אני נזכרת ביום שנפגשנו. נסעתי עם חברים מהקיבוץ לחוף פלמחים.
השארנו את הג'יפים בקיבוץ, וירדנו ברגל לכיוון המערה שנחצבה בחוף.
*
אני זוכרת שהים היה שקט כמו מראה, וצבעו היה כל כך כחול, וכשהיבטתי עליו הפכו עיניי לכחולות עוד יותר.
פגשנו בהם, קבוצה של גברים צעירים מתל אביב, שהתחרו ביניהם על אופנועי ים, במטרה לתפוס את תשומת ליבן של הבנות.
עלינו זה כמובן לא השפיע, כי הבאנו איתנו את גלשני הרוח שלנו, וחיכינו חסרי סבלנות שהם יסיימו את מופע הראווה שלהם, כדי שנוכל להיכנס למים ללא הפרעה.
הבנות שהגיעו איתם צווחו בהתרגשות, ומחאו להם כפיים. ואילו אנחנו בחרנו להתקפל וללכת רחוק מהם.
השחצנים האלה הבחינו שאנחנו לא בין קהל המעריצים שלהם, ומיהרו ללכת בעקבותינו. "נו באמת," סיננה בכעס ענבר, למרות שעיניה היו מקובעות על אחד מבני החבורה.
אני התעלמתי מהם, ומיהרתי עם צוף להתארגן ולהיכנס למים. אלא שהרוח לא הייתה חזקה, והחלטנו לקחת את המשוט ולוותר על המפרש.
כאשר חזרנו לחוף, אחד מהם מיהר לעברי לעזור לי להוציא את הגלשן מהמים. "תצטרפי אליי? אנחנו צולים בשר על האש," הוא שאל.
"אני לא לבד פה," אני עניתי לו, וסימנתי בראשי לעבר צוף שכבר יצא מהמים, והתרחק מהמקום.
"את בת הזוג שלו?" הוא שאל, "כי נראה לי שלא, אחרת היה נשאר לעזור לך."
"צוף ואני חברים טובים," עניתי וחיפשתי את חבריי.
"החברים שלך כבר הצטרפו אלינו," הוא הסביר והצביע לעבר המקום בו כולם התכנסו.
"אני אמיר," הוא אמר לי, "אני מוקסם מהשקט שבך."
תהיתי האם זה משפט הפתיחה הקבוע שלו. המבט בעיניו דווקא הראה לי שהוא דיבר בכנות.
"כנראה שלא פגשת הרבה אנשים עם צבע שיער אדמדם ונמשים פזורים על עורם, אם אתה חושב שאני שקטה. אנחנו ידועים כאנשים שלא יושבים רגע בשקט," אמרתי לו.
"אני לא מבין מה זה סותר את מה שאמרתי. יש משהו מאד רגוע במבט שלך, משהו אמיתי, לא … מתוסבך, זאת המילה הנכונה?" הוא שאל.
"עכשיו אני מבינה אותך. אני באמת אדם ששלם עם עצמו," עניתי לו.
"אני חושב שאת מדהימה, שלא לדבר על כך שאת יפיפיה," אמר אמיר.
'מה קרה למילים שאמר לי אז? אני כבר לא מדהימה בעיניו?'
*
עליי לקבל את העובדה שהוא פשוט לא רוצה לדבר איתי. בסופו של דבר ההחלטה להמשיך עם ההריון היא שלי בלבד, ואמיר ישאר רק תורם זרע מבחינתי. הרי הוא לא יוכל להאשים אותי שגנבתי את זרעו, שכן הוא היה מודע לעובדה שזה עלול לקרות.
אני מתקשה להתמודד עם הבשורה לבדי, ולכן אני מתקשרת לאימא. מה גם שאיני בטוחה שקייט לא סיפרה כבר זאת למישהו מהמשפחה.
"גיליתי היום שאני בהריון," אני אומרת לה מייד.
"בת הדודה שלך לא יכלה לשמור את העניין בסוד, והתקשרה לפני עשר דקות. התלבטתי אם להתקשר אלייך או לחכות שתתקשרי," אומרת אימא, "והנה את התקשרת."
