פרופסור וייטמן קורא לי לחדרו. אני רואה שד"ר הדסון בדיוק יוצאת בפנים חתומות. "את בסדר?" אני שואל. אני תוהה האם הוא נזף בה.
משהו השתנה בה מאז שהיא חזרה מהנסיעה. היא נראית מאוד מוטרדת.
אני רוצה לומר לה שאני כאן עבורה. הקירבה אליה מאד מסעירה אותי.
"אני מבין שלהיות בוועדה להפסקת הריון הוא מעמד לא פשוט. החוויה הלא נעימה, בלשון המעטה, שנאלצתם לעבוד עם האישיות רמת המעלה, גרמה לי לחשוב שאין זה הוגן להטיל רק עליכם את המשימה.
בינתיים פטרתי את ד"ר הדסון מלהשתתף בה. הסיבה לכך היא שהתקבלה בקשה לתת לה לטפל בנושאים רגישים לא פחות. היא התבקשה לשקול לעבוד כעת עם קורבנות אלימות מינית. ד"ר הדסון עדיין לא נתנה את הסכמתה, זה תלוי רק בה. כיוון שברוב הוועדות אתם יושבים יחד, חשבתי שמין הראוי הוא שתדע על כך."
אני שמח בשבילה שהיא לא צריכה להתמודד יותר עם העומס הריגשי הכרוך בקביעת גורלו של עובר, אבל מתקשה לדמיין את הישיבות בלעדיה. זה היה מה שקשר בינינו, ועכשיו אני מרגיש שזה יגרום לה להתרחק ממני עוד יותר.
'האם הבקשה לפטור אותה מההשתתפות בוועדה באה בעצם מצידה?'
אני חוזר למחלקה, ושומע שהיא נקראה לחדר מיון. אני מנחש שהסיבה לכך היא שהגיעה לשם אישה שנפגעה.
אחרי למעלה משעתיים היא חוזרת ובידיה ערימה של דובונים. היא מדברת בשקט עם אנט. השתיים הולכות לכיוון אגף הצפוני הסגור. להפתעתי הדלתות נפתחות והשתיים נכנסות בעדן, אבל חוזרות מייד למחלקה.
דלת הכניסה למחלקה נפתחת והסניטר מוביל עגלה ועליה ילדה קטנה. הלב שלי קופא כשאני מבין שהיא מי שהותקפה.
הילדה מושיטה את ידה לד"ר הדסון שממהרת לגשת אליה. הן מדברות בשקט, והילדה תולה בה מבט שאומר הכל. הן נכנסות לאגף הצפוני, ונבלעות בתוכו.
מייד אחריהן מגיעה אחות, שמציגה את עצמה כלילי, אחות במחלקת הילדים, וגם היא מצטרפת אליהן.
ד"ר הדסון חוזרת לתחנת האחיות ומתקשרת למישהו הטלפון. אינני יכול לשמוע עם מי, וניגשת לעמוד מול החלון. אני רואה שקשה לה לנשום, מה שגורם לי לגשת לעמוד לידה. כל כך בא לי לאסוף אותה בזרועותיי, ולהגן עליה ממה שמציק לה, אבל אנחנו בלב המחלקה, ועיניי כולם, מאז ששמעו אותה מדברת עם בנק הזרע, בוחנות אותה ללא הפסקה.
"מה עובר עלייך?" אני שואל אותה בשקט, כמעט לחישה.
"אתה גבר," היא מסתובבת אליי. הקירבה אליה, הריח של הבושם שלה, מקשים עליי להתרכז בדבריה. אני חושק בה בטירוף. "תסביר לי איך גבר יכול לקבל זיקפה מילדה בת ארבע? הרי הזין שלו, קטן ככל שיהיה, הוא כמו נחש ענק עבורה."
"הייתי חונק אותו במו ידיי," אני אומר בכעס.
"איזה עולם סוטה." אני רואה שהיא קופצת את אגרופיה.
"אליזבת," אני שומע מישהי קוראת לה.
"אני באה ליאה," היא אומרת ומסתכלת עליה.
