את
"אני לא יודעת מי אתה. איך אתה מעז להפריע לי באמצע ישיבה, ולדרוש שאחתום לך על מסמך שאין לי מושג מהו?" אני מסננת לעברו של עורך הדין.
"אם כך ניפגש בבית משפט," הוא אומר.
"על מה הוא מדבר ליאה?" אני שולחת הודעה לליאה אחרי שהוא עוזב את המקום בכעס. 'מה יש לו לכעוס עליי? חצוף!'.
ליאה מגיעה אליי מהאגף הצפונית שם שהתה ליד אמיליה. "אביך הגיש בקשה לגירושין מאימך. אני יודעת זאת כיוון שאני מייצגת אותו. אימך רוצה להעלות אותך לעדות על מקרה שקרה בילדותך. את זוכרת את מה שקרה עם סיר המים הרותחים?" שואלת ליאה.
"האירוע הזה חרוט כצלקת על בטני. איך אני יכולה לשכוח?" אני שואלת.
"אני מניחה שאימך רוצה להוכיח שאביך היה אלים כלפייך." אני שמה לב שליאה בוררת את מילותיה.
"זאת הייתה תאונה. הוא ממש לא התכוון לכך," אני ממהרת לומר. אני רותחת על אימי שגורמת לי להעיד נגדו.
"אני שמחה שאת זוכרת את זה. אני מניחה שתקבלי בקרוב צו לבוא להעיד על כך," היא אומרת עניינית.
"אני יודעת שלאימי הייתה פרשת אהבים עם גבר שאינני יודעת מיהו. הנושא היה תלוי באוויר כל ילדותי. למרות שאדוארד הדסון איננו אבי הביולוגי, אין לי כוונה לפגוע בו. הוא העניק לי את שם משפחתו וגידל אותי. נכון שלא תמיד הוא העניק לי אהבה, אבל זה לא הופך אותו לאב מתעלל."
אני מסתכלת על ליאה. יש משהו לא מופענח במבט שלה. נדמה לי כאילו היא רוצה לומר משהו, אבל נמנעת. אני מניחה שזה קשור לעובדה שהיא מגנה על אבי.
"אני יודעת שאת מחוייבת לסודיות, אבל בכל זאת אשאל," אומרת ליאה, "האם האישה שהייתה אצלך בוועדה עברה הפלה? אני מניחה את יודעת למי אני מתכוונת."
"אני אברר ואתן לך תשובה," אני אומרת וחוזרת לחדר הישיבות.
"הכל בסדר?" שואל אותי הפרופסור.
"כנראה אצטרך לתת עדות. עורך הדין החצוף הזה, שאפילו לא הזדהה בשמו, הניח לפניי מסמך ואמר לי לחתום, בלי שהסביר במה מדובר. כנראה יש לי פרצוף של מטומטמת," אני אומרת.
"את ממש לא," לא מתאפק ד"ר דוסון ואומר, "אני מבין שלא חתמת."
"ממש לא. זה בהחלט סיום מושלם, ליום המושלם שעברתי," אני אומרת בציניות.
"אני מניח שאפשר לסיים את הישיבה," אומר הפרופסור.
אנחנו יוצאים מחדר הישיבות, ואני שמחה שד"ר דוסון נמצא קרוב אליי. "רציתי לשאול אותך משהו," אני אומרת לו.
"אני מקשיב לך," הוא אומר כולו דרוך.
"אתה זוכר את הישיבה בוועדה עם הגבר ההוא שטעית לחשוב שהיה ביננו קשר רומנטי?" אני שואלת, מנסחת את מילותיי כך שיש בהן אמירה שהוא לא מאהב שלי לשעבר.
"כן," הוא עונה ובוחן אותי.
"איך אני מבררת אם האישה עברה הפסקת הריון?" אני שואלת.
"זה קשור לעדות שלך?" הוא שואל.
"יש לי הרגשה שכן. אם כי לא על זה אני נקראת לעדות," אני ממהרת להוסיף.
"בואי נברר," הוא אומר ומסמן לי בראשו להיכנס לחדר הרופאים.
ד"ר דוסון נכנס לתיקיה של הוועדה, ושולף מתוכה מסמך עליו חתום ד"ר מסטרויאני, שמעיד שהגברת בהריון.
