אני מתקשה לעצור את דמעותיי מול המילים של גל.
'אתה ממש שמח שחזרתי,' אני ממלמלת, 'אתה כל כך שמח שלא יכולת לסבול אותי במיטה שלך. בדיוק כמו שלילך אמרה כסיפרה על בעלה שחזר מהלחימה בעזה, ועל איך הכל ביניהם נשבר.
עכשיו אני יכולה לחשוב יותר בבהירות. אני יודעת שמה שעליי לעשות, הוא לעזוב. אני לא רואה איך אפשר לשקם את היחסים בינינו. כבר הבנתי שלא עבור כל אחד האהבה מתקיימת לנצח.
אני חוטפת את התיק שלי, ויוצאת מהדירה בסערה. סדר היום שלי יחכה, יש לי דברים חשובים יותר. אבל לפני הכל, עליי להפגש עם אבא ונציגי הטלוויזיה השוויצרית, כדי לצפות בכתבה שהכינו על סבא ועל אחיו.
אני מודה על כך שיש במעלית מראה, מה שגורם לי לחזור לדירה, ולהתארגן מחדש. אני מתקנת את האיפור, ומחליפה את הבגד לאוברול עם מכנס לבן ועליונית שחורה.
רק כשאני מביטה על עצמי מרוצה במראה, אני יוצאת להפגש עם אבא.
מסתבר שלמרות הזמן שביזבזתי, אני מגיעה חמש דקות לפני הזמן. אבא מקבל את פניי בשמחה. "אני מתרגש לראות את הכתבה. שמעתי שיש עליה ביקורות ממש טובות."
אנחנו נפגשים עם הייזל, המפיקה שראיינה אותי לכתבה. "אני בטוחה שתהיי מרוצה מהתוצאה," היא אומרת בבטחון, "הירשתי לעצמי להכניס בה כתוביות באנגלית ובעברית."
אין ספק שהיא מאד בטוחה בעצמה. אני מקווה שאני לא אתאכזב. בכל מקרה הגעתי להחלטה שאתן לאבא לקבוע אם לאשר את הפרסום.
זווית הצילום מאד מחמיאה לי, אם כי מי שמכיר אותי ישים לב לכך שהישלתי כמה קילוגרמים ממשקלי, שגם כך לא היה גבוה.
"האנשים במערכת מאד התרשמו מהשפה העשירה שלך," היא אומרת. ברור לי שהיא עושה הכל כדי לקנות אותי.
"מילדותי דיבר אליי סבי גם בגרמנית, כך שזה מאד טבעי עבורי לדבר בשפה זאת, למרות שאיננה שפת האם שלי," אני אומרת לה.
"כן, אבל זה לא רק שיש לך אוצר מילים מרשים, אלא שהניב השוויצרי בו את מדברת מאד מדוייק," היא ממשיכה להחמיא לי.
"זה הניב היחיד שאני מכירה," אני עונה לה, "אני מניחה שדוברי הגרמנית לא ימצאו את הגרמנית שלי כל כך מושלמת."
"בכל מקרה," היא אומרת, כשהיא מבינה שאי אפשר לקנות אותי במחמאות, "בואי נצפה יחד בתוכנית."
"אני לא מבינה למה בחרת לקרוא לכתבה על שמי, ולא האחים לבית רוזנטל," אני מעלה את מה שמציק לי.
"אני חושבת שמה שגרם לנו לעשות את הכתבה, היא העובדה של הסמיכות הטרגית של מות האחים," היא מנסה להסביר.
"שזה לא סותר את מה שאמרתי," אני לא מניחה לה.
"נתנו לסיפור גוון אישי יותר, כשהראנו את הסיפור מעינייך, את הקושי שלך להבין באמת שסבך איננו עוד, מה שהתבטא במבט שלך כשחיפשת אותו לידכם, וקלטת שהוא איננו. זה הפך את הסיפור, ליותר מביוגרפי, ונתן לו נופך מאד אישי."
אני משתדלת להתנהג באיפוק, כאשר הזיכרונות של היום ההוא חונקים את גרוני.
"בואו נתחיל," אני אומרת. פתאום דחוף לי לסיים עם המטלה המעיקה הזאת.
