה, ומפנה מקום לרב לבדוק אותו.
"את יכולה להלביש אותו, הוא נראה לי מוכן," מאשר הרב אחרי שבדק אותו.
"חשבתם היכן לערוך את הברית?" הוא שואל.
"נערוך אותה בקיבוץ," עונה אמיר להפתעתי, "אני אדבר עם הורי אישתי, ונראה אם אפשר לערוך אותה מחר."
אני יוצאת מהחדר ומתקשרת לאבא. "הרב כהן נמצא כאן. הוא אישר לערוך את הברית. אמיר שואל אם יש אפשרות שזה יערך מחר או זה מוקדם מידי?" אני שואלת אותו.
"אני מתרגש לשמוע שאמיר פה," הוא עונה לי, "תני לי כמה דקות, ואחזור אלייך."
תוך דקות אני שומעת את קולם של הוריי שמגיעים לבית, אבל כולי דרוכה לדבריו של הרב שביקש לדבר איתנו.
"הייתה לי שיחה מטרידה ממענדל בן אברהם," הוא אומר ומחכה לתגובתנו.
"כבוד הרב מכיר את משפחתי. נכון שאנחנו לא שומרי תורה ומצוות, אבל בין זה לבין לומר שאנחנו גויים המרחק רב," אני אומרת, ומשתדלת להיות מאופקת.
"הוא דרש שהילד יקרא יוסף," אומר הרב, "הוא טען שבחרת לו שם של גוי." שוב הוא לא מביע את דעתו, אלא מחכה לשמוע מה יש לנו לומר. "כמובן שאיני מבקש שתאמרי לי את השם, זה יקרה רק בעת נתינת השם בברית."
"את השם בחר בעלי, והוא משלב את השמות של שנינו, ולכן יש לו משמעות מאד ריגשית עבורנו," אני אומרת לרב.
"קריאת שמו של הילד נתונה בידיהם של הוריו בלבד. אני שמח שהסברת לי את משמעות השם. בכל מקרה אני מתחייב בפניכם שלא אתן לאחיך להתערב בטקס, גם אם יגיע," אומר הרב.
"אין לי כוונה להזמין אותו בכל מקרה הטקס של הבן שלנו לא נחשב בעיניו יהודי מספיק," אני אומרת, "למרות שהוא ינוהל על ידך כהלכתו."
אנחנו חוזרים לסלון, כשאמיר נושא את ליאם בידיו, ואני הולכת להכין לו את הבקבוק. אני רואה ששירה מסתכלת על הבקבוק.
"בגלל שהוא נולד פג, אני צריכה להוסיף לחלב שלי תוספת של אבקה כדי להעניק לו יותר קלוריות," אני מסבירה לה, ורואה שרווח לה.
"תודה שהסברת לי," אומרת שירה בכמה מילים את מה שעבר לה בראש, וההקלה כשהבינה שטעתה.
"כבוד הרב, הועדה בקיבוץ אישרה לערוך את הברית כאן," אומר אבא לרב ומלווה אותו החוצה.
"אם כך נקבעה לשעה שלוש, זה יקל על אנשים להגיע לפני עומס התנועה," אומר הרב.
אני ניגשת להביא את המחשב שלי. אני מחזירה שוב את כל הסיסמאות לאלה המוכרות לאמיר, ומגישה לו את המחשב. "ראיתי מה עשית, ואני מודה לך על כך. אני יודע שאני אשם במה שקרה. מרגש אותי שאני רואה שאתן נותנת בי שוב אמון."
"זו לא אני שביקשתי להוציא אותך מחיי," אני לא מתאפקת ואומרת.
"זה מה שאמרתי, אבל בידייך הייתה ההחלטה, האם הדלת שטרקתי תשאר נעולה לעולם, או תישאר פתוחה לנצח. אני שמח שבחרת באפשרות השניה. אני לא יודע אם הייתי שורד אם לא הייתי עושה זאת, הגעתי לקצה יכולתי."
אמיר יושב לנסח הודעה על הברית שתתקיים מחר. הוא מוסיף רשימת מוזמנים, ואני שמחה שהוא מוסיף את חבריו, ואת רשימת חבריי כולם.
