אני מנסה להבין מה קרה, שאחרי לילה כל כך סוער, אליזבת לא מתייחסת אליי. אני יודע שהיא לא עזבה סתם אלא כיוון שקיבלה טלפון מאחיה. אחר כך היאהגיעה לעבודה ושוב נעלמה פתאום באמצע היום.
לעומת זאת ד"ר שילון מנסה לתפוס היום את תשומת ליבי. בכל מצב אחר הייתי פשוט מבהיר לה שאין לה מה להתאמץ, אבל הרעיון שזה יעורר את קינאתה של אליזבת, גורם לי להיות נחמד אליה, אם כי במידה.
ד"ר שילון כמובן מפרשת את זה כרצונה, וממהרת לספר לאליזבת על הישיבה שלנו בוועדה, בה נתתי לד"ר שילון לנהל אותה כמובן שלא אמרתי לה שזה בגלל שאני שם בעל כורחי, וכי הישיבה ממנה נעדרת אליזבת, כבר לא באמת גורמת לי לרצות להיות שם.
ד"ר שילון כועסת על כך שאיננה מצליחה לעורר את קנאתה של אליזבת ומחליטה להתערב באגף הצפוני. בלי להתייעץ איתה היא משחררת את המטופלות שלה, מה שמסתבר כטעות חמורה.
אני רואה שאליזבת שוב כאן, והיא ממהרת לחדרו של הפרופסור. שוב ד"ר שילון מתחילה לדבר עליה ועליי, אבל אליזבת אומרת שיש לה דברים חשובים יותר כעת, ונבלעת באגף הצפוני, למרות שהמטופלות שלה שוחררו. כעבור מספר דקות היא יוצאת. "האגף הצפוני כולו שלך," היא אומרת לד"ר שילון, וניגשת לתחנת האחיות.
"אני בחופש מחר ," היא אומרת, בדיוק כשלוח התורנויות מתעדכן, ומסיר את שמה מהלוח. "אני בדרך," היא אומרת בטלפון, תוך רבע שעה אני אצלכם."
אם הייתי צריך הוכחה אליזבת משחקת איתי, אז אני מקבל אותה לאורך כל היום. אני מוקף בנשים שמחזרות אחריי, אני חייב לשחרר אותה מהמחשבות שלי.
אחרי העבודה אני הולך להתאמן אצל ליאם, ומשחרר את כל הזעם שלי על שק האיגרוף. "אל תגיד לי שזאת אישה שמעוררת בך את כל הכעס הזה, אלא אם כן אתה זקוק דחוף לזיון."
אני אוהב את ליאם. לעיתים הוא נוקט בשפה זולה, אבל אני יודע שהוא עושה זאת רק כשהוא מרגיש צורך לזעזע אותי, או להעמידני במקומי.
"תתפלא לשמוע שדווקא זיינתי בלילה מישהי שרציתי לכבוש זמן רב," אני פותח את ליבי.
"ואיך זה היה?" הוא שואל ללא בושה.
"היה מושלם," אני עונה בכנות.
"אלא שהיא נעלמה עם שחר," מדקלם ליאם את הברור כנראה מאליו.
"העניין הוא שזה היה בסדר, אם היא לא הייתי רואה אותה כל יום בעבודה, ועובד די צמוד אליה," אני מסביר לליאם את התסכול שלי.
"אתה מרגיש מנוצל מינית?" הוא שואל. את המילים האלה הוא אומר ברצינות גמורה, ללא טיפת סרקזם.
"אני מאוהב בה קשות," אני אומר את המילים בהן קשה לי להודות. אני לא יודע איך זה נפלט ממני.
"בוא ננסה להבין מה גרם לה ללכת," הוא מתחיל לנתח את המצב.
"היא קיבלה טלפון מאחיה, ואחר כך אביה הגיע פתאום למחלקה. זמן לא רב אחרי כן היא פתאום עזבה באמצע המשמרת," אני מתאר ביובש את הפרטים.
"אם כך ברור שקרה לה משהו שקשור למשפחה, למה אתה נסער?" הוא מתפלא.