"אני אתקשר לרופא המטפל שלה ונשמע מה יש לו לספר לנו," הוא אומר, וכך הוא עושה.
"מדבר ד"ר דוסון מבית החולים הר סיני. אני מבין שג'וליאנה מסינו היא מטופלת שלך," הוא אומר.
"לא הייתי קורא לה מטופלת שלי. היא הייתה אצלי רק פעם אחת, וביקשה לבדוק האם היא בהיריון," עונה ד"ר מסטרויאני.
"אם כך אני מבין שאין לך מושג אם היא עברה הפסקת הריון," שואל ד"ר דוסון.
"אני יכול לומר לך בוודאות שלא, הרי היא לא הייתה כלל בהריון," הוא עונה בביטחון, ומשאיר את שנינו פעורי פה.
"אני מבין. הבעיה היא שהיא הגיעה לוועדה שלנו עם אישור ממך שהיא כן בהריון," ד"ר דוסון לא מרפה.
"אני זוכר שהיא הייתה עם גבר צעיר שנראה מאד עצבני, ודרש ממני שאתן אישור שהיא בהריון, אבל סירבתי לתת בלי לבדוק אותה קודם. אני יודע ללא כל צל של ספק שהיא לא הייתה בהריון. אתה יכול לשלוח לי את המסמך?" מבקש ד"ר מסטרויאני.
ד"ר דוסון שולח לו מייד את המסמך.
ד"ר מסטרויאני שולח לד"ר דוסון כתשובה, מסמך ריק שלו עם החותמת שלו וחתימתו. "אין לי מושג מי זייף את המסמך, אבל אתה יכול לראות שאין שום קשר בין החותמת שלי וחתימתי, לבין מה שמופיע על גבי המסמך ששלחת לי."
"אני יכול לקבל ממך אישור שבדקת את המטופלת וכי אישרת לה שאיננה בהריון?" מבקש ד"ר דוסון.
תוך דקות מספר נשמע צלצול של דואר נכנס, וד"ר דוסון מעביר אליי את המסמך המעיד שג'וליאנה מנסיני לא הייתה בהריון, וכי המסמך שהוצג בפנינו מזויף."
אני מצלמת את המסך, ושולחת לליאה הודעה.
ד"ר אליזבת הדסון:
מתברר שג'וליאנה מנסיני לא הייתה כלל בהריון.
היא הציגה בפני הוועדה מסמך מזויף.
אני מצרפת לך מסמך חתום על ידי ד"ר מסטרויאני שמוכיח זאת.
בידידות,
אליזבת
ליאה עונה מייד.
ליאה רוטשילד:
למה אני לא מופתעת?
"תודה ד"ר דוסון," אני אומרת, "אני מאוד מעריכה את העזרה שלך."
"את מעריכה כל כך שתסכימי לשתות איתי קפה?" הוא שואל.
"לא היום," אני מתחמקת, "אני מפנטזת על המיטה כבר כמה שעות." הוא מחניק חיוך. "לבד, ד"ר דוסון."
"את לא חושבת שהגיע הזמן שתקראי לי בשמי?" הוא אומר ומשאיר את המילים שלו תלויות באוויר, בזמן שהוא מתרחק ממני בצעדים מהירים.
לא שיקרתי. כל מה שאני רוצה כעת זה לנסוע הביתה, להתקלח ולהיכנס למיטה.
הייתי חייב להתרחק ממנה, כדי שלא תראה את האכזבה על פניי מעוד דחייה שלה. עשיתי כל שיכולתי למענה היום, אבל הלב שלה אטום לכל ניסיונות החיזור שלי.
אני חוזר לדירה שלי. אין לי חשק גדול לאכול, אבל בכל זאת מזמין אוכל, והולך להתקלח. כבר כמה ימים לא דיברתי עם פריחת הדובדבן, ואני מרגיש צורך עז לדבר איתה.
אני מחליט לשלוח לה הודעה.
כובש העמקים: עברו עליי כמה ימים עמוסים.
אני מחליט למחוק את המילים האלה, הרי אין לי כוונה להסביר לה מה קורה במציאות חיי.
כובש העמקים: מתגעגע לשיחות שלנו. מקווה שתמצאי זמן בשבילי הלילה.
