אני נוסעת להפגש עם רעיה ודורית, חברותיה של סבתא, בבית קפה קטן וחמוד ברמת גן.
אני אוהבת אותן. למרות גילן המתקדם, הן צעירות ברוחן, ומדברות על כל דבר בעולם, בניגוד לנשים בגילן שמדברות רק על מחלות ועל העובדה שהן אלמנות.
רק פעם אחת מזכירה רעות את סבא. "הוא כל כך אהב אותך דרינקה. כשהוא דיבר עלייך עיניו נצצו. היה כל כך מרגש לראות את הקשר ביניכם."
"סבא היה אדם מיוחד במינו," אני אומרת לה.
אנחנו נפרדות, לא לפני שסבתא רוכשת כמה סוגי עוגיות. "בשביל הילדים," היא אומרת, למרות שאני יודעת שהיא אוהבת מאפים מתוקים בעצמה.
אנחנו חוזרות הביתה, ובזמן שהיא מציעה להכין ארוחת ערב, אני הולכת לסדר את חדרי הילדים. אני רוצה שהילדים יחזרו לבית מסודר, שהבגדים שלהם יהיו בארונות, והצעצועים בחדר המשפחה שהכינו סבא וסבתא עבור אחיותיי ועבורי כשהיינו קטנות.
"הבית שוב מתעורר לחיים," אומרת סבתא, "הזמנתי את גידי, איש האחזקה, שינקה את הבריכה וימלא אותה מים. זה מה שסבא היה רוצה. הוא אהב לראות את אזור הבריכה שוקק חיים. 'לשם מה בניתי בריכה, אם לא כדי שיהנו ממנה?' הוא נהג לומר," אומרת סבתא ומביטה על החצר היפה הנשקפת דרך חלונותיו הגדולים של חדר המשחקים.
"אני נוסעת להביא את הילדים," אני אומרת, כשאני מסיימת לסדר הכל.
אני רגועה כעת יותר, והדרך לבית הספר נראית לי מהירה יותר משהייתה כשעזבתי את דירתו של גל.
"אני יכול לבוא אליך?" אני שומעת את בנה של נוי שואל את אלמוג.
"פתאום אתה רוצה להיות חבר שלי? אמרת שאבא שלי הוא אבא שלך כעת. אני יודע ששיקרת. אני לא רוצה להיות חבר שלך יותר," עונה אלמוג ומשאיר אותי המומה.
'הסיפור ההזוי הזה ייגמר אי פעם?'
אני שמחה שעדיין לא אמרתי לילדים שאנחנו נוסעים לסבתא. הדבר האחרון שאני רוצה זה שיוודע לכולם שעזבתי את הבית.
"בואו נלך לקחת את אגם מהגן," אני אומרת לבנים ורואה את אלמוג מפנה את גבו בהפגנתיות ומצטרף אליי.
רק כשאנחנו ברכב, אני מספרת לבנים שאנחנו נוסעים לסבתא רות. "גידי מנקה כעת את הבריכה עבורכם," אני מנסה להקל עליהם את המעבר.
"זה עצוב לבוא לבית של סבא כשהוא לא שם," אומר לי אלמוג. עד היום הוא לא דיבר עליו, ואני מבינה שהוא שמר בתוכו את הכאב.
"אתם יודעים, כל עוד אנחנו חיים, גם סבא נמצא איתנו. הוא השורשים של עץ המשפחה שלנו. בזכות העובדה שהשורשים נטועים עמוק באדמה, למרות שהם ניסתרים מעינינו, העץ מצליח להיות חזק ולהגיע לגבהים," אני אומרת להם.
היום תוקרן הכתבה שלנו במהדורה המרכזית, ולאורכו של היום מראים את התמונה של בני המשפחה עוברים בין המנחמים, כשסבא נמצא עדיין בחיים.
'איך אני יכולה להסביר להם שלמרות שאני כבר אישה בוגרת, אני מתקשה לקבל ולהשלים עם מותו של סבא היקר שלי?'
