"ניסיתי לעבוד על הנתונים של חברת ההייטק. משהו לא מסתדר לי," אני אומר לה ומראה לה את המסך שלי.
היא מביטה על המחשב במבט מרוכז. 'איזה טמטום,' היא ממלמלת, אני המום מהתגובה שלה, ורוצה לגעור בה, אבל אז היא ממשיכה לדבר. 'לפחות אני מקווה שזה טמטום, ולא מעשה שנעשה בזדון.'
"את יכולה להסביר על מה את מדברת?" אני שואל, אחרי שהבנתי שהיא לא מדברת עליי.
"אני זקוקה לזמן כדי לארגן את המידע כראוי," היא עונה לי בלי להסתכל עליי.
"אני מזמין משהו לאכול, את רוצה שאזמין גם לך?" אני שואל.
"אין צורך שתזמין," היא אומרת, קמה ממקומה, הולכת למטבח, וחוזרת עם קערת מרק מהביל, ומגש עם פרוסות של לחם שום.
"את לא אוכלת?" אני שואל.
"אני לא מסוגלת לאכול ולעבוד בו זמנית, זה מוציא אותי מהריכוז," היא עונה, ושוקעת שוב בטבלאות.
אני אוכל בתאבון רב. היא מבחינה שסיימתי. "יש עוד מלא מרק, אתה יכול לקחת עוד. על השיש יש מגש עם חזה עוף ותפוחי אדמה." היא מסיימת לדבר, ושבה להתרכז בטבלאות.
אני כל כך רגיל לאכול לבד, שאין לי כוונה להתעקש שהיא תעשה הפסקה ותאכל איתי. בסופו של דבר זה לא ביקור חברתי, בטח לא רומנטי. גם הריגוש שעבר עליי קודם נשכח ממני.
אני מסיים לאכול, מוריד את הצלחת מהשולחן, וניגש למטבח לשטוף אותה. כשאני חוזר היא לא נמצאת ליד השולחן. אני תוהה מה גרם לה לקום.
אני לא צריך לחשוב הרבה. כיוון שהיא חוזרת מיד עם ערימת ניירות. "סידרתי מחדש את הטבלאות, כך שהכל יהיה ברור," היא אומרת ומניחה את הניירת לפניי. "אני גוועת מרעב, זה בסדר שאלך לקחת לעצמי אוכל?"
"כן," אני עונה ומתחיל להתרכז בטבלאות. עכשיו אני מבין על מה היא דיברה, האופן בו היא סידרה את הטבלאות מחדש מאפשר לי להבין טוב יותר את הנתונים. אולי יש צדק בדבריה, והיה ניסיון להטעות אותי.
היא לא חוזרת לשולחן האוכל, אלא מתיישבת על הדלפק ושקועה באכילה. הטלפון הנייד שלה מצלצל, ואני רואה על המסך של המחשב שלה את שמו של עורך הדין כריס ברוקלין.
אני סקרן לשמוע מה הסיבה לכך שהוא מתקשר, ולא יכול שלא להקשיב לשיחה.
"אני מבינה שהייתה לך היום פגישה," היא אומרת לכריס.
אני לא שומע מה שכריס מספר לה, רק את תשובתה. "אני איתך, תודיע לי מתי ."
אני מכיר את כריס ויודע שהוא אוהב את אשתו אהבת נפש, ואין סיכוי שהקשר ביניהם רומנטי. מה אם כן הוא רוצה ממנה? אבל כשאנסטסיה מסיימת את השיחה, היא חוזרת לשבת לידי, וכל העניין הזה נשכח.
"תודה לך על העזרה," אני אומר לה, "אני מודה שלא הייתי עולה על התרגיל שלהם בעצמי."