האוכל מגיע ואני מתיישב לאכול, כשכל הזמן אני בודק אם פריחת הדובדבן ענתה לי.
אני כותב הודעה לאליזבת, אבל מוחק אותה. כותב שוב , ושוב לא מרוצה. אני חייב לדייק במילים, כדי לגרום לה לא להאטם שוב מפניי, אבל לא מוצא את המילים הנכונות.
אני נושם לרווחה כשסוף סוף פריחת הדובדבן עונה לי.
פריחת הדובדבן: הגעתי כעת הביתה. הטלפון הנייד שלי היה סגור. אני אהיה פנויה לדבר איתך עוד רבע שעה. מתאים לך?
כובש העמקים: מצפה לפגישה איתך בקוצר רוח.
פריחת הדובדבן: אם כך אשתדל לסיים להתארגן מהר.
אני מנקה את השולחן משאריות האוכל, והולך לחדר השינה. אני שם מוסיקת רקע שקטה, ומחכה להודעה ממנה.
היא מפתיעה ושולחת הודעה אחרי פחות מעשר דקות.
פריחת הדובדבן: ויתרתי על אמבט מפנק למענך, אבל להתקלח הייתי חייבת.
אני מרגיש לא בנוח על שהאצתי בה.
כובש העמקים: לא התכוונתי לגרום לך למהר. אכלת כבר?
פריחת הדובדבן: נפגשתי עם חברה, ואכלנו יחד בחוץ. תודה על הדאגה.
כובש העמקים: לא דיברנו מספר ימים, התגעגעתי.
פריחת הדובדבן: אומרים שטוב להתגעגע לפעמים. זה נותן טעם מיוחד לפגישה המחודשת. אני שמחה שלא שכחת אותי.
פריחת הדובדבן: יש חדש עם זו שאוחזת בליבך? האם בגללה לא היית בקשר איתי?
אני יודע שאני חייב למצוא כיסוי למי שאני. הרי לא אספר לה את זהותי האמיתית. מצד שני, אני לא אוהב לשקר.
כובש העמקים: בעבודה שלי לפעמים יש לי צורך לעבוד שעות לא שגרתיות. כל כך חיכיתי לסוף השבוע, אבל לא יכולתי לנוח בו הרבה. מצטער שלא דיברנו.
כובש העמקים: איתה אני מרגיש שכל פעם שאני עושה צעד קדימה, יש משהו שעוצר אותה להתקרב אליי. זה לא קרה לי עם אף אחת. אני מודה שבהתחלה רציתי להשתעשע איתה, כמו עם כל אישה אחרת, משהו בלתי מחייב כזה. אבל ככל שאני מכיר אותה יותר, אני מגלה כמה אני רוצה אותה יותר. היא מפעילה בי קשת רחבה של רגשות שלא הכרתי. למדתי איך מרגישה קנאה כשאני רואה אותה עם גבר אחר, וכמה אני רוצה לגונן עליה כשכואב לה.
כובש העמקים: לפעמים אני חושב, שהכל היה יותר פשוט אילו יכולתי לפגוש אותך במציאות. אני מוצא עצמי מתגעגע אלייך, ויכול להיות שאני משלה את עצמי ואת אולי סתם בוט או גבר שמקשיב לי.
ואז היא מפתיעה אותי וגורמת לי לבהות במסך כשהיא שולחת לי תמונה. יש לה שרשרת זהב דקה סביב מותניה, ומעליה אני רואה את הצלקת עליה היא סיפרה לי. אני מגדיל את התמונה, ומבין שהצלקת לא קרתה בגלל דקירה בסכין, אלא בגלל משהו שנראה כמו כוויה.
פריחת הדובדבן: אני אישה, ואני אמיתית, וכך גם כל מה שאני כותבת לך. זוכר שסיפרתי לך על הצלקת שנחרטה בי? היא כתוצאה ממים רותחים שנשפכו עליי בטעות.
אני כל כך המום שאיני יודע מה לענות.
פריחת הדובדבן: אז זהו, זה נגמר ביננו?