באותה מידה אני לא אוכל להסביר להם כמה אני שבורה ממותה של האהבה הגדולה של חיי, מההבנה שהמשפחה שבניתי התפרקה, ועכשיו יש להם משפחה אחת חסרה איתי, ואחת שאין לי נגיעה אליה עם אביהם.
'כל דבר בשעתו,' אני מדברת אל עצמי בליבי.
כאשר אנחנו מגיעים לבית של סבתא, הם רצים לחדרים שסידרתי עבורם, ומתרגשים לראות שם את הדברים הכה מוכרים להם.
הם בוחנים את הצעצועים שלהם שמסודרים על המדפים, אבל כשהם רואים את גידי ליד הבריכה, הם רצים אליו בהתרגשות. אני ממהרת בעקבותיהם, כיוון שגם אגם רצה איתם.
*
כשמלאו לאגם ארבעה חודשים לקחתי אותה לשיעור השחיה הראשון שלה. אמרו לי שאני לא שפויה, ולמה תינוקת כל כך קטנה צריכה ללמוד לשחות.
הים תמיד היה אי השפיות שלי, אבל גם הבריכה, והיה לי חשוב שהיא תלמד לאהוב את המים, וגם תדע איך להנהל בתוכם.
עכשיו אני מביטה אליה כשהיא רצה בהתרגשות סביב הבריכה, ויודעת שהיא כמוני, לגמרי מאוהבת במים. כמובן שאני לא רוצה לזכור שגם גל אוהב בכל ליבו את הקירבה למים.
'אתה לא שייך לכאן יותר,' אני אומר לו בליבי.
אני מרגישה את הכאב בליבי על אגם שלא תזכה להכיר את אביה כמו האחים שלה. גם אם ייפגש איתם, זה לא יהיה אותו דבר, הוא כבר לא יהיה חלק ממשפחה כמו שהבנים חוו.
*
הטלפון בכיסי מצלצל, ושמו של אבא על הצג. "אני רק רוצה לשחרר את זה ממני," הוא אומר לי, "הודעתי לאחיות שלך שאנחנו היום אצל סבתא כדי לצפות בכתבה על המשפחה. את כבר מבינה שלשתיהן היה תרוץ למה זה לא נוח להן לבוא. יום שישי היום, מחר לא עובדים. מה גם שהזמנתי אותן לארוחת ערב משפחתית לפני שהכתבה תוקרן. אני את שלי עשיתי.
כמובן שלא שיתפתי אותן בכך שאת עכשיו אצל סבתא עם הילדים. מה שקורה איתך זה ממש לא ענינן.
האם אני מתפלא, או מאוכזב? לצערי לא. כואב לי רק על אימא שלי שצריכה להיות עדה לכך," מסיים אבא את דבריו.
"סבתא לא עיוורת. יש לה את הדעה שלה. אנחנו נדאג שהיא תהיה עטופה בהרבה אהבה היום," אני אומרת לו.
אני מבקשת מהילדים שיכנסו חזרה. "יש לכם שיעורים?" אני שואלת, "אולי כדאי שתכינו כעת, כדי שיהיה לנו מחר יום פנוי?"
הילדים נענים בחוסר רצון לשבת ולהכין שיעורים. אני מרשה להם לשבת ליד השולחן בחדר המשחקים. לאגם אני נותנת משחק חדש שקניתי לה בשוויץ, ועדין לא נתתי לה, והיא יושבת לשחק לידם.
"בא לי ארוחה חגיגית היום," אומרת סבתא, "אני רוצה שתדעי שאני יודעת שמכולן, רק את תהיי כאן, וזה בסדר גמור מצידי. אי אפשר לכפות קשר על מי שזה לא חשוב לו.
מה שמדהים אותי זו התחרות הסמויה ביניהן לבינך. הן שתיהן נשואות לגברים בעלי הכנסה גבוהה, חיות בבתים מפוארים, ובכל זאת הן בוחנות מה יש לך. נכון שאהבה כמו שלך אין להן," היא מתחילה לומר.
"סבתא, אין לי אהבה. הוא נטש אותי. אמנם אני זו שעזבה את הבית, אבל הוא עזב אותו מזמן, ולא בגלל המילואים, אלא כי הלב שלו כבר לא שלי, אם בכלל אי פעם היה. חשבתי שאני מכירה אותו, כנראה שטעיתי."
