אני חושבת כמה זה אירוני שהשמים אפורים כל כך, ורוח חזקה נושבת, אבל אף טיפת גשם לא יורדת, מה שלא אופייני ללונדון בעונה זאת.
כל הדרך למרפאה של קייט אני ממלמלת ' בבקשה שאני טועה.'
"את בדרך?" שואלת קייט, שמתקשרת אליי.
"אני עוד חמש דקות אצלך," אני עונה לה.
"ד"ר יורק אמר שהוא חושב שאת…" היא מתחילה לומר.
"בבקשה אל תגידי את זה. גם ככה אני מרגישה נורא," אני אומרת לה.
"את בטוחה שאת מבינה למה הוא התכוון?" היא מופתעת.
"המחזור האחרון שלי היה בארץ לפני… לא זוכרת. זה עונה על שאלתך?" אני מאגרפת את ידיי בתוך כיסי מעילי. "הנה אמרתי את זה. מה אני אמורה לעשות?"
"בואי קודם נבדוק שאת באמת בהיריון. יש כל כך הרבה גורמים שיכולים לגרום למחזור לאחר," היא מנסה להרגיע אותי, אבל זה לא עובד עליי.
אני מגיעה לבניין המרפאה המפואר, ועולה במעלית לקומה שלישית, בה נמצא חדרה של קייט.
קייט נותנת לי ערכה של בדיקת הריון, ומבקשת שאלך לבצע את הבדיקה בשרותים. אני חושבת לעצמי כמה זה לא אינטימי לשבת בשרותים, להשתין על מקלון, וכך לגלות אם חיי עומדים להשתנות.
הבדיקה היא חד משמעית, הפסים הברורים מספרים על תשובה חיובית.
ובכל זאת, כשאני חוזרת עם המקלון, היא מבקשת לאמת זאת שוב. היא מגישה לי בקבוק מים, ומבקשת שאלגום את כולו. אני עושה כדבריה, ורק כשאני מרגישה לחץ על השלפוחית, היא מבקשת שאשכב על המיטה.
הג'ל הקר שנמרח על בטני גורם לי לצמרמורת, ואני חושבת האם הדייר החדש שמתפתח בתוכי חש בכך. ואז מציפים את החדר קולות העולים מהמסך, וביניהם פעימות לב מהירות, והמסך מתמלא בתמונת הרחם שלי ובתוכה עובר קטנטן.
באותה רגע אני יודעת שהקשר שלנו יהיה לנצח. אני לא יודעת איך אמיר יגיב, כשילמד שזרעו נשתל בי ויוצר בן אדם קטן. מה שאני כן יודעת, שאני לא מתכוונת לוותר על התינוק הזה.
המילים שאמר לי אז כשסרב להשתמש בקונדום, צצות ועולות לנגד עיניי, ואני תוהה האם באמת התכוון אליהן.
"לפי האולטרסאונד את בימים האחרונים של החודש השלישי," אומרת קייט בהתרגשות, למרות שעדיין לא אמרתי לה מה אני מחליטה לעשות עם ההיריון הזה. "אני מקווה שאין לך מחשבה בראש לסיים אותו."
"את מבינה שזה לא משהו שהייתי מוכנה לו, שזה לא נעשה מבחירה? אני חייבת זמן לעכל את זה," אני אומרת.
"את צריכה לדבר עם אמיר," היא אומרת.
"כשאדע מה אני רוצה," אני אומרת. למרות שברור לי שאני אקבל את ההיריון הזה באהבה, אני מרגישה שאני צריכה קודם להפנים את המציאות החדשה בעצמי, ואין לי צורך בעצות מאיש. פתאום אני מתחרטת שבאתי אליה, ולא הלכתי למרפאה של רופא זר שאיננו מעורב איתי ריגשית.
"לי יפה שלי, אני מצטערת אם מרגיש לך שאני לוחצת עלייך. זה ברור שאת זקוקה לזמן להחליט," היא אומרת. "אם תרגישי שאת רוצה שאלווה אותך, אני פה עבורך."
"אני צריכה זמן לעצמי," אני אומרת, מנקה את הג'ל מעליי, וקמה מהמיטה.