אנחנו יודעים שההודעה הזאת
תופסת אתכם לא מוכנים,
אבל אנחנו כבר לא יכולים לחכות.
אנחנו מאושרים לשתף אתכם
כי אחרי חודשיים ביחידת הפגים,
הבן שלנו בבית.
מחר בשעה שלוש בצהריים
נערוך לו את טקס ברית המילה.
בחדר האוכל בקיבוץ.
נשמח לראותכם בין אורחינו.
שלכם באהבה,
אמיר ולי אילת
אמיר שולח את נוסח ההזמנה להוריי והוריו. לאבא הוא מוסיף את מספר החברים שהזמין.
אני יושבת לידו ומאכילה את ליאם, והוא מסיים לאכול בתיאום מושלם כשאמיר מסיים לעבוד על ההזמנה.
"כשהוא מסיים לאכול, צריך לדאוג שיוציא את האוויר שכלוא בתוכו, ולכן צריך להחזיקו כך," אני אומרת ומדגימה לו איך אני מחזיק את ליאם. אמיר מבקש שאתן לו לנסות, ואני מתמוגגת מהמראה של שניהם, הולכת להביא את הטלפון הנייד שלי ומנציחה אותם יחד.
אני שומעת את קולו של אסיף שמתפרץ לבית בלי להקיש על הדלת. הוריו של אמיר מביט עליו בהפתעה.
"מזל טוב לכולם. שמעתי שהברית תתקיים מחר," הוא אומר וניגש לאמיר, "אני יודע שאתה יודע לדבר עם מחשבים, אני זקוק לידע שלך. יש לנו פיצוץ במערכת ההשקייה," הוא אומר, "בוא איתי."
אמיר מביט עליי, ואני כבר מבינה שאין בו טיפת היסוס ללכת איתו.
"בבקשה אל תאמר לי שאתה מתכוון להיכנס לשדה המוצף עם החליפה היקרה שלך. אני אביא לך סרבל," אומר אסיף, שיוצא בריצה לרכב שלו, וחוזר עם סרבל ג'ינס.
"חדר השינה שלנו הוא ליד החדר של ליאם," אני אומרת לו בשקט.
אמיר עולה בריצה למפלס חדרי השינה וחוזר כשרק סבל הג'ינס לגופו, ודבר לא מתחתיו. אני מרגישה דגדוג של התרגשות בבטן כשאני רואה את גופו החשוף. הוא מחייך לעצמו כשהוא מבחין במבט שלי, שכנראה מסגיר מה אני מרגישה.
"חיכית כל כך הרבה, תתאפקי עוד קצת," הוא לוחש לאוזני, ויוצא במהירות מהבית.
אמנם עברו חודשיים מאז הלידה, אבל ההורמונים עדיין בועטים בי ואינני מצליחה לעצור את דמעותיי. "מה קרה לי?" שואל אותי אבא.
"אמיר מסמל עבורי את העיר. מעולם לא יכולתי להעלות על דעתי שהוא ירגיש כל כך בבית במקום הזה. ראית שהוא לא היסס לרגע, ויצא מייד לעזור?"
"את לא מבינה לי, שאת הבית שלו. ברגע שהבין מי את, הוא יעשה הכל כדי שתהיי מאושרת. אם היה צריך הוכחה, הוא ראה אותך היום, והוא יודע שמבחינתך, כאן זה הבית. העיר זה מקום לבקר בו, לבלות בו, אבל היא לעולם לא תהיה בית עבורך."
אז מסתבר שאפיק הביא אותי למרכז בקרת המחשוב של הקיבוץ, ולא לשדה. כבר דמיינתי עצמי מתבוסס בשלוליות של בוץ, אבל לא היה איכפת לי. אני רוצה לשאול אותו, למה אם כך התעקש שאחליף את בגדיי, אבל אני חדור מטרה להצליח להתגבר על מה שהמחשב הארור הזה קילקל. אני חושב על כמויות המים שמתבזבזות כעת, ואני יודע שאעשה הכל כדי לפתור את הבעיה במהירות.
במרכז מחכה לי איתן מזכיר הקיבוץ. "איזה מזל שבאת, אין לי מושג מה לעשות."
"הדבר היחיד שאני צריך ממך זה שתתן לי הרשאה להיכנס למערכת. אני מעדיף לא לפרוץ לתוכה," אני מחייך.