"אין ספק שהעניין נעשה בצורה כזאת שהיה קשה להבחין בזה. העובדה ששמתי לב לכך, היא בגלל שיש לי זיכרון צילומי, וראיתי שהנתונים של הדוח שינו את מקומם. לא הייתי ממהרת להסיק מסקנות שהדבר נעשה בכוונה. אני דווקא נוטה לחשוב, עכשיו אחרי שמצאתי את הטעות, שזה נעשה מתוך רשלנות, או חוסר ריכוז של מי שהרכיב את הטבלאות.
ההשערה שלי היא שהם ביקשו לעדכן כמה נתונים כדי לגרוף רווח גדול יותר, אבל מי שעדכן זאת לא בדק אם הדבר נעשה כראוי.
ועדיין, יכול להיות שאני טועה, ולכן אני ממליצה לך להעמיד פנים שלא הבחנת בזה, ולבקש את ההסבר שלהם. אני מאמינה שנסיונך הרב ייאפשר לך לדעת מה באמת קרה."
"הבנתי," אני אומר. למרות שהייתי רוצה לקבל ממנה תשובה יותר חד משמעית, אני מבין שהיא לא באמת יכולה לומר דבר מעבר למה שכבר אמרה.
"אני אזמן אותם לפגישה, ואם יהיה צורך אבקש ממך להצטרף אליי," אני אומר, מכבה את המחשב שלי, ומכניס אותו לתיק. "אני מודה לך על הזמן שהקדשת לנושא."
אני מתלבט אם ללכת הביתה, או למכון האיגרוף של ליאם. אני מרגיש מותש, מחליט ללכת הביתה, ולחפש קבוצה לשחק איתה. לשמחתי אני מוצא מייד קבוצה, אלא שאני מאוכזב שהחתולה לא משחקת בה.
דווקא היום אני זקוק לשחק נגד מוחות חריפים, ולא כאלה שמקפלים כל הזמן את היד, ומתגוננים נגדי. אני אוהב אתגרים, ולא נהנה לשחק עם אנשים חסרי ביטחון. אחרי סבב אחד ארוך, אני פורש והולך למיטה. אני בוחר לראות סדרה קוריאנית, ונרדם באמצע.
יום חדש מפציע.
אני מגיע למשרד, ומסתער מייד על המיילים שנשלחו אליי בלילה. ביניהם יש גם מייל משון.
מר וויד היקר,
אני מודה לך על האמון שנתת בי, ועל כל מה שעשית למעני כשנפגשנו.
אני מבלה שעות בלימוד עצמי, כדי להתעדכן וללמוד שוב את העולם.
אין ספק שהחיים מתקדמים במהירות, ואני עושה הכל כדי להיות מוכן לחזור במלוא העוצמה.
אני אודה לפגישה איתך במשרדך.
בכבוד רב,
שון
שון לא מציין את שם משפחתו רק את מספר הטלפון הסלולרי החדש שלו.
אני תוהה האם המכתב הזה נכתב לעוד חברות.
את המחשבות קוטעת המזכירה שלי, ליז, שמודיעה שאישה בשם אלינה מבקש לדבר איתי דחוף. "בטח עוד אחת שחושבת שתנסה לסחוט אותך בטענה שהיא בהריון," היא מגחכת.
"את שומעת את עצמך?" אני אומר לה בקור, "חיי הפרטיים הם לא עניינו של איש, בטח לא שלך. לא שזה עניינך, אבל לא היה בינינו כלום."
כמובן שאין לי כוונה לחזור באוזניה של ליז, שאלינה אמרה שהיא דווקא לא הייתה מתנגדת לענג אותי. "תני לה להיכנס."
אלינה נוקשת על דלת חדרי. "היכנסי," אני אומר לה בטון מאוד לא ידידותי.
"אחותך יודעת שאת כאן?" אני שואל אותה מייד.
היא עומדת רועדת מולי. "אחותי…" היא מגמגמת, "אנסטסיה תהרוג אותי. היא רשמה לי על פתק את מספר הטלפון שלך, מרוב לחץ אני לא יודעת איפה שמתי אותו. פעם אחת היא כבר סומכת עליי, ואני נכשלת."
