בדרך למשרד אני נכנס לחנות הספרים במגדל הנהר ורוכש מספר ספרים לחופשת סוף השבוע בכפר הנופש עם העובדים.
*
"האם אתה מביא איתך מישהי?" שאלה ליז.
אני לא אוהב את השאלות האישיות שלה. תמיד יש בהן כוונה נסתרת, הרבה מעבר לקבלת מידע ענייני.
"המטרה היא לבלות עם עובדי החברה. זאת לא חופשה פרטית שלי," עניתי לה.
היא חייכה חיוך רב משמעי.
"אין לי מושג מה משעשע במה שאמרתי," אמרתי לה בקור, ומחקתי מייד את החיוך מפניה.
כמובן שלא שיתפתי אותה בכך שאני מתכוון לנצל את סוף השבוע הזה למנוחה, ולאו דווקא לפעילויות הרבות שמארגנים העובדים.
*
אני מכיר את חנות הספרים ככף ידי, וניגש ישר לשולחן עליו מונחים מומלצי הצוות.
אני עובר ברפרוף על הספרים, ומתפלא לראות שבחלקם מצויין הבחירה של טסה. לא זכורה לי עובדת בשם הזה. אני דווקא אוהב את הבחירות שלה, ורוכש שלושה ספרים.
בחנות יש בית קפה קטן ונעים. אני מזמין קפה, ומנצל את זמן ההמתנה לשלוח הודעה לשון שיודיע לי מתי הוא פנוי להיפגש איתי.
כשאני חוזר למשרד אני רואה שדלת חדרה של אנסטסיה פתוחה. אני מציץ לתוכו, היא לא נמצאת אבל המחשב מונח עליו פתוח, וגם התריסים בחדר מוסטים ואור ממלא אותו.
אנסטסיה מופיעה מאחוריי, אוחזת כוס קפה בידה. "בוקר טוב בוס, אחותי התקשרה אליך?" היא שואלת.
אני מחליט לא לספר לה על ההצגה הקטנה שערכה אחותה בחדרי. "קיבלתי את ההודעה. הכל בסדר?" אני שואל, הרי לא אמור לי להיות מושג מה קרה בבית משפט.
"לפעמים… כן, הכל בסדר," היא עונה.
"חשבתי לזמן את נציגי החברה עליה עבדנו אתמול, לפגישה. תצטרפי אליי לישיבה?" אני שואל, בוחן על מה היא עובדת.
"תקרא לי כשהישיבה תתחיל," היא אומרת ומתיישבת ליד השולחן. המחשבות שלה כבר שקועות בחומר שמונח לפניה.
כשבחרתי את בגדיי הבוקר, ידעתי שעליי לבחור אותם בקפידה, שכן אני עתידה להיקרא להעיד בבית משפט.
חצאית צמודה שאורכה מעט מעבר לברך, וחולצת סריג לבנה שאינה חושפת הרבה, נראתה לי מתאימה למעמד. התאמתי לכך נעלי עקב שחורות בסגנון קלאסי.
הדמות שנשקפה אליי מהמראה, נראתה בהחלט מרשימה.
לא שכחתי לענוד את טבעת היהלום וטבעת הנישואין שהעניק לי ג'ון, כסמל לכך שאינני גרושתו. כשנפגשתי עם כריס אחרי המשפט מסרתי לו את הטבעות, ואמרתי לו שכיוון שהטבעות עברו במשפחתו של ג'ון מדור לדור, אני מבקשת שהוא יחזיר אותן למשפחתו.
לרגע לא חשבתי על מה יהיה בהמשך היום, ולכן לא הבאתי איתי בגדים להחלפה.
אני תוהה עם מי אנחנו עומדים להיפגש, ומחייכת למחשבה שהם יחשבו שכך נהוג כאן להופיע לעבודה.
אני מתחילה לעבוד במרץ כאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל, ועל הצג מופיע שמו של לא אחר מאחיו של ג'ון, דיוויד פורסייט. אני מתלבטת לרגע האם לענות לו, אבל כיוון שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, אני מחליטה לענות. אני יודעת שאם לא אעשה זאת, הוא ימשיך להתקשר.
