"אתה מוכן להסביר לי מה קורה אמירי?" שואל אבא.
אני לא זוכר מתי הוא קרא לי בשם החיבה הזה. שנים זה רק אמיר. זה רק מראה לי שהוא מוטרד מההתנהגות שלי. אני מנסה לשחזר אם אמרתי משהו חריג.
"קיבלתי טלפון מהאח המופרע של לי," אני מתחיל לומר.
"לא מתאים לך לקרוא לו כך. העובדה שהוא חזר בתשובה, לא הופך אותו לחולה נפש, זאת זכותו להאמין במה שהוא מאמין, כשם שזאת זכותך שלא," אומר אבא.
"אוריה שינה את שמו למנחם מענדל בן אברהם. אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שהוא מחק את העבר שלו, שמבחינתי זה בסדר, אם זה מה שבחר לעשות.
אין לי שום דבר נגד החזרה בתשובה שלו. כפי שאמרת, זה שלו.
הבעיה שלי שהוא איים עליי שהוא ייקח ממני את יוסף. מי זה בדיוק יוסף, אין לי מושג. גם אם ללי היה ילד, היא בטח לא הייתה קוראת לו בשם הזה, אז מה בדיוק הוא רצה?
לי שלחה לי מכתב שסירבתי לקרוא. הייתי בטוח שמדובר ברצון שלה להתגרש, ולא יכולתי לעמוד מול המילים האלה. אני חייב להיפגש איתה פנים מול פנים, ולדבר איתה על הכל. ויותר מכל, עליי לבקש את סליחתה."
"אתה שוכח דבר אחד בן, אתה זה שביקשת ממנה להתגרש," אומר אבא, את מה שאני מנסה לשכוח.
"החלטת להביא לה את עציץ הוורדים הזה כמנחת סליחה?" הוא שואל, "אלה הפרחים האהובים עליה?"
"זוכר שסיפרתי לך שבלילה שנפרדנו, כמעט עקרתי מרוב טירוף שתיל קטן של וורדים?" אני שואל את אבא, בזמן שאני מתיישב ברכב שלו, אחרי ששמתי את העציץ על הרצפה מאחורי המושב שלי. את התיק שלי אני שם למרגלותיי.
"איך אני יכול לשכוח? היית כל כך נסער וחשבת שאתה גבר אלים כמוהו," הוא אומר ואני רואה את הכאב בעיניו.
"אני לא?" אני חייב שוב לשמוע שאני שפוי.
"אמירי, לכל אדם יש רגעים שהוא מאבד את שפיותו, לא ממש, אבל כך זה מרגיש. קרה משהו שגרם לך לצאת מהאיזון. עצרת את עצמך, וגם אם לא, לא התכוונת לפגוע בלי. עדיף שזה לא לא היה קורה, אבל זה קרה.
אני מניח שלי הייתה בשוק, כשאמרת לה שאתה רוצה להתגרש. זה הדבר האחרון שהיא ציפתה לשמוע ממך. אין ספק שזה ערער אותה לגמרי, ולכן היא עזבה. אני מניח שאם לא הייתה מונחת לפניה ההזדמנות בלונדון, הסיפור ביניכם היה נגמר אחרת."
"אני מניח שאתה צודק," אני אומר לאבא מהורהר.
אנחנו יושבים כבר דקות ארוכות ברכב ומדברים, אני מניח שזה לא מה שהתכוונת כשביקשת שאבוא איתך," אומר אבא אחרי ששתיקה משתררת ברכב.
"אני רוצה לנסוע לקיבוץ. יש לי הרגשה שלי אצל הוריה," אני אומר לו.
אבא רושם את השם משפחת דולב, ומכשיר הניווט מעלה את הכתובת של הקיבוץ. "אני מתרגש בשבילך," הוא אומר לי, "אתה מרשה לי לספר לאימא לאן אנחנו נוסעים?"
"אני מעדיף שנראה שצדקתי," אני עונה לו, "אני לא רוצה לגרום לאימא להתאכזב. אני יודע כמה היא רוצה שהעניינים בין לי לביני ישובו להיות כשהיו."
