אליזבת חולצת את נעליה בכניסה ומביטה על המדרגות המובילות לקומה העליונה. אני עוקף אותה ומראה לה את הדרך לחדר השינה שלי.
אני נכנס לחדר האמבטיה ביחידה שלי, מוציא עבורה מגבת וסבון בריח לבנדר, שהוא ריח ניטרלי, שלא כמו הסבון בניחוח גברי בו אני משתמש.
אליזבת לא חושבת הרבה ומתחילה להתפשט. היא נשארת רק עם הסט של בגדיה התחתונים. אני מופתע לראות שהיא לובשת סט בצבע טורקיז. משום מה דמיינתי אותו בסט לבן, כצבע חלוק הרופאה שלה.
אני מסיט את מבטי ממנה. קשה לי להישאר אדיש למראה תחתוני החוטיני שלה, שמגלים את התחת הסקסי שלה, והחזיה שמערסלת בתוכה זוג שדיים מדהים.
היא נכנסת למקלחת ומתחילה לכוון את המים, ואני שב להסתכל עליה. "תתפשטי," אני אומר לה בטון רך. היא מסתכלת עליי בשאלה. "את צריכה לפשוט את התחתונים והחזיה שלך שלא תרטבי," אני מסביר לה את המובן מאליו.
"לא שמתי לב שלא התפשטתי לגמרי,"היא ממלמלת. ברור לי שהיא כבר לא מאופסת.
"תעמעם את האורות," היא מבקשת, "האור מכאיב לי בעיניים."
אליזבת עומדת מתחת לזרם המים המלטפים את גופה הערום, עיניה עצומות, ונדמה שעוד רגע היא תרדם בעמידה.
אני פושט את בגדיי ומצטרף אליה. בסופו של דבר גם אני רוצה לנקות מעליי את ריחות הליזול של בית החולים.
אני ממלא את ידי סבון, ומתחיל לסבן אותה. היא לא מתנגדת. זה לא משהו שמתאים לי לעשות, ובכל זה זה מרגיש לי הכי טבעי איתה. לבסוף אני מסובב אותה כדי לסבן את גבה. מגע מקרי של גופה בגופי, משפיע עליי במידה שלא ציפיתי.
תמיד אמרתי שלזין יש רצונות משלו. אני מרגיש מייד את הזיקפה שלי מתעוררת, ונושך את שפתיי. המגע של הזין הקשה שלי על גופה, גורם לה להסתובב אליי.
אני רוצה לומר לה שאני מצטער, ובאמת שזו לא הייתה כוונתי כשנכנסתי לעזור לה להתקלח, אבל היא מישירה מבט לתוך עיניי.
"שים קונדום," היא מבקשת. אני לא עוצר רגע לחשוב, וממהר לעשות כדבריה.
"אחרי כל ההרצאות שלי על נקיטת זהירות, אתה מבין שאני לא יכולה להרשות לעצמי ש…"
"את בטוחה?" אני שואל אותה, למרות שאני כבר עטוף ומוכן לקראתה.
אליזבת כורכת את ידיה סביב צווארי, ואני כבר לא יכול לשלוט בעצמי. אני מצמיד אותה לקיר, מפסק את רגליה וחודר לתוכה.
כל כך הרבה זמן פינטזתי על הרגע הזה, וכעת כשהוא הגיע אני כל כך מתרגש, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עם אישה.
היא מתמסרת לי, נותנת לי לקבוע את הקצב המתגבר, גונחת בשקט מהנאה , ונעה איתי בקצב שלי. כשאני סוער ומאבד שליטה, היא איתי, מה שמבעיר אותי יותר, אני כבר לא יכול להתאפק, ואז היא מפתיעה אותי, וגומרת.
אני מסתכל עליה לראות האם היא משחקת איתי, מעמידה פנים, אבל הנשימות המהירות שלה, והחיוך על פניה, מספרים אחרת.
אני מרגיש את השיא מגיע, ושולחת את גליו לכל תא בגופי. אני מצמיד אותה אליי חזק, לא רוצה שהרגע הזה יסתיים.