"כיוון שהיא ראתה אותי במחלקה, והתעלמה ממני לחלוטין. זה לא משהו שהייתי מצפה אחרי הלילה הסוער שהיה לנו יחד." אני לא רוצה להשתפך בפניו, אבל לא שולט במילים שמביעות את התסכול שלי ממנה. "סתם, הייתי מופתע," אני משנה את כיוון השיחה, "שלא תחשוב שאני מתכונן להתאבל על מערכת היחסים שלא קיימת. מי כמוך יודע שלא חסרות נשים שנופלות לרגליי," אני מסיים את השיחה בחיוך.
"אני שמח לשמוע אותך אומר זאת. לרגע חששתי לך," הוא אומר.
"אני מבטיח לך שאתה יכול לישון טוב בלילה, בכל מקרה אני בטוח שאני אשן מעולה."
אני חוזר לדירה שלי, מתקלח, ושולח הודעה לפריחת הדובדבן.
כובש העמקים: מתגעגע לשיחות שלנו בטירוף. ואת?
פריחה הדובדבן: חשבתי שאני כבר לא קיימת בעולמך.
כובש העמקים: איך יכולת לחשוב שאשכח אותך? את מאירה לי את העולם.
כובש העמקים: את הדבר הכי אמיתי בחיי, כי מה שקורה במציאות חיי הוא הכי לא אמיתי.
פריחה הדובדבן: רוצה לדבר על זה?
כובש העמקים: מעדיף שלא. דיברתי קצת עם חבר שהתאמנתי איתו, והוא חשב שאני בדיכאון, מה שממש לא נכון.
פריחה הדובדבן: מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך?
כובש העמקים: מה את יכולה?
פריחה הדובדבן: לא שמת לב שזאת הייתה ששאלה? אתה לא יכול לענות בשאלה.
ליאה מראה למאדי המומחית לציפורניים את השמלה והצמיד שלי, ומבקשת שהיא תצבע את ציפורניי בצבע תואם.
"אני לא נוהגת לצבוע את אצבעותיי בצבע אדום על כל גווניו. זה ממש מוזר לי. תמיד יש לי הרגשה של… אפילו לא יודעת להגדיר זאת," אני אומרת לליאה.
"תתנחמי בכך שאת לא צריכה להופיע בירוק או בצהוב, מה שנראה מוזר הרבה יותר," אומרת אימא.
"צודקת. זאת בהחלט הדרך הנכונה לראות את הדברים," אני עונה, "אני מבינה שברוק בסערת רגשות. בסופו של דבר חתונה אמורה להיות דבר שמח, וזאת לא תהיה כאת, אבל האם לבקש מחברותייך להופיע בשלל צבעי הקשת היא הדרך להעלות את מצב הרוח? בכל מקרה אני לא שופטת אותה, לא הייתי רוצה להיות במקומה."
"את יודעת שלא כל גידול פרושו פסק דין מוות," אומרת אימא, "תראי אותי."
"זה נכון, אבל לצערי במקרה שלו הסרטן מהסוג האלים, ומתפשט מהר מאד. שון הוא נוירולוג, אי אפשר לספר לו סיפורים, הוא מודע היטב למצב. את מבינה אימא, הם מתחילת התיכון יחד, היא לא זוכרת את החיים שלה בלעדיו."
"אני כל כך מצטערת," אומרת אימא, "אולי אני יכולה לדבר עם הפרופסור שלו, ולראות אם יש בידינו תרופה ניסוני עבורו?"
"תודה אימא! אני אקרא את התיק שלו כשאהיה שם, ואעריך את מצבו. הוא מדבר איתי לבד לא פעם. הוא ויתר על החיים, הוא רק דואג לה. אני מניחה שמה שהוא אומר לי, הוא מונע ממנה לשמוע."
מאדי מתמוגגת מציפורניים שלי. "יש לך יד עדינה, והצבע כל כך הולם אותך," היא אומרת בגאווה. אני כמובן לא אומרת לה שזה ממש לא הצבע שלי, ושמחר בערב, אחרי שהכל ייגמר, אני מתכוונת להסיר את הלק, ולמרוח צבע רגוע כהרגלי. אני מדמיינת לרגע את התגובות של הגברים במחלקה, לו היו רואים אותי כעת, וחיוך עולה על פניי.