הנסיעה לא עורכת זמן רב, למרות שהיא נראית לי כנצח. אנחנו מגיעים לשער הקיבוץ. השערים סוגרים על הכניסה, והשומר ניגש לרכב.
"אנחנו למשפחת דולב, או אם לדייק ללי," אני אומר.
"שלום אמיר," אומר לי השומר. אני מתקשה לזהות אותו כיוון שהתאורה מסנוורת את עיני, "זה אני מיקי. אני יודע, התאורה הזאת חזקה מידי. פשוט נשרפה נורה, ולא מצאנו אחת חלשה יותר. אתה לא הראשון שממצמץ כשאני פונה אליו. ברוך הבא, ומזל טוב."
מיקי מרים את המחסום, ואבא מתחיל לנסוע, אלא שאז נשמעת דפיקה עזה על פח המכונית, ואבא עוצר מייד.
"הנחתי שאתה יודע שהיא בבית שלה. הייתי צריך לחשוב על זה שרק היום היא חזרה, ולכן לא ידעת," הוא אומר.
אני מנסה להבין את המילים שמיקי אומר, אבל לא מצליח להבין את כוונתו. מסתבר שאבא דווקא כן מבין. "איפה הבית של לי?"
"תחזור קצת לאחור ותפנה כאן ימינה בכביש הפנימי. הבית שלה הוא הפינתי. אתה כבר תראה את השלט," אומר מיקי ומצביע לעבר הכביש.
אבא עושה כדבריו ונוסע בכביש הפנימי עד הסוף. מסתבר שכדי להגיע לדלת הראשית של הבית, עליו לפנות ימינה, וכך אבא עושה. ליד הבית חונים כשישה ג'יפים, והאורות בו דולקים בכל פינה.
אנחנו נאלצים להחנות את הרכב בצד. אני יורד בצעדים מהססים מהרכב של אבא, ורואה בתחילת שביל הגישה שלט צבעוני, ועליו המילים משפחת אילת.
אני נחנק. קשה לי לנשום. 'היא לא ויתרה על שם המשפחה שלי!'
אני חוזר לרכב ומוציא את העציץ שהבאתי לה, ואת התיק שלי, וניגש לדלת. כשאני עומד להקיש עליה, הדלת נפתחת וזוג יוצא ממנו. "הוא פשוט מדהים," אומרת שני חברתה של לי לירדן. ואז היא מבחינה בי ופותחת זוג עיניים. "אמיר…אתה פה," היא אומרת מופתעת.
"ברור," אני מעמיד פנים כאילו זה דבר מובן מאליו. הרי אין לי מושג מה היא יודעת.
"לי נמצאת במפלס העליון, היא…" היא מתחילה לומר ומשתתקת. היא מבחינה בעציץ שבידי. "איזה וורדים יפיפיים. אני בטוחה שלי תשמח מאד."
אני מניח את העציץ בכניסה ליד הדלת ומחפש בעיניי היכן המפלס העליון. הבית ריק מרהיטים, למעט ספה משומשת בסלון. אני נזכר בדבריו של מיקי שלי הגיעה רק היום. 'היכן אם כך הייתה עד היום?' אני תוהה לעצמי.
אם לא הייתי קורא את השלט בחוץ, הייתי יכול לחשוב שיש לה חיים אחרים, חיים בלעדיי.
אני רואה את המדרגות המובילות למפלס העליון, ואור בוקע מאחד החדרים.
אני עולה במדרגות, ניגש בצעדים שקטים לכיוון החדר, ומקשיב. אני שומע את קולה האהוב של לי. היא מדברת בשקט, ואני לא מבין מה היא אומרת.
אני נעמד בפתח ובוהה בלי שיושבת על כיסא ותינוק בידיה. 'אז זה יוסף?' אני חושב לעצמי. 'למה אם כך היא כתבת את שם משפחתי על השלט?'
"לי?" אני לוחש את שמה.
"אמיר?" היא עונה לי מופתעת, "מה אתה עושה פה? כלומר איך ידעת? מי סיפר לך? אז כן קראת בסוף את המכתב שלי?"