"דיוויד," אני אומרת כשאני עונה לשיחה.
"טסה, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני כל כך מצטער שהוריי גררו אותך לבית המשפט, במקום לשבת ולדון איתך בעניין פנים מול פנים.
אין לך מושג כמה אני נרגש על החלטתך לגבי חברת המסוקים, ועל כך שביקשת שאני אמשיך לנהל אותה. זה ממש לא מובן מאליו. ציפיתי שתמכרי אותה ותקחי את הכסף לכיסך. הייתי צריך לדעת שלא תנהגי כך. את מיוחדת במינך." הוא בהחלט מפתיע אותי עם מילותיו.
"הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי, זה מה ג'ון היה רוצה שיעשה. אני מניחה שאתה יודע מה היה כתוב בצוואתו, אבל היה לי חשוב יותר להנציח את קיומו בעולם, מאחר ולא השאיר אחריו יורש.
נישאתי לאחיך מאהבה. אני בוחרת לזכור ממנו רק את הטוב. אני מאד עצובה שכך תמו חייו, הוא היה גבר מדהים."
"הוא מאד אהב אותך. את היית העולם שלו. לצערי העולם שלו היה שבור," אומר דיוויד.
אנחנו מסיימים את השיחה, ואני מרגישה הקלה. עשיתי את הדבר הנכון למען ג'ון.
“את מתבקשת להגיע לחדר ישיבות," אומרת לי ליז, שתמיד משום מה נשמעת לא מרוצה. אני באמת לא מבינה מה יש לה נגדי.
אני לוקחת איתי את המחשב. התיק כבר נמצא אצל הבוס.
אני פוגשת את מרינה בכניסה לחדר הישיבות. "לא ראיתי אותך הבוקר," היא אומרת.
"הייתי בחצי יום חופש היום," אני אומרת, ולא מפרטת.
אנחנו נכנסות לחדר הישיבות. הבוס יושב בראש השולחן, האורחים בקצה השני שלו. שתינו מתיישבות, משני צידיו של הבוס.
"תראה את זו עם השיער הארוך," אני שומעת אחד מהם אומר לשני ברוסית. אין בכלל ספק שהוא מדבר עליי, כיוון שלמרינה יש שיער קצר מאד.
"אני יכול לראות אותה עומדת על השולחן על ארבע, ברגליים מפוסקות, והתחת החמוד שלה גבוה באוויר."
אני יודעת שאסור לי להראות להם שאני מבינה את מה שהוא אומר, ומסתכלת על מרינה לראות אם היא מבינה. אין לי ספק שכן. שפת הגוף של הבוס נשארת קפואה, ולגביו אין לי מושג.
'"איזה חולצה מעלפת יש לך מרי, איפה קנית אותה?" אני שואלת אותה..
הבוס מלכסן מבטו אליי לא מרוצה, ואילו מרינה מתפלאת על ההערה שלי, אבל מחייכת. "זה מאיר לך את העיניים," אני ממשיכה, בזמן שברקע הרוסי מתאר איך הוא היה דוחף את הזין שלו לתחת החמוד שלי, וגורם לי ליילל כמו קושקה (חתולה ברוסית) מרוב תענוג.
"אני," אומר השני, "דווקא הייתי רוצה לראות את השפתיים שלה, שצורתם כמו לב, סביב הזין שלי."
"את שמה לב שאנחנו בישיבה כעת? " מסנן לעברי הבוס בכעס, "זה לא הזמן לדבר על דברים שוליים כאלה."
"ראיתי שהאורחים מנהלים שיחה ביניהם, ולכן… לא משנה. אני מתנצלת," אני אומרת לו. משום מה, תשובתי לא מספקת אותו והוא נראה זועף.
"שנתחיל?" הוא שואל באסרטיביות, ומסתכל על האורחים.
אנחנו דנים עניינית במספרים, תוך כדי כך שהאורחים מרשים לעצמם להעיר הערות ברוסית, שאותן אני רושמת לעצמי, אבל לא מעבירה אותן לבוס כדי לא לעורר חשד שאני מבינה.
"הבוס שואל אם יש בחורות יפות בחברה. בא לו שנביא לו אחת," אומר אחד הרוסים לחברו.