"תסלח לי," היא אומרת לי והולכת לכיוון האגף הצפוני. רגע לפני שהיא נכנסת לאגף, היא חוזרת לתחנת האחיות.
"אני מבקשת שאף אחד," היא מורה לאנט, "גם אם הוא קצין משטרה בכיר, לא ייכנס לאגף הצפוני ללא אישור מפורש ממני. היחיד שאני מאשרת לו להיכנס הוא ד"ר ריי רובינס ממחלקת הילדים. כמובן שלגברת רוטשילד יש רשות מלאה ממני להיכנס."
"אני יכולה להבין מה קורה פה?" שואלת ד"ר מרלין.
"ההצגה נגמרה, נדבר על הכל בישיבת אחר הצהריים," אומר פרופסור וייטמן שתמיד צץ בהפתעה.
"אנט, אני דורשת הסבר," אומרת ד"ר מרלין.
“שמעת את הפרופסור. אני לא בעניינים," אומרת אנט, למרות שברור שהיא משקרת.
אני לא יכולה איתו. הקירבה אליו גורמת לגוף שלי לבעור. אני רוצה כל כך להניח את ראשי עליו, לומר לו שאני זקוקה לעוצמה שלו, אבל יודעת שאין טעם. הוא מסוג הגברים שאין איתם עתיד.
כל כך רציתי מערכת יחסים קלילה. להשתולל עם גבר במיטה, ולדעת שיותר לא אראה אותו. אלא שדווקא איתו אני לא מסוגלת, כי אני יודעת שליבי יישבר ביום שאחרי.
אני כל כך שבורה ממה שחולל הסוטה הזה לגופה של אמיליה הקטנה, שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בפניי העיניים המדהימות של ד"ר דוסון. לרווחתי ליאה רוטשילד מגיעה ומצילה אותי מעצמי.
אנחנו הולכות לשבת בפינת ההמתנה באגף צפוני.
"אני משתייכת לקבוצת תמיכה של מי שעברה התעללות," מתחילה ליאה לספר לי, "את מה שאני עומדת לספר לך אני מבקשת שתשאירי לעצמך. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך, הפרופסור נתן המלצה חמה לגבייך.
כשהייתי בת תשע, חזרתי הביתה מבית הספר מוקדם מהרגיל כיוון שלא הרגשתי טוב. תפסתי את אימי בבית באמצע אקט מיני עם חבר של אחי. כעונש על כך שתפסתי אותם בשעת מעשה, או אולי כי הפרעתי להם באמצע, הוא נכנס לחדרי וביצע בי מעשה סדום. הוא רצה גם לאנוס אותי, אבל נלחמתי בו." המילים של ליאה גורמות לי לרעד לא רצוני. זה ממש לא מה שחשבתי שהיא תספר.
"עקב הפגיעה שלו בי, הייתי מאושפזת תקופה לא קצרה בבית החולים. למזלי הגדול הגיעו הוריו של אבי, לקחו אותי תחת חסותם, וחזרתי איתם לעיר מגוריהם באנגליה, ובכך ניצלו חיי. את יכולה להבין כעת מדוע הנושא הזה קרוב לליבי.
כאשר מגיע אישה שהותקפה אנחנו מקבלים בקשה להגיע לבית החולים כדי ללוות אותה, כיוון שאנחנו יכולות להבין בדיוק מה היא עוברת. אני לא אשאל אותך אם את מבינה על מה אני מדברת, אלא מקווה שאת לא עברת זאת מעולם," אומרת ליאה.
"לא ליאה, מעולם גבר לא נגע בי בניגוד לרצוני," אני אומרת ורואה את ההקלה על פניה. יש משהו שאני מתקשה להבין בהתנהגות של ליאה. היא מדברת אליי בדאגה, ובקירבה שאני לא מבינה את מקורה.
"שמעתי על התגובה שלך כלפי קצין המשטרה. היו כבר מקרים שהתברר שקציני משטרה, הם… בעייתים. אני שמחה שיש לך חושים חדים, ושלא נתת לו לחקור אותה," מחזקת אותי ליאה.
