"דאגתי לך," אני אומר לגל כשהוא מגיע לבית הקפה.
"תראה איזה מזג אוויר משגע," אומר גל, מתעלם מדבריי, וניגש להזמין לנו קפה, "בוא נקח את הקפה, ונרד לחוף."
וכך אנחנו עושים.
"כשצפינו בכתבה על דריה בזמן שהיית במרפסת, לילך פלטה שדריה המטפלת שלה. לא היה לי מושג שהיא במצוקה נפשית. הייתי בטוח שיש לה מאהב.
ביקשתי מחבר שעובד כחוקר פרטי, שיעקוב אחריה. הוא שלח לי הודעה לא מזמן, שהיא בסביבה. אני לא יודע מה אני עומד לגלות, אני זקוק לך איתי," אני שופך את ליבי בפניו.
"מה היית רוצה לגלות?" הוא שואל אותי.
"עד שדיברתי איתך הבוקר, רציתי לסיים את הנישואים האומללים האלה. עכשיו אני לא בטוח שאני לא רוצה להילחם עליה," אני אומר בכנות.
אנחנו יושבים ומקשיבים לגלי הים. אני מבין למה גל אוהב את הים, השירה שלו בהחלט מרגיעה את הנפש.
אלא שאז נשמעים ברקע קולות של רכבים שמתקרבים לבניין הסמוך לבית הקפה. רק שבמקום שהם יחנו כמצופה בחניון למעלה, הרכבים גולשים בשביל למטה, וחונים מול הבניין.
על הבניין יש שלט גדול ועליו ציור של שחפים שעפים מעל הים, אבל את הכיתוב אינני מצליח לראות מרחוק.
כל כך הרבה פעמים באתי לבית הקפה, אבל מעולם לא שמתי לב לבניין הזה.
בהתחלה יוצאת אישה צעירה, והיא עולה בריצה את המדרגות ופותחת את הדלת. אחריה מתחילות נשים לצאת מהרכבים, וביניהן אני רואה את לילך.
"בוא נלך מפה לפני שהיא תראה אותי," אני אומר ופונה לעבר החניה. גל הולך לפניי ואני מסתכל על הבניין מרחוק וקורא את הכתובת על השלט.
המיית השחפים
סטודיו
לריפוי באומנויות
על הדלת אני מבחין בשלט מואר
שעה עשר – נשות מילואים
שעה שתיים עשרה -נשות הטייסים
'אז זה מה שדריה עושה, היא מרפא באומנויות,' אני רוצה לומר לגל, אבל אני שומע שהוא עונה לשיחת טלפון בענייני עבודה, ולכן רק מסמן לו שאני עוזב. הוא מנפנף בידו לשלום, וממשיך לדבר.
גל נפרד ממני, נכנס לרכב שלו, ונוסע. אני חוזר לבית הקפה כדי להשקיף על הסטודיו.
אני רואה ג'יפ נוסף מגיע, ולילך ניגשת אליו. הלב שלי קופא. אני אוחז בנייד שלי רוצה לתעד אותה, אבל רואה שגם שאר הנשים מתקבצות סביבו.
'יש לך בהחלט קהל גדול של מעריצות,' אני מדבר אל הגבר הזר שאשתי רצה אליו בשמחה.
אני בקושי מתאפק לא צחוק בקול כשאני רואה אישה יוצאת מהרכב, אישה שאת פניה מכיר כל בית בארץ, דריה.
היא אומרת משהו לנשים, והן הולכות לעמוד ליד המים. דריה מפעילה מוסיקה שנשמעת עד לבית הקפה, וגורמת למלצרים לחייך. מייד הם מתחילים לדבר על התוכנית ששודרה ביום שישי. "מי היה מאמין שמאחורי הילדה הזו, יש סיפור כזה עוצמתי," אומרת אחת המלצריות.
"היא האחרונה שהייתי מאמינה שבאה ממשפחה עתירת ממון כזאת. היא תמיד מדברת עם כולם בגובה העיניים, היא פשוט אישה מדהימה," אומרת האחרת.
