כל כך רציתי לברוח ממה שקרה ביני לבין אמיר, ששכחתי כמה אני קשורה למקום הזה. השמש החמה, הים שניבט מבעד לחלון המערכת, והריחות הכה מוכרים. פתאום בא לי ללכת לשוטט בשוק המקומי.
שעות העבודה בחברת התקשורת שונות ממקום עבודה רגיל, היות והיא מפעילה ערוץ חדשות המשדר סביב השעון, ולכן העובדים לא נוהגים להביט על השעון כשהם נקראים לישיבה. ובכל זאת עליי להזכיר להם שלא כל מקום פתוח, ואם הם רוצה לקחת את ויליאם לסיור, רצוי שיקחו פסק זמן מהישיבה.
אני יוצאת החוצה כדי להתקשר לאימא. "את תמיד מדהימה אותי. כאילו שיש לך הרגשה שאני רוצה לדבר איתך," היא אומרת.
*
שלושה ילדים ילדה אימי. עידו נולד ראשון. הוא תמיד היה ילד חייך שמרוצה מהחיים.
שנתיים אחריו נולד אוריה. "הילד הזה יוסיף אור גדול," היא אמרה, ולא היה לה מושג שהוא אכן יביא איתו אור גדול, אבל לא מהסיבה שהיא חשבה, אלא בגלל האור שידלק בבית בהתחלה בגלל חוסר שינה, ואחר כך בגלל השטויות בהן הוא הסתבך.
כאשר הוא הודיע יום אחד להורים, כשהיה כבר אחרי שירותו הצבאי, שהוא יוצא מהארון, קיבלו זאת הוריי בשלווה. אלא שהארון שממנו יצא היה ארון החילוניות, והוא אימץ אורח חיים דתי קיצוני. כל כך קיצוני, שאנחנו הפכנו עבורו ללא רלוונטים.
אני נולדתי שבע שנים אחרי אוריה. "הייתי צריכה להתאושש," נהגה אימי לומר, "אבל תמיד ידעתי שאני רוצה אותך, והנה צדקתי. שוב זכיתי בילדה שלווה וחייכנית."
"ובעלת שיער אדמוני," הייתי תמיד מוסיפה.
"ככה זה כשבגנטיקה שלך יש לך בני משפחה בעלי שיער אדום," היא ענתה לי, " והוסיפה שהאופי הקופצני של אדומי השיער במשפחה כנראה נדבק באוריה, שהוא בעל שיער שחור כפחם, באופן נסתר.
אין ספק שהקשר בין אימי לביני הוא מיוחד במינו. אנחנו מרגישות אחת את השניה, וכך קורה לא פעם שהאחת מתקשרת לשניה כשהאחרת רצתה להתקשר אליה. בדיוק כמו עכשיו.
*
"החלטתי להתקשר לד"ר נעמי יער, רופאת הנשים שלך, ולברר מתי היא עובדת. היא מאד שמחה לשמוע שאת בהריון, ואמרה לי שהיא בתורנות בסוף השבוע בתל השומר, וכי את יכולה להגיע אליה לבדיקה החל מהיום בשבע בערב. נו מה את אומרת על צירוף מקרים מושלם שכזה?" שואלת אימא בהתרגשות, "אמרתי לה כמובן שנגיע, ואודיע לה כשאת תסיימי את הישיבות בחברת התקשורת, שלשמן הגעת לביקור מולדת."
"איך לא חשבתי עליה? אני מודה שהייתי במתח מהנושא, ולא האמנתי שזה באמת יסתדר. את מבינה למה אני לא רוצה להיות מטופלת של קייט, נכון?" אני שוב מעלה את הנושא. אני לא רוצה שיווצר ריב משפחתי בגללי.
"דיברנו על זה, והסברתי לדודתך שהחוזה שלך עומד להסתיים, וכי עדיף שתהיי מטופלת בארץ על ידי מי שתהיה הרופאה המיילדת שלך," אומרת אימא.
אני מרגישה הקלה עצומה. יש לי רופאה שאני מכירה היטב שתטפל בי, וגם לא יצרתי משבר משפחתי. אני לא נותנת למחשבות על אמיר, וגעגועיי אליו, שצפים ועולים מאז שחזרתי לארץ, להעכיר לי את מצב רוחי.