"היה בעיניו מבט של חיית טרף. נראה היה כאילו הוא משתוקק לראות את אזור הפגיעה. לא הייתה בהתנהגותו טיפת אנושיות וחמלה כלפי הילדה הקטנה.
לא היה לי באמת מושג מה הם הנוהלים, הרי רק לפני שעתיים בערך קיבלתי הודעה על המינוי," אני מסבירה לה את הרגשתי.
"דיברת בכזה ביטחון, שלא היה לי ספק שאלה באמת הנהלים," אומרת ליאה בפליאה.
ד"ר ריי רובינס נכנס לאגף. אני מכירה אותו היטב כיוון שאשתו, ד"ר דניאל רובינס, היא רופאת נשים בעוסקת בעיקר בתחום הגנטי.
"ספרי לי מה את יודעת ד"ר הדסון," הוא פונה אליי ברישמיות כמתחייב.
"אמיליה בת ארבע וחצי. הבנתי שהאם הלכה לעבודה, והילדה נשארה עם בן זוגה, שהוא גבר שחור. לא הייתי מציינת זאת בפניך, אם אמיליה לא הייתה מציירת גבר שחור, עם נחש שחור גדול משתלשל ממכנסיו."
"בואי נכנס יחד. אני מבין שיש לה אמון מלא בך," אומר ד"ר רובינס.
"תכירי את ד"ר רובינס. הוא רופא ילדים, והוא בא רק לדבר איתך," אני אומרת לה.
בכישרון רב מוביל ד"ר רובינס אמיליה לספר לו מה קרה. מידי פעם היא מחפשת את ידי, שנמצאת שם כל הזמן על המיטה שלה.
שוב מופיע במקום קצין המשטרה שמבקש לדבר עם הילדה.
אני מבקשת מד"ר רובינס שיצא איתי החוצה, בעוד לילי חוזרת לחדר ויושבת לשחק עם אמיליה.
"אני לא יכולה להסביר לך למה, אבל יש לי הרגשה שהנוכחות שלו כאן היא לא כל כך תמימה. אני חוששת להשאיר אותו לבד איתה," אני משתפת אותו בהרגשה שלי.
אנחנו יוצאים מהאגף וניגשים לתחנת האחיות. להפתעתי ניגש אליי קצין משטרה שאינני מכירה. "אני רוצה לבקש את הסכמתך להציב מצלמה בחדרה של הילדה," הוא אומר לי.
"אני יכולה להבין למה?" אני שואלת.
"יש לי הרגשה מסוימת לגבי פקד מקסימוס," הוא אומר לי קצרות, ומשתתק.
"יש לך אישור ממני," אני עונה.
"ואני מבקש שכשהוא יגיע, תהיי בקרבת מקום," הוא מוסיף.
אני ניגשת לאנט, נותנת לה הוראה שאם פקד מקסימוס יגיע, שתאפשר לו להכנס לביקור אצל אמיליה, וחוזרת לאגף.
לא עוברות חמש דקות ופקד מקסימוס מבקש להיכנס לחדרה של אמיליה.
קצין המשטרה מסמן לי שהמצלמה הותקנה, וחומק לחדר שליד.
אני נכנסת לחדרה של אמיליה, מבקשת מלילי שתמתין בחוץ, וניגשת לפתוח את הדלת לפקד מקסימוס.
"אני דורש לבדוק אותה לבד," הוא אומר לי בטון מקפיא.
"לבדוק?" אני עונה לו בלי פחד, "אני שלחתי את ערכת האונס לבדיקת מעבדה. איך זה יקדם את החקירה אם תבדוק אותה?"
"את תעשי מה שאני אומר לך. אם ארצה שתרדי על ארבע ותייללי, את תעשי זאת בלי להתווכח איתי," הוא אומר לי ומתקרב אליי באופן מאיים.
"ואיך זה בדיוק שייך למה שהילדה עברה?" אני ממשיכה לעמוד מולו זקופה.
פקד מקסימוס מרים את השמיכה ועומד לשלוח יד לבין רגליה של אמיליה.