רק כשהזין שלי מתחיל שוב לחזור לגודלו המקורי, אני משחרר אותה מאחיזתי, מסיר מעליי את הקונדום, קושר אותו ומשליך אותו לשירותים.
אני קולט שזאת הפעם הראשונה מיום שעשיתי את הקעקוע, שאני עומד ערום בפלג גופי העליון מול אישה. העובדה שהיא לא הגיבה, רק מראה לי שהיא לא ראתה זאת. אני מתעטף מייד בחלוק מגבת, וניגש לבדוק אם יש לה בגד להחלפה בתיק. אני מוצא בו רק זוג תחתונים, לוקח אותם, ומביא לה חולצת טריקו שלי.
אני עוזר לה להתלבש, כיוון שהיא שוב מראה סימני עייפות, ומוביל אותה למיטה. היא נשכבת עליה, מניחה את ראשה על הכר, ונרדמת מיד.
למרות העייפות הגדולה, אני נסער מידי ללכת לישון. אני אוסף את בגדיה מהרצפה, לוקח גם את שלי, ומכניס אותם למכונת הכביסה.
כיוון שלא הסתבנתי, אני נכנס שוב לשטוף את עצמי. הלילה, שלא כהרגלי, אני מקפיד לישון עם חולצת טריקו. אין לי שום רצון שהיא תראה אותי חשוף כשתתעורר בבוקר.
כשאני מסיים, אני מתקשר לבית החולים לברר מה שלום היולדת והתאומים. "היולדת והתאומים במצב טוב," אומרת לי אנט.
"הצוות של חדר ניתוח מדבר עליך ועל ד"ר הדסון ללא הפסקה. הם סיפרו שהאופן בו עבדתם יחד ראוי להערצה. ניכר שאין ביניכם משחקי אגו, ונראה שאתם מבינים אחד את השניה כמעט ללא מילים," היא משתפת את מה שנאמר לה.
ירחון חדשות הרפואה מונח על הדלפק, ואני מנצל את זמן ההמתנה שמכונת הכביסה תסיים, כדי לקרוא מאמר שכתב אחד מעמיתיי. עבורי אין בו חידוש, אבל אני בהחלט מעריך את מה שכתב.
מכונת הכביסה משמיעה קול שמחזור הכביסה הסתיים, ואני ניגש להעביר את הבגדים למייבש. אני מחייך למראה סט ההלבשה התחתונה של אליזבת, ונזכר במה שקרה קודם.
השמש מאירה את הדירה במלוא עוצמתה, ושולחת קרניים מחממות לתוכה. יום חדש עולה. אמנם לא ישנתי כמעט כל הלילה, אבל ליבי מלא אושר למחשבה שאליזבת כאן.
אני מתעוררת כשהחדר כבר מואר, מה שמלמד אותי שהלילה נגמר. אני מתמתחת ומנסה להתאפס. אני בחדר שינה זר, במיטה שאני לא מכירה. איפה אני?
אני מתחילה לשחזר את מה שקרה בלילה, ומבינה שאני בדירתו של אליוט. אני ממהרת להרים את השמיכה, ונושמת לרווחה, כשאני רואה שאני לא ערומה. ובכל את אני מושכת את החולצה, שללא ספק היא שלו, ורואה שאני לובשת את התחתונים שלי.
אני קמה ובוחנת את הסדין לראות שאין עליו כתמי זרע שמעידים על מה שקרה כאן. אני נרגעת כשאני רואה שאין שום סימן. אני מיישרת את הסדין והשמיכה, ומציעה את המיטה. הסדינים שלו נעימים לי, וקוראים לי לחזור להתחפר בהם, אבל אני לא נכנעת.
אני מסתובבת ורואה אותו נשען על המשקוף ומביט עלי בחיוך. הוא נראה כל כך סקסי, ואני מרגישה את הגוף שלי מתעורר. תשלטי בעצמך אליזבת,' אני גוערת בעצמי.
"ישנת כמו מלאך," הוא אומר לי.
אני נכנסת לחדר האמבטיה כדי להתרוקן ולצחצח את שיניי, ובוהה באריחי השיש על הקיר. 'למה יש לי הרגשה שקרה כאן משהו?' אני מנסה בכל כוחי להיזכר איך הגעתי לכאן, ומה קרה, אבל לא מצליחה.