"זה יוסף?" אני שואל אותה בקול חנוק. אני לא מצליח לייצב את קולי, עכשיו שאני כל כך קרוב אליה.
"אז אוריה דיבר איתך. גם לך הוא נתן נאום שאנחנו לא ראויים לגדל את הילד שלנו, כי הוא לא יגדל כיהודי, ולכן הוא ייקח אותו מאיתנו?" היא שואלת.
"אנחנו?" זה כל מה שקלטתי ממה שהיא אמרה.
"תסתכל עליו, ואחר כך תגיד לי שיש לך ספק שהוא הבן שלך," היא אומרת בשקט.
אני מסתכל על התינוק שיונק בתיאבון רב את החלב מהבקבוק. אם היה לי ספק, הוא נעלם, אני רואה בו את דמותי.
"הוא כזה מתוק," אני אומר בהתרגשות, ומתכופף לנשק אותו.
"הבנתי שהגעת רק היום. מתי הוא נולד?" משהו לא מסתדר לי עם התאריכים. 'אם היא חזרה היום, איך יכול להיות שזה הבן שלי?'
"ביום ששלחתי את עידו לבשר לך שאני בחדר לידה. הייתי בסוף החודש השביעי להיריון, ליאם מיהר לצאת הרבה לפני הזמן. רק היום אישרו לי לקחת אותו סוף סוף הביתה."
אני נושם לרווחה. "קראת לו ליאם, ואני חששתי לרגע ש…" אני אומר.
"אתה זוכר שאמרתי לך שאני עלולה להיכנס להריון, ואחרי שעשינו אהבה, הודעת לי שאני בהיריון, ושיוולד לנו בן, ונקרא לו ליאם? כל זה התגשם," אני אומרת לו, עדיין נסערת מכך שהוא כאן.
אין לי מושג מה גרם לו להגיע, אחרי כל אותם חודשים שהוא התעלם ממני. עננה גדולה מכסה את ליבי.
"בכל מקרה, אני רוצה שתדע שאין לי שום דרישות ממך. אתה לא ידעת שאני בהיריון, ואין לך…" אני מתחילה לומר את מה שאני חושבת שהוא רוצה לשמוע.
אמיר קוטע אותי מייד. "ילדונת, התינוק שלך נוצר מסיפור אהבה גדול. זה לא שאת בחרת לגנוב אותו ממני. שנינו היינו מודעים למצב.
אני יודע שבלילה הנורא ההוא פלטתי דברים שלא הייתי צריך לומר, בעיקר שלא באמת רציתי להיפרד ממך. מאז אני לא חי, רק מתקיים.
את עשית הכל שלא אמצא אותך, לקחת ממני את השליטה במערכת היחסים שלנו. זה גרם לי לפחד מכל שיחת טלפון ממך. לא רציתי לשמוע שאת מבקשת להתגרש ממני.
אני כל כך מלא חרטה על הכל. אני אוהב אותך כל כך, ורוצה לחיות איתך עד סוף ימיי.
הלכתי לטיפול, לי. רציתי להבין האם משהו דפוק בי. סיפרתי לך על אבי, וחשבתי שאני כמוהו.
כשגיליתי שאת בלונדון, הודות למדורי הרכילות, נסעתי ללונדון רק כדי לגלות שאת באותו סוף שבוע בארץ.
כל יום אני כותב לך. כיוון שהצלחת להסתיר ממני היכן את נמצאת, מלאתי מחברות במילים עבורך. אני כבר במחברת השלישית. את תוכלי לקרוא בהן את החרטה על כל מילה שהוצאתי מהפה בלילה ההוא, את הבושה שעטפה אותי כשהבנתי מה עשיתי. שיתפתי אותך בימים הארוכים שעברתי בלעדייך, והרביתי לכתוב לך את אהבתי. אם תסכימי, אני רוצה לתת לך אותם. הם שלך ילדונת שלי."
"בחלומות הכי מתוקים שלי, לא יכולתי לדמיין שאשמע את המילים האלה מפיך. חשבתי ששכחת ממני מזמן, שאתה לא רוצה לראות אותי יותר.