כובש העמקים: אני כל כך רוצה לחבק אותך כעת, ולנשק לך את הצלקת. אני מצטער שפיקפקתי בך. אני יודע שאלה חוקי המשחק של משחקי הבקבוק, ואני מודה על כך שיש לנו אפשרות לדבר זה עם זו מחוץ למשחק. היום המשחק כבר לא מעניין אותי, כי מצאתי אותך, והשיחות איתך יקרות לי יותר מכל, למרות שלא פעם אני משתף אותך ברגשות שלי כלפי האישה שאני מאוהב בה.
פריחת הדובדבן: איך לא חשבתי על כך. הקשר בינינו הסיט לגמרי את המחשבה שלי מקיומם של המשחקים. דווקא נהניתי לשחק בהם. אולי נקבע יום אחד לשחק בו יחד? איש לא צריך לדעת על ה…זוגיות שלנו.
כובש העמקים: כבר אמרתי לך היום כמה את מתוקה?
פריחת הדובדבן: תמיד נעים לי לשמוע.
השיחה הזאת משרה עליי רוגע. אני מרגיש שלווה גדולה, ועיניי עומדות להעצם.
כובש העמקים: הייתי רוצה להמשיך לדבר איתך כל הלילה , אבל עיניי נעצמות מעייפות. נדבר בקרוב?
פריחת הדובדבן: נדבר בקרוב. לילה טוב.
אני מרגיש טוב יותר, למרות שאליזבת עדיין מרחיקה אותי ממנה.
אני מכבה את המחשב, מניח אותו על ארונית הלילה לצד מיטתי ועוצם את עיניי.
'מחר יום חדש,' אני ממלמל, ושוקע בשינה.
לוקח לי זמן להבין שהקול שאני שומע בוקע מהאיתורית שלי שנשארה על הדלפק במטבח הנמצא בקומת הכניסה.
אני פוקח עין תורנית, ומביט על השעון שמקרין את השעה על התקרה. 'שתיים בלילה? שתייים בלילה!' אני אומר וקופץ מהמיטה. אני כבר מבין שיש מצב חירום, ואני נדרש להגיע במהירות לבית החולים, הרי אני לא בתורנות היום.
אני ממהר להתלבש, חוטף את המכנס הראשון שאני נתקל בו, וחולצת מיזע, ויוצא מהבית במהירות.
רק כשאני נכנס לחניון בית החולים, אני קולט שלא אישרתי למוקדנית שאני מגיע.
אני מתקשר אליה. "אני כאן," אני אומר לה, "לאן אני אמור להגיע?"
המוקדנית מפנה אותי לחדרי הניתוח של חדר לידה.
"אני מבקשת שתוציאו אותו מכאן," אני שומע את קולה של ד"ר הדסון.
"אני לא עוזב אותה," אני שומע את הגבר אומר במבטא ספרדי כבד.
"אנחנו מעבירים אותה לחדר ניתוח, אתה לא יכול להיות איתה שם," היא עונה לו בסבלנות, אבל האופן בו היא בודקת את היולדת מראה על מצוקה.
"את יכולה לאשר לי שחדר הניתוח מוכן?" מבקשת ד"ר הדסון מהאחות.
"אני כאן," אני אומר לד"ר הדסון, ונעמד מאחוריה, "במה אני יכול לעזור?"
"אתה כאן," היא ענה לי בהיסח הדעת.
"ביקשת שיקפיצו אותי לכאן," אני מנסה להזכיר לה.
"לא, אני מניחה שהמוקדנית ניסתה את שנינו, למרות שאני אישרתי לה שאגיע," היא עונה אבל לא מסתכלת עליי
"יש לנו תאומים, ו…תקרא מה כתבתי בתיק… ביקשתי ממך לצאת אדוני," היא אומרת ומייד עוברת לומר לו משהו בספרדית, בזמן שהסניטר מגיע להעביר את היולדת לחדר הניתוח.
"אתה כבר פה, לך תתכונן לניתוח," היא אומרת.
אני תוהה האם היא מעבירה לי את ההובלה, אבל ממהר לצאת כשאני שומע אותה נותנת הוראות בטלפון.
אני ניגש לרחוץ היטב את ידי, וללבוש את חלוק. אני מרוכז במעשיי, כשד"ר הדסון מופיעה פתאום, אוחזת בידי, ועוזרת לי לסיים להתארגן.