אימא מביטה עליי, אבל לא אומרת מילה. אני משתפת אותה במחשבה שלי, והיא פורצת בצחוק. "את מבינה שאני לא משתפת אותם בסיבה לנסיעות הדחופות שלי לבוסטון. הם בכלל לא יודעים שאני טסה לבוסטון, רק שאני נעלמת וחוזרת.
גם הנסיעה מחר באה בהפתעה. הם יראו שאני לא שם מחר, ולא יבינו מה קרה, ביחוד אחרי שנאלצתי להיות הבוקר בבית המשפט."
"אני לא יכולה לשכוח את הפנים של ג'יין כשאמרת מה שאמרת," אומרת ליאה. "היה בהם זעם, ורוע, אבל גם לא מעט הפתעה. הרי כל החיים היא זרעה בך זרעי רעל נגד אביך, והנה ברגע האמת את פתאום עומדת לצידו. היא הייתה בטוחה שהדריכו אותך לומר זאת, אבל החקירה של עורך הדין שלה, רק הוכיחה כמה המילים שלך הן אמת לאמיתה."
"אני חושבת על כל הרוע שאבא נאלץ לסבול ממנה, איזו הקרבה הקריב למעני, ביחוד כשהוא לא קיבל ממני הרבה חזרה. ובכל זאת, בתוך תוכי לא יכולתי לשנוא אותו, גם כשהעמיד פנים שהוא מתרחק ממני. אני כל כך מודה לשופט שנתן לנו לדבר. אני מרגישה שליבי מלא אהבה לאבא," אני אומרת, ורואה את אימא דומעת.
"אני לא יכולה לדמיין איך את חיית כל הזמן הזה בידיעה שאני בכלל לא יודעת על קיומך," אני אומרת והפעם זו אני שמתרגשת.
"אף פעם לא הייתי לבד. בזמן הטיפולים אביך הירבה לטוס אליי, וכשהיה ברור שאני יוצאת מזה, הוא רכש עבורי את הדירה בניו יורק, והביא אותי לכאן. כמובן שאיש לא ידע על הזוגיות שלנו, אבל היא התקיימה. לא עבר יום שלא התראינו. הוא העניק לי את האהבה שהייתי זקוקה לה, גם בימים שנאלץ לחזור לישון בבית בלונג איילנד.
ההבדל הוא שכעת אנחנו יכולים להראות יחד בציבור, עכשיו כשהוא חופשי מכבלי הנישואים איתה. את יודעת מה הדבר הראשון שהוא עשה היום אחרי המשפט?"
"התקשר אלייך כמובן," אני עונה בבטחון.
"נכון. ואחר כך הוא בא אליי עם טופס של בקשה לרישיון נישואין." המילים שלה גורמות לי אושר גדול. לא רק שהפאזל של חיי שלם, עכשיו גם זה של הוריי מגיע לסיומו המושלם.
"אבא שאל אותי אם ארצה לעבור לגור באחוזת הדסון. אני עדיין מתלבטת. הוא סיפר לי שהוא אישר לג'יין לקחת מה שהיא רוצה מהבית. מצידו שהיא תקח את הכל. הוא מתכוון לשפץ את הבית, ולרהט אותי מחדש יחד איתי."
"סוף סוף אוכל להרגיש שיש לי בית אמיתי. מי ששמרו על שפיותי היו הריסון והארי. אני אוהבת אותם בכל ליבי. הם יעשו הכל למעני, ואני למענם." אם יש משהו שיש לו בו בטחון מלא, זאת האהבה של אחיי הגדולים כלפיי.
"אני לא יכולה להסביר לך איך הקשר בין אחייך הבוגרים לביני קרה באופן טבעי. אולי כי הם ראו אבא אחר כשהוא היה לידי. הדבר הראשון שהריסון אמר לאבא כשהוא בישר לו שהסכם הגירושין אושר, זה שהוא מקווה שהוא סוף סוף ישא אותי לאישה. את לא מתארת לעצמך כמה זה ריגש אותי," אומרת אימא.