אני מסיימת ויוצאת חזרה לחדר. אני רואה אותו עומד בגבו אליי, ומסתכל מבעד לחלון. הוא שומע אותי ומסתובב לאיטו. "את נראית מוטרדת," הוא אומר.
"אני מדמיינת או ש…" אני מתחילה לומר נבוכה.
"את לא," הוא מחייך.
"איך הייתי?" אני שואלת.
"את רוצה שאתן לך ציון?" הוא צוחק.
הוא ממש לא מבין אותי. "בבקשה תגיד לי שלא התנהגתי כמו… מופקרת," אני שואלת בחשש.
"לא מתוקה, את היית מושלמת. נתת לי להוביל אותנו. את יודעת שאני מפנטז עלינו כבר הרבה זמן, המציאות עלתה על כל דימיון," הוא עונה ברצינות.
"נו באמת דוסון!" אני עונה לו בכעס.
"אליוט, אני רוצה לשמוע אותך אומרת את שמי, אליוט. לא קרה שום דבר שאת צריכה להתבייש בו.
בהתחלה חשבתי שאת לא מודעת למה שקורה, אבל כשביקשת שאשים קונדום, הבנתי שאת בהחלטת בהכרה," הוא אומר.
"אם כך מה שאני זוכרת באמת קרה," אני מחייכת ונושכת את שפתיי, "יפה."
"אני שמח שאת מרגישה כך," הוא אומר, "אני…
אבל אז אני שומעת את צלצול הטלפון שלי, שקוטע את השיחה באמצע. אני מביטה סביבי, מחפשת היכן הנחתי אותו.
"שמתי אותו בטעינה," הוא אומר וניגש להביא לי אותו.
"בבקשה שזה לא יהיה מבית החולים," אני אומרת.
אני רואה שהוא מביט על המסך. "מכירה את עורך הדין ג'וליאנו הדסון?" הוא מנסה לשוות לקולו טון אדיש, אבל לא כל כך מצליח.
"זה אחי," אני אומרת, "מעניין מה הוא רוצה ממני בשעה כזאת."
"היי ג'וליאנו," אני עונה, "הכל בסדר?"
"איפה את?" הוא יורה לעברי מייד, "בבית חולים?"
"לא, עבדתי בלילה. אני בחופש," אני עונה, "הכל בסדר עם אימא, אבא?"
"אנחנו צריכים לדבר," הוא ממשיך באותו טון חסר סבלנות.
"תענה לי הכל בסדר עם ההורים?" אני לא מרפה.
"כן, כן… איפה נפגש? במאמא מריה אולי רומא?" הוא ממהר לומר.
"אני לא יודעת מה יש לך עם המסעדות האיטלקיות, עכשיו עדיין בוקר," אני אומרת, למרות שאין לי באמת מושג מה השעה, "נפגש בקפה דן ."
"איפה זה?" הוא שואל בכעס. "אני רוצה מקום שקט."
אני רוצה לענות לו שהמסעדות האיטלקיות שלו רחוקות מלהיות מקום שקט, אבל עוצרת לנשום. "זה מול הכניסה לפארק, ויש להם פטיו על המדרכה, וחצר גדולה מאחור."
"תבואי לשם, אין לי הרבה זמן," הוא אומר. צורת הדיבור שלו מעצבנת אותי, אבל אני יודעת שהוא לא ירפה ממני, ועדיף שאלך לשמוע מה יש לו לומר.
"אני חייבת ללכת," אני אומרת לאליוט, ממהרת לעזוב את דירתו, והולכת לבית הקפה.
האביב מתחיל להראות בכל מקום, רוח נעימה מלטפת את פניי, אבל כל זה לא מעניין אותי כעת, גם לא מה שעברתי בלילה עם אליוט. אני כבר רוצה לסיים את הפגישה עם אחי.
"שיהיה לך ברור שאת לא מפטפטת עם אשתי," הוא אומר לי עוד לפני שאני מספיקה להתיישב.
"נו באמת ג'וליאנו, מה לי ולאשתך? הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בחתונה שלכם, וזה קרה לפני…עשור?" אני מנסה להבין לאן הוא חותר.