המגע שלה מעביר בי זרם כל כך נעים, שאני עוצם לשנייה את עיניי, רק כדי שלא תראה מה היא עושה לי.
היא ממהרת להתכונן, ואני נשאר לידה לעזור לה. "תוביל אתה," היא אומרת לי, "לא הספקתי לנוח אפילו דקה."
כשהיולדת מוכנסת לחדר הלידה, הכל מתחיל במהירות. מצבה מתדרדר, ואנחנו עובדים בתיאום מושלם, כאילו היינו אחד. תנועת ראש קלה ואנחנו מבינים אחד את השניה. התאומים מוצאים מהרחם במהירות, וצוות של רופאי ילדים מקבל אותם מייד ומתחיל לטפל בהם. אני שומע ברקע דיווח מהאחות שמצבם מתייצב, בזמן שד"ר הדסון דואגת לייצב את מצבה של היולדת, שמראה סימני התאוששות מהירה.
"עשינו את זה," אני נושם לרווחה, כשהיא מסיימת לתפור את החתך שביצעתי.
"כמו תמיד, תענוג לעבוד איתך," אני אומר ונוגע קלות בזרועה. היא מרימה עיניים אליי. העייפות נשקפת מעינייה.
"תלכי לנוח," אני אסיים למלא את הניירת," אני אומר לה.
"אני…" היא מתחילה לומר, "תודה."
כשאני חוזר למחלקה, משתפת אותי האחות התורנית שד"ר הדסון בחדר המנוחה של הרופאים.
אני נכנס פנימה בשקט, ורואה אותה מכורבלת על המיטה, ללא שמיכה.
"הכל שקט כעת אליזבת, את יכולה ללכת הביתה. את לא עובדת מחר, גם אני לא. בואי נלך," אני אומר לה.
היא פוקחת את עינייה, ומסתכלת עליי דקה ארוכה. המבט שלה עושה לי שמות בפנים. אני מנסה להבין מה היא אומרת לי ללא מילים.
"אם כך אזמין מונית," היא אומרת.
"אין צורך, אני אקח אותך," אני אומר.
"או.קי.," היא עונה.
אני לוקח את התיק שלה. וניגש להזמין את המעלית. היא נראית לא מרוכזת. אני מניח לה, ולא מנסה לפתח איתה שיחה.
כשאנחנו מגיעים לרכב שלי, אני פותח את הדלת עבורה. היא מתיישבת, ומייד עיניה נעצמות.
אני יודע היכן גרה, אבל לא את מספר הדירה. כשאני מגיע לבניין שלה, אני עוצר ליד דלת הכניסה, וקורא בשמה, אבל היא רק ממלמלת מילים בלתי ברורות וממשיכה לישון. אני מחליט להמשיך לדירה שלי.
השעה חמש בבוקר. העיר עדיין ישנה, ושמיכת לילה שחורה עוטפת אותה, משובצת באורות הפנסים בפינות הרחוב. אני שואף לתוכי את שרידי הבושם שלה, ומושיט יד ללטף את ראשה.
אני נסער מהקירבה אליה, בעוד היא ישנה ופניה השלווים לא מרמזים על היום הכל כך מורכב שעבר עליה.
אני בהחלט יכול לראות אותנו כך בשגרת יומנו, חוזרים יחד הביתה אחרי יום עבודה. 'איך אני יכול להסביר לה שזה מה שאני רוצה?'
אני מגיע לבניין שלי, ונכנס לחניה. "קומי מתוקה," אני אומר לה, ורק אחר כך קולט איך קראתי לה.
'מממ…' היא ממלמלת.
"אליזבת, הגענו. בואי נלך לישון," אני אומר, ואיכשהו גורם לה לפקוח את עיניה.
היא מתמתחת כמו חתולה מפונקת, ומביטה עליי. "ישנתי כל כך טוב. בוא נלך לישון."
אני כבר מבין שהיא לא בדיוק קולטת היכן היא, אבל שותק.
"אני חייבת להתקלח. אני לא הולכת לישון עם הריח של בית החולים עליי," היא אומרת.
אני רוצה לומר לה שבעיניי היא מריחה נפלא, אבל רק מהנהן בראשי. אני תוהה מתי היא תקלוט שלא הבאתי אותה לדירה שלה.