"שלא יהיה לך ספק, נכנסתי להריון מאמיר. התקשרתי אליו מספר פעמים כדי לשתף אותו, לא שאני רוצה ממנו משהו, אבל הוא תמיד נמצא בישיבות, כך שהחלטתי שלא אתקשר אליו יותר," אני מדברת בלי לקחת הפסקה אחת לנשום. אני מרגישה שאני חייבת להוציא את המילים ממני.
"אני לא מאמינה, התינוקת שלי עומדת להיות אימא," אומרת אימא בהתרגשות.
"לא הייתי בטוחה אם תשמחי בשבילי," אני אומרת לה בגילוי.
"לי, ברגע שהחלטת שאת רוצה להמשיך עם ההריון הזה, ברור שאני שמחה. אנחנו נהיה שם עבורך." התגובה שלה משמחת אותי. אני כבר לא מרגישה לבד בעולם.
"אז קייט התקשרה," אני חושבת בקול, "אני חושבת שלא אהיה אצלה במעקב. את חושבת שהיא תפגע?" אני שואלת.
"יש לי רעיון משוגע קצת. למה שלא תערכי את הביקורות שלך בארץ. אני מניחה שאת מתכוונת ללדת בארץ. הרי החוזה שלך לחצי שנה, אלא אם כן החלטת להאריך אותו," מציעה אימא.
"אימא אני לא חוזרת לדירה בתל אביב, אולי… איפה אבא?" אני שואלת כשבמוחי מתגלגל הרעיון של אימא.
"ילדה שלי," אומר אבא שעונה לטלפון, "אני כל כך מאושר בשבילך."
"אתה חושב שהקיבוץ יסכים לקבל אותי חזרה?" אני שואלת.
"את רצינית? כי אם כן אני אשאל את איתן, את יודעת שהוא כעת מזכיר הקיבוץ?" הוא אומר בהתרגשות.
"אימא צודקת. אני לא מדמיינת את עצמי יולדת בלונדון רחוקה מכולכם. אני רוצה לחזור למקום הטבעי שלי, לקיבוץ. עכשיו כשאני לא קשורה כבר לאמיר, אין מה שיחזיק אותי בעיר.
אני מניחה שאוכל לרכוש דירה של דור המשך. יש לי משכורת מאד גדולה, ואין לי הרבה הוצאות," אני ממשיכה לרקום את הרעיון עם אבא.
"ומה עם אמיר," מרצין אבא פתאום.
"ניסיתי מספר פעמים להתקשר אליו, תמיד הוא בישיבה ולא יכול לדבר. אני לא מתכוונת לטרוח יותר, הרי אני את ההחלטה שלי עשיתי," אני עונה לו.
אני מבינה שאין לי ברירה אלא לספר לויליאם, שכן הוא בטוח שאשאר בסוף בלונדון.
"אני מבקשת לדבר איתך כשתתפנה," אני אומרת לויליאם למחרת בבוקר.
"גם אני צריך לדבר איתך," הוא עונה לי, "בואי נצא לשתות קפה בחוץ. תראי איזה יום יפה היום."
אני ממש לא מתלהבת לצאת איתו לקפה לבד, ומנסה לנחש מה כבר יש לו לומר לי.
"אני מאד מרוצה מהאופן בו את מנהלת את המחלקה. חל שינוי גדול באווירה, העובדים נהנים לעבוד, ואיש לא מתלונן, גם אם העבודה מצריכה להישאר שעות נוספות כדי לעמוד בלוח הזמני התובעני. זה לא משהו שקרה לפני כן," אומר לי ויליאם כשאנחנו יושבים בבית הקפה, ואני תוהה לאן הוא חותר.
אני לא יודע איך את עושה את זה, אבל כל פרויקט נגמר הרבה לפני הזמן שהקצבתי לו. ביום חמישי אני מתכנן לנסוע לחברת התקשורת בתל אביב. הייתי רוצה שתצטרפי אליי.
שלא תביני לא נכון, אני מתכוון לשכור שני חדרים נפרדים. את יודעת שיש לי פינה חמה בלב אלייך, ומילה אחת ממך הייתה משנה את רוח הדברים בינינו, אבל אמרת לי שאת עדיין נשואה," הוא אומר.
"ובהריון," אני מנצלת את מה שאמר כדי לספר לו, "זה לא משהו שידעתי כשהגעתי לכאן. אני מודה שהייתי מופתעת. גיליתי זאת רק אתמול. בהתחשב במספר השבועות שאני כאן, אני כנראה בתחילת חודש רביעי, מה שאומר שזה לא יפגע בחוזה שלי."