יום שישי בערב.
אני מגיע לביתו של ברק. למרות החברות ארוכת השנים בינינו, מעולם לא הוזמנתי לביתו.
*
'אני לא יכול להסביר לך את זה. יש לי בית גדול, שחולש על פני קומה שלמה, בהחלט בית להתגאות בו, ועדיין אני מעדיף את המפגשים האינטימיים שלנו בבית קפה זה או אחר," הוא אמר לי פעם.
לא פעם בחרנו דווקא לנסוע למסעדה מחוץ לעיר, סמוך לים.
אף פעם לא שאלתי אותו למה הוא לא מזמין אותי לביתו, כיוון שהיה גם לי צורך במפגשים האלה של גברים מהצבא שמבינים אחד את עולמו של השני.
עכשיו כשאני חושב על זה, למרות שאני כבר מעל עשור עם דריה, מעולם לא הפגשתי ביניהם.
אני סקרן לפגוש את אישתו. לו רק ידעה מה הוא סיפר לי עליה.
"רק שתדע שאישתי לא יודעת לבשל, אבל אין ספק שהיא יודעת היכן לקנות אוכל מוכן משובח," הוא אמר כשהזמין אותי.
לא שיתפתי אותו בכך שהאוכל לא מעניין אותי. אני רק לא רוצה להעביר את הלילה הזה לבד."
*
אני ניגש לחנות הנוחות שפתוחה סביב לשעון. אף פעם לא הבנתי מדוע היא נקראת כך, שכן שלא כחנויות נוחות אחרות, המוצרים שבה הם מוצרי בוטיק, וכך גם מחירם.
אני רוכש מארז שיש בו יין משובח, ופלטה עם גבינות ופירות. "יש לך טעם טוב," אומר לי המוכר בהנאה. מדוע שלא יאמר זאת, אם הוא שילשל לכיסו סכום נאה של כמה מאות שקלים במזומן. "אתה והלך לחגוג הלילה?" הוא שואל וקורץ לי.
"סתם ארוחת ערב אצל חברים," אני מצנן את ההתלהבות שלו.
"הוא בר מזל החבר שלך, שיש לו חבר כמוך," הוא אומר, מרגיש שעליו לחתום את השיחה אחרון.
אני לא ממתין, יוצא מהחנות, ונוסע לביתו של ברק.
הדירה שלו ממוקמת בלב קבוצת מגדלים, מהסוג הזה שמי שמתגורר בהם מצהיר שהוא אדם עשיר, הכי לא מי שאני. 'אולי מעמדו כשופט מחייב זאת,' אני חושב לעצמי.
*
כשחפשנו להחליף את הדירה בה התגוררתי כרווק, אמרה לי דריה שמה שחשוב לה זה שהיא תהיה דירה חמה בתוכה.
"אין לי צורך במגדל מפואר. אני לא מחפשת דירה כדי שאחרים יראו, אלא כזאת שיהיה לנו, ולמשפחה שלנו, נעים לחיות בה," היא אמרה לי.
כשאני עומד בלובי המפואר מידי לטעמי, אני חושב לעצמי האם הייתי מרגיש נוח בדירה במגדל הזה. התשובה היא בהחלט לא.
*
"אני לשופט ברק…" אני מתחיל לומר.
השומר לא ממתין שאסיים את המשפט. "שמך?"
"גל ליר," אני עונה.
"הוא ממתין לך. תעלה במעלית מספר שתיים, היא תקח אותך ישר לדירה שלו," הוא אומר בטון רב חשיבות, כאילו מדובר לפחות בדירה בבעלותו.
אני נכנס למעלית, ולפני שאני מספיק ללחוץ עליה, היא מתחילה לזוז, וכשהיא נפתחת אני מוצא עצמי בדירתו של ברק.
"ברוך בואך בצל קורתי," אומר ברק ומחבק אותי.
"אני שמח להיות פה," אני עונה לו.
הוא מוביל אותי לפינת נאוכל. השולחן ערוך למופת. על השולחן דולקים נרות, וביניהם אגרטל עם פרחי אביב צבעוניים. סט הכלים שעל השולחן בהחלט מקרין עושר.