"ברור לך את מי," עונה האחר.
"אני חושב שהתקדמנו יפה," הוא פונה לבוס, "אני מציע שנעשה הפסקה, ונלך לאכול צהריים."
"מה תרצו לאכול?" עונה להם הבוס.
הרוסי נוקב בשמה של אחת המסעדות היקרות בעיר. אין ספק שהוא עשה שיעורי בית.
הבוס מתקשר לרוז ומבקש ממנה שתזמין שלושה מקומות במסעדה. "למה שלא נזמין גם את העובדות שלך?" אומר הרוסי, "הן עבדו קשה. אני חושב שמגיע גם להן."
הבוס משנה את ההזמנה לחמישה מקומות. "ניפגש במסעדה," הוא אומר, "ותזמיני שתי מוניות, אחת לאורחים, ואחת לאנשי המשרד."
הוא מעמיד את הרוסים בפני עובדה שאנחנו לא נוסעים יחד. "נתראה במסעדה," הוא אומר.
הבוס מורה למרינה לשבת ליד הנהג, ומתיישב לידי מאחור. אני רוצה לנצל את העובדה שאנחנו לבד כדי לשתף אותו במה שנאמר בישיבה לגבי העיסקה בה אנחנו דנים, אבל הוא שולח כל הזמן הודעות בטלפון ולא מתאפשר לי לעשות זאת.
כשאנחנו נכנסים מסעדה אני מבקשת מהבוס שיחליף איתי מקום ישיבה. "זה כל כך משנה?" הוא שואל, לפני שהוא קם.
'אולי הוא חושב שאני רוצה לשבת ליד אחד מהרוסים,' עוברת במוחי המחשבה."אני שמאלית, וחשבתי שיהיה לך יותר נוח אם…" אני מתחילה לומר.
"אם כך אין בעיה," הוא מפתיע אותי, "גם אני שמאלי."
'איך לא שמתי לב לכך עד היום?' אני חושבת.
הרוסים מעיינים בתפריט, ומזמינים לכל אחד מהם מנה עסקית הכוללת מנת סטייק גדולה. "ובשבילה," אומר אחד מהם ומצביע עליי, "תזמין סלט."
"אני דווקא מעדיפה את המנה העיסקית עם הפסטה," אני אומרת, למרות שאין לי חשק לאכול.
העובדה שאיני יושבת קרוב לשני האורחים, לא מונעת מאחד מהם, לשלוח רגל מתחת לשולחן, ולנסות לגעת בי. אני מנסה למשוך את רגלי, אבל הוא לא מרפה.
"אני צריכה ללכת לשירותים," אני מתנצלת וקמה. בדרכי לשירותים אני מבקשת מהברמן שישגיח שאיש לא ייכנס אחריי.
כמה אני לא מתפלאת לראות, שניה לפני שאני נבלעת בתא השירותים, את הרוסי מתקרב לכיווני בצעדי ענק. אני נועלת מייד את הדלת אחריי.
"אני חושב שהתבלבלת," אני שומעת את קולו של הברמן רועם מחוץ לדלת, "זאת הדלת של שירותי נשים."
"היא מחכה לי," אומר הרוסי.
"תניח לה," מסנן לעברו הברמן.
"אל תתערב בעניינים לא שלך," אומר הרוסי בטון מאיים.
"אני יכול להבין על מה המהומה?" אני שומעת את קולו של הבוס.
שקט מתוח משתרר בחוץ. "האידיוט הזה חשב שאני רוצה להיכנס לשירותי נשים," אומר לבסוף הרוסי, "אני נראה לך אישה?"
אני מתרוקנת, מורידה את המים, ורוחצת את ידיי, ובכל זאת מחכה דקה ארוכה. "את יכולה לצאת," אומר הברמן שעדיין שומר עליי בחוץ.
אני חוזרת לשולחן. "ביקשתי שיארזו לנו את המנות," מעדכן אותי הבוס, "אנחנו חוזרים למשרד."
כאשר אנחנו במונית, אני לא מתאפקת. "בבקשה, תגיד לי שאתה לא חושב שהזמנתי אותו ל… לשירותים," אני אומרת לבוס.