"רציתי להציע לך להישאר כאן. זה אחד הנושאים שרציתי לדון בהם בפגישה בתל אביב," הוא אומר.
"אם כך אני מבינה שאין טעם שאסע איתך," אני עונה לו, למרות שמאד קוסם לי דווקא לנסוע ולנצל את השהיה לפגישה עם רופאת הנשים שלי בקבוץ.
"את זה לא אמרתי," הוא עונה לי ברצינות. אין ספק שהוא יודע היטב להסתיר את אכזבתו. "ומה אומר על כך האבא המאושר?"
"הוא לא בעניין. הילד הוא רק שלי," אני עונה לו.
"אז אולי בכל זאת יש לי סיכוי," הוא ממלמל.
אני לא מתכוונת להפיח בו תקווה, ולכן אני לא שואלת אותו אם הוא היה מגדל תינוק מגבר אחר, מהסיבה הפשוטה, שאין לי כוונה להיות איתו.
הפגישה בינינו מסתיימת עם ההחלטה לטוס ביום חמישי. אני מבקשת שיאפשר לי את יום ראשון בבוקר פנוי, ומודיעה לו שאין צורך שיזמין לי חדר במלון, כיוון שאלון אצל הוריי בקיבוץ.
כשאנחנו חוזרים למשרד, רגע לפני שאני נכנסת למחלקה אני מתקשרת לאימא.
"אני מגיעה ביום חמישי לארץ, ביום שישי יש לי פגישות בחברת החדשות. את יכולה לברר עם רופאת הנשים תוכל לראות אותי ביום ראשון בבוקר?" אני יודעת שזה לא כל כך ריאלי, ועדיין אני מעדיפה לנסות.
"אני כל כך מתרגשת. תודיעי לי מתי ונבוא לאסוף אותך, אלא אם כן…" אימא מהססת.
"אני אשמח. אמרתי לבוס שאני מתכוונת לישון אצלכם," אני ממהרת להסביר, "אני יודעת שרופאת הנשים לא עובדת ביום ראשון, אבל אולי תוכלי להסביר לה את המצב המיוחד שלי, ושאני מעדיפה לערוך את הבדיקות, וכמובן ללדת, בארץ. אולי היא תוכל להנחות את האחות מה עליי לעשות."
לממונים עליי אין מושג שהשעות הרבות שאני מקדיש לעבודה, לא נובעות מהיותי עובד מסור, אלא כח אני גבר שאבד עולמו, שלא רוצה להגיע הביתה.
אני יודע שעשיתי טעות שלא עניתי ללי. כל יום אני מחכה לטלפון נוסף ממנה, אבל הוא לא מגיע.
אני מחליט שוב לנסות את מזלי. "אני טס ללונדון לסופשבוע," אני אומר לעברי.
"איזה יופי! לי בטח מאד מתרגשת," הוא אומר בשמחה.
אני יודע שאם אני רוצה שדברים ישתנו, עליי להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר בינינו. ועדיין, אני לא מוכן לגלות לו את כל האמת.
"לי עדיין לא יודעת," אני אומר.
מיום שלי עזבה אני כותב לה כל יום פתקים. לפעמים רק כמה מילים, לעיתים אני משתף אותה ביומי, ובעיקר כותב לה את אהבתי וגעגועיי אליה.
אני נכנס לתיקייה המיוחדת שיצרתי עבורה, מעתיק את תוכנם של הפתקים, ויוצר מהם אלבום. אני קורא לו בלעדייך. במחשבה שניה, כשאני חושב על כך שאני אעשה הכל כדי להחזיר אותה אליי, אני משנה את השם ללי שלי.
אני מוסיף על הכריכה תמונה שלנו מהים, ושולח הזמנה לחברה שמייצרת אלבומים. אני מציין שזאת הזמנה דחופה ומשלם עבור משלוח מהיר.
הכתובת שאני נותן היא כתובת החברה, ואני מציין שיש למסור את החבילה לי אישית בלבד.
אני נכנס לאפליקציה של חברת התעופה ומזמין כרטיס ללונדון ליום שישי בבוקר.
אני מלא מרץ וההספק שלי עבודה הוא אדיר. אפילו הנשיא מעיר לי על ההתקדמות המהירה שלי. "מה עובר עליך?" הוא מתעניין.