אני כל כך מצטער שגל לא כאן לשמוע איך מדבר על האישה שלו, למרות שאני בטוח שהוא יודע.
אני יושב במשך שעתיים וצופה בלילך. היא רוקדת, ואני מביט עליה מוקסם. היא נראית כל כך מאושרת. אני שם לב שהיא הולכת עם דריה לצד, ואני תוהה האם לילך מספרת לה שגל צפה איתנו בכתבה. למרות שזה לא מדויק. ברגע שהכתבה התחילה, הוא הלך להתבודד במרפסת והקשיב לה משם.
אני רואה את לילך מחבקת את עצמה ומתחילה לבכות, ניכר עליה שהיא מתקשה לנשום. דריה אוחזת בשתי ידיה, ומדברת איתה. הן רחוקות מידי, כך שאינני מבין מה הן אומרות.
פתאום לילך עוזבת את ידיה של דריה, וזעקה רמה פורצת מגרונה.
'האם נדמה לי, או שהים הופך פתאום לסוער?'
דקות ארוכות אחרי הזעקה קורעת הלב שלה, היא חוזרת לקבוצה, ומתיישבת לצייר.
בית הקפה על הים ידוע באוירה הרומנטית שלו, ולכן מוכרים בו גם זרי פרחים. אני ניגש למוכרת, ובוחר זר של וורדים אדומים. "יש לי בקשה מיוחדת," אני אומר למוכרת. "את יכולה למסור את הפרחים לאישה עם הבגד הסגול, אני מצביע עליה, "שמה לילך."
להפתעתי היא נעתרת מייד. "בשמחה. אתה רוצה לכתוב לה כמה מילים?"היא מגישה לי כרטיס. אני לא צריך להתלבט הרבה מה לכתוב עליו.
לילך שלי,
אוהב אותך,
ברק
דריה
אני מגיעה אחרונה למפגש עם נשות הלוחמים.
הנשים מקיפות אותי מיד עם הגיעי. אני מרגישה מייד שלילך לא בסדר.
אמנם היא מחייכת אליי, ואומרת לי שהכתבה על משפחתי הייתה מאד מרגשת. "בחיים לא הייתי מנחשת שאת באה ממשפחה כזאת מפוארת," אומרת לילך.
“ברגע שאת מקימה משפחה משלך, את בונה את העתיד שלך עם האחד שאת איתו, ולא מתוך מחשבה מה תקבלי באחד הימים," אני עונה לה.
*
אני מרגישה צביטה בלב. זה מה שאנשים ראו בכתבה על משפחתי?
אני מרגישה מועקה גדולה.
תמיד השתדלתי שלא יסתכלו עליי כעל בת למשפחת רוזנטל עתירת הממון. הרי את חיי הרווחה אני חיה בזכותו של גל, שבכשרונו הרב הצליח להקים בעצמו את אחד ממשרדי האדריכלים המצליחים בארץ.
אני מרגישה גל של אהבה שוטף אותי כשאני חושבת עליו.
בזמן שהבנות מתחילות באימון החימום מול הים, כל אחת לעצמה, אני עומדת בעיניים עצומות ומדברת אליו.
אני נמצאת במקום בו נפגשנו לראשונה, ואני ניזכרת, שאחרי לא מעט פגישות, סיפרתי לו שאני נצר למשפחת רוזנטל. הוא אמר לי ששורשים זה דבר חשוב, אבל כל אחד צריך לבנות את חייו בעצמו, כדי שיהיו חיים בעלי ערך.
מילותיו של סבא צצות ועולות במוחי. אני יודעת שהגיע הזמן לוותר על שם נעוריי. אני דריה ליר ואני שייכת לגל.
אני מחליטה שכשיסתיים השיעור אני אשלח הודעה לגל על החלטתי.
*
מזג האוויר נעים. אמנם יום חם היום, אבל הבריזה מהים מקררת מעט את החום.
אני מביטה על הקבוצה שלי, בוחנת כל אחת מהן. אני מרגישה שהתקדמתי איתן הרבה. הן נראות שלמות יותר עם עצמן.