"לא קושקה," הוא עונה לי להפתעתי, ובוחן לראות אם הבנתי מדוע הוא קורא לי כך.
"אז הבנת כל מילה," אני אומרת.
"וגם הבנתי שאת רוצה שהם יחשבו שאת לא," הוא עונה לי.
"אני לא יודעת איך היית מסוגלת לשבת בכזאת אדישות," אומרת מרינה נסערת.
"זאת שיטה מאד ידועה. אתה אומר משהו מזעזע, ובודק אם מי שמולך מבין את דבריך. כשאין תגובה, אתה יכול להרשות לעצמך לפטפט כמה שאתה רוצה.
רק שהם לא לקחו בחשבון, שאולי בכל זאת יש מי שמבין אותם," אני עונה לה.
"בהתחלה הייתי ממש מזועזעת מאיך שהוא דיבר. אחר כך בא לי לצחוק. הוא כל כך לא מכיר אותך. את הכי רחוקה מהקושקה שהוא תיאר," היא אומרת, "וכל מה שהיה לך לומר, זה שהחולצה שלי יפה."
"אני עדיין חושבת כך, היא מאד הולמת אותך," אני אומרת לה בחיוך.
הבוס יושב בשתיקה ולא מגיב לשיחה. "אני מניח שברור לך שאת יכולה למחוק את התיק הזה, אין לי כוונה לעשות איתם עסקים," הוא אומר כשאנחנו יורדים מהמונית שעוצרת בכניסה לבניין בו ממוקם המשרד שלנו.
אחרי מה שקרה, אין לי חשק לאכול, ואני מחליטה לאכול את המנה שנארזה עבורי בבית.
שארית היום עוברת בלי דרמות מיותרות, ואני עוזבת את המשרד בשעה חמש בדיוק.
רק כשאני מגיעה הביתה, תוקף אותי הרעב. אני מעבירה את מנת הפסטה לצלחת, מניחה אותה במיקרו להתחמם, ומתקשרת לאימא.
"אני מבינה שהיית עסוקה היום, ולא רציתי להפריע לך. כריס ברוקלין סיפר לאבא מה היה בבית משפט. אני גאה באופן ההתנהלות שלך, ובהחלטות שלקחת על עצמך לגבי העיזבון של ג'ון. זה כל כך מתאים למי שאת," אומרת אימא. ברור לי שהיא נמנעת מלהוסיף שאלינה הייתה נוהגת אחרת.
אני לא מספרת לאימא על החוויה הלא נעימה שעברתי עם הרוסים. אני יודעת שהיא תיקח את זה ללב.
"את במצב רוח לשחק?" היא שואלת.
"אין לך מושג כמה אני זקוקה להישאב לעולם המהג'ונג כעת. אני רק מסיימת לחמם את האוכל, ונכנסת למחשב. אבא גם יצטרף?" אני שואלת ושומעת ברקע את הצפצוף שמשמיע המיקרו שסיים לחמם את הצלחת.
אני מתיישבת על הדלפק במטבח, מוציאה את המחשב, נכנסת לאפליקציה של המשחק, ורואה שהוריי כבר כאן, הרי אני מכירה את תמונת המשתתף שלהם, ואת הכינוי בו הם בחרו.
היום אני בוחרת להמר בכל אחד מהמשחקים. לא תמיד אני מצליחה לנצח, אבל נהנית מהאופן בו אני משחקת חסרת דאגות.
כיוון שבמשחק יש ארבעה משתתפים, אני תוהה מי השחקן שהצטרף אלינו. אני לא מכירה אותו, או אותה. לפי השם, הירוקו, אי אפשר באמת לנחש אם זה גבר או אישה, למרות שהדמות שמופיעה היא דמות של גבר.
אני נכנסת לצ'אט פרטי של המשחק ."את מכירה אותו אימא?" אני שואלת.
"נפגשנו בעבר," היא עונה, "הוא בעל תואר מאסטר, לא סתם. הוא בהחלט שולט היטב במשחק."
'אז הוא גבר,' אני חושבת לעצמי.