"אני נוסע לסופשבוע ורוצה להשאיר את השולחן שלי נקי," אני אומר לו, בלי לפרט את סיבת נסיעתי. אני רק מקווה שעברי לא יפלוט כלום.
הימים חולפים, האלבום של לי מגיע למשרד, ואני מתרגש לראות אותו. אין לי ספק שהיא תתרגש לראות מה הכנתי לה.
אני שוקל האם להזמין מונית שתיקח אותי לשדה התעופה, אבל מחליט שכיוון שאני נוסע רק לסופשבוע, אסע עם הרכב שלי, כך אוכל לצאת מתי שאני רוצה, ולא אהיה תלוי באיש. אני משלם מראש עבור החנייה.
נשאר לי רק לארוז את המזוודה. בדרך הביתה אני עובר בחנות השוקולדים האהובה על לי, ובוחר לה את האהובים עליה ביותר. עכשיו כשהשוקולדים והאלבום, בידי אני מרגיש שאני יכול לארוז סוף סוף את המזוודה.
אני לא ישן כמעט בלילה מרוב התרגשות
טיסת אל על ממריאה ללונדון בשעה עשר ועשרה בבוקר, מה שאומר שעליי להיות בשעה שבע בבוקר בשדה התעופה. אין לי סבלנות לחכות, ואני יוצא מהבית בשעה חמש וחצי בבוקר, אחרי שאני מוודא שבתי הקפה כבר פתוחים בשעה זו.
בשדה התעופה, אני מחנה את הרכב, נכנס לטרמינל, וניגש להזמין קפה וכריך.
מידי יום לפני השינה אני משחק בכמה משחקים, מה שמאפשר לי להירדם, כעת שהמיטה שלי ריקה. אמש לא עשיתי זאת, כיוון שלא יכולתי להתרכז בכלום מרוב התרגשות.
בזמן שאני לוגם מהקפה, אני משחק בכמה משחקי מוח שמעבירים לי את הזמן.
לאט לאט מתחילות חנויות הפטורות המכס להיפתח, ואני ניגש לרכוש מבשם מי גילוח עבורי, ובושם ללי.
למרות שאני קורא ספרים בקורא אלקטרוני, אני נכנס לחנות ספרים ורוכש כמה ספרי טיסה קלילים. הזכרונות של הטיסות שלי עם לי מציפים אותי.
*
"למרות שאני קוראת כמוך ספרים בקורא האלקטרוני, יש משהו בחנויות הספרים בשדה התעופה שמושך אותי לקנות בהם ספרי טיסה קלילים. כאילו שכשאתה נמצא שמים, אתה זקוק לגעת בספר ממש כשאתה קורא," אמרה לי בפעם הראשונה שטסנו יחד, "אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, אבל כך אני מרגישה."
"ואולי," היא המשיכה מהורהרת, "בגלל שהכריכות הצבעוניות קוראות לי, כאחת שעוסקת בגרפיקה וציור. אני לא יודעת להסביר לך."
תמיד היא הייתה נמשכת לפנקסים שהיו מפוזרים בין הספרים, ולצידם עטים צבעוניים, והייתה עושה בהם שימוש בשעת הטיסה.
אני רוכש סט אחד עבורה, ואחד עבורי. אני יודע שארצה להעלות על הכתב את הרגשות שלי כלפיה בזמן שהמרחק ביננו מתקצר.
*
אני מסיים את הקניות והולך לשבת בשער היציאה, בהמתנה לקריאה לעלות למטוס. הלב שלי מגביר את פעימותיו כשמגיעה הקריאה שהשער נפתח.
אני נכנס למטוס, מתרווח על כיסא ליד החלון שבחרתי, ומסתכל החוצה בזמן שמנועי המטוס נוהמים, המטוס מובל לאחור, וניגש למסלול ההמראה.
רק כשאני רואה את חוף תל אביב מהשמים אני מתחיל להרגע.
הכרטיס שקניתי הוא במחלקת עסקים, והדיילת ניגשת להציע לי משקה. "אני בסדר," אני עונה לה, "אני רק מבקש להתחבר לאינטרנט."
המראה מהחלון קסום. רק מעט עננים משייטים מעל הים התיכון, מספר סירות נראות משייטות על פני המים. אין דבר יוכל כעת להעיב על מצב רוחי.