למרות שקייט מסרבת לקבל ממני תשלום, אני מתעקשת לשלם. אני שמחה שפתחתי חשבון בבנק ברקליס הלונדוני, לשם מועברת המשכורת שלי, כך שאמיר לא יוכל לעקוב אחרי הפעולות שלי. אני משלמת למזכירה עבור הביקור ויוצאת לרחוב.
לשמחתי מזג האוויר השתנה, והשמש מבצבצת מבעד לעננים. אני מחליטה ללכת ברגל. כיוון שאני לא עובדת כעת, אני עוצרת ליד חלונות הראווה, ולומדת את האופנה של אביב עשרים וחמש. אני מביטה על בבואתי, ורואה שהבטן שלי כבר לא שטוחה כמו תמיד. 'לפחות זה קרה באביב, ואיש לא יתפלא אם אתחיל ללבוש שמלות,' אני חושבת לעצמי, וקולטת שאם זה המצב, זה אומר שהתינוק יוולד כשהימים מתחילים להתקרר.
'מעניין איפה אהיה בסתיו,' עוברת בי המחשבה. החוזה שלי הוא לחצי שנה, אבל ויליאם כבר אמר בגלוי שהוא לא מתכוון לשחרר אותי.
בצרוף מקרים לא מפתיע, אני עוברת ליד חנות לבגדי היריון. בחלון הראווה יש כמה בובות לבושות בשמלות היריון עליזות, והוא מקושט במלא דובים בשלל צבעים. אני מתלבטת האם להכנס. אז נכון שאני מרגישה אי נוחות באזור הבטן, אבל עדיין אני לא נראית כמו אישה בהיריון.
'זה לא יכול להזיק,' אני חושבת לעצמי, 'אני לא חייבת לקנות שום דבר.'
מוכרת חייכנית מקבלת את פניי. "אנחנו מוכרים בגדים לנשים בהיריון," היא אומרת לי.
"כך הבנתי מחלון הראווה היפיפה שלכם," אני אומרת לה בחיוך, "אני אצטרך בקרוב לשנות את המלתחה שלי."
"באמת? ממש לא רואים עלייך," היא מחמיאה לי.
אני מסתכלת על השמלות, ויכולה לראות אותי בדימיוני עם הבטן שגדלה. אני לא יודעת מה יש בשיטוט בחנות הזאת, שגורם להיריון להפוך להיות ממשי.
אני נזכרת בשמלות שרכשתי בשוק, בלי לדעת שאני בהיריון. כשאני חושבת על זה, הן בהחלט תתאמנה לגזרה המשתנה שלי. אני מחליטה לבחור שלושה זוגות מכנסיים צמודים, שמתרחבים באזור הבטן בשעת הצורך.
כאשר אני מודדת אחד מהם, בהחלט אי אפשר לראות שאני בהיריון. המבט בעיניה של המוכרת כשהיא בוחנת אותי, מאשר לי שהיא בספק שאני כן, וכי נדמה לה שאני סתם משתעשעת.
כאשר אני מגישה לה את כרטיס האשראי, היא נראית מופתעת. 'באמת חשבתי ש…" היא תופסת את עצמה ושותקת.
"אין ספק שאחזור לכאן, יש לכם שמלות מעלפות," אני אומרת.
כשאני יוצאת מהחנות, אני לא מאפקת ומחניקה חיוך, אבל כשאני מביטה בבאותי בחלונות הראווה של החנויות לידן אני חולפת, אני מבינה שהיריוני באמת עדיין לא נראה לעין.
אני עוברת ליד מסעדה על טהרת הבשר, והריחות שעולים ממנה, שוב גורמים לי בחילה.
פתאום זה מכה בי.
*
התגובה שלי ביום ההוא שנפרדנו, לבשר הנצלה על הגריל במרפסת דירתנו היפה, הוא שגרם לי לדחות את הצלחת שאמיר הגיש לי.
הוא הביט עליי המום, שכן יידע כמה אני אוהבת שהוא מפנק אותי בבשרים צלויים על הגריל.
אני לא זוכרת מה אמרתי, רק את ההרגשה הנוראית כשהבחילה טיפסה מקיבתי, במעלה גרוני, ואיימה להתפרץ על השולחן. 'איך יכולתי לנחש אז שזה בגלל שאני בהיריון?' איך הכל היה שונה, לו ידעתי.
אחרי מעשה האהבה הסוער שלנו, הקפדתי לשטוף הכל מתוכי. למרות שאמיר צחק שהוא נתן לי ילד, לא באמת האמנתי שזה יקרה. נראה איך הוא יגיב כעת.