"אף…מילה…על הוועדה להפסקת הריון," הוא אומר לי.
"אני כבר לא עובדת שם," אני עונה לו.
"אל תעמידי פנים שאת תמימה. את יודעת על מה אני מדבר," הוא אומר לי בטון מאיים.
"ראשית, תוריד את הטון שלך. אתה נשמע כמו מאפיונר," אני אומרת, "ותפסיק לדבר ברמזים. באמת אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"השם ג'וליאנה מנסיני נשמע לך מוכר?" הוא שואל.
"מה היא קשורה לאישתך… אה, הבנתי. אז בעצם היא ואתה… בכל מקרה היא לא הייתה בהריון, כך שאין מה לספר," אני עונה לו כשאני מבינה סוף סוף מה הוא רוצה ממני.
"מאיפה את יודעת?" הוא שואל שוב בכעס.
"זה המקצוע שלי, לדעת מתי מישהי בהריון ומתי לא," אני עונה ולא מספרת על השיחה שהייתה לי עם ליאה.
"אני דורש ממך לא לספר לאיש על… כבר הבנת," הוא אומר.
"ברור," אני עונה לו.
למרות שטרם לגם מהקפה, הוא קם ועוזב את המקום, ולא טורח להציע לשלם עבור הקפה שהזמין, שלא לדבר עבור הקפה שלי.
אני נשארת במקומי ולוגמת לגימות מדודות מהקפה שלפניי. יש לי מועקה גדולה. האופן בו דיבר אליי, הרגיש לי כמו איום. יש בו משהו שגורם לי להרהר.
*
הריסון, והארי אחיי הבוגרים יותר, הם העתק מדויק של אבינו. לא רק ששניהם הלכו בדרכי אבי ולמדו כלכלה ומינהל, אלא הם גברים חמים ובעלי לב רחב.
כשאני חושבת עליהם, אני מבינה שבעצם זה מה שאני חושבת על אבי, הגבר שגידל אותי כבתו.
העובדה שג'וליאנו בחר ללמוד משפטים והסתפק רק בתואר ראשון, שלא כמו שאר האחים במשפחה, מראה כמה הוא שונה מאיתנו. באיזשהו מקום הוא בז לרצון של כל אחד מאתנו ללמוד ולהתפתח.
המקצוע שבחר הוא סיכסוכים בתוך המשפחה. אני תוהה האם הוא זה שמייעץ לאימנו איך לפעול נגד אבינו, בעיקר אני מבינה שהוא טמן פח לאבי עם הסיפור של ההריון שלא היה.
אבל היום, לאחר הפגישה איתנו, משהו מרגיש לי מאד לא נכון, ואני מתקשה להאמין שאנחנו באמת אחים.
הספק במשפחה קיים לגבי זהותו של אבי, אבל הריסון, הארי וג'וליאנו הם ממש אחים, איך זה שהוא כל כך שונה מהם?
אני תוהה איזה עוד סודות מסתתרים מאחורי השערים של אחוזת הדסון שנסתרים מעיניי.
*
אני מזמינה חשבון ומרגישה פתאום כל כך ריקנות. למרות שהבוקר אני לא בתורנות, אני מחליטה להגיע לבית החולים כדי לראות מה שלום אמיליה.
אני עוברת בדירה שלי, כדי להחליף בגדים. אני מניחה את התיק שלי בכניסה, ורוצה לזרוק את הבגדים שלבשתי אתמול לכביסה, ומגלה שאליוט כיבס אותם עבורי.
הגבר הזה מבלבל אותי. בעבודה הוא מאד קשוח, ועדיין הוא מאד רגיש אליי. עכשיו כשאני עירנית אני חושבת על מה שקרה אתמול בלילה. הדבר האחרון שהייתי מוכנה לו, זה שאסחף אחריו ואתמסר לו. הרי הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה, כי ידעתי שהוא גבר להתאהב בו, ולזה אינני מוכנה.
אני בוחרת שמלה צמודה בצבע תכלת שמבליט את צבע עיניי, ויוצאת מייד לבית החולים.