אני מופתעת לטובה כשאני רואה את הריאיון המושקע. המסרים שלי הועברו בדיוק כפי שרציתי. סיפורם אהבתם הגדולה של הורי סבי, היחסים המיוחדים שלו עם אחיו, ומסלול חייהם הכה שונה. אני בטוחה שאם סבא אהרון צופה כעת, הוא גאה בתוצאה.
"אין לי אלא מילים טובות לומר לך," אומר אבא להייזל, "אני גאה בך דריה, את יצגת אותנו בכבוד."
אנחנו מאשרים את הכתבה כפי שהיא לשידור. "אם כך אתם מוזמנים לצפות בה עוד הערב. אני אתן אור ירוק לתחנות הטלויזיה לשחרר את הפרומו לקראת השידור.
אנחנו נפרדים, ואני נשארת לשבת עם אבא. "את מבינה שהלילה כולם ישמעו את הסיפור שלנו. את מוכנה לזה?"
"לפחות הם ידעו לאן נעלמתי כמעט חודשיים," אני אומרת בחיוך.
אבא מתקשר לסבתא, ואנחנו קובעים להפגש איתה הערב כדי לצפות יחד בכתבה.
רננה ושרון מוזמנות גם הן, אבל לכל אחת מהן יש תרוץ אחר למה זה לא מתאים לה להגיע.
"למה דווקא באמצע השבוע," רוטנת שרון, "לא יכולת לעשות זאת בסוף השבוע?"
"את מבינה שלא אני קובעת אל לוח המשדרים?" אני שואלת אותה.
"נו באמת דריה. אני לא מבינה בשביל מה את צריכה את הפרסום הזה. את מי זה מעניין שסבא שלנו מת."
אבא ששומע את השיחה, מסמן לי לא להגיב. "את יודעת דריה, התקופה האחרונה גרמה לי לראות אותה באור שונה. אני מאד מאוכזב ממנה."
רוח הדברים לא שונה כשאני מדברת עם רננה, רק שהיא משתמשת במילים אחרות. "אני אראה את זה בהזדמנות," היא אומרת לי.
"את מבינה רננה שהכתבה היא לא עליי, אלא על סבא והמשפחה שלנו?" אני אומרת לה.
"אני מבינה שזה מנחם אותך שבאת ממשפחה טובה, כעת כשגל עזב אותך," היא תוקע לי סכין בלב.
"אז זה מה שאת חושבת? תודה לך אחותי," אני אומרת, "את באמת לא חייבת לצפות בכתבה."
"תגיד לסבתא שלא מסתדר להן לבוא, את מה שהן אמרו תשאיר בינינו," אני מבקשת מאבא.
"את חושבת שקל לי לשכוח ששתיהן לא התקשרו לסבא לנחם אותו, ויותר מזה אליי, אבא שלהן, כשאבא שלי נפטר? אני מתקשה לסלוח על כך. אני מרגיש שמשפחת רוזנטל לא באמת חשובה להן, אלא רק ההון שיש לה. הן שוכחות דבר אחד, סבתא עדיין חיה, וגם אני."
"בבקשה אבא, אל תדבר כך," אני מנסה להרגיע אותו.
"את מבינה למה את מקום ראשון בלב שלי, וכך היית בלב של סבא?" הוא אומר, ואני מבינה שעדיף שאשתוק.
"אני אחזור הביתה להתארגן, אקח את הילדים, ואגיע לסבתא." אין לי כוונה לשתף אותו שאני מתכוונת להשאר אצל סבתא, עד שאמצא דירה.
כשאני מגיעה חזרה לדירה, אני מקבלת הודעה שהוחלט להעביר את שידור הכתבה למהדורה המרכזית ביום שישי בערב. באיזשהו מקום אני מרגישה הקלה.
אני מחליטה שזה כנראה סימן עבורי לקחת את הדברים לאט יותר, לא לעשות משהו פזיז, שאין חזרה ממנו.
אני שמחה שלא ביטלתי את השיעור הערב. אני שולחת הודעה לגל
דריה רוזנטל-ליר:
אני עובדת היום. תוכל לקחת את הילדים מבית הספר?
אם לא מתאפשר לך אני יכולה לבקש מטליה השכנה.
מבקשת שