הילדים הלכו לישון מאוחר, ולכן השבת מתחילה בעצלתיים.
אין ספק שכל אחד מאתנו עבר אמש סערת רגשות גדולה. הזכרונות מהחודשיים האחרונים מציפים אותנו.
*
"אגממי א'בת ת'בה," אמרה אגם למראה תמונתו של סבא על המסך. עיניי הוצפו בדמעות. היא קטנה מידי להבין שיותר לא תראה אותו. היא רצה לחדר שלה ומביאה את אחת הבובות שסבא קנה לה. היא מחבקת אותה, ומושיטה אותה לעבר המסך, להראות לו.
"אני אוהב את סבא. נכון שאפשר לאהוב מישהו שכבר לא איתנו?" אלמוג שואל.
"בוודאי. אנחנו נאהב אותו כל החיים," אני עונה לו, "הוא שומר עלינו מלמעלה."
אלמוג ניגש לאבא, מתיישב על ברכיו. "אני אוהב אותך סבא," הוא אומר ומניח את ראשו על חזהו.
וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שגל בהחלט חי, אבל בשבילי הוא לא קיים, לא כי אני רוצה, אלא כי זה מה שהוא בחר.
*
הילדים באים לשולחן האוכל עם בגדי ים. אני רואה שגם אגם כבר לובשת בגד ים.
"אני מזכירה לכם שאי אפשר להכנס למים מייד אחרי האוכל. אתם יכולים לשחק בגן השעשועים שסבא בנה לכם," אני אומרת להם.
"לכי להחליף לבגד ים," אומרת סבתא, "אני אדאג להם לארוחת הבוקר."
אני שמחה שערכתי קניות לילדים, כך שסבתא צריכה רק להניח את קופסאות דגני הבוקר על השולחן, ובקבוק חלב.
"גם אגממי אוצה," אומרת אגם לסבתא ומצביעה על דגני הבוקר.
"סבתא אגממי אוכלת את הדגנים בלי חלב, ואת החלב היא שותה בכוס שלה," מסביר אלמוג לסבתא.
אני שומעת אותם מדברים, כשאני מתרחקת לחדר. אני נכנסת לחדר ומחליפה לבגד ים. אני בוחנת את עצמי במראה. רק עכשיו אני קולטת שלא נותר בי אפילו קילוגרם מיותר מההיריון של אגם.
לכאורה זה אמור היה להיות מובן כיוון שאגם כבר כמעט בת שנה וחצי, אלא שימי המלחמה מנעו מאתנו לטבול בבריכה תקופה ארוכה, מפחד שתהיינה אזעקות. גם ככה לא היה לי פשוט לארגן את שלושתם בזמן המועט שניתן מרגע שנשמעה האזעקה, עד לרגע שנכנסנו לממד.
אז נכון שהמלחמה עדיין לא נגמרה, אבל ההפוגה באזעקות משרה מין אווירה של נורמליות, למרות שלרגע איש לא שוכח את בני עמנו שנשארו מאחור.
"אני לא מבינה איך נתת לדריה להיות במרכז העניינים," אני שומעת את קולה של רננה רועם.
"אני דורש לדעת…" מתחיל זוהר לומר.
"אני שמח לראות שמצאתם זמן בלוח הזמנים העסוק שלכם להגיע לביקור," אומר אבא.
"אנחנו לא משחקים כל היום אסף," אומר זוהר.
"אנחנו יכולים ללכת לשחק עם בני הדודים?" שואלת עינב.
"לא עכשיו," גוערת בה רננה.
"את יודעת רננה," אומר אבא, "אח של אבי נפטר, אבא שלי נפטר, ומילה אחת לא הגיע מכם. מה קרה שנזכרתם בנו?
דריה ביקשה, יותר מזה היא התחננה בפנייך ובפני שרון שתסעו אתם איתנו. היא הסבירה לכם שלא פשוט לה לנסוע עם שלושה ילדים, שאחת מהן עדיין תינוקת. אני לא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת נגד דריה.
אם את חושבת שהיא הייתה בחופש אחד ארוך, את טועה. היא עבדה מאד קשה, בין העזרה לנו והטיפול בילדים שלה. פרט ליום של הלויות, הטיפול בילדים היה כולו על כתפיה.
אז נכון שכשקמנו מהשבעה על דוד שלי, בילינו יום אחד בעיר עם אבי, והנשים ערכו קניות. אבל רוצה לשמוע משהו? הכמות של הבגדים שאתן ביקשתן מדריה, עלתה על מה שהיא רכשה עבור עצמה והילדים .
אני מצטער לשמוע שאת לא מבינה שהתכנית באה לספר את הסיפור המשפחתי. הסיבה שהוא סופר מעיניה של דריה, הייתה שמי שהיה שם, נוכח ברגע שדריה הסתובבה פתאום אחרי טקס הקבורה וחיפשה את סבא. הרגע הזה נקלט בעיני המצלמה, והוא מה שעורר את הרצון לספר את סיפורם של התאומים לבית רוזנטל.
רק שתדעי שדריה ביקשה לשנות את השם, אבל ההפקה התעקשה להשאירו.
הייתי מצפה לשמוע ממך שאת מצטערת על מותו של אבא שלי. אימא שלי כאן, ואפילו לא טרחת לומר לה מילה. אני מאד מאוכזב ממך.
כשרצית לקנות משהו עבור עצמך ידעת להתקשר לסבא ולבקש. ואני מדבר על רכב בחצי מיליון למשל. כך גם שרון. אני מניח שראית את הג'יפ היפה שחונה בחוץ. הוא של דריה. היא רכשה אותו בכספה, למרות שהייתה מפרנסת יחידה כיוון שגל היה במילואים מעל שנה." אבא נד בראשו ומשתתק.
"אז הבנו שדריה היא מלאך," רוטנת רננה.
"יש לך בעיה איתי?" אני מערבת בשיחה. "מה חסר לך בחיים שאת שופטת אותי?"
"אני רוצה לדעת מה סבא הוריש לך, מה אתם מסתירים ממני," היא אומרת.
"אני לא מאמינה. עד ליום שטסתי עם ההורים וסבא, היינו חברות טובות. אמנם לא קיבלתי ממך הרבה עזרה כשעברתי את השנה הקשוחה הזאת לבד, אבל עדיין היינו חברות טובות. מה השתנה?
אם לא הבנת איך זה עובד, סבתא היא היורשת של סבא," אני אומרת, "בכלל טרחת להתייחס אליה?"
אני כבר לא יכולה להתאפק, קמה ויוצאת לחצר.
"בואו ילדים," אני אומרת, "אתם יכולים כבר להיכנס לבריכה."
אני קושרת לאגם את חגורת ההצלה, ומרשה לה להכנס לבריכה של הקטנים, שסבא בנה לילדיי כשנולדו.
"אימא, למה רננה צעקה עלייך?" שואל אלמוג. כואב לי לראות איך בשנה האחרונה לקח אלמוג על עצמו להיות הגבר של הבית.
"אין לה שום סיבה לכעוס עליי, אני מבטיחה לך," אני אומרת ונכנסת לבריכה.
גל
"כולם מדברים על דריה," אומרת אימי במתק שפתיים, "איזה משפחה מיוחדת." היא האדם האחרון שאני רוצה לדבר איתה על דריה.
חזרתי מהים בשעות הקטנות של הלילה, או אם לדייק, לקראת בוקר, כשכבר לא יכולתי לשאת את צינת הלילה, לאחר שהבנתי שהקור הוא לא רק בתוכי, אלא הרוח הקרה היא שמקפיאה אותי.
"חשבתי לבוא לבקר אותך ואת דריה," אומרת אימי.
"אני בבית, דריה בסביון," אני עונה לה בעייפות.
"אם כך בוא ניסע לבקר אותה," אומרת אימי.
אני מודה שזה מפליא אותי, אבל אני כל כך עייף שאני נעתר לה.
"אנחנו בדרך אליך, וניסע יחד לבית רוזנטל," אומרת לי אימי. אז מסתבר שהוריי כבר בדרך.
אני קם מהספה עליה ישנתי, והולך להתארגן. אני חייב להראות טוב, אין לי רצון לשמוע נאום מאימי על כמה שאני נראה גרוע.
אני מסיים להתארגן, מתיז עליי ממבשם מי הגילוח שדריה אוהבת, ויורד למטה. אני לא רוצה שאימי תכנס לדירה ותגלה שדריה לא גרה כאן יותר.
"אני רוצה להפתיע אותה," אומרת אימא שמחזיקה בידה זר פרחים.
יש משהו לא אמין בהתנהגות שלה, אבל אני לא יכול להבין מהו.
"אני בטוחה שהיא קיבלה הרבה טלפונים אתמול," מנסה אימה לחקור אותי.
"אין ספק שכל מי שרק מכיר אותה, התקשר," אני ממציא לה תשובה, רק כדי שלא תדבר עליה.
"מסכנה הסבתא, מה היא תעשה כעת כשהזקן איננו?" אומר אימי בטון שאולי לאחרים נראה השתתפות בצער, אבל אני שמכיר אותה יודע שהמילים האלה לא נאמרו סתם.
אני כבר מתחרט על שהסכמתי לנסוע איתם.
"זה לא פשוט לאבד בן זוג אהוב," אני עונה לה, "קשה פתאום לנשום."
"נו באמת גל, אל תהיה דרמטי," היא עונה לי בקור.
את שאר הנסיעה אנחנו מעבירים בשתיקה. אין ספק שהיא מבינה על מה אני מדבר. היא בהחלט יכולה לחיות בלי אבי. אני לא בטוח שזה לא יקרה מתישהו.
אנחנו מגיעים לבית רוזנטל, ואבא עומד ללחוץ על האינטרקום מחוץ לשער, כאשר השער נפתח וג'יפ גדול שחור יוצא ממנו בנסיעה פראית. אני מספיק לזהות את רננה וזוהר. אמנם החלונות שלהם סגורים, אבל ניכר שהם רבים אחד עם השניה בקולי קולות, ותנועות ידיים גדולות.
אבא מנצל את העובדה שהשער פתוח, ונכנס לפני שאני מספיק לומר לו שמין הראוי שיודיע על בואו. רק כשהוא בשביל הגישה המוביל לדלת הראשית הוא מאט את הקצב.
אני רואה בחוץ את הג'יפ של דריה ואת הרכב של הוריה. אני שמח שאיש פרט להם לא נמצא כאן.
כנראה שמישהו הבחין בנו. דלת הכניסה נפתחת לרווחה, ואסף עומד בפיתחה וממתין שנצא מהרכב.
"אריאל, אורית, גל," הוא אומר ונד בראשו, "הכנסו."
אימא עולה במדרגות, ומגישה לו את זר הפרחים בתנועה די אגרסבית. "זה בשביל אימך," היא אומרת.
כל אותו זמן הייתי בטוח שהפרחים הם לדריה. "אתה יכול להסביר לי למה היא הביאה לסבתא פרחים?" אני שואל את אבי.
"יש הרבה דברים שאימך עושה, שאין לי מושג למה," הוא עונה לי.
"תודיע לדריה שאני רוצה לדבר איתה," היא פוקדת על אסף.
הוא מסתכל עליה, וחוכך בדעתו האם להגיב, אבל מחליט לא להגיב.
הוא יוצא לחצר. אני עוקב במבטי אחריו, ורואה שהוא הולך לבריכה, אומר משהו לדריה, והיא יוצאת מהבריכה. אסף נשאר עם הילדים, ודריה ממהרת להיכנס.
"אני כבר חוזרת, אני רק מתלבשת," היא אומרת לאימי, מתעלמת מנוכחותי.
"אין צורך, אני רק צריכה שתחתמי לי כאן על המסמך," אומרת אימי להפתעתי.
"על המסמך?" שואלת דריה.
"על הסכם הגירושים," אומרת אימי, "הרי לא יעלה על הדעת שהבן שלי הביא לנישואים האלה דירת גג, והיה בעל עסק, ואת תקבלי…" היא מתחילה לומר לדריה.
אני כל כך המום, שאינני מגיב.