אני מחכה ליום המחרת כדי לדבר איתו. אני חייבת לנסח את דבריי נכון, כדי שלא יחשוב שאני כופה עליו לחזור אליי, אלא רק חושבת שהוא צריך לדעת. ובכל מקרה ההחלטה היא רק שלי, האם להמשיך בהיריון מה שאני יודעת שכבר החלטתי.
*
בעודי ממשיכה ללכת להנאתי ברחוב, ולהסתכל על חלונות הראווה, בזמן שהתנועה בהן נעשית יותר ויותר דלילה בשל שעת הסגירה הקרובה, אני פוגשת את גייל, אחת העובדות שלי.
אני מודה בליבי באותו רגע, שהשקית ובה המכנסיים שקניתי, נמצאת בתוך התיק שלי. "מה את עושה פה?" היא שואלת בפליאה, "חשבתי שאת גרה ליד המשרד."
"ביקרתי את בת דודתי," אני עונה לה. כמובן שאיני מספרת שהביקור נערך במקום עבודתה, כדי למנוע שאלות מיותרות.
"גם אני לא גרה פה. קבעתי עם חברה ללכת לקפה קין ברחוב פולי, אבל רק אחרי שירדתי מהרכבת התחתית, היא הודיעה לי שהיא לא תגיע. הזמנתי שני מקומות, וכבר מאוחר לבטל, את רוצה להצטרף אליי? מוגשות בו מנות צמחונית. שמעתי שהתפריט עשיר במיוחד."
"נשמע מעניין," אני עונה לה. אין לה מושג שהיא הצילה אותי. אני לא יודעת איך הייתי מעבירה את הערב הזה, אם הייתי לבד.
בעבודה אני נמנעת לקשור קשרים קרובים מידיי, אבל שמחה לגלות שגייל אישה מדהימה. אני מאד נהנית בחברתה.
אנחנו בוחרת שולחן פינתי, ומזמינות מגוון מנות. אנחנו חולקות אותן, ואני נהנית מכל רגע. סוף סוף מקום שלא מריח מבשר.
"לא הייתי בטוחה שתסכימי להצטרף אליי," היא אומרת לי בגלוי לב, "בעבודה את שומרת מאתנו מרחק, שזה מובן שכן את הבוסית."
"אמנם אני די צעירה, אבל יש לי מספיק ניסיון. אני מעדיפה קודם לקשור קשר מקצועי עם אנשים. כשאת נוהגת אחרת, ולא קובעת גבולות, זה משפיע על העבודה. למדתי, שאם את מתנהגת כחברה, אנשים נוטים לנצל את זה. בסופו של דבר המטרה של כולנו שהפרויקטים יצליחו.
תודי שאני לא בוסית קשוחה, ולא מעבידה אתכם מעבר למה שהכרחי. אנחנו עובדים בענף שעמידה בזמנים חורצת את גורל הפרויקט, ועל כך איני יכולה להתפשר."
"שלא ישמע שאני מתלוננת. אני מבינה את זאת, אבל יודעת שכולם היו רוצים להתקרב אלייך. יש לך אישיות קורנת, כזו שנעים להיות לידה. מאז שהגעת, האווירה במשרד רגועה ושמחה יותר, למרות שקצב העובדה הוא מהיר יותר. בכל מקרה אני שמחה שאנחנו מבלות יחד. אני מרגישה יותר קרובה אלייך," היא אומרת.
"גם אני שמחה שניפגשנו, וגם שלמדתי להכיר אותך מחוץ לעבודה," אני אומרת לה.
אנחנו לא ממהרות לעזוב, ולמרות שאכלנו הרבה, אנחנו לא מוותרות על הקינוח. אני מתעקשת לשלם עבור הארוחה, וגם על המונית שמחזירה אותי למלון ואותה הביתה.
כשאני מגיעה לדירה, אני נכנסת מייד להתקלח, לובשת בגד שינה קצר, נכנסת למיטה, ונרדמת מייד.
*
"אמרתי לך שזרעתי בך את זרעי ויהיה לנו בן. אפילו קראתי לו בשמו ליאם, אז מה את מתפלאת שאת בהיריון?" שואל אותי אמיר.
