פעימות לב

שיחות רופאים

"סך הכל המחלקה נראית די שקטה," אני אומר לעמיתתי ד"ר חגית יהלום.

"אני לא יודעת," היא עונה לי בחוסר חשק, "אני מרגישה שהכל סוגר עליי כאן. עדיין יש לנו עוד אורחת בטיפול נמרץ."

ד"ר יהלום פותחת את הכפתורים בחלוק הלבן שלה לפני שהיא מתיישבת ליד החולה המיוחדת שלנו. כשהיא מתיישבת, חצאיתה מתרוממת מעט וחושפת לפניי את רגליה הארוכות. "חם פה, או שנדמה לי?" היא אומרת ומנופפת בידה בתיקה האישי של החולה.

אני מתעלם מניסיונותיה למשוך את תשומת ליבי. "ספרי לי עליה," אני אומר בטון קר.

אני מעיף מבט לעבר החולה.'איזו ילדה יפה,' חולפת המחשבה במוחי. אני מרגיש שמבטי מתעכב עליה יותר מהרגיל.

ד"ר יהלום מבחינה בכך, ומתעצבנת. שאני מסתכל על החולה ולא עליה. לו רק ידעה  שגם אם היא תעמוד לפניי ערומה, אני לא אראה אותה.

את תסכולה היא מוציאה על החולה השוכבת לפניה. "קוראים לה מאי. מי קורא לבת שלו בשם של חודש, ביחוד כשהיא נולדה באוגוסט?"

"יש עוד משהו שאני צריך לדעת עליה?" אני שואל באדישות.

'דווקא שם יפה,' אני חושב לעצמי ומגלגל במוחי את שמה, ישם יפה לילדה יפה.י

אני סקרן לדעת בת כמה היא, אבל אני לא אתן לד"ר המעצבנת הזו את הסיפוק בכך שאשאל שאלות לגביה.

אני כבר מבינה שגם הפעם לא אצליח לנהל איתו שיחה אישית.

'הייתי צריכה להחמיא לו שהוא נראה נפלא אחרי החופשה בקריביים. השיזוף הזה מבליט עוד יותר את עיניו הבהירות. כמה שהוא יפה," אני חושבת ונושכת את שפתיי.

"את מוכנה לתת לי את התיק?" הוא מבקש.

אני מסתכלת עליו. 'לו ידע איפה היו מחשבותיי כעת,' אני חושבת לעצמי ומסמיקה.

"את התיק," הוא מבקש שנית ומושיט ידו.

אני מתעלמת  מבקשתו, ומתחילה למסור לו את המידע על מאי. "נמצאה מחוסרת הכרה במקום עבודתה (אין לי כוונה לספר לו שהיא ציירת, ונמצאה בסטודיו שלה). לידה נמצאה קופסת כדורים פתוחה. לא ידוע כמה כדורים לקחה בטרם ניסתה ליטול את חייה. בקיצור עוד ניסיון התאבדות פתטי," אני אומרת לו.

"על מה היא מדברת?!" אני מזדעקת, אבל קולי לא נשמע.

אני מנסה לפתוח את פי ולדבר, אבל מגלה שאני כלואה במקום לא מוכר בתוך גופי. שערי הברזל הכבדים מונעים ממני לפתוח את פי.

אני מתאמצת מאד, ואיכשהו אני מצליחה להריח ריח של תרופות.

שקט עוטף אותי, ומתוכו אני שומעת שוב את קולו של הרופא. יש לו קול נמוך וגברי כזה. 'מסקרן אותי לדעת איך הוא נראה,' אני אומרת לעצמי בשקט בתוכי, למרות שאני יודעת שקולי לא נשמע.

הרופאה לעומתו, נשמעת לי מין אישה ממורמרת כזו. 'למה היא כועסת עלי ככה. יותר מזה, למה היא אומרת שניסיתי להתאבד? אני כבר אראה לה מי אני כשרק אמצא את הדרך להשתחרר מכאן. 'איפה בדיוק זה כאן?'