מי כמוני מכירה את חיי אשת לוחם. את הפרפרים בבטן כשהוא עוזב ואת נשארת להתמודד לבד עם המציאות. אין זה אומר שלא התמודדתי עם החיים כשהיה בבית, זה לא שהוא חלק איתך את תמיד את כל המטלות, אבל איכשהו זה נעשה קשה יותר.
והלילות, כשהבית נם את שנתו, ואת מצטנפת במיטה לבד, חסרה את מגע גופו, את ידיו העוטפות אותך, חסרה את שיחות הנפש ביניכם.
אף אחת מבין הנשים ששופכות בפניי את ליבן, לא יודעת שרק היום אני עושה באמת את הצעדים הראשונים חזרה לחיים.
אני לא מתאפקת, מוציאה את הטלפון שלי, מצלמת תמונה סלפי שלי מול הים,
ונכנסת לווצאפ משנה את שמי לדריה ליר ושולחת אותה לגל בתוספת מילה אחת – מתגעגעת.
הוא עונה לי מייד.
גל ליר:
אני יותר
💗💗💗💗💗💗
שלא תחשבי שלא שמתי לב לשינוי השם, אישה שלי.
נשות הקבוצה ממשיכות לרקוד כל אחת לעצמה, כל אחת כפי שהיא מרגישה את הצלילים שמהדהדים בתוך גופה.
כך גם לילך, לכן אני מופתעת כשהיא מסמנת לי בראשה שאגש אליה.
"אני חייבת לדבר איתך," אומרת לי לילך באמצע השיעור. היא נראית מאד נסערת. "אני מאבדת את שפיותי," היא לוחשת לי.
אני מתרחקת איתה מעט מהקבוצה. "ספרי לי מה קרה," אני מבקשת, מנסה להעניק לה בקולי מעט מהשלווה שלי.
"אני רוצה תשובה עכשיו!" היא אומרת בנחרצות.
"על מה את מדברת לילך?" אני ממשיכה לדבר איתה בנועם.
"או שאנחנו יחד, או שאני רוצה חיים נפרדים," היא אומרת חנוקה מדמעות.
אני מדברת איתה, וכל משפט זוכה למצב רוח שונה. אני בהחלט רואה שהיא מתמוטטת מול עיניי.
"תדמייני שהוא עומד מולך. מה היית אומר לו כעת?" אני שואלת אותה.
היא מביטה עליי, וניכר עליה שהיא מופתעת משאלתי.
"רצית שנדבר לילך, מה יש לך לומר לי?" אני שואלת אותה.
היא מרכינה את ראשה. "חשבתי שאני מעייפת אותך, ולכן העמדתי פנים שזה בסדר שתלך עם אישה אחרת. הבטן שלי שורפת רק מהמחשבה שאישה אחרת נמצאת איתך, מקבלת ממך את תשומת ליבך, זו שהייתי רוצה שתהיי שלי," היא אומרת.
"יש לך עדיין רגש אליי?" אני שואלת אותה, משתפת איתה פעולה.
"אני אוהבת אותך," אומרת לילך, ומחבקת את עצמה.
"תראי לי את הרגש שלך," אני מבקשת ממנה בשמו.
"כואב לי כל כך, שאני לא מסוגלת לנשום," היא אומרת ומתחילה לרעוד.
אני אוחזת בשתי ידיה. "תוציאי את כל הכאב החוצה," אני אומרת לה.
לילך מפתיעה את נשות הקבוצה כשהיא זועקת כמו חיה פצועה. אני מביטה על הים שפתאום מאבד משלוותו והופך לסוער.
"את יודעת דריה, זה בדיוק מה שאני מרגישה," אומרת לי דנה, "אני לא יודעת הרבה עלייך, פרט למה שראיתי בכתבה. אני לא יכולה אפילו לדמיין איך אפשר לשרוד מוות כפול כזה. את מאד חזקה."
אני מחייכת אליה, וחושבת שכנראה למדתי להסתיר את רגשותיי. לו רק ידעה איזו סערה אני עוברת.
לילך נרגעת, חוזרת לקבוצה, ומתיישבת לצייר.
לאחר ההודעה של גל, שמתי את הטלפון הנייד על 'שקט.' אני מתרחקת מעט מהקבוצה, ונכנסת לצ'אט שלנו.
דריה ליר:
הסטודיו שלי נמצא בבניין הסמוך לבית הקפה שלנו.
יש לי הבוקר שתי קבוצות.
רוצה להיפגש כשאסיים?
גל ליר:
זאת בכלל שאלה?
ברור שכן ילדה שלי.
דריה ליר:
לילדים יש מספיק בגדים בבית,
אני אסע לסבתא מחר לארוז.
גל ליר:
ניסע כולנו יחד לסבתא.
נחזור הביתה מחר.
כל החיים לפנינו.
אני חוזרת לקבוצה ורואה את נילי בעלת חנות הפרחים מתקרבת עם זר וורדים אדומים יפיפה. אני יודעת שהם לא עבורי, כי גל אוהב לקנות לי פרחים לבנים או סגולים.
"אני מחפשת את לילך," היא אומרת לי.
"לילך," אני קוראת לה, "מישהו שלח לך זר."
לילך מסתכלת עליי מופתעת. "באמת דריה לא היית צריכה," היא אומרת ולוקחת את הזר בהיסוס מידי של נילי, שממהרת לעזוב.
"למה את חושבת שקניתי לך וורדים אדומות?" הפעם אני מופתעת מעצם המחשבה.
לילך מוציאה ביד רועדת את הפתק מתוך המעטפה הקטנה שמצורפת אליו.
"הוא אוהב אותי, כך הוא כותב," היא אומרת בקול חנוק מדמעות, "הזר הוא ממנו."
"ממי?" אני שואלת.
"מבעלי, הוא כתב שהוא אוהב אותי," היא מסבירה, ומחפשת אותו בעיניה. "זה בסדר שאני אלך כעת?" היא שואלת, כאילו היא תלמידה ואני המורה.
"ברור," אני עונה.
לילך מתרחקת ומתקשרת אליו מייד. "זו אני," היא אומרת, "אני כל כך אוהבת אותך."
יותר אני לא שומעת, כיוון שתשומת ליבי שוב עם נשות הקבוצה. אני עוברת ביניהן ומסתכלת על הציורים שלהן.
*
אחד הנושאים שריתקו אותי בלימודי ריפוי באומנויות, הוא השיעור שלימד אותנו לקרוא את המסר שטמון בציורים.
אחד הציורים שחרוט במוחי, הוא ציור של אישה מבוגרת שציירה נוף שמראה כביש ועצים לצידיו. רק שבמקום שהכביש ילך ויהיה צר יותר ככל שהוא מתרחק, היא בחרה בדיוק ההיפך. עמדתי נפעמת מול הציור שלה שנגד את חוקי הפרספקטיבה, והבנתי שכך היא רואה את חייה. כמה אופטימיות הייתה בה.
הנשים שואלות לדעתי על הציורים שלהן. כמובן שאיני אומרת להם מה אני 'קוראת' בהם, אלא משבחת אותם על בחירת הצבעים האופטימיים לרוב, ועל הציור שמתאר כל כך יפה אותן.
אני מרגישה סיפוק כשאני רואה את הצבעים שלילך בוחרת כעת אחרי השיחה שלנו. אני מרגישה שהצלחתי לפרוץ את המחסום שלה, ויודעת שהיא תהיה בסדר.
*
השיעור עומד להסתיים. כל אחת נושא בידה את הציור שלה, ואנחנו חוזרות לסטודיו.
"אף פעם לא שיתפתי אתכם בחיי הפרטיים, ולא אני לא מדברת על הכתבה שמספרת על שורשיה של משפחתי, אלא על מציאות חיי.
למרות שיש לנו עוד שיעור אחד, אני לא הולכת לחרוג ממני, אבל אראה לכם כמה מציוריי," אני אומרת ורואה את המבטים הסקרנים שמופנים אליי.
אני ניגשת למשרד ומביאה כמה תמונות, ומשעינה אותה על הריצפה ליד המראה המכסה את אחד הקירות.