"אתה בטוח שאתה רוצה את הילד הזה, הרי אינך רוצה להיות איתי. אז כפי שאמרת, תרמת לי את זרעך, אבל הילד הזה כולו שלי, ולך לא יהיה בו חלק."
"דבר אחד את שוכחת, הילד הזה יהיה בדמותי. גם אם תרצי, לא תוכלי לשכוח אותי לעולם, גם כשאהיה שייך לאחרת.
דמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על אישה אחרת נוגעת בגבר שהיה שלי.
אני מתעוררת שטופת דמעות. 'אי אפשר לכפות אהבה, על מי שמסרב לקבל אותה. תפנימי, עכשיו הוא מישהי אחרת שממלאת את המקום שלך במיטתו.'
ועדיין אני מבינה שעליי לספר לו על היריוני.
*
הימים עוברים ואני לא שומע דבר מלי. התפקיד החדש דורש ממני הרבה שעות, ואני מודה על כך.
אני לא יכול לומר שאני שמח כשמודיעים לי שיש בעיה במערכות ועליי לתת לכך מענה גם בשעות שאחרי העבודה, אבל זה לפחות מסיח את דעתי מידי פעם מהגעגועים ללי.
כתבה בעיתון מאשרת לי את מה שחשבתי. לי נמצאת בלונדון. אין חבר אחד שלא טורח לספר לי שקרא זאת.
לי אילת מחברת החדשות התל אביבית,
מובילה את הקמפיין של חברה תקשורת לונדונית.
לי מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הפרסום,
והיא עובדת צמוד עם מנהל החברה ויליאם וילסון,
ששמו נקשר לכל הפרויקטים הנחשבים באירופה.
החוזה עליו חתמה הוא לחצי שנה,
אבל יודעי דבר מעריכים שהיא תשאר בחברה
מעבר לתקופה שנקבעה מראש.
"אתה לא חושש?" שאל אותי עברי בחצי חיוך, "הוא בהחלט גבר אלפא כריזמטי. אתה לא חושב שכדי שתסע לבקר אותה?"
"נו באמת, אתה יודע שאני לא יכול לנסוע כעת, אחרי שקודמתי לתפקיד דירקטור," אני עונה לו. הבטן שורפת לי רק מהמחשבה שאולי היא כעת איתו, ויתכן הפסדתי אותה.
אני מחליט שעד שלא אשמע אחרת, אני אמשיך לכתוב לה פתקי אהבה.
ואז קורה הדבר האחרון שציפיתי לו. באמצע ישיבה עם המהנדסים שלי הטלפון הנייד שלי מצלצל. אני מביט על הצג, ורואה שהשיחה היא מלונדון.
אני מתלבט אם לענות, אבל הצלצול לא מפסיק, ואני מחליט לענות.
"זו לי," אני שומע את קולה האהוב. אני מרגיש שהראש שלי מסתחרר.
אני אוסף את עצמי ומתעשת. "אני כעת בישיבה, אני לא יכול לדבר," אני עונה לה בטון קר.
אני שומר את מספר הטלפון שלה ברשימת הטלפונים שלי בטלפון הנייד, אבל יודע שלא אתקשר אליה. אני לא בטוח שאני מוכן לשמוע מה היא רוצה לומר לי. אלפי מחשבות מתרוצצות לי כעת בראש, ואף אחת מהן לא מוצאת חן בעיניי.
רק כשאני חוזר בלילה לדירה, אני מרשה לעצמי להישבר. אני מתקשר לעידו אחיה, אבל המענה הקולי שלו עונה לי, ואני מעדיף לא להשאיר לו הודעה.
הוא מתקשר אליי שעה מאוחר יותר.
"לי התקשרה אליי היום, אבל הייתי באמצע ישיבה ולא יכולתי לדבר. ידוע לך משהו?" אני שואל אותו. ברור לי שלא אוכל להתחמק ממנו לנצח.
"אין לי מושג מה היא רצתה. דיברתי איתה לאחרונה בסוף השבוע, והיא לא הזכירה אותך," אומר עידו.
'האם אני שמח שהיא לא דיברה עליי? או אולי חש הקלה שלא היה לה משהו לומר. ועדיין, אני מעדיף לחכות שהיא תתקשר שוב.
לי שלי,
אני מצטער שלא דיברנו היום.
הייתי באמצע ישיבה והרגשתי שאני לא יכול
להתמודד נפשית
עם מה שיש לך לומר לי.