אני שומעת שקולה של האישה מתרכך: "רציתי לאמר לך רועי…"

הגבר קוטע אותה מיד. "ד"ר ליבנה בשבילך."

"'אז רועי הוא הרופא שלי,' אני מדברת לעצמי, "נעים לי מאד אני מאי, אבל אתה כבר יודע את זה. יש לך קול מאד נעים."

ד"ר יהלום ניגשת למאי, מניחה את הסטטוסקופ על גופה ומתחילה להקשיב לפעימות ליבה. המוניטורים מתחילים להשתולל.

"אני אסיים כאן, את משוחררת," אני אומר לה, נעמד ליד מאי, ומקשיב לפעימות ליבה.

"תרגעי ילדה," אני אומר לה כשאני מרגיש את פעימות ליבה של מאי נרגעות למגעי, "זה רק אני איתך."

אני מחכה מעט שמאי תירגע וממשיך בבדיקה. "אני דווקא חושב שהשם שלך מאד יפה, אל תקשיבי למה שהרופאה אמרה עליך."

נדמה לי שגופה של מאי נירגע תחת ידיי. "אני לא יודע מה בדיוק קרה שם ביום ההוא, אבל אנחנו נטפל בך, ונדאג שתהיי שוב שמחה." הייתי רוצה לאמר לה שאני אטפל בה, אבל מבין שאיני יכול לדבר כך אליה.

אני לוקח את התיק, ורושם את הנתונים, מודע לעובדה שהאחיות עומדות ונועצות בי מבטים מבעד לחלון המשקיף אל החדר.

אני מתייק במוחי את נתוניה – בת עשרים וארבע, רווקה, משפחה גרה בצרפת, ציירת.
אני יוצא מהחדר, וסוגר אחריי את הדלת בשקט. "ההצגה נגמרה," אני אומר לאחיות שצפו בי בחוץ.

הן נבוכות וחוזרות לתחנת האחיות, בדיוק כשחברותיה של מאי מגיעות ושואלות באיזה חדר היא מאושפזת. האחיות לא טורחות כלל לאמר להן שהן לא יכולות להכנס יחד, ומתעסקות בעניניהן.

שיחת בנות

"מה עבר לך בראש מאיוש, הגיא הזה לא שווה שתתאבדי בשבילו," אומרת מיכל, "אין לנו זמן לשטויות האלה. הלכנו לקניון בלעדייך. לקחה לי שעה לבחור לק, את קולטת? איתך לוקח שתי דקות מקסימום ואנחנו מחוץ לחנות."

מיכל אוחזת בידי. "שירלי, את רואה?  כזה לק רציתי. אוף…למה היא עשתה את זה?

תראי את הלק שקניתי. הייתי שעה בחנות, ולא הצלחתי למצוא לק כמו שלה. את מבינה שהוא אדום לא כהה כמו ..כמו..לא יודעת, ולא בהיר כמו …נו בחורה זולה."

"טוב מיכלי, מאיוש צרפתיה אל תשכחי, ולהן יש טעם משובח," עונה לה ענבל.

"מה זה שייך?" שואלת שירלי, "זה לא שלנו אין טעם טוב. זה רק שהיא, נו..מה את מצפה היא ציירת היא מכירה את כל האדומים בשמם. זה אדום דובדבן, זה אדום תות, זה בכלל בורדו. מאיפה אנחנו צריכות להכיר את כל הגוונים של האדום בעולם?"

"זה מוזר," אומרת ענבל, "דווקא אדום זה לא הצבע של מאיוש, היא הולכת עם צבעים אחרים לגמרי. אתן חושבות שזה אומר משהו? מעניין מה עבר לה בראש."

"מה שעובר לי בראש כעת, זה שהייתי רוצה שיהיה כאן קצת שקט. הבעיה שאני תקועה בראש שלי, ואיני מסוגלת לאמר לכן את זה. אף פעם לא שמתי לב כמה פטפטניות אתן אהובות," אני חושבת  לעצמי, "אולי כי אנחנו מאזנות אחת את השנייה. ואת ענבלי אהובה שלי, שוב את מראה לי למה את הכי קרובה אלי."