אני נכנסת חזרה לישיבה. "הכל בסדר לי?" שואל אותי שאולי.
"בטח," אני עונה.
"עכשיו כשעברנו על כל נושאי העבודה, ספרי לי איך לונדון קיבלה אותך," הוא אומר.
"אתה יודע שהעיר לא זרה לי. הייתי בה לא פעם בביקורים משפחתיים. החברה של ויליאם עוטפת אותי בהרבה אהבה. תענוג גדול לעבוד שם. העובדים אוהבים מאד את העבודה ומסורים לה, וכל אחד מהם מאד מוכשר בתחומו," אני עונה לשאולי.
"ואף מילה על כך שאת זאת שבנית את המחלקה כפי שהיא היום, אני מבין," הוא אומר, ואני כבר מבינה שויליאם כבר סיפר לו הכל. אני תוהה האם סיפר לו על הריוני.
"אנחנו בפרשת דרכים כעת. החוזה שלך הוא לחצי שנה. ויליאם מצידו לא ממהר לשחרר אותך, מצד שני גם אני רוצה אותך פה. לא נשאר אלא לשמוע מה את רוצה," הוא אומר.
"אני מאד נהנית לעבוד בחברה של ויליאם בלונדון. אני באמת מרגישה שם בבית. העניין הוא שאני בהריון, ואני מתכוונת לחזור ללדת בארץ, כך שנושא הארכת החוזה לא עומד כעת על הפרק," אני אומרת.
"איך אני לא יודע מזה?" שואל שאולי.
"אני מתפלאת עליך שאולי. איך לא פורסמה ידיעה על כך במהדורה המרכזית? אני ממש נעלבת," אני אומרת לו והוא מקמט את מצחו בניסיון להבין האם אני מתכוונת לכך ברצינות.
"כיוון שזה עניין אישי שלי, ואלד רק אחרי סיום החוזה בלונדון, לא חשבתי שזה רלוונטי," אני ממשיכה מייד, "וכדי שלא תרגיש שהסתרתי ממך את המידע, זה משהו שנודע לי רק לפני כמה ימים. הייתי כל כך עסוקה בעבודה שלא שמתי לב שלא קיבלתי מחזור. למען הסר ספק, התינוק הוא מבעלי. אני מבקשת מכם שאת המידע הזה תשאירו לעצמכם, חשוב לי מאד שהוא לא יפורסם." כמובן שאין לי כוונה להסביר מדוע.
אנחנו מסיימים את הישיבה, ולוקחים את ויליאם לטיול ביפו, ולאורך הטיילת בתל אביב.
"אתה מבין, כאן בגלל שזאת מדינת היהודים, יש הרבה מקומות שסגורים בשבת, וגם התחבורה הציבורית לא פועלת. אין זה אומר שאין לאיפה ללכת לאכול. אתה עוד תגלה שתל אביב היא עיר ללא הפסקה," מסביר לו שאולי.
"לי סיפרה לי על מיגוון האוכל שיש בארץ, הייתי שמח שתלמד אותי קצת על האוכל המקומי," אומר ויליאם.
"אם כך אקח אותך למסעדה מזרחית," הוא אומר, "יש פה הרבה מסעדות בשרים שאהובות על לי."
"באמת? ואני חשבתי שאת צמחונית, ורק מתביישת להודות בכך," מביט בפליאה.
"לי צמחונית? מסתבר שאתה בכלל לא מכיר אותה. היא בהחלט יודעת להעריך טעמו של בשר שניצלה כראוי," אומר שאולי.
"העניין שאולי, שההריון גורם לי דחייה מבשר כעת, וזאת הסיבה שויליאם לא ראה אותי מעולם אוכלת בשר," אני מסבירה לו, ושוב עולה לנגד עיניי התמונה של היום ההוא בו אמיר הודיע לי שהוא נפרד ממני, רק בגלל שסירבתי לסטייק שהכין עבורי.
אני מתנערת מהמחשבות, וחוזרת באחת למציאות.
הבריזה שנושבת מהים, עוזרת לי להתאושש, בו בזמן שהיא שוב מחזירה אותי לימי הים העליזים שלי עם אמיר. אני מבינה שאין לי דרך למחוק אותו מליבי, ועדיין,אני חייבת ללמוד להתקיים בלעדיו.