*
"אני לא אוהבת לעשות הכללות," אמרה לי פעם דריה, "אבל מי שמחצין את עושרו, הוא בדרך כלל מי שלא שגדל בבית ממוצע, ואף פחות מזה, ולכן יש לו צורך לפצות מצד אחד על מה שלא היה לו בילדותו, ומצד שני יש לו צורך אדיר להראות לאחרים היכן הוא כעת.
אני שגדלתי במשפחה עתירת ממון, למדתי שכל הסממנים החיצוניים האלה אין להם משמעות. אני אוהבת דברים יפים, ולכן ארכוש אותם. אבל זה בשבילי בלבד, לא כדי להראות לאחרים. ולמרות שאני יכולה לקנות כל מה שאני רוצה, שכן אתה מפרנס אותה ברווחה, אני אוהבת דברים שאינם מנקרי עיניים.
אני מסתכל על סט הכלים ותוהה מי הוא ברק באמת, ואולי מיהי אשתו.
*
"נעים להכירך גל, אני לילך," מציגה אישתו של ברק את עצמה בפניי.
אני מגיש לה את המארז, אבל הילד שלה נדחף וחוטף את זה מידי. "מי בכלל רוצה לאכול גבינות מסריחות כאלה?" הוא אומר בבוז וזורק את המארז על השולחן, גורם לאחת הכוסות ליפול. ברגע האחרון ברק תופס אותה ומצליח למנוע ממנה להתנפץ על הריצפה.
"עילאי!" הוא גוער בו, "תתנצל."
"על מה? על זה שהוא הביא גבינות מסריחות?" הוא עונה לו בחוצפה.
"עילאי אתה שוכח מי אני?" אומר לו ברק בטון קר.
"אל תדבר אליי כך, אני לא חייל שלך בעזה," הוא אומר, "ובכלל מה זה האוכל הפלצני הזה. אני רוצה המבורגר."
"אז תזמין לך," אומר ברק בטון אדיש.
"תביא לי את הכרטיס שלך," הוא אומר לברק ומושיט את ידו.
"סליחה?" שואל ברק, "למה בדיוק אני צריך לתת לך את כרטיס האשראי הפרטי שלי?"
"כי אתה אבא שלי," עונה עילאי.
"אז אנחנו מסכימים שאני אבא שלך. אך כך תתחיל להתנהג כלפיי בהתאם. גל הוא אורח שלי. אני מצפה שתתייחס אליו בכבוד הראוי לו. לא בגלל שהוא היה מעל שנה במילואים והוא גיבור ישראל, אלא בגלל שהוא חבר שלי."
"לילך תטפלי בבן שלך," הוא אומר, ואני רואה את הכאב בעיניה בזמן שהוא מכנה את עילאי הילד שלך.
"זה מה שקורה שאתה נעדר מהבית מעל שנה," אומר ברק.
"מעניין באמת איפה היית מעל שנה," אומר לו עילאי בחוצפה.
"סליחה?!" ברק נאחז בשרידי השליטה העצמית שלו.
"אתה חושב שאני לא רואה שאתה…, " עילאי משתתק. פתאום יש לי הרגשה שכל ההתנהגות שלו, היא בעצם זעקה לעזרה. הוא מתיישב מול הטלויזיה ומפעיל אותה.
"אני לא מאמינה…" אומרת לילך, "זאת המטפלת שלי."
"על איזה מטפלת את מדברת?" שואל ברק, "אל תאמרי לי שעילאי זקוק עדיין למטפלת."
"היא המטפלת שלי, של הנפש השבורה שלי," היא אומרת חנוקה ובוהה במסך.
"אני לא מבין אימא על מה את מדברת," אומר עילאי, אבל לילך לא עונה לו.
הערב במהדורה המרכזית אנחנו מביאים לכם הצצה לעולמה של משפחת רוזנטל .
על המסך מופיעהתמונה של בני המשפחה. התמונה צולמה בשחור לבן. רק אצבעותיה העדינות של דריה, המשוחות בלק ורוד, מופיעות בצבע.