"למה שאנסטסיה תתן לך את מספר הטלפון שלי?" אני שואל. אני בהחלט מתפלא שהיא עשתה זאת. בעצם מתפלא זאת לא המילה, אני רותח.
"אז זהו שבאתי לומר לך… כלומר אנסטסיה ביקשה שאמסור לך שהיא חייבת להתייצב הבוקר …כלומר היא לא תבוא הבוקר לעבודה, ואין לה מושג מתי היא תסיים בבית משפט היום, למרות שזה לא אמור להיות סיפור ארוך, כי היא מפריחה את הטענות שלהם בשניה אחת."
"אלה המילים שהיא ביקשה שתמסרי לי?" אני לא מרפה מאלינה שעומד כולה נבוכה מולי.
היא נושמת עמוק. 'אלינה, את יכולה לעשות את זה,' היא ממלמלת.
"אנסטסיה ביקשה שאמסור לך שהיא לא תגיע הבוקר לעבודה, והיא אינה אם תגיע היום בכלל. זהו," היא אומרת ותולה בי מבט עצוב, "זה מה שבאתי לומר לך. שיהיה לך יום טוב."
"אנסטסיה הסתבכה במשהו שאני צריך לדעת עליו?" אני עוצר בעדה.
"כריס ברוקלין מייצג אותה. איש עוד לא הצליח לנצח אותו בבית משפט," היא עונה וממהרת לצאת.
ההיעדרות של אנסטסיה לא באה ביום טוב, כיוון שתכננתי להיפגש עם הלקוחות בקשר לתיק שעבדנו עליו אמש. אני מחליט להתקשר לכריס ולברר אצלו היכן דברים עומדים.
"קולטון," הוא עונה לי בשמחה, "אין לי אפשרות לדבר כעת. אני עומד להיכנס לאולם בית המשפט."
"כך הבנתי. אני מבין שאתה מטפל בתיק של אנסטסיה," אני מחליט לגשת ישר לעניין.
"זאת הולכת להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. אין להם כנראה מושג כמה היא אישה מבריקה. היא תמוטט כל מילה שתאמר לה בלי למצמץ. אתה מוזמן לראות."
אני מודיע לליז לבטל את כל הפגישות שלי היום. "משהו דחוף צץ, ואני חייב ללכת."
"אין בעיה. תספר לי מה קרה," היא מבקשת.
"סליחה? ממתי אני צריך לדווח לה על מעשיי? תדאגי שהיומן שלי יהיה נקי היום," אני אומר באיפוק, ויוצא לעבר בית המשפט שנמצא לא רחוק ממשרדי.
אני מגיע למקום, שואל במודיעין היכן מתקיים הדיון של עורך הדין ברוקלין, נכנס לאולם ומתיישב בשורה האחרונה בדיוק כשהנוכחים מתבקשים לעמוד עם כניסתו של השופט.
כבוד השופט ג'קסון נכנס לאולם. יש לו ארשת פנים קשוחה, אבל אין בי טיפת פחד. בעיקר כשאני רואה את שפת הגוף הנינוחה של כריס ברוקלין.
"אני מבין שלא הצלחתם ליישב ביניכם את עניין הבעלות על דירת המגורים בניו יורק, בה התגוררו מר פורסייט המנוח ומיס אנסטסיה סנדרלנד. חבל מאד שדבר כל כך פעוט דורש את התערבותי."
"בכתב התביעה, את רשומה כאנסטסיה סנדרלנד. בחרתי שלא להגיב על כך, את כבר מבינה למה," אומר לי כריס.
"טוב עשית," אני עונה.
*
"כשאת מגיעה לבית משפט, עדיף שהנשקים שלך יהיו צמודים אלייך, ולא גלויים. כך יהיה לך קל יותר לשלוף אותם בעת הצורך, כאשר מי שמולך איננו מוכן לכך.