אני מתקשה להירגע. מצד אחד אני עטופה ביופי שאני כה אוהבת, מצד שני הלב שלי מתקשה לעכל את המחשבה שהוא קרוב אליי, וכל כך רחוק.
"אני צריכה ללכת, הרופאה שלי ממתינה לי, " אני אומרת לויליאם, "אני זמינה עבורך בטלפון כל הזמן."
ויליאם משתדל להסתיר את אכזבתו, למרות שאמרתי לו מראש שזה מה שיקרה. אני רק מקווה ששאולי לא שם לכך, ומפתח לו רעיונות לגבי יחסיי עם ויליאם.
אני שמחה שאימא מצלצלת ואומרת שהיא באה לאסוף אותי. אני נפרדת מויליאם ושאולי, "תדאג לו," אני חוזרת על בקשתי משאולי, וממהרת למקום המפגש שקבעתי איתה.
"באתי בזמן?" שואלת אותי אימא כשהיא רואה אותי מתקרבת אליה בצעדים מהירים. רק אז אני שמה לב בעצמי שכך אני הולכת.
"באת בדיוק בזמן. קשה לי אימא. מצד אחד אני מרגישה שאני נושמת שוב, כשאני פה, מצד שאני אין לי אוויר. זה נשמע לך הגיוני?" אני תולה בה מבט שואל בעודי מתיישבת ברכב.
"אני יודעת שניסית להתקשר לאמיר מספר פעמים. יום שישי אחרי הצהריים כעת, הוא כבר לא בעבודה. אלה השעות שתמיד נהגתם ללכת להיפגש עם חברים. אולי תנסי להתקשר?" היא בוחנת אותי.
"ומה אומר לו?" אני שואלת, את הדבר הראשון שעולה לי בראש.
"את תדעי מה לענות כשתשמעי את קולו," אומרת אימא.
בחוסר רצון מופגן אני מחייגת אליו. אחרי שני צלצולים השיחה מועברת למשיבון.
הגעתם לתא הקולי של אמיר אילת
אינני זמין מיום שישי בבוקר עד ראשון בבוקר.
נא לא להשאיר הודעות.
"שמעת," אני אומרת לאימא ביבושת, ומנסה לגרש את המחשבות שמתרוצצות לי בראש, כמו למשל עם מי הוא מבלה כעת.
אימא מבחינה במצוקה שלי. "אולי לא הייתי צריכה לדחוף אותך לדבר איתו. אני מודה שאני מתקשה להאמין שהוא לא רוצה להיות אותך."
"איזה פירוש אחר יש למילים 'אני רוצה להתגרש?'" אני שואלת.
"ומצד שני, הוא לא הגיש בקשה לגירושין," מנסה אימא לחזק אותי, "בכל מקרה בואי נתרכז כעת בפגישה שלך עם נעמי."
אני נזכרת שאני עם הטלפון הלונדוני שלי, שאין בו את פנקס הטלפונים הישראלי שלי. אני מבקשת מאימא את הטלפון הסלולרי שלה ומוצאת בו את הטלפון של נעמי.
"מדברת לי," אני אומרת כשהיא עונה לטלפון.
"מתי אנחנו נפגשות?" היא שואלת מייד.
"סיימתי לעבוד," אני עונה, "תאמרי לי את רוצה שאגיע."
"את עובדת בשעה כזאת ביום שישי?" היא מתפלאת.
"כבר שכחת שאני עובדת בחברת תקשורת שמשדרת סביב לשעון?" אני צוחקת.
"את צודקת. אם כך אצא תוך כמה דקות לבית החולים. אני רוצה לבדוק אותך לפני שאני מתחילה את המשמרת. תפגשי אותי במחלקת הנשים בתל השומר," היא מבקשת.
"כל כך התגעגעתי אלייך," אומרת לי אימא, "לא רציתי להעיק עלייך, אבל עברו עלינו יומיים לא פשוטים. אוריה…רגע סיפרתי לך שהוא קורא לעצמו מנחם בן אברהם, כאילו אין לו הורים יהודים?"
"תסלחי לי שאני אומרת זאת, הוא ירד לגמרי מהפסים," אני אומרת ומייד מתחרטת. "מה רצית לספר בקשר אליו?"
"הוא התפרץ על אבא כשנודע לו, מי יודע איך, על הריונך. תחסכי ממני לחזור על המילים שאמר," אומרת אימא.
