הריח שלך מטריף לי את הגוף,"
הוא אומר לי,
כשאני מתיישבת מולו בישיבת עבודה.
אני רותחת עליו!
מזה זמן אני מרגישה שהוא משחק איתי,
מספר לי סיפורים
שאני בספק אם הם נכונים.
אבל המשפט הזה,
הוא כבר חציית גבול.
אני רוצה לשאול אותו אם הוא שכח
שהוא הבוס, ואני העובדת שלו.
אני כל כך רותחת,
שאני עושה את הדבר הכי לא הגיוני.
אני ניגשת לשירותי הנשים,
מורידה את תחתוניי,
מודה על כך שבחרתי היום באלה
שאין בהם הרבה בד,
ואפשר להסתיר אותם בקלות
בתוך כף היד.
אני מקרבת אותם לאפי,
וריח מבשם הכביסה מציף אותי.
אני חוזרת לחדרו,
נועלת את הדלת אחריי,
מרימה את כף ידי מעל שולחן עץ המהגוני הכבד שלו,
פותחת את ידי,
ונותנת לתחתונים ליפול על המסמך
עליו הוא עובד.
"תגידי לי אם אתה מריח ריח,
פרט למבשם הכביסה שלי,"
אני מסננת לעברו.
"מה את עושה? "
הוא לוחש,
ונרתע לאחור.
"כבר שכחת מה אמרת?
כי אני לא,"
אני אומרת בכעס,
פותחת את הדלת
ויוצאת.
"על הבושם החדש שלך דיברתי,"
אני שומעת אותו ממלמל,
רגע לפני שהדלת נסגרת אחריי.
בוקר של שבת נעים.
בר