אני כל כך משתוקקת שהן תדענה שלא ניסיתי להתאבד. "בגלל גיא?" אני ממשיכה לדבר אליהן בליבי, "בגלל אף גבר לא הייתי מתאבדת, וגיא בכלל דוגמן שלי. אתן באמת חושבות שאחרי יום שלם שאני מציירת אותו לפרטי פרטים, אני יכולה להתרגש מהגוף שלו?" אני לא חושבת אפילו לספר להן, שגיא היופיוף נשוא אהבתן, אוהב בכלל גברים, ורק גברים.

אני שומעת את הדלת נפתחת, ומרגישה שהגוף שלי מתרגש. איני צריכה להמתין הרבה כיוון שאני שומעת את קולו של רועי. "שכחתי כאן את העט," הוא אומר לבנות, "חוץ מזה שרועש כאן מידי, בחדר הזה מותר שישהה רק מבקר אחד כל פעם."

"אנחנו כבר הולכות, ד"ר…" היא שומעת את מיכלי אומרת, "ד"ר ליבנה?" עכשיו אני כבר מדמיינת את המבט של מיכל הסוקרת בעניין את הרופא שלי. 'הוא הרופא שלי' אני רוצה לאמר לה.

"ראית איזה רופא חתיך," אומרת מיכלי, "כמה מתאים לה למאי לבחור אחד כזה שירפא אותה."

"את השתגעת לגמרי," עונה לה ענבל כשהן יוצאות. הן מתווכחות ביניהן, ולא אומרות לי שלום. ברגע האחרון אני שומעת צעדים מתקרבים אליי. "אני אוהבת אותך יפה שלי," אני שומעת את קולה של ענבל, "תחזרי אלינו מהר חברה שלי." אני מרגישה את שפתיה של ענבל על מצחי.

"אשתדל," אני אומרת בתוכי, "גם אני אוהבת אותך אהובה שלי."

ביקור משפחתי

"Ma petite” אני אומרת לבתי השוכבת מחוסרת הכרה על המיטה.

"הם אומרים שניסית להתאבד. מאיפה להם הרעיונות המטופשים האלה. אני מחכה שהרופא יבוא ואספר לו מה קרה. על הבת שלי אף אחד לא יספר סיפור כזה. Ma belle, כמה שאת יפה. אני מצטערת שלא הגעתי קודם, הייתי צריכה לדאוג שמישהו יהיה בגלריה במקומי, וגם למצוא סידור לכלבים, שזה היה מאד מסובך."

אני מרימה מעט את ראשה של מאי, מטיבה את הכרים מתחת לראשה ומניחה אותו שוב בזהירות. אחר כך אני מוציאה מתיקי מסרק, ומתחילה לסרק את שיערה הארוך של מאי, ובזמן שאני עושה זאת אני שרה לה.

קול שירה ערב מגיע לאזניי, בזמן שאני עומד וממלא הוראות בתיק של אחד החולים. אני מזדקף ומנסה להבין מהיכן באה השירה.

"משפחה שכזאת," פולטת ד"ר יהלום בזעם עצור, "הצרפתיה הקטנה הזו אמנם חסרת הכרה, אבל האורחים שלה מאד רעשנים."

"לא הייתי קורא לשירה של Adagio רעש," אני אומר לה בזלזול, כשאני מבין שהשירה מגיעה מחדרה של מאי. מה לא היה נותן בשביל להיות שם בחדר איתה. המחווה של האם לבתה מאד מרגש אותי. אני מעמיד פנים שאני מרוכז בתיק שלפניי, אבל מחשבותיי נודדות אליה.

"סליחה ד"ר ליבנה, אתה הרופא של מאי?" אני שומע קול של גבר בעל מבטא צרפתי.

אני מסובב אליו. "כן," אני עונה. מולי עומד גבר צעיר שדומה מאד למאי. אני מביט עליו בסקרנות.