"שלא תעז לגעת בה," אני מרימה עליו את הקול.
"אני אגע בה כמה שאני רוצה," הוא אומר לי, "תשבי בשקט כמו כלבה צייתנית."
"האזור האינטימי שלה פצוע. אין לך מה לדחוף את הידיים שלך לשם," אני אומרת לו.
הוא שוב מתקרב אליי באופן מאיים. "אם זה מה שאת רוצה, אז אני אדחוף את הידיים שלי ל…"
הדלת נפתחת ושלושה שוטרים מתפרצים לחדר. אחד מהם עומד לפניי, ושניים תופסים אותו מאחור, ומוציאים אותו בכוח מהחדר.
"הזונה הזאת ניסתה לפתות אותי!" אני שומעת אותו צורח מחוץ לחדר.
"כל מה שקרה בחדר מצולם. אני במקומך הייתי בוחר בזכות השתיקה," אומר לו קצין המשטרה שדיבר איתי.
אני מסתכלת על אמיליה שרועדת במיטה. אני ממהרת לחבק אותה. "הבטחתי לך שלא אתן לאיש לפגוע בך," אני אומרת לה.
קצין המשטרה חוזר אליי. "אני רוצה להודות לך," הוא מתחיל לומר.
"תסתכל על הילדה. האם כל זה היה הכרחי? אם ידעת שהוא כזה, לא היית צריך לתת לו להיכנס לחדרה. אם הייתי מבינה מה אתה דורש ממני, לא הייתי מסכימה."
"את מבינה ש…" הוא מתחיל לומר.
"לא אני לא מבינה. התוקף בידיכם, אתם יודעים מי אנס אותה. גם הוכחת האונס בידכם. יש לכם עדות של השכנה. בזה תם החלק של הילדה בנושא. זה לא נראה לי אנושי לתת לה להתנסות במה שהתנסתה, רק כדי להפליל קצין משטרה, היא בסך הכל ילדה בת ארבע וחצי," אני אומרת ונכנסת חזרה לחדרה של אמיליה לראות שהיא בסדר.
אני מתקשה להתרכז. יותר מידי דברים עוברים על אליזבת, ואני רוצה להיות שם לידה.
אני רואה את קצין החקירות נכנס לאגף הצפוני. אני יודע שהיא נתנה הוראה לא לאפשר לו להיכנס לאגף. אני ניגש לשאול את אנט מדוע היא אפשרה לו להיכנס, כשקבוצת שוטרים מקבלת ממנה אישור להיכנס. הם נכנסים שלופי אקדחים, ואחד מהם מחזיק בידו אזיקים.
אני רוצה להיכנס לאגף, אבל אחד מהם מבקש ממני להתרחק. "אני דורש לראות מה עם ד"ר הדסון," אני אומר לו בתוקף. אמנם אני מתנשא מעליו בגובה, אבל על קומתו הנמוכה מפצה מבנה גופו הרחב.
"אני מבטיח לך שלא יאונה לה כל רע. אנחנו שומרים עליה," הוא אומר לי, ואין לי מושג על מה הוא מדבר.
דלתות האגף ננעלות, ואני כולי דרוך לשמוע מה קורה שם. צעקות רמות נשמעות פתאום. "הזונה הזאת ניסתה לפתות אותי!" מישהו צורח.
דלתות האגף נפתחות. הקצין החוקר יוצא מבעדן אזוק, כשמשני צידיו אוחזים בו קציני משטרה.
"תתעסקו בעניינים שלכם," הוא צועק על הצוות הרפואי שמסתכל נדהם על מה שקורה.
"תשתוק," גוער בו אחד הקצינים, "זמנך תם, כלב שפל."
הכל נראה לי כאילו לקוח מסרט רע, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה אם ד"ר הדסון בסדר.
"שמישהו כבר יסביר לי מה קורה פה," אומרת ד"ר מרלין, "איפה ד"ר הדסון, למה היא לא יוצאת מהאגף?"