אם את רושמת בכתב ההגנה את כל מה שידוע לך, את חושפת אותם, זה עלול להתארך הרבה יותר.
אין דבר שמשעשע אותי יותר, מלראות את פניו ההמומים של מי שעומד מולי, כשהוא מבין שהצלחתי להוליך אותו שלל," אמר לי כריס, כשהסביר לי למה נמנע מלכתוב דברים מסויימים בכתב ההגנה שלי.
"זה בדיוק כמו במשחק המהג'ונג, כשיש לך יד מנצחת ואתה מחכה רק לאבן משחק אחת, אבל נמנע להכריז ריצ'י, שזו הודעה שאתה עומד לנצח, אלא בוחר לשמור את המידע הזה לעצמך. ואז כשאתה מקבל טצומו, שזה הנצחון הסופי של המשחק, אין סיפוק גדול מזה," עניתי לו.
כריס צחק. "אז את מבינה."
*
עורך הדין ברונו קם ממקומו, מותח את החליפה שלו, ומביט על השופט בהתנשאות, כאילו שהשופט הוא זה שעומד למשפט.
"העניין מאד פשוט כבוד השופט, ואין לי מושג מדוע עמיתי, עורך הדין ברוקלין, מבזבז את זמנו של כבודו. המנוח מר ג'ון פורסייט לא חתם על הסכם גירושין, ומשכך אין הנתבעת זכאית להחזיק את דירת המגורים. בזה תמו טעוניי.
אבל אם עורך הדין ברוקלין רוצה להצדיק את תשלום שכר הטרחה שהנתבעת משלמת לו, אני מבקש ממיס סנדרלנד לעלות לדוכן העדים.
"אין לי התנגדות," אומר כריס באדישות.
אני עולה לדוכן, מושבעת לומר את האמת, ומתיישבת.
"תרשי לי לשאול אותך מיס סנדרלנד," הוא מתחיל לומר בטון מלא חשיבות עצמי.
אני מביטה על כריס שמאשר לי בראשו שאני חופשיה לדבר.
"תרשה לי לתקן אותך. שמי הוא מיסיס אנסטסיה פורסייט, את התואר הזה העניק לי ג'ון ביום נשואינו," אני אומרת וגורמת לו לעקם את פרצופו.
"בהסכם הגירושין את התחייבת לחזור לשם נעורייך," הוא יורה לעברי מייד.
"אם כך אתה מסכים איתי שהייתי נשואה לג'ון. אחרת למה מדובר בגירושין?" אני שואלת אותו.
"את מתבלבלת, את זו שנחקרת כאן," הוא אומר לי בטון מלא שנאה. השופט לעומתו מחניק חיוך, "תעני לעניין."
"אני מודה שהתחייבתי לחזור לשם נעוריי כשיחתם הסכם הגירושין, אבל הוא לא נחתם."
"במו אוזניכם שמעתם שהנתבעת מודה שהסכם הגירושין לא נחתם, תהיה הסיבה אשר תהיה," מתחיל עורך הדין לומר.
"ומה הסיבה שהוא לא נחתם?" שואל אותי השופט.
"למרות שהוסכם על כל התנאים, כבוד השופט, ונקבע תאריך לחתימה על ההסכם, ג'ון היסס. הוא אמר שהוא לא מרגיש שהוא מוכן עדיין להיפרד ממני. ואז לצערי קרה האסון, והוא נהרג בתאונת מסוק," אני עונה.
"כבוד השופט, הנתבעת משקרת. ג'ון השתוקק לסיים את מערכת היחסים שלו איתה," אומר עורך הדין ברונו, "הרי הוא לא הגיש סתם דרישה לגירושין." איזה טעות הוא עשה כשטען זאת.
"אני מתנגד," אומר כריס, "בידי טיוטת ההסכם, שחתום חלקית בראשי תיבות על ידי שני הצדדים. כבוד השופט יכול לראות שאת הבקשה הגישה מרשתי מיסיס פורסייט, אבל לא רק, אלא שבידי גם כל התכתובות בנושא."