"אני אילן' אח של מאי. רציתי לשאול מתי אתה פנוי, אימי מבקשת לדבר איתך." כל אותו זמן אני מביט על עיניו של הגבר הצעיר, ומנסה לנחש אם עיניה של מאי יפות כשלו.

אילן מביט עליי ומנסה להבין מדוע אני מביט בו כך. "מיד אגש לחדרה, אני צריך לסיים את ההוראות בתיק הזה." אני מחזיר את מבטי לתיק שלפניי, אבל ליבי הולם. אני ממהר לסיים עם התיק ונכנס לחדרה של מאי.

"נעים מאד אני ד"ר ליבנה, שמעתי שאת רוצה לדבר איתי." אני מושיט ידי לאימה של מאי, ולוחץ אותה. אני מורה לה לשבת על הכיסא ומתיישב לידה.

"מאד חשוב לי שתדע שהיא לא ניסתה להתאבד!" אומרת לי האם בקול נמהר. ניכר עליה שהיא חייבת להוציא מתוכה את המילים האלה, ולמחוק בכך את ההגדרה הנוראית שנרשמה בתיקה של מאי.

"זו היתה ההנחה כיוון שמצאו לידה קופסה פתוחה עם כדורים," אני מסביר לה.

היא קוטעת את דבריי. "זו בדיוק הבעיה. אתם מניחים הנחות, וחורצים גורלות," היא אומרת בהתרגשות, מה שגורם למבטא הצרפתי שלה  להיות בולט יותר.

"תרגעי מאדאם," אני עונה לה, "שום דבר לא נחרץ. אנחנו מחכים שמאי תתעורר. רק כך נוכל לדעת מה קרה שם." אני מניח יד מרגיעה על ידה של האם , "אני מבטיח לך."

כמה הייתי רוצה לאמר לה שאני, יותר מכולם, רוצה שהיא תתעורר. אחרי שראיתי את עיניו של אילן, אני כל כך סקרן לראות את עיניה.

אני שומעת שמאמא מדברת עם רועי. היא מספרת לו על השיחה שניהלנו לפני שכל זה קרה. היא מספרת לו שהתלוננתי על סחרחורת, ובחילה, ומספרת שאמרתי לה שיש לי כאב ראש חזק, והיא אמרה לי לקחת מיד כדור.

מאמא יודעת שאני אף פעם לא סובלת מכאבי ראש, ומספרת לו שאמרתי לה שיש לי רק טיילנול רגיל, והיא הציעה שאקח מיד שניים. "היא כנראה לא הספיקה לקחת כדור לפני שהתעלפה," אומר לו מאמא.

"אני אבדוק את העניין," אני שומעת את רועי מבטיח למאמא.

'סוף סוף מישהו שמבין אותי,' אני חושבת. אם רק הייתה מסבירה לי גם איך לצאת מהמקום שאני כלואה בו, הכל היה מושלם."

שיחת רופאים

"אני לא מאמין ד"ר יהלום ששבועיים שוכבת כאן חולה, וכל מה שהצלחתם לקבוע הוא שהיא אובדנית," אני אומר.

"לא צריך להיות רופא בשביל להבין שכאשר מוצאים מישהי על הריצפה…" היא מתחילה לומר לי בטון מתנשא.

"קשה לך לאמר זאת? על ריצפת הסטודיו שלה, שמרוחה בחומרים שיכולים לגרום לכל אדם בריא להחליק עליהם? כן, אני ביקרתי שם עם האח שלה, לבקשת המשפחה. לא צריך להיות רופא כדי להבין שהיא איבדה שיווי משקל וקיבלה מכה בראש!" אני עונה לה בכעס.

"מה אתה אומר בעצם רועי?" שואל אותי ד"ר שי בראל, "מדבריך נובע שהיא שוכבת כאן ואיש למעשה לא מטפל בה."

"זה בדיוק מה שאני אומר. אני לא מסיר אחריות מעצמי, כי אני הרופא שלה, ומעולם לא בדקתי את בדיקות הדם הראשוניות שלה. העובדה שלא אני קיבלתי אותה כי הייתי בחופשה, היא לא סיבה מספקת לא לעשות זאת. אבל אתמול כן קראתי, ונדהמתי לראות שבדיקות הדם שלה היו נקיות מכימיקלים."