איתן עושה זאת מייד. אני מכניס את שמי למערכת, וקובע סיסמה שתאפשר לי לפעול באופן עצמאי. אני מרגיש שזאת לא הפעם היחידה שאני אגע המחשב הזה, ומודה לו על כך.
אני מופתע לראות כמה המערכת לא מעודכנת, אבל זה לא הזמן לשינויים כעת. אני סורק אותה, עובר על השורות, ומוצא את הבאג הסורר. נשאר לי כעת רק לאתחל את המערכת מחדש, כך שהבאג לא יהיה קיים בה יותר.
אני נושם לרווחה כשהמסכים מראים זרימה רגועה בצינורות, וכל הנקודות המחוברות למערכת שולחים מסר שהכל תקין.
"המערכת הזאת זקוקה לשדרוג מיידי. תן לי ללמוד אותה, ונראה מה עלינו לעשות," אני אומר לאיתן.
הוא מביט בי. אני רואה שהוא רוצה לומר משהו, אבל מהסס. "יהיה עליי להכנס ללב המערכת ולראות האם אפשר לעדכן אותה, או יהיה צורך בעבודה יסודית יותר. מה שקרה היום, יכול לחזור על עצמו, ואנחנו לא רוצים כל פעם לאבד כמויות כל כך גדולות של מים."
שפת הגוף של איתן מראה שהוא לחוץ מדבריו. אני חייב למצוא דרך להרגיע אותו. אבל לפני שאני מדבר, אני רואה שהוא רוצה לשאול אותי משהו, ולכן מחכה. "באיזה נזק מדובר? כלומר כמה כסף זה יעלה. ובבקשה אל תענה לי שאתה צריך לבדוק קודם. צריכה להיות לך הערכה כמה אתה גובה על כל שעת עבודה."
"אתה שואל בעצם, מה אני רוצה בתמורה לתיקון המערכת היום, ובכלל?" אני שואל.
"הבנת אותי," הוא אומר ומביט עליי במתח.
"אני מקווה שתוכל לעמוד במחיר שלי," אני עונה לו ברצינות, "אני רוצה להתקבל כחבר בקיבוץ."
איתן מביט עליי והצבע ללחיו חוזר, תוך שהוא פולט אנחה ארוכה.
"אישתי והבן שלי פה, כאן זה הבית שלי. אני לא מתכוון לגבות כסף עבור העבודה שלי, ואשתדל גם שכל העבודה שצריך, תהיה רק שעות העבודה שלי.
אם נצטרך שינוי גדול מזה, אני אלמד את הנושא וארכיב מערכת חדשה, ואולי נוכל למכור אותה גם לאחרים," אני משתף מה שעובר לי בראש.
"לי, אם לא ידעת, היא אחת הבנות האהובות ביותר בקיבוץ. אין לי ספק שהחברים יצביעו בעד קבלתך כחבר. בכל מקרה אני אספר לכולם על הנס שחוללת כאן. עד היום במקרה כזה נאלצנו לחכות עד הבוקר, מה שגרם לנזק כבד," אומר איתן.
"אם חשבת שתתחמק מלדשדש בשלוליות המים בשדה, אתה טועה," אומר אפיק.
"אל תתן לעובדה שנולדתי בעיר להטעות אותך. המוח שלי כבר מתוכנת לחשוב כמו ילדת הטבע שלי. קצת בוץ, לא יהרוג אותי. גם לא הרבה," אני אומר לו.
הוא מושיט לי את המפתחות של הג'יפ שלו. "אז עכשיו אני במבחן נהיגה?," אני שואל, מתניע את המנוע, ומתחיל לנסוע לכיוון השדה בו אירעה התקלה.
"מאיפה אתה יודע לנסוע?" הוא מתפלא, בעודו מסתכל על מערכת ההשקיה בנייד שלו.
"אתה צוחק עליי?" אני שואל, "לא ראיתי כעת את המפה של כל הקיבוץ במחשב? אתה שוכח שאתה מדבר עם גבר עם מוח של מהנדס תוכנה."
"אני שמח שבאת, ועוד יותר שמח בשביל לי," הוא אומר לי בכנות.