"אימא, איש לא יודע על הריוני פרט לקייט והבוס שלי ויליאם. והיום סיפרתי לשאולי כשדיבר איתי על הארכת החוזה שלי בלונדון. מעניין באמת מי סיפר לו אם כך," אני אומרת למרות שברור לשתינו מי הפטפטנית שדאגה לפרסם את הידיעה.
"אגב, הוא יודע שאמיר נפרד ממני?"
"אין סיבה שהוא ידע. אני מבטיחה לך שאבא ואני וגם לא עידו, אמרנו מילה על כך, ולאמיר אין קשר איתו," אומרת אימא בביטחון.
אני רוצה לשאול את אימא מה בדיוק אמר אוריה, אין מצב שאני קוראת לו מנחם, אלא שאנחנו מגיעות לפניה לכיוון בית החולים תל השומר, ואני מתחילה להתרגש לקראת הפגישה עם נעמי.
"בדקתי ברישום אצלי. לפי החשבון שלי את בחודש רביעי," אומרת לי נעמי מייד כשאנחנו נפגשות, "הבנתי מאימך שאת בשליחות בלונדון, ולכן לא שמת לב לזמן שעבר."
אני לא משתפת אותה בעובדה שההריון הזה לא היה מתוכנן. אני ניזכרת שאכן יש לה את תאריך המחזור האחרון שלי.
נעמי מובילה אותנו לחדר הבדיקות. "את יכולה להיכנס איתה," אומרת נעמי לאימא.
שוב נערכת לי בדיקת אולטרסאונד. הפעם עם מכשיר משוכלל הרבה יותר. "את רוצה לדעת את מין העובר?" שואלת נעמי.
"כן," אני עונה מייד, מילותיו של אמיר מרחפות מעליי 'יש לנו בן ונקרא לו ליאם'
"אין ספק שזה בן," היא אומרת ומצביע לי שאראה.
"ההריון נראה תקין, ומתאים במדויק לתאריך של המחזור האחרון," היא מאשרת לי.
"ספרי לי על ההריון שלך," היא מבקשת.
אני משתפת אותה ברגישות שלי לריחות, ובעיקר לבשר. "את נראית חיוורת, אני אקח בדיקות דם, אבל כיוון שאת נוסעת אני אתן לך קופסה של תוספים לנשים בהריון. חשוב שתקחי אותם בקביעות. על פניו נראה לי שאת סובלת ממחסור בברזל."
אני יוצא מדעתי, אני לא מוצא טיסה חזרה הביתה.
אני פותח את המחשב ונכנס לחשבון של לי ברשת החברתית. אין לי מושג אם היא סיפרה למישהו על הפרידה בינינו. אני מגלה שהיא לא ביטלה את החברות איתי, וגם לא שינתה את מצבה המשפחתי, שבו מצויין שהיא נשואה לי.
אין שום פוסט חדש מהחודשים האחרונים, או איזכור על כך שהיא עובדת בלונדון. מה שמפתיע אותי הוא שדווקא היום היא העלתה תמונות מהטיילת בתל אביב, ומאחת המסעדות, כנראה ביפו. בתמונות לא מופיעים אנשים, כך שקשה לי לדעת עם מי היא נפגשה. אני תוהה האם חשבה עליי כשהעלתה אותן.
אני נכנס לקרוא את המילים שצרפה לתמונות.
אין כמו חופי הים התיכון,
השמים הכחולים,
והשמש המאירה את השמים,
ומחממת את האדמה.
אחרי היעדרות של שבועות מהארץ
אני מרגישה כמה התגעגעתי,
כמה אני שייכת לכאן.
אין כמו הארץ שלנו.
תודה לכל מי שהפך את הביקור שלי
לחגיגה אחת גדולה.
נתראה שוב בקרוב
לי
הפוסט עלה בסיומו של היום. כנראה רגע לפני שהיא הלכה לישון. השאלה היא היכן היא.
אני מחליט לא לוותר, ומחפש שוב טיסות. להפתעתי כנראה מישהו ביטל את הטיסה שלו, ואני מוצא כרטיס במחלקת עסקים בחברת התעופה בריטיש איירוויס. הטיסה יוצאת בשעה תשע ורבע בערב, ומגיעה לארץ בארבע ועשרים בבוקר. אני רוכש מייד כרטיס.