כריס מוציא את המסמכים מהקלסר ומגיש אותו לשופט. "מעניין מר ברונו, ששמך מופיע בכל מקום, ואתה עדיין חוטא לאמת בבית משפט. אני רואה זאת בחומרה רבה," נוזף בו השופט.
אבל עורך הדין ברונו לא מראה שההערה הזאת נוגעת לו. "תשאל אותה למה הם רצו להתגרש," לוחשת בקול אימו של ג'ון.
"את יכולה לספר לבית המשפט מדוע ג'ון רצה להתגרש ממך?" שואל אותי עורך הדין ברונו.
"אני מתנגד," אומר כריס, "הרי הוכח כבר שזאת מיסיס פורסייט שפנתה לבית המשפט בבקשה לסיים את הנישואים."
"התנגדותך מתקבלת. אני מזהיר אותך לא לזלזל באינטליגנציה שלי, עורך הדין ברונו," אומר השופט.
ובכל זאת אני מרגישה צורך לענות. "אחד הסעיפים שג'ון דרש בהסכם, הוא שלא אדון עם איש לגבי הנישואים שלנו. אני מבקשת לכבד את בקשתו. הוא איננו עוד בין החיים, ולא יוכל להגן על עצמו," אני אומרת.
"אני לא רואה טעם להמשיך במשפט. יש לנו הצהרה מפורשת שמיס… שהנתבעת מודה שהם לא התגרשו כבודו," אומר עורך הדין ברונו.
"מה אתה אומר עורך הדין ברוקלין?" פונה השופט אל כריס.
כריס מביט עליי, ואני יודעת שהוא עומד לשלוף את אבן המשחק האחרונה.
"כבוד השופט, הוכח כי מרשתי הייתה נשואה למר ג'ון פורסייט. כן הוכח שהיא הגישה בקשה לגרושין…"מתחיל כריס לומר.
"אני מתנגד," מתפרץ עורך הדין ברונו, "הרי היא הודתה בעצמה שההסכם לא נחתם."
"אני לא רואה סיבה להתנגדות, כשעורך הדין ברוקלין טרם סיים את דבריו. התנגדותך נדחית," אומר השופט, "תמשיך עורך הדין ברוקלין."
"כפי שאמר עמיתי, אכן ההסכם לא נחתם. משכך, לבקשה שהוגשה על ידי משפחתו של המנוח, לקבל חזרה את דירת המגורים אין לה בסיס, שכן מאחר שהגירושין לא יצאו לפעול, מרשתי עדיין הייתה נשואה למר ג'ון פורסייט בזמן שנהרג, והיא כעת אלמנתו.
בידי צוואתו של המנוח. הצוואה נכתבה בסמוך לנישואיהם, והיא צוואה הדדית. במקרה שאחד מבני הזוג ילך לעולמו, בן הזוג הנותר יירש את כל רכושו. כבודו יכול לראות שהצוואה מאושרת על ידי בית משפט," אומר כריס ומציג את הצוואה לשופט.
"שערוריה!" צועקת אימו של ג'ון, "היא חתמה על הסכם ממון, כך דרשתי היות שהיא באה ממשפחה חסרת אמצעים."
"תרשי לי לתקן אותך גברת פורסייט, לא הייתי מכנה את משפחת סנדרלנד חסרת כל. הרי לא היית מרשה לבנך להתחתן עם מישהי שאיננה באה ממשפחה עתירת ממון.
אבל לא רק. הסכם הממון בידי, והוא שונה ממה שאת דרשת שיחתם. גם הוא אושר על ידי בית המשפט לפני למעלה מארבע שנים, כשאיש עוד לא יכול היה לדמיין שחייו של בנך יסתיימו באופן כה טרגי," אומר כריס.