הדיילת דואגת לחבר אותי לאינטרנט, ואני מוציא את המחשב הנייד שלי.
"איזה מחשב מרשים יש לך," אומר לי גבר שיושב לידי. אין לי ספק שהוא יודע שהוא הדגם החדיש והיקר ביותר שנמצא כעת בשוק.
אני מחייך. "אני איש הייטק, וככזה אני תמיד מתחדש בצעצועים הטובים ביותר," אני אומר לו.
"נסיעת עסקים?" הוא מתעניין.
"דווקא לא. אני נוסע לבקר את אישתי שבשליחות בלונדון," אני משתף אותו.
"מייצגת את המדינה?" הוא מנחש.
"היא עובדת על פרויקט שמצריך את נוכחותה בלונדון," אני עונה.
"נשמע מעניין," הוא נד בראשה בהערכה.
המחשב מתחבר לרשת של המטוס, ואני רואה שמצפות לי כמה הודעות.
אני לא מתכוון כעת לענות למיילים.
ואז עולה הודעה מעברי.
עברי רוזן: פגשת כבר את לי?
אמיר אילת: עדיין לא.
עברי רוזן: תמסור לה ד"ש חם ממני.
אמיר אילת: בשמחה.
אני מכבה את המחשב, מוציא את אחד הספרים שרכשתי, ושוקע בקריאה. עייפות נופלת עליי, כיוון שלא ישנתי כל הלילה. אני מתעורר כשקולו של הקברניט מודיע על כך שאנחנו עומדים לנחות.
כיוון שיש לי רק מזוודה קטנה אותה לקחתי איתי למטוס, אין לי צורך להמתין, ולא עובר זמן רב עד שאני יוצא דרך שער היציאה.
אני ניגש לתחנת המוניות, ונותן לנהג את כתובת בית המלון בו שכרתי חדר.
לי כעת בעבודה, ואני יודע שעליי לתת לה זמן לעכל את העובדה שאני כאן.
בהגיעי למלון, אני עולה לחדרי, מניח את המזוודה ומתקשר מייד למשרדה.
"אני יכול לדבר עם לי אילת?" אני שואל, ובוחר שלא להזדהות.
"אני מצטערת אדוני, לי בנסיעת עסקים, היא תחזור ביום ראשון," היא אומרת , ואני מרגיש שאני לא נושם.
"מותר לי לשאול להיכן היא נסעה?" אני מחליט בכל זאת לשאול.
"מצטערת , אני לא יכולה למסור לך את המידע. אם תרצה, אעביר אותך לניקול המזכירה שלה," היא אומרת.
"אני אשמח," אני אומר, למרות שאין לי מושג מה אומר לה.
"אני מבין שאת המזכירה של לי," אני אומר לניקול שעונה לטלפון. "אני יודע שהיא נסעה," אני אומר ומקווה שהיא תיתן לי מידע.
"כן לי בישיבה בתל אביב, היא תחזור ביום ראשון," היא אומרת.
"אם כך אמתין שתחזור," אני אומר ומנתק.
'מכל הימים דווקא היום היית צריכה לנסוע לתל אביב?' אני מדבר אליה בליבי.
אני מחפש טיסה חזרה, אחרי שאני מבין שבגלל יום שישי אין לי סיכוי לעלות על טיסה אל על חזרה. כל הטיסות מלאות, ואלה שלא הן דרך נמלים ביניים ואורכות כמעט יממה.
אני מביט מבעד לחלון המשקיף על העיר שהפכה למרכז חיה של לי, ולא יודע מה לעשות.
רק כעת כשאני במשרד בתל אביב, אני מרגישה כמה התגעגעתי למקום הזה. אני מתקבלת בשמחה על ידי עמיתיי לעבודה.
"את לא מבינה כמה מדברים עלייך, ועל ההצלחות של הקמפיין. שאולי הולך כמו טווס מנופח, ומספר למי שרק אפשר על כך שכבשת את לונדון בסערה," אומרת סיגל.
"ברור לך שהוא מגזים. שלא תחשבי שאני לא מתגעגעת אליכם. למרות שאני מכירה היטב את לונדון, אין כמו להיות בבית," אני אומרת לה, ומודה על כך שהיא לא מזכירה במילה את אמיר.