"עבורי הציור הוא הדרך לצעוק את הכאב, לבכות אותו, לצחוק את האושר והשמחה. אין לי כוונה לנתח אותם, או למעשה אותי, אבל אתן יכולים לראות איך הרגש הופך לצבעים וצורות.
אם יש משהו שאני מקווה שתקחנה איתכן מהמפגשים שלנו, זאת היכולת להוציא על הנייר את הרגש. זה יכול להיות במילים או בציורים. זה לא חייב להיות בצבע, אלא גם בעפרון או עט. עוד תלמדו כמה זה ינקה אתכן מבפנים.
אחרי שהשתחררתן ממה שאתן מרגישות בפנים, לא תמיד תרגישו צורך לשמור את הציור או המילים. לא פעם הנייר ימצא את עצמו מקומט בפח, ותרגישו הקלה." הנשים מקשיבות בשקיקה לקול מילה שלי.
"ומה אם יהיה לי צורך במפגש, עכשיו שכפי שאמרת, המפגשים באים לסיומם?" שואלת דנה.
"המטרה היא שלא תהיינה תלויות בי, הרי כל התשובות נמצאות בכן. בכל מקרה אני פה. תוכלנה לשלוח מייל ואענה לכן."
אנחנו מסיימות את השיעור, הסטודיו מתרוקן ומפנה את מקומו לנשות הטייסים. אני מרגישה שינוי באווירה. העברת השיעור לשעת הבוקר, והבעת האימון שלהן בי, בהחלט ניכרת. אבל זה לא השינוי היחידי. אני מרגישה שכעת כשהן בחרו בי שוב, הן פתוחות ומשוחררות יותר. השיעור מתנהל בצורה כל כך נעימה, שאיני שמה לב לזמן שטס.
אני שולחת הודעה לגל שהשיעור מסתיים עוד עשר דקות.
גל ליר:
אם כך נתראה עוד עשר דקות.
כבר לא יכול לחכות.
💗💗💗💗💗💗
דריה ליר:
גם אני!
אני נפרדת מהקבוצה, ומתחילה לרדת במדרגות. הלב שלי הולם בפראות , כשאני רואה את גל עומד מולי. הוא פושט את זרועותיו, מרים גבה . "בואי אליי," הוא אומר כמעט בלחש. לא מעניין אותו שאנחנו לא לבד. העיניים שלו נעוצות עמוק בשלי.
אני יורדת בריצה והוא עוטף אותי מייד בזרועותיו. אני מרימה ראשי לעברו, והוא מנשק אותי נשיקה מלאת תשוקה, כאילו שחייו תלויים בה.
"אני מביך אותך?" הוא שואל ומלקק את שפתיו.
"למה? אני מאושרת לראות כמה אתה חושק בי," אני עונה לו.
"זאת רק טעימה ממה שאני מרגיש כלפייך," הוא אומר.
"השארת אותנו המומות," אומרת סיגל, אישתו של מפקד הטייסת, "לא דמיינתי אותך כזאת."
"אנחנו משלימים חסרים אחרי שבעלי היה מעל שנה במילואים," אני עונה.
"ואיך זה שלא ידענו?" שואלת סיגל, היא בהחלט נראית מופתעת.
"אמרתי לכן, המפגשים שלנו הם למענכן. אני לא מביאה את העולם שלי אליהם."
"יש לנו הרבה מה ללמוד ממך," היא עונה ומרכינה את ראשה.
אנחנו נפרדים מהקבוצה והולכים לעבר בית הקפה. "זאת שדיברה איתי היא אשתו של מפקד הטייסת. היא כל הזמן מתלוננת כמה קשה לה כשהוא יוצא לגיחות, ואז כשהוא בא הביתה הוא רוצה … אתה כבר מבין. אין ספק שהיא הרגישה לא נעים כששמעה את הסיפור שלנו."
"זה ברור לך שהייתי מנשק אותך באותה תשוקה, גם אם הייתי כאן כל הזמן וניפגש איתך באמצע היום," אומר גל.
"אני יודעת אהוב שלי, ומודה על כך."