אני מתפלאת לראות שהוא שלח לי הודעה.
הירוקו @אקיטה: את תמיד פועלת מתוך דחף? או שהיה לך יום כזה היום שאת מוכנה לסכן הכל?"
המילים שלו גורמות לי להתאפס מייד.
אקיטה @הירוקו: תודה על ההערה. אני אשים לב.
היה משהו היום, למרות ההתנהגות הפרועה שלי, ואני מאמינה שאלה מלאכי המהג'ונג, ששמרו עליי, שעזר לי לסיים את המשחק במקום הראשון.
היקורו @אקיטה: נהניתי מאד לשחק איתך.
אקיטה @הירוקו: תודה לך. גם אני.
אני מכבה את המחשב, מניחה אותו במקומו, וניגשת למטבח לשטוף את הצלחת עם שרידי רוטב הפסטה.
אני משחזרת את היום שעבר. שהתחיל בדיון בבית משפט ובהחלטתי להנציח את ג'ון, המשיך בישיבה ההזויה עם הרוסים, והסתיים במשחק מהג'ונג נגד שלושה יריבים קשוחים, ביניהם הוריי, ולמרות כל מה שעברתי, הצלחתי לאסוף את עצמי.
אני מלאת אדרנלין, ומחליטה לארוז את המזוודה לקראת הנסיעה לסוף השבוע עם חבריי לעבודה.
אני בוחרת כמה פריטי לבוש, מכניסה את תיק רחצה שלי ותיק האיפור, והולכת לבחור לי כמה ספרים. אני מאד זקוקה לשקט, ולא בטוחה שארצה להשתתף בלוח הפעילויות העמוס, שקבע מי שאירגן את הנופש.
אחרונים אני מוסיפה את בגדי הים. יש לי מהם כמות גדולה, היות ואלינה ואני מדגמנות אותם עבור חברת האופנה מיו מילאן, כמעט עשור. אני מחליטה לבחור את החדשים שקניתי, וביניהם בגד הים הלבן שאיתו הצטלמתי לקראת קיץ 2025.
בבוקר כשאני מגיעה למשרד, מפתיעה אותי ליז עם השאלה עם מי אני נוסעת לכפר הנופש.
"אני מגיע עם הרכב שלי. אני צריכה לעשות חניית ביניים בדרך," אני עונה לה.
אני נכנסת לחדרי, ועומדת לסגור את הדלת, כשאני שומעת את ליז מדברת בטלפון הפנימי. "שאלתי את אנסטסיה איך היא מגיעה לכפר הנופש. כמובן שלא שאלתי מפורשת עם היא נוסעת איתו. היא אמרה שהיא צריכה לעצור בדרך, ולכן היא נוסעת עם הרכב שלה."
אני תוהה מה גורם לה לחשוב שאסע עם הבוס. האם אנשים חושבים משום מה שקורה בינינו משהו, רק בגלל שאנחנו יושבים בישיבות בחדרו עם דלת סגורה?
*
"תסגרי את הדלת," אמר לי מר וייד כשנכנסתי אליו לישיבה בפעם הראשונה.
הסתכלתי עליו לרגע בניסיון להבין מדוע, הוא כנראה קלט זאת.
אנחנו עומדים לדון בנתונים שהם לב החברה שלי. חשוב לי לשמור על דיסקרטיות," הוא הסביר.
ההסבר נראה לי הגיוני. כנראה שלא כולם חושבים כמוני.
*
כעבור כמה דקות נכנסת לחדרי מריאנה. "רציתי לשאול אותך איך את מגיעה לכפר הנופש?" היא שואלת.
'האם יש לשאלה שלה קשר למה שקרה אתמול? לעובדה שהבוס קם להגן עליי?'
אני כמעט מתפתה לשאול אותה אם ליז לא סיפרה לה, ומחליטה שלא. "אני נוסעת עם הרכב שלי, כיוון שעליי למסור משהו בדרך," אני אומרת ובוחנת את תגובתה.
"חבל, רציתי לנסוע איתך. לפחות יצא לנו לבלות יחד בכפר הנופש, אל תשכחי להביא בגד ים, שמעתי שיש שם בריכות מעלפות."