כל פעם שאני מביטה על ליאם, אני רואה אותך. אני מאושרת שהוא גדל והוא בריא, אבל עם זאת הוא היווה מזכרת לגעגועים שלי אליך.
אין לך מושג איזה מחשבות עברו במוחי בקשר לקשר שלנו. העדפתי לחשוב שלא אהבת אותי מעולם. ואולי העדפתי זאת לא המילה הנכונה," אני אומרת לו.
ליאם מסיים את הבקבוק, ואני מרימה אותו כדי שיוציא את האוויר.
אמיר מוציא מהתיק שלו שלוש מחברות צבעוניות בעלות כריכה עבה, ומניח אותן על השולחן לצד הכיסא עליו אני יושבת. הוא לוקח את ליאם מידיי, ומערסל אותו בזרועותיו. הוא עוזב איתו את החדר. "אני אחכה לך על הספה בסלון."
אני בוהה כמה דקות במחברות, מלטפת את הכריכה באצבעותיי. הדמעות פורצות ממני ללא שליטה, כאשר אני פותחת את המחברת הראשונה ומתחילה לקרוא את מילותיו.
הוא לא חס על עצמו, והציג לי את עצמו ערום, כפי שהוא. ללא משחקי אגו, בלי לנסות להסתיר או לייפות את הדברים.
אני קוראת על הרגשות הכי נסתרים שלו, על השיחות אצל מי שטיפל בו, על ההתקדמות בעבודה, וכל אחד מהימים מסתיים במילות אהבה רוויות געגועים.
אני שמה לב לכך שהוא לא רק כתב את התאריך, אלא גם את השעה, מה שמראה לי שישנם ימים שכתב מספר פעמים, בלי שום קשר לאורך המכתב.
אני מרגישה שהוא מדבר איתי, ומנסה לתקן את מה שקלקל בלילה ההוא.
המכתב האחרון נכתב היום.
ילדונת שלי,
אני חושב שאני יודע היכן את,
ואני מתכוון להגיע אלייך.
אני יודע שאת ילדת טבע,
וכמה הקיבוץ הוא חלק ממי שאת.
אני אלך אחרייך עד קצה העולם,
אם רק תתני לי.
את עוד תלמדי איך עירוני כמוני,
הפך להיות אוהב טבע כמוך.
את תראי זאת בדמות העציץ שאני מביא לך,
זה שכמעט עקרתי מהשורש,
והפך להיות שיח וורדים יפיפה.
כל זה למענך אהובתי.
אני מקווה שזה המכתב האחרון שלי,
וכשתקראי את כל מכתביי אלייך,
תסכימי שאחזור לחייך, לתמיד.
אם תאהבי את מכתביי
אמשיך למלא לך מחברות,
אלא שהפעם יהיו בהן רק מילות אהבה.
אוהב אותך לנצח,
אמיר שלך.
אני מחבקת את המחברות, מצמידה אותן לחזי, ויורדת איתן למטה.
אני רואה את אמיר יושב עם יפתח על הספה ועיניהם נוצצות כשהם מסתכלים על ליאם.
"הוא מדהים לי," אומר יפתח, וקם לחבק אותי. "אני לא מאמין שאני סבא."
"נכון שזה מוזר? גם אני עדיין לא מאמינה שאנחנו הורים. אני מסתכלת על ליאם לפעמים, וחושבת הוא באמת שלנו?"
"אני רוצה לספר לכם משהו. זה משהו שלא סיפרתי לך אמיר מעולם," אלא שאז נשמעת נקישה על הדלת ומפסיקה את השיחה באמצע. אני ניגשת לפתוח את הדלת ורואה את שירה, אמו של אמיר, בפתח. "אני יכולה להיכנס?" היא שואלת בהיסוס.
אני כל כך מופתעת ,שלא הזמנתי אותה להיכנס. "בוודאי," אני עונה.
אני פותחת את הדלת לרווחה, ומאפשרת לה להיכנס. כשאני סוגרת את הדלת אני מבחינה בעציץ הגדול ובו הוורדים עליהם דיבר אמיר.'אני לא מאמינה,' אני ממלמלת.