ד"ר בראל מרכיב את הסטטוסקופ וניגש לבדוק את מאי. אני מעיף מבט לעבר המוניטורים והם מגיבים מיד למגעו של עמיתו לעבודה. היא לא רגועה.

אני הולך מצידה השניה של המיטה, מניח את ידי על ידה, ומעמיד פנים שאני בודק את הדופק, אך למעשה אני מנסה להרגיע אותה, ולהפתעתי אני מצליח. עכשיו אני כבר לא יכול להיות איתה לבד ולאמר לה שאני כאן.

ליבי הולם חזק, ואני מנסה להתאים את פעימות ליבי לשלה שנרגע בזכותי. אני נושם עמוק ומרוכז רק בדבר אחד. פעימות הלב של מאי הפועמות תחת אצבעותיי.

"הללויה," אני מוחאת כפיים דימיוניות "סוף סוף אני נשמעת. לו רק יכולתי לאמר לו כמה נעים לי המגע שלו. לו רק יכולתי להרגיש רק אותו. אני לא אוהבת שנוגעים בי, והרופאים האלה כל הזמן נוגעים. אני כבר יכולה לדרג אותם לפי איך שהם מרגישים לי על הגוף. ברור שרועי עומד גבוה גבוה מעל כולם.

עכשיו אני מרגישה שהדופק שלו משתולל, ועכשיו תורי להרגיע אותו. אני חייבת להתרכז, כדי שירגיש היטב את פעימות ליבי, שהולם עכשיו רק בגללו ובשבילו.

ואז הם יוצאים ואני נשארת לבד. אבל לא לזמן רב.

אני שומעת את הדלת נפתחת שוב בשקט, ואחר כך אני שומעת צעדים שקטים מתקרבים למיטתי. אני גם מריחה ריח של קפה טרי.

שיחה אישית

"איזה יום עמוס," אני אומר למאי בשקט,  "אני כל כך שמח שאמא שלך דיברה איתי. אני ממש מצטער שלא בדקתי את זה קודם. אני כועס פה על כולם, ילדה יפה. אילו רק הייתי בודק זאת.

מאימך הבנתי שעוד הספקת לאמר לה שנפלת וקיבלת מכה בראש. הבדיקות מראות שאת בסדר. עכשיו את רק צריכה להחלים ולחזור אלינו."

אני מביט על המוניטורים ורואה שמילותיי משפיעות על פעימות ליבה. היא רגועה.

"אז לא דמיינתי, כשראיתי אותך מגיבה במתח לד"ר יהלום, וגם לעמיתי ד"ר בראל,"  אני לוחש לה.

אני מושיט יד לגעת בה וללטף את ידה, כאשר הדלת נפתחת.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" מסננת לעברי ד"ר יהלום.

"תנמיכי את הקול," אני עונה לה בשקט, "אני מדבר עם מאי." כלל לא איכפת לי שלא מקובל לקרוא לחולה בשמו הפרטי.

"ומאי," היא שואלת מדגישה את שמה בלעג, "עונה לך?"

מאי מושיטה את ידה, מניחה אותה על כף יד, אוחזת בה. ופוקחת את עיניה.

"הוא לא סיים את המשפט, לכן עדיין לא עניתי לו. אבל אם את חייבת לדעת, התכוונתי לענות לו שאני מרגישה בדיוק אותו הדבר," היא אומרת לד"ר יהלום שמביטה בה המומה.

"את מוכנה להשאיר אותנו לבד?" אני מבקש, "את השיחה הזו היינו רוצים להמשיך רק שנינו."

אני לא מחכה שד"ר יהלום תעזוב את החדר, אני אוחז בידה של מאי, מביט לתוך עיניה היפות ,ונושק לה.

עכשיו הכל מובן לי. גם המוניטור מאשר שפעימות ליבנו מותאמות.

בר אבידן
מאמינה באהבה

10.8.2017