האחיות מתפלאות לראות אותי. אני מברכת אותן לשלום, ומסבירה שבאתי לראות מה שלום החולה הקטנה שלי.
אני מוצאת בחדר את ליאה, ומלניה העובדת הסוציאלית. מלניה מפסיקה לדבר, ואמיליה פורסת את זרועותיה לקראתי. "את באת! אמרו לי שאת לא עובדת היום," היא מתלוננת על האחיות.
"זה היום החופשי שלי, אבל באתי לראות איך את מרגישה," אני אומרת לה.
"ידעתי שתבואי! את הבטחת," היא אומרת, ואני מודה בליבי על ההחלטה לבוא לבקר אותה. עם כל מה שעברתי ביומיים האחרונים, קצת הדחקתי את הנושא.
"מלניה שאלה אותי אם אני רוצה לחזור לבית של אימא. אני יודעת שהיא אימא שלי, אבל אני מפחדת," היא אומרת בתמימות של ילדה בת ארבע וחצי.
"אני בטוחה שמלניה תמצא לך בית שתרגישי בו נעים לכמה זמן, עד שתרגישי שאת שוב מוכנה לחזור הביתה," אני מציעה, "ההחלטה היא שלך."
"אני רוצה," היא עונה לי.
כמובן שאין לי כוונה להסביר לה שזה לא כל כך פשוט, וזה תהליך, אבל לפחות הוא התחיל.
אני מסיימת את הביקור ויוצאת מהאגף. "אני מבינה שאת לא עובדת, אולי תצטרפי אליי לארוחת צהריים? אני נפגשת עם חברה."
"בשמחה," אני עונה. יש משהו מיוחד בקשר שלי עם ליאה. מה גם שאיכשהו היא תמיד מצילה אותי ממצבים לא נוחים.
ליאה מוציאה את הטלפון ומתקשרת לחברתה. "פיית', אני יוצאת עם אליזבת למגדל הנהר, נפגש שם?"
יש משהו במבט על פניה של ליאה, ובחיוך על פניה, שמעורר בי התרגשות לא מובנת. הרי אינני מכירה את פיית'.
"שמעת פעם את השם פיית' מקנזי?" שואלת אותי ליאה.
"פרופסור פיית' מקנזי?" אני שואלת מופתעת.
"היא ולא אחרת," עונה ליאה בחיוך.
"אני לא חושבת שיש רופא שלא מכיר את שמה. היא נשיאת מכון המחקר לתרופות המוכר בכל העולם," אני עונה בהתרגשות.
אנחנו מגיעות לבית הקפה אצל בן. אליזבת אומרת לי שהיא צריכה ללכת לשירותים, ואני ממשיכה למרפסת המשקיפה על הנהר, שם מחכה לי כבר פיית'.
כשפיית' רואה אותי היא ממהרת לקום, ומחבקת אותי. "אני לא נושמת," היא לוחשת לי.
"אתן מוכנות להזמין?" שואלת המלצרית.
"אנחנו שלוש," אני אומרת לה.
"אני יודעת," היא עונה בחיוך, "אליזבת כבר הזמינה."
אני מזמינה מנת פסטה רוזה, ופיית' מזמינה סלט בניחוח ים. "אני מבקשת שלא יהיו בו פירות ים, רק חתיכות של דג סלמון, ושיהיה בלי בצל," היא מבקשת.
"אני מניחה שתרצי בצל סגול," אומרת המלצרית.
"איך ידעת?" שואלת פיית' בפליאה.
"זה בדיוק מה שהבת שלך הזמינה," היא עונה.
"לגבי השתיה, תני לי לנחש," היא מעמידה פנים שהיא חושבת, "רק מים קרים עם קוביות קרח?"
"תביאי קנקן, גם אני מעדיפה מים עם קרח," אני מבקשת.
"אני המומה," אומרת פיית'.
"ממה?" אני שואלת. אני יודעת את הסיבה, ובכל זאת רוצה לשמוע אותה אומרת זאת, אבל אז אליזבת מגיעה.
"אני אליזבת, נעים להכירך פרופסור מקנזי," אומרת אליזבת ומושיטה את ידה לפיית'.