הקשר בין אחים תאומים, שונה מקשר רגיל בין אחים.
אני שומע את קולה של דריה. היא יושבת בגבה אל המצלמה, ורק פניה של המראיינת גלויים לעין.
הם מרגישים אחד את השני, גם אם אוקיינוס שלם מפריד ביניהם.
אני חושב לעצמי מה גרם לטלויזיה השוויצרית לעשות כתבה עליהם.
כאשר דודי בנימין, אחיו של סבי יוסף אהרון, חש לא בטוב, למרות שסבי לא הצליח ליצור איתו קשר, הוא ידע שמצבו קשה, והאיץ בהוריי ובי להגיע בטיסה הראשונה לשוויץ, מקום מגוריו של אחיו.
שעות אחדות אחרי שנחתנו בציריך, נפטר דודי בנימין.
אני יודע כמה סבה של דריה היה קשור לאחיו, למרות שהיו שונים בכל. אני חש כאב על כך שלא הייתי שם לתמוך בו.
"עכשיו אני מבינה למה דריה נעדרה כמעט חודשיים מהארץ," אומרת לילך כשמבטה לא מש מהמסך.
'חודשיים? למה חודשיים?' אני חושב לעצמי.
לאורך כל הימים מיום הפטירה ועד סיום השבעה על אחיו סבי אמר משפטים שלא היו כל כך ברורים לנו. היום אני מבינה, שכאח בכור, הוא הרגיש צורך לתמוך באחיו ולטפל בכל הקשור לאבל עליו.
את היום בו קמנו משבעה, בילינו בסיור בעיר הולדתו של סבי. הוא הראה לילדיי היכן נולד, היכן למד, ואפילו את בית הכנסת בו עלה לתורה כשהיה בן שלוש עשרה.
הוא לקח אותם לטעום את המאכלים האהובים עליו, אלה בעלי טעם של ילדותו, וקנה לכולנו מתנות ביד רחבה.
לא היה שום דבר ביום הזה שיכול היה להכין אותנו, שלאחר ארוחת הערב הוא יפרד מכל אחד מאתנו, וילך לעולמו.
אני שומע את המילים שלה ונחנק. "יש לך אולי ויסקי?" אני שואל את ברק,
"קרח?" הוא שואל, ועדיין לא קולט.
"נקי, כזה ששורף את הגרון," אני עונה לו בקושי.
"מה עובר עליך גל?" הוא שואל כשהוא מגיש לי את הכוס.
"אתה לא מבין?" אני שואל. "זוהי דריה שלי. אם לא די בשנה הארורה הזאת שנעדרתי מחייה, גם ברגעים שהיא הכי הייתה צריכה אותי, לא הייתי שם עבורה."
"אני מתנצלת גל," אומרת לילך שיוצאת למרפסת שם אנחנו מדברים, "המטפלת שלי לא משתפת אותנו בחייה הפרטיים. היא תמיד אומרת לקבוצה שאנחנו לא פה כדי לטפל בה. אני מצטערת, לא הייתי צריכה להקשיב לה כשאתה כאן מתארח אצלנו."
"את לא צריכה להתנצל," אני אומר לה, "אני פשוט לא מרגיש טוב."
אני יורד מדירתו של ברק לחניון, נכנס לרכב שלי, ומתניע אותו. דחוף לי כבר להסתלק מכאן.
דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיח מהחניון לכביש, הוא להתקשר לדריה. אני לא מתפלא לשמוע שהטלפון שלה כבוי. אני בטוח שאני לא היחיד שמנסה כעת להתקשר אליה.
אני יכול להתקשר לאלמוג, אבל מחליט להניח לה כעת, הרי לא סתם היא כיבתה את הטלפון.
במקום זה אני נוסע למקום היחיד שיכול לעזור לי לנשום, לחוף הים שלנו. אני מחנה את הרכב, יורד בריצה את המדרגות, ממשיך עד לקו המים וצונח על החול.
בית הקפה 'שלנו' מלא אנשים, זאת הסיבה היחידה שאני לא עומד וצועק את כל הכאב שלי החוצה, אלא רק נותן לו לשרוט אותי מבפנים.