אני מודה שחששתי,
ולא רציתי להתפרק ליד העובדים שלי.
דיברתי עם עידו,
חשבתי שאולי הוא יוכל להאיר לי את הסיבה
שבגללה התקשרת.
אני מתגעגע אלייך בטירוף,
מחכה שתתקשרי שוב.
אוהב, אמיר
למחרת לי שוב מתקשרת, הפעם בשעות אחר הצהריים. בחשבון מהיר אני מבין שהיא כעת בהפסקת צהריים. אלא שהפעם אני בישיבה עם נשיא החברה. הטלפון מצלצל כמה צילצולים ומפסיק.
הישיבה נמשכת כמה שעות. אנחנו יושבים בישיבת סיעור מוחות לגבי הרבעון הבא, ומה הציפיות ממנו.
שוב מצלצל הטלפון. "אנשים לא יודעים שאתה עובד?" הוא שואל בטון לא מרוצה.
הוא צודק. הייתי צריך לכבות את הטלפון. "זו אישתי," אני מתנצל, ומנמיך את הצלצול.
"למה לא ענית לה?" הוא שואל, "זאת הפעם השניה שהיא מתקשרת."
"אני אדבר איתה כשנסיים את הפגישה," אני משקר אותו. אני יודע שלא אעשה זאת.
"אני מעריך את זה. בכל מקרה אני חושב שמיצנו את כל נושאי השיחה. תכתוב לי סיכום ישיבה, ונקבע לוח זמנים לבצע את המטלות," הוא אומר לי.
אני מקווה שלי תתקשר שוב, מאוחר יותר, אבל זה לא קורה.
שבוע עבר, אבל לי לא מתקשרת. אני מחליט להפתיע אותה ולהגיע לסוף שבוע ללונדון. אני רוכש כרטיס טיסה, ומתקשר להודיע לה על בואי.
אחרי שלושה צלצולים אני מגיע למשיבון שלה:
הגעתם לתא הקולי של לי אילת.
אין באפשרותי לענות כרגע.
הצוות שלי ואני נהיה בסקוטלנד עד יום שלישי אחר הצהריים.
במקרים תכופים נא להשאיר הודעה אצל מזכירתי ניקול
טלפון…
אני יוצא מדעתי. היא נסעה עם הצוות שלה, כך היא אומרת. 'האם גם מר וילסון נסע איתם?'
הנסיעה לסקוטלנד הייתה מאד מוצלחת. אני יושבת במשרדי וצופה בחמשת הסרטונים שצילמנו על רקע נופיה המהממים של סקוטלנד.
*
אני מחייכת כשאני ניזכרת בשאלות של האנשים המארחים אם מוצא משפחתי בסקוטלנד, שכן צבע שיערי אדמוני. סיפרתי להם על סבתי איירין, שאמנם עברה להתגורר בלונדון, אבל שורשיה בסקוטלנד.
"סוף סוף מתגלה האמת," אמר לי ויליאם בחיוך , "את האנגלית הבריטית רכשת בבית."
*
ניקול, שלא ידעה שהקדמנו לחזור, ניצלה זאת להגיע לעבודה באחת עשרה. היא הביטה בי בתדהמה, כשראתה שאני כבר שקועה בעבודתי.
"אמרת שתחזרו רק ביום שלישי אחר הצהריים," היא אומרת לי.
"ומה זה קשור לכך שאת צריכה להיות בעבודה בשעה תשע?" אני עונה לה בטון שמבהיר לה שאינני מרוצה, "ומדוע אין לי מזכר עם ההודעות עבורי?" היא נבוכה וממהרת לשולחנה כדי לכתוב, כך אני מניחה, את ההודעות שהיא נתבקשה למסור לי.
אני נכנסת לטלפון הסלולרי שלי לראות מי התקשר, ורואה שהייתה לי שיחה ביום חמישי מאמיר.
אני מתקשרת אליו מייד.
"את תמיד מוצאת לך מתי להתקשר. בדיוק כשאני בישיבה," הוא מסנן לעברי.
אני מנתקת מייד. אני מצטערת שהוא יודע את מספר הטלפון הלונדוני שלי, ומתלבטת האם לחסום אותו. זה נראה לי מטופש וילדותי. אני מחליטה שלא אתקשר אליו יותר.