"לא מפליא אותי. הריסון והארי שניהם דומים כל כך לאבא. שניהם גברים מאד חזקים, בעלי נוכחות, ועם זאת, יש בהם רגישות כלפי מי שיקר להם. אני יודעת שהם מאד אוהבים את אבא ומכבדים אותו, הייתי אומרת שהם אפילו מעריצים אותו." אני עדיין מתרגשת מהמחשבה שפרופסור הריסון הוא באמת אבי הביולוגי. אני כל כך ברת מזל!
"יש לך כל מה שאת צריכה לנסיעה מחר. ליאה גם הוסיפה לך סט לנז'רי בצבע אדום," אני מחייכת, "אני יודעת שזה הכי לא את. מה דעתך שתשני אצלנו היום?"
"אני צריכה להיות ממש מוקדם בבוקר בJFK," אני עונה.
"את לא מכירה את אבא שלך? הוא יסיע אותך בשמחה לשדה," אומרת אימא, "בבקשה, זה הלילה הראשון שלנו כמשפחה. את לא יודעת, אבל מחכה לך יחידה משלך בדירה."
המילים של אימא נוגעות בי במקום הכי מדוייק. "אם כך אעבור בדירה שלי, אארוז כמה דברים, ואגיע אליכם," אני אומרת לה.
"איזה כייף!" אני שומעת את קולו של אבא מאחור. "הייתי חייב לראות איך את נראית עם הצבע האדום על ציפורנייך. מי כמוני יודע שזה ממש לא מי שאת. אפילו בימים הכי פרועים שלך, לא מרחת לק אדום. אל תכעסי עליי, אבל מאדי עשתה עבודה טובה, זה נראה ממש יפה."
"אימא את פעם מרחת לק אדום על ציפורנייך?" אני מתעניינת, ותוהה האם אבא אוהב את הצבע הזה, שהוא האהוב על ג'יין.
*
"אני לא מבינה את הטעם שלך אליזבת. אין בך טיפת נשיות. תראי את הציפורניים שלך, את תמיד בוחרת בצבעים הלא נכונים. אישה שרוצה למשוך תשומת לב של גבר, מושכת את ציפורניה בצבע אדום. זה נועז, זה סקסי, יש בו אמירה."
הבטתי על מי שחשבתי שהיא אימי הביולוגית, ולא הגבתי. הייתי מודעת ליופיי, ולכך שאני מושכת אליי גברים כמו פרח שמושך דבורים.
גם כשניסיתי סגנונות לבוש שונים כי למשוך את תשומת לב הוריי, מעולם לא הרגשתי שאני לא בת. למעט תקופת מרד קצרה, תמיד הקפדתי על לבוש נשי. לא הבנתי למה היא מנסה להקטין אותי, כשברור היה לי שמה שהיא אומרת לא היה נכון.
בגלל האמירה ההיא החלטתי שלעולם לא אמרח את צפורני בצבע האדום. 'זה יהיה מבחן לכל הגברים, כדי שאלמד אם הם נמשכים אליי או לא,' חשבתי בליבי.
ואז באה הבקשה של ברוקי. היא לא במצב שאני יכולה לשפוט אותה, לא שהייתי שופטת אותה בכל מקרה, אבל אני ממש לא מרגישה בנוח עם הבקשה הזאת.
*
אני נפרדת מהוריי, עוברת בדירה, אורזת תיק קטן עם כלי האיפור שלי, ובגדים להחלפה, ונוסעת לדירה של הוריי.
רק כשאני נכנסת לתוכה, אני מתחילה להפנים את המצב. אבא מסתובב עם מכנס קצר וחולצת טריקו, הוא בהחלט גבר מרשים, ונראה כל כך רגוע. אימא לובשת שמלה טריקו אוורירית, בדיוק מהסוג שאני אוהבת. 'אלה ההורים שלך,' אני מדברת אל עצמי נפעמת.
פתאום אני מבינה שהעובדה שאבא בישל לנו ארוחות, ועשה עבורינו דברים, הייתה בעיקר בגללי.
אני רואה איך אימא מפנקת אותו, והוא מחזיר לה בליטוף על שערה, בנשיקה חטופה על כתפה, או מגע אצבעותיו על זרועה. כמה אהבה יש בכל אחת מהתנועות האלה. מעולם לא ראיתי את אבא מלא אהב, כמו כעת.