"אני מצטערת גברת ליר. אם הבן שלך רוצה להתגרש ממני, הוא יצטרך לפנות אליי בעצמו. אני לא חותמת על שום מסמך בלי לקרוא אותו. הדרך בה את מנסה להחתים אותי בלי שאקרא, רק מבהירה לי שכנראה עליי לחשוש ממה שכתוב במסמך הזה," אומרת דריה, 'ועכשיו תסלחו לי, הילדים שלי בבריכה, ואני לא אוהבת להתרחק מהם כשהם במים, בטח לא מאגם."
"דריה חכי. איך את מעזה גברת ליר לעשות מעשה כזה!" אני מסנן בכעס.
"אני לא מתכוונת לנהל איתך…" מתחילה דריה לומר.
"לא ילדה שלי, לא דיברת עלייך. דיברתי אל אימא שלי. אני רוצה שתדעי שלא היה לי מושג שזאת הסיבה שאימי ביקשה לבוא לכאן.
אני לא רוצה להתגרש ממך, אני רוצה שנחזור להיות משפחה מושלמת כמו שהיינו," אני אומר לדריה.
"אתה השתגעת גל??" צועקת עליי אימי, "איזה מין גבר אתה?"
"אני יכול לראות את הסכם הגירושין," שואל אבא.
"אני לא מבין אותך, אני אוהב את דריה, אם זה מוצא חן בעיניכם או לא," אני אומר לאבא בתקיפות.
אבא אוחז בידו את ההסכם וקורא אותו. אני רוצה לחטוף את המסמך מידו, אבל הוא מושיט יד ועוצר בעדי. "אתה לא מבין בן?" הוא שואל.
"אני מרגיש שכל מה שקורה כאן הוא לא שפוי," אני עונה לו.
"את ההסכם הזה אני מתכוון להביא לעורך הדין שלי…" אבל אני לא נותן לו לסיים את המשפט.
"אל תתערב בחיים שלנו," אני מסנן בשקט.
"אני לא, אני רוצה אותו עבורי. אני לא מוכן להיות שותף יותר לטרוף הזה. הנישואים שלנו הסתיימו אורית, והפעם זה סופי. אני יודע שיהיה עליי לשלם את המחיר, אבל לפחות אתחיל לחיות כאדם חופשי," אומר אבא. "כיוון שאת אומרת שכל דבר שיש לי שייך לך, הנה המפתחות של הרכב שלי, את מוזמנת לקחת אותו ולעזוב. אני מניח שאיש לא רוצה בחברתך כאן."
"אני לא רוצה לראות אותך יותר," אומרת אימא.
"אנחנו נפגש עוד פעם אחת בלבד. זה יהיה ברבנות כאשר אחתום לך על הגט," אומר אבא.
"אריאל אני מבין שאתה כועס, אבל אל תעשה צעד שתתחרט עליו," אומר לו אבא.
"אני יודע שגל ודריה פרודים. אני גם יודע שדריה היא אהבת חייו. אני אעשה הכל כדי שהמשפחה שלו תהיה שוב מאוחדת. זה לא משהו שאוכל לעשות אם אשאר עם האישה הזאת שלא מוכנה לקבל את דריה כבת משפחה," אומר אריאל.
"אז אתה זורק אותי אחרי כל השנים ש…" מתחילה אימי לומר.
"אחרי כל השנים שאימללת את כולם, בטענה שהכסף בא ממשפחתך. אז כן, את חושבת שאת יכולה לשלוט בכולם בגלל שבאת ממשפחה עשירה. להזכירך, את הכסף שהבאת איתך לא את הרווחת.
אבל לא רק, אלא שכל מה שיש לנו נוצר מהעבודה שלי. את הדירה הראשונה של גל יכולנו לקנות, בזכות העסקאות המוצלחות שאני עשיתי בחברה שלי, אין לכך כל נגיעה למשפחה שלך, שתמיד התחשבנה איתי.
אז כן, הגיע הזמן שנעשה לזה סוף. את תמיד אומרת כמה אני אפס, גבר חסר חוט שידרה, אם כך הגיע זמנך לחגוג שאת מתפטרת מאי יוצלח כמוני," מסיים אבא את דבריו.