*
"אין לך מה לחשוש מאסיף," אמרה לי שוב לי, כשהרגישה שאני לא מרגיש בנוח לידו, "אתה לא רגיל למערכת יחסים כמו שקיימת בקיבוץ, אבל תלמד שהוא מאד אוהב אותי, אבל כאח. ברגע שניהלנו את השיחה הזאת שבה סוכם שלא נחצה את הגבולות, בעיקר כי אנחנו לא מתאימים כזוג, הוא לעולם לא ינסה לעבור את הגבול.
הלילה הזה אני רואה כמה הוא נאמן לה, ומרגיש שגם לי.
"הוא יהיה החבר הכי טוב שלך, אם רק תתן לו," אמרה לי אז, ואני יודע שכך יהיה.
*
אסיף שוב בוחן אותי, ונותן לי להוביל אותו למקום בו נמצא המחשב שהתקלקל. "יש לך מפתח צינורות?" אני שואל, "יש כאן נזילה."
"תקשיב אמיר, כל חיי חשבתי שלמי שעובד בהייטק, יש ידיים שמאליות. אתה הורס לי את כל התיאוריות," אומר אסיף ומגיש לי את הכלי. אני מחזק את החיבור וגם הטיפטוף הקל שנוצר כתוצאה מהלחץ שהפעיל עליו המחשב, נעצר.
"אני אדאג שתהיה אסיפה בקרוב מאד. אם חשבתי שהבקשה שלך להתקבל לקיבוץ נזרקה באוויר סתם, אני מגלה יותר ויותר, שאת בהחלט יכול להשתלב בינינו. חוץ מזה שאתה יודע שאעשה הכל בשביל לי." ברור לי שזה עוד מבחן עבורי, לראות איך אני מגיב.
"אני יודע, ואתה יודע שהיא תעשה הכל עבורך. אתה מאד חשוב לה," אני מפתיע אותו.
אנחנו בודקים מדגמית עוד נקודות אליהם מחובר המחשב, והכל נמצא תקין.
"אתה לא תאמין כמה אנשים אישרו כבר את ההגעה שלהם מחר. אולי יותר קל לספור את אלה שלא," אומרת לי בהתרגשות כשאנחנו נכנסים הביתה. "היית עסוק ולא רציתי להפריע לך. שלחו לנו את התפריט, אנחנו צריכים לאשר אותו," היא אומרת ומראה לי אותו.
"תבחרי את ילדונת, מבחינתי הכל טוב," אני עונה לה, ומרגיש שעייפות גדולה נופלת עליי.
"זה בסדר שאני אבקש מאימא שלי שתבחר?" היא שואלת, "אני חייבת לישון קצת. בסופו של דבר רק היום יצאתי מבית החולים, וליאם מתעורר כל שעתיים וחצי שלוש לאכול.
"בהחלט, אני סומך עליה שתבחר למעננו את הטוב ביותר," אני אומר ומחכה כבר לספר לה מה קרה הערב, אבל היא נראית לי מותשת.
"לא יכולתי אפילו לחלום בחלומות הכי מתוקים שלי שתגיע לכאן. יש לי רק מזרון בחדר השינה, עדיין לא רכשתי שום רהיטים פרט לחדר של ליאם. גם את הספה קיבלתי בהשאלה מחברים. אני אבין אם לא תרצה להישאר פה," היא אומרת באיפוק.
"נראה לך שאהיה מסוגל לשרוד עוד לילה אחד בלעדייך? הייתי מוכן לישון גם על הריצפה, אם זה אומר שאת בזרועותיי," אני אומר, "לי זה כבר מובן שאני גר כאן, ולכן רציתי לשאול אותך מה דעתך שנעביר את הרהיטים מהדירה בעיר לכאן? אני יודע שבחרת כל אחד בקפידה," אני שואל.
"באמת? אני רוצה, ממש רוצה. גם שתשאר כאן, וגם שתביא את הרהיטים לכאן. הם ממש מתאימים לסגנון של הבית," היא אומרת בהתלהבות.
אני מסתכל עליה. "טיפשון, אתה לא מבין שאני מתרגשת, כי בדבריך יש הצהרה שאתה חוזר אליי לתמיד. אני אוהבת את הרהיטים, אבל אותם אפשר להחליף, לא אותך."