הדקות עוברות, וכולם בוהים בדלתות של האגף הצפוני בציפייה לראות את ד"ר הדסון יוצאת.
"איזה יום הזוי," אומרת אנט, "היא רק חזרה מטיסה, וכל הדרמה הזאת נפלה עליה."
שתי עובדות סוציאליות מגיעות למחלקה. אני רגיל לראות אותן רק במקרה שיולדת מוסרת את תינוקה לאימוץ. המבט על פניהן חמור סבר.
אני מודה על כך שהשבוע אני לא בתורנות בחדר לידה. אני לא יודע איך הייתי מסוגל לתפקד כשהמחשבות שלי נתונות כולן לאישה היחידה שליבי כרוך אחריה.
ואז היא יוצאת. העייפות ניכרת על פניה. היא אוחזת את הטלפון הנייד שלה בידה. "תביני יפה שלי שאני לא יכולה לטוס כל לילה לבוסטון. אני חייבת מרווח בין טיסה לטיסה. את שוכחת שאני עובדת משרה מלאה? בסוף שבוע הזמן שלי בידי, אבל לא באמצע השבוע. המשמרת שלי היום קשה במיוחד, ואין לי מושג אם אסיים אותה בזמן.
אני מבינה שאת זקוקה לתמיכה נפשית, אבל אנחנו יכולות לדבר בטלפון, זה לא חייב להיות פנים מול פנים."
היא מסיימת את השיחה כאשר מופיע מולה הפרופסור. "אני לא מסוגלת," היא אומרת לו, "זה גדול עליי."
"הבנתי שהייתה דרמה קטנה בחדר עם קצין המשטרה," הוא אומר לה.
"הדבר היחיד שנאמר לי זה שאני מוגנת כי יש מצלמות בחדר. לא הייתי מסכימה לתת לו להיכנס לו ידעתי מה הוא מתכנן. הגבר הזה הוא סדיסט.
לאיש אין ספק שהיא נאנסה, ומי הגבר שתקף אותה. אבל הוא התעקש לפלוש באצבעותיו לתוך גופה, וכשסרבתי לתת לו, הוא ניסה לתקוף אותי. האם זה באמת היה הכרחי ליד הילדה הקטנה הזו שעברה טראומה כזו מטלטלת?"
אני רוצה להתערב בשיחה, כשהפרופסור מזמן את כולנו לישיבה.
"ביקשתי היום מד"ר הדסון שתיקח על עצמה להיות אחראית על נפגעות אלימות מינית. לצערי עוד לפני שהיא נתנה את אישורה, הגיע לחדר המיון ילדה שעברה התעללות.
ד"ר הדסון החליטה להעבירה לאגף הצפוני של המחלקה, החלטה אמיצה שאני מברך עליה, מה שהעלה את הרעיון ש…"
"סליחה פרופסור וייטמן, עורך הדין סמארט מבקש לדבר בדחיפות עם ד"ר הדסון," אומרת אחות מתלמדת, שאינני יודע את שמה, שנכנסת לחדר הישיבות.
"הוא אמר לך בקשר למה?" שואלת ד"ר הדסון.
"הוא אמר שזה נושא אישי, והוא צריך שתחתמי על תצהיר," היא עונה.
אני מנסה לנחש בקשר למה עורך הדין סמארט מחפש אותי . אני יוצאת מחדר הישיבות, ורואה גבר חמור סבר, לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה, ועניבה שחורה, ולמרות זאת אין בהופעתו משהו שמעורר אליו כבוד.
"את מיס הדסון?" הוא יורה לעברי, בלי להציג את עצמו.
"ד"ר הדסון," אני מתקנת אותו.
"תחתמי," הוא אומר ומצביע לי על תחתית העמוד בדף האחרון.
אני ניגשת עם המסמך לתחנת האחיות, מצלמת את שלושת דפיו בטלפון הנייד,
ושולחת אותו לליאה.
"תחתמי כבר, אין לי זמן מיותר, אני צריך להיות בבית משפט," הוא גוער בי.
"חתמת כבר על המסמך?" שולחת לי ליאה הודעה.