"ידעתי! יש לך מישהי," אומרת אימא, "אם אתה חושב ש…"
"כמה שאת טועה. אחרי כל השנים איתך, אין לי חשק לקשור את חיי עם שום אישה. אני רוצה להיות לבד, בשקט שלי, בעולם שלי."
אני עומד ומקשיב להתנצחות בין הוריי, ומבין שאיני מרגיש כלום. אולי בעצם קצת צער על אבי שחייו חלפו בתוך מערכת יחסים ריקה מתוכן. מה הפלא שהוא נוהג לחזור מאוחר מהעבודה.
אני רוצה לדבר עם דריה, אבל רואה שהיא עזבה את החדר. אני מביט מבעד לחלון ורואה אותה משחקת עם הילדים בבריכה. אני יוצא החוצה.
"אבא!" קוראים הילדים בשמחה כשהם רואים אותי. אלמוג יוצא מהבריכה ומתחיל לרוץ לעברי. "תזהר אלמוג, אל תרוץ!" קוראת אחריו דריה, "אבא יבוא אליך."
הילדים רצים אליי, ואני אוסף אותם לחיבוק. אגם מסתכלת עליי בביישנות. היא אוחזת בידה דלי וממלאת אותו מים בעזרת כף.
בהחלטה של רגע, אני פושט את חולצתי, מוריד את מכנסיי, וחולץ את נעליי.
הילדים מסתכלים עליי בסקרנות. "אין לאבא כאן בגד ים," אני אומר להם, ונכנס עם הבוקסר שלי לבריכה.
דריה מתרחקת, ואני בטוח שהיא מתכוננת לצאת מהבריכה. "בבקשה אל תלכי," אני אומר לה.
היא לא עונה, אלא ניגשת להביא את אגם ומכניסה אותה לבריכה הגדולה. " אני לא יכולה לעשות הכל לבד. אמנם אגם לומדת לשחות, אבל אני לא יכולה להשגיח על שלושה ילדים במים," היא אומרת.
"את לא צריכה ילדה שלי, אני פה, ואני לא הולך לשום מקום," אני אומר לה.
המילים שלו מרגשות אותי, אבל עדיין אני לא מרגישה שאני מסוגלת להתקרב אליו שוב.
אנחנו משחקים יחד עם הילדים שעה ארוכה, עד שסבתא קוראת להם לאכול ארוחת צהריים.
"חכי," הוא מבקש ממני.
"אני צריכה להחליף לאגם את הבגדים," אני אומרת.
"אלמוג יעזור לה," הוא אומר לי.
אני רותחת. "זה לא התפקיד שלו. מספיק פעמים הוא נאלץ להושיט לי עזרה, לא עם זה," אני מסננת לעברו.
"סיפרתי לאבי שקיבלתי שוב זימון למילואים. שמעתי את אימי מדברת על כך שאם יקרה לי משהו היא לא רוצה שאת תקבלי כלום. אני לא התייחסתי למה שהיא אמרה.
גם כי הפקדתי את צוואתי לפני כניסתי לעזה לפני שנה. ביקשתי שהכל יעבור אלייך. הרצון הזה לא השתנה גם היום. אלא שבכל מקרה הובטח לי שיעשו הכל כדי לא לקרוא לי, עכשיו כשאני משקם את העסק שלי. אם לא תהיה ברירה, ואקרא שוב למילואים אעשה אותם קרוב לבית. אני מאמין שזה לא יקרה."
"השבר בינינו אינו קשור להורים שלך. אני מחפשת דירה סמוך לשלך. אתה תוכל לראות את הילדים מתי שתרצה. אני מבטיחה לך שאני לא אבקש ממך יותר עזרה," אני אומרת לו. כמה קשה לי לומר לו את המילים האלה.
"לא ילדה שלי. יש לך בית, ואין סיבה לחפש אחר," הוא אומר.
"אתה לא מאושר איתי," אני עונה. אני רוצה לומר לו שהוא לא אוהב אותי, אבל בוחרת שלא לומר זאת.
"כמה שאת טועה, אני לא מאושר עם עצמי," הוא עונה לי.