"גם לי יש צוואה של המנוח," קם עורך הדין ברונו.
"אם כך תראה לי אותה," אומר השופט.
"לא חשבתי שאני צריך להביא אותה לכאן," אומר עורך הדין.
"אתה מבין שלו היית מציג את הצוואה בראשית הדיון, כל מה שקרה כאן לא היה צריך להתקיים?" אומר השופט.
השופט פונה למזכיר שלו ומבקש ממנו שיבקש ממזכירות בית המשפט עותק של הצוואה הנוספת. המזכיר חוזר אחרי דקות אחדות ונד בראשו לשלילה. "בבית המשפט יש רק צוואה אחת, זאת שהוצגה בפניך כבוד השופט."
"למה אני לא מתפלא," אומר השופט.
"הנה העותק שלה במחשב שלי," אומר עורך הדין ברונו, ומגיש לשופט את המחשב הנייד שלו.
"אני מבין," אומר השופט, ומורה לעורך הדין שיחזור למקומו.
"תרשו לי לספר לכם סיפור אישי.
כשלמדתי באוניברסיטה בפקולטה למשפטים, ניתנה לי אפשרות ללמוד כמה שיעורים שאינם קשורים לנושא, כדי לצבור נקודות לתואר.
שניים מחבריי הטובים איתם חלקתי את הדירה השכורה, הציעו שנבחר קורס רשות אחד, ונלמד יחד. הוחלט שנלמד קורס מבוא למחשבים.
כמובן שאני המשכתי במסלול של משפטים ועם השנים הפכתי להיות שופט, אבל מה שלמדתי בקורס ההוא זכור לי היטב.
אחד הדברים שמשמשים אותי עד היום, הוא דפדוף בהיסטוריה של מסמך. בעיניי זאת הצלה גדולה שהטיוטות לא הולכות לאיבוד.
ההיסטוריה של מסמך הצוואה של המנוח ג'ון פורסייט, מלמדת שהוא נכתב לראשונה לפני חמישה ימים, והוא נקרא פעם נוספת היום. זה די מדהים איך המת קם לתחיה כדי לזייף את צוואתו."
אני יורדת מהדוכן. "אתה יודע מה אני רוצה," אני אומרת לכריס ויוצאת מהאולם.
כעבור דקות ספורות אני מקבלת מסרון מכריס ובו מילותיו של השופט.
וזו החלטתי:
אין לי ספק, שהמנוח ג'ון פורסייט רצה להוריש את כל רכושו לאלמנתו. משכך אני פוסק כי כל נכסיו יועברו לרשותה.
אני קובע כי שכר הטרחה של עורך הדין של הנתבעת ישולמו על ידי התובעים.
"עשיתי כרצונך. ביקשתי שהכספים יכנסו לקרן נאמנות, אני מחכה להוראות ממך," אומר לי כריס כשאנחנו נפגשים בבית הקפה אצל בן.
"אני רוצה להנציח את ג'ון. הוא היה טייס קרב מעולה, שהקריירה המזהירה שלו נקטעה בגלל תאונה. כך אני רוצה שיזכרו אותו. תחשוב על קרן שתעזור לטייסים במצבו, ואף מילה על כך שצרך סמים.
בקשר לצי המסוקים שלו, תמצא לאיזה ארגון לתרום אותם, שימשיכו לשרת להצלת אנשים.
אני מבקשת שתיידע את ההורים שלו על החלטתי לגבי שני המפעלים האלה, אולי הם ירצו להיות שם כשמנציחים את זכרו.
אני רוצה להודות לך על כך שהפרטים על חיי הנישואים שלנו לא זלגו החוצה, בעיקר לא הסיבה שגרמה לי להגיש את הבקשה לגירושין."
רוח חמימה מקבלת את פניי בזמן שאני חומק מאולם בית המשפט לשמחתי אנסטסיה לא מבחינה בי. אני לא יודע איך הייתי מסביר לה את נוכחותי כאן.