אבא מבחין במבט שלי. "תאמיני לי ילדה שלי שניסיתי שנים לפרק את הנישואים ההם. מיום שהבנתי שאת תהיי בסדר עם גילוי האמת, שאת לא זקוקה יותר לבית, שאת צועדת לבד, עשיתי הכל, ויתרתי כמעט על כל מה שהיה לי.
אני מבטיח לך שהייתי מאושר היום גם אם זה היה נגמר אחרת, והייתי נשאר בלי הבית והרכוש שלי. המחשבה הזאת שאני יכול להצהיר בפניי כל העולם שיש לי אישה שהיא מרכז חיי, ושאת הבת שלי, שלי אליזבת. את יודעת כמה אני גאה בך? הפכת להיות אישה מדהימה."
"אין לך מושג אבא, כמה אני מאושרת שאתה האבא שלי. כל השנים קיבלתי מסרים סותרים ממך. התרחקת ממני ולא הבנתי למה. כל כך חיפשתי את קירבתך," אני אומרת לו ומתיישבת לידו כדי לזכות בחיבוק החם והאוהב שלו.
"עכשיו אני יכול לשאול אותך מה קורה בינך לבין ד"ר דוסון? הגבר הזה מאוהב בך מעל הראש," שואל אבא ומביט עליי בציפייה.
"הוא מסוג הגברים שרוצה לסמן הצלחות, ולהמשיך הלאה," אני עונה, "הוא בהחלט גבר להתאהב בו. הוא גבר מדהים, וזה עיקר הבעיה, אני יודעת שהוא ישבור לי את הלב. לא נוח לי לדבר עליו. אני עדיין לא רגילה שאני יכולה לפתוח את הלב בפניו.
"כבר מאוחר כדאי שאלך לישון קצת. לפניי יום לא פשוט מחר," אני אומרת להורים, וזוכה לראשונה בחיי בנשיקת לילה טוב.
אני מתקלחת ונכנסת למיטה, כאשר מתקבלת התראה על כניסת הודעה מכובש בעמקים, שכותב שהוא מתגעגע אליי בטירוף, שאני הדבר הכי אמיתי בחייו.
המילים שלו פורטות לי על מיתרי הרגש שלי. לו רק ידע כמה אני זקוקה לשיחה איתו.
כובש העמקים: מה שאני רוצה ממך, את לא יכולה לתת.
פריחת הדובדבן: תנסה אותי.
כובש העמקים: תפגשי איתי?
פריחת הדובדבן: אז זה מה שאתה רוצה? לזיין אותי?
אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב את זה. אני מייד מתחרטת,
פריחת הדובדבן: אני מתנצלת. תשכח ממה שאמרתי.
כובש העמקים: אני גבר, אני לא אעמיד פנים שאני לא רוצה, אבל זה לא העיקר. אני רוצה את הנוכחות שלך לידי. אני מבין שזו שאני מאוהב בה היא החלום, ומרגיש שאת המציאות שלי.
פריחת הדובדבן: אני אוהבת את השיחות בינינו. אתה גבר חכם,שלא מפחד להראות את הלב שלך. אני מודה שאני מחכה לשיחות איתך. פעם אמרתי שלעולם זה לא יקרה מעבר לזה. היום אני כבר לא בטוחה.
אני מבינה על מה אתה מדבר. יש לי מלא אהבה כלפי גבר, שאני יודעת שרק ישבור לי את הלב, ולכן צריכה ללמוד לכבות אותה.
כובש העמקים: את יודעת שזאת פעם ראשונה שאת באמת מראה לי את הלב שלך? ואיזה לב יפה יש לך.
פריחת הדובדבן: עיניי נעצמות, אני מותשת מהיום, ומחר אני מתחילה ממש מוקדם. אני מקווה שנדבר בקרוב. לילה טוב.
אני יודעת שעליי לסיים את השיחה. נסחפתי איתה יותר ממה שרציתי. אני מוצפת רגש מהגבר הזר שאולי לא אפגוש מעולם.
אוףףףף…
לראשונה בחיי אני מבינה שאולי אני כן רוצה אהבה, עכשיו כשיש לי בית אמיתי.