"יש לי לספר לך משהו," אני אומר ונושם עמוק.
"אני סתם מתלהבת?" היא אומרת ודמעות בעיניה.
"לא ילדונת. בדיוק ההיפך. את יודעת מה ביקשתי תמורת העזרה שלי הלילה? אני בספק אם תנחשי," אני מסתכל עליה. אני מכיר אותה כל כך טוב ויודע שעובר לה משהו בראש, אבל היא מתאפקת.
"אני אספר לך מה אני ביקשתי," היא בהחלט מפתיעה אותי. "המחיר של הבית היה מוזל בגלל שנשארתי, כך מסתבר, חברת קיבוץ. התפטרתי מעבודתי בחברת התקשורת, ואני עומדת לפתוח חברה לעיצוב גרפי בקיבוץ. עכשיו כשאתה שוב איתי, אני רוצה לשמוע את דעתך."
"ומה דעתך על כך שביקשתי בתמורה למה שקרה הלילה, וההצעה שלי להקים מערך מחשוב חדש, כזה שבסופו של דבר יימכר גם לאחרים, שתערך הצבעה לאישור קבלתי כחבר בקיבוץ?" היא שוב בוכה. "חשבתי שזה ישמח אותך," אני אומר לה מבולבל.
"אין לך מושג כמה בר מזל אתה שלא הייתי לידי כשהייתי בהיריון. ההורמונים טמטמו אותי, ועדיין הם משפיעים עליי. אני מתרגשת כל כך. לא האמנתי שאשמע את המילים האלה ממך."
אמיר נכנס להתקלח, אני עומדת להיכנס איתו כאשר מישהו מקיש על הדלת.
אני יורדת למטה, ומציצה בחשש. אני נושם לרווחה כשאני רואה את אסיף.
"יש לך גבר מדהים. הוא מוכשר בטירוף. רואים שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא הציע לשדרג את המערכת, ואם צריך לבנות חדשה. אני חושב שאין אחד בקיבוץ שלא שמע מה הוא עשה הלילה.
איתן סיפר למי שרק פגש, שאמיר ביקש להתקבל כחבר בקיבוץ. גם כל מי שדיברתי איתו ענה בחיוב. אני בטוח שתוך ימים ספורים הוא ייקבל את האישור. כמעט שכחתי, הבאתי לכם מיץ טרי מהמטבח, וגם כמה כריכים."
אני מודה לאסיף והוא ממהר לעזוב. אני נועלת את הדלת הראשית, ובודקת שהדלת של הפטיו סגורה. רק אז אני עולה ומצטרפת לאמיר למקלחת.
עכשיו כשהוא עומד ערום מולי, אני רואה כמה הוא רזה, אני שוכת שהוא גם רואה אותי. "תראי אותך," הוא אומר, "את חייבת לאכול."
"אסיף היה כאן. הוא הביא לנו כמות של כריכים שמספיקה לגדוד. אבל האמת היא שכל מה שאני רוצה, זה להיכנס איתך למיטה, להתכרבל איתך, לנשום אותך, ולגלות שאני לא חולמת."
ברגע שאנחנו נשכבים על המזרון בחדר השינה, נדמה כאילו לא נפרדנו אפילו יום אחד. "אני לא מוגנת," אני לוחשת לו.
"ומה יקרה אם תכנסי שוב להיריון? יהיה לנו עוד ילד. בכל מקרה אנחנו כבר משפחה," הוא אומר.
"אתה בטוח?" אני שואלת בהיסוס, למרות שהרופאה אמרה לי כשאישה מניקה, הסבירות שתכנס להיריון נמוכה.
"כשזה צריך לקרות שוב, זה יקרה, ואני שלם עם זה," הוא עונה ואני מרגישה את לשונו מציירת לבבות על עורי. "את מבינה שכשזה יקרה, זה תמיד יהיה בגלל האהבה שלי אלייך?"
כל הרעב שצברנו במשך כל חודשי הפרידה, התגלה הלילה. אמיר נרדם שבע ושליו מיד אחרי שגמרנו שנינו. אני מיהרתי לקום ולהאכיל את ליאם שוב. זה קרה עוד פעמיים עד שהפציע היום.