אמנם אני גווע מרעב, אבל לא מסוגל לאכול כלום, אני מחליט שעדיף לא ללכת למסעדה כפי שתכננתי. הרי אין טעם שאשב ואשחק עם מזלג באוכל, אבל לא אהיה מסוגל להכניס דבר לפי.
אני מזמין מונית ונוסע לשדה התעופה, שעות ספורות אחרי שנחתתי כאן. אני כבר אמצא משהו בחנויות המזון המהיר בשדה התעופה.
אני ניגש לדלפק של חברת התעופה בריטיש איירוויס. דיילת חייכנית דוברת עברית מספרת לי שהטיסה נדחתה בשעתיים בגלל תקלה טכנית במטוס. "זאת תקלה לא רצינית, ואמנם הטיסה תצא באיחור, אבל אל דאגה, היא תצא."
אני מנצל את העובדה שהיא ישראלית ושואל אותה על איזה מסעדה היא ממליצה.
"אני אוהבת את סטונווד גריל טברנה, יש להם סטייקים טובים ומאכלי ים," היא עונה.
אני מודה לה והולך למסעדה.
*
ריח הסטייקים הנצלים על האש מחזיר אותי באחת ליום ההוא שבו לי סירבה לסטייק שהכנתי לה. צליתי אותו בדיוק במידה הנכונה, בדיוק כפי שהיא אוהבת, והיא הביטה בו כאילו עמדה להקיא.
עכשיו אני סוף סוף מבין מה גרם להתפרצות שלי, למרות שהיא לא הייתה מוצדקת בכלל. מראה פניה של לי שהביעו גועל ודחיה מהאוכל שהכנתי לה, בלי שהייתה לה סיבה מוצדקת לכך, הם שהעלו את חמתי.
*
"סליחה אדוני, אתה בסדר? כבר החלטת מה אתה רוצה לאכול?" שואלת אותי המלצרית.
אני מעיין שוב בתפריט, ובוחר בהיסח הדעת מנת סטייק. למרות אהבתי הגדולה לבשרים, המחשבות שלי נמצאות במקום אחר, ואיך אני מוצא את לי. הגעגועים אליה בוערים בתוכי.
אני מוציא את הפנקס שקניתי בחנות הספרים בשדה התעופה בארץ. המילים שכתבתי לה בטיסה ללונדון לפני שנרדמתי, מראות כמה הייתי בטוח שעוד כמה שעות נפגש. אמנם אני לא בטוח שזה יקרה מחר בארץ, אבל יודע שאסור לי להישבר, אלא רק לחשוב חיובי.
כעבור ארבע וחצי שעות המתנה מורטות עצבים, המטוס סוף סוף ממריא. אלא שהגורל בוחר להאריך את החזרה שלי, כאשר מקרה חירום של גבר שלוקה בליבו, מאלץ את הטייס לסטות ממסלולו ולנחות מכל המקומות שבעולם, בפריז.
*
"לאיפה היית רוצה לנסוע?" שאלתי את לי, בזמן שנסענו לשדה התעופה וסירבתי לגלות לה לאן פנינו מועדות.
"אתה יודע שזאת שאלה לא הוגנת," היא ענתה, "כיוון שאם אטעה אני אתאכזב, וגם אתה."
"אני אשאל אותך שוב. יש לך יום הולדת, וזאת הסיבה שאני לוקח אותך לחופשה בחו"ל. לאיפה היית רוצה שאקח אותך," שאלתי אותה והנחתי את ידי על רגלה, "אל תחשבי, פשוט תגידי מה המקום הראשון שעולה לך בראש."
"עניתי לך שזאת לא שאלה הוגנת," היא התעקשה.
"אני מחכה," אמרתי.
"פריז," היא מיהרה לענות.
"את רואה? זה לא היה קשה. אני מודה שזה לא איכזב אותי בכלל, כיוון שבדיוק לשם מועדות פנינו."
"אתה רציני?" היא קראה בשמחה, רכנה לעברי ומילאה אותי בנשיקות.
*
מאז אותה נסיעה חזרנו לפריז עוד מספר פעמים. העיר הפכה להיות אי השפיות שלנו.
ועכשיו, אני פה לא מבחירה, ולבד. וכל מה שעובר לי בראש הוא שאני רוצה כבר לעוף מפה.