"פניתי לאילן מהמשתלה שילמד אותי איך לטפל בגן הפורח שלך. ביקשתי ממנו שיציל את העציץ הקטן. הוא סיפר לי שפרחים אוהבים שמדברים אליהם, ומראים להם אהבה. וזה מה שעשיתי."
"אין לך מושג כמה אני מתרגשת. נצטרך להחליט אם נשתול אותם בכניסה, או אולי בפטיו," אני אומרת, למרות שאני יודעת בדיוק היכן אני רוצה לשתול אותם.
אנחנו חוזרים לשבת ליד הוריו של אמיר. "את רוצה להחזיק אותו סבתא?" אני שואלת.
"את מסכימה?" היא שואלת.
אני לוקחת אותו מאמיר, ומניחה אותו בזרועותיה של שירה. "יש לי דז'ה וו, אני רואה בו אותך," היא אומרת ולא מסירה עיניה מליאם.
"רציתי לספר משהו אבא," אומר אמיר.
"אני מרגיש בדיוק מה ששירה מרגישה. אני נכנסת לחייך כשהיית ילד קטן. אתה לא יודע שבעצם נכנסתי לחייה של אמך מיום לידתך. כמובן שאביך לא ידע על הקשר בינינו, שהיה בהתחלה קשר חברי בלבד. אני הייתי המשענת שלה, הכתף שעליה יכלה להישען בימים הלא פשוטים שעברה.
כך בדיוק אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי איתך. הפנים האלה, הם בדיוק מה שראיתי. אני מסתכל על ליאם ורואה בו גם משהו מלי, אבל הרבה מאד ממך."
אמיר מביט על יפתח, ואני רואה שהוא נסער. "זה בסדר שאני אצא עם אמיר רגע לחצר?" אני שואלת.
"בטח," עונה שירה.
"בוא נצא עם העציץ שלנו, אני להראות לך איפה אני רוצה לשתול אותו," אני אומרת לאמיר.
אמיר ניגש ומביא את העציץ, בזמן שאני ניגשת לפתוח את הדלת של הפטיו, המובילה לחצר האחורית.
"דבר איתי," אני מבקשת.
"מה ילדונת שלי, מה את רוצה שאומר?" הוא מביט עליי בשאלה.
"מה שיפתח סיפר הסעיר אותך," אני מסבירה.
"אף פעם לא ידעתי איך יפתח נכנס לחייה של אימי. אני אסיר תודה שזה קרה. התרגשתי לשמוע ממנו היום שהוא תמך בה, הרבה לפני שהפך להיות בן זוגה, ואחר כך בעלה. זה מלמד אותי שהחיים שלה היו יותר נסבלים ממה ששיערתי.
את מבינה לי, אבי הביולוגי היה נושא שלא דיברו עליו. שמעתי רסיסי שיחות על כך שהיה אלים כלפי אימי, אבל לא יותר מזה.
מבחינתי יפתח הוא האבא היחיד שיש לי. כל כך פחדתי שהגנטיקה שירשתי מאבי הביולוגי הפכה אותי למפלצת כמוהו. הראשון שדיברתי איתו על מה שקרה, היה יפתח, עכשיו אני מבין שהדברים שאמר לי, לא היו כדי להרגיע אותי, אלא באמת מתוך הכרה של מיהו אבי."
אני רוצה שנדבר על מה שקרה בלילה ההוא. תאמר לי כשתהיה מוכן לדבר על זה," אני אומרת, "אני מאמינה בכנות דבריך. אני לא מתכוונת לגרום לך להתפתל, ולרדת על ברכיך כדי שאסלח לך. תמיד דיברנו בכנות אחד עם השניה.
אני לא הפסקתי לאהוב אותך לרגע.
אתה צדקת כשחשבת שיכולים להיו לי פיתויים כשלא היית לצידי. אלא שאני לא שכחתי לרגע שאני שייכת לך, גם כשחשבתי שאתה כבר לא רוצה אותי. מבחינתי כל עוד לא חתמנו על…" אמיר קוטע אותי.
"זה לעולם לא יקרה," הוא אומר, "אני מוכן לדבר כעת על הכל, אם תרצי," הוא אומר.