חודשיים עברו
מי שלא מכיר את אמיר לא יכול היה לנחש שהוא לא חבר קיבוץ מיומו הראשון.
חברי הקיבוץ הצביעו כולם בעד קבלתו כחבר, וגם על כך שהקיבוץ יאפשר לו להקים סטארט אפ בנושא מערכות השקייה.
זה לא מונע מאמיר, שיכול היה להיות כל היום במשרד ממוזג, לקום בבוקר מוקדם, לצאת לריצה עם אסיף, ולעבוד כמה שעות בפרדס.
"הגבר שלך מתעורר לחיים כשהוא עובד את האדמה," אמר לי אסיף, בזמן שהגשתי להם ארוחת בוקר בפטיו.
*
*
קרני שמש ראשונות חודרות מבעד לדלת הזכוכית שבפטיו. אני מכניסה את ליאם לעגלה, יוצאת לברך את היום החדש, ולהודות על שאמיר שב לחיי.
אני חוצה את הכביש שמקיף את השכונה שלנו, ונכנסת עם ליאם לפרדס.
"כשרק נולדת, אפשר היה לעמוד כאן ולהריח פריחת ההדרים. זה הריח שאימא הכי אוהבת," אני אומרת לליאם, "אחרי שהפריחה מסתיימת נולד פרי מתוק, כמוך."
"היי ילדונת," אני שומעת את קולו של אמיר שמתקרב לעברי.
הוא מנשק את ליאם, ואחר כך עוטף אותי לחיבוק. "אני קצת מזיע, אבל לא יכולתי להתאפק," הוא אומר בהתנצלות, "אם הייתי בא כך, כמו שאני כעת, למישהי מהעיר, הייתי חוטף סטירה, או לפחות מבט מלא גועל. אבל את, את יודעת מה הכי חשוב בעולם, ושאין זמן, או מצב, שאינו נכון להבעת אהבה, ולי יש הרבה ממנה אלייך, עד שליבי עולה על גדותיו.
שמעתי מה שאמרתי לליאם. אמרת את זה כל כך יפה. פריחת ההדרים היא האהבה שלנו, וליאם הוא הפרי המתוק שהיא הניבה.
שוב קיבלתי היום טלפון מהמנכ"ל בחברת ההייטק, ששאל אותי האם הספיק לי כבר לשחק בעובד אדמה, והוא שאל מתי אני חוזר לעבודה.
עניתי לו שהוא לא מבין כנראה, שכל מה שעשיתי עד היום היה משחק. עכשיו סוף סוף אני חי את החיים האמיתיים.
כל בוקר אני קם ומודה לך על שחיכית שאבין מה באמת חשוב בחיים, ילדת טבע שלי, ושלא ויתרת עליי גם כשנדמה היה לך שהכל ביננו אבוד."
"אתה מבין, מי שגדל בטבע יודע מה ערכם האמיתי של החיים. בעיר היה לנו שפע גדול, דירה מאובזרת באופן שעורר קינאה אצל מי שסבב אותנו.
תראה אותנו היום. בסופו של דבר את הרהיטים השארנו מאחור, ובחרנו מה שמתאים לנו כאן, ותראה איזה בית יפיפה הקמנו.
האהבה ששוררת בינינו, החברות המיוחדת במינה, היא הבית האמיתי שלנו. זה לא משהו שיכולתי לעשות עם גבר אחר, רק איתך."
אמיר אוחזת בידו האחת בעגלה ובשניה בידי ואנחנו חוזרים הביתה.
"אני חייבת את עזרתך," אומרת לי מיכלי שבאה לקראתי מתנשפת, "עוד מעט חג שבועות ואני זקוקה ליצירתיות שלך."
אני מסתכלת על אמיר. הוא בהחלט זקוק למקלחת הגונה. "אני חייבת לסיים משהו," אני אומרת ומשתדלת לא לחייך.
זה כבר הפך לטקס הקבוע שלנו. אמיר מסיים את משמרת הבוקר שלו בפרדס, וחוזר לעבוד בבית על מערכת ההשקייה.
אבל לפני הכל, אחרי שאני מוודאת שליאם ישן, אנחנו נכנסים למקלחת משותפת, ומה שקורה שם, הוא לעינינו בלבד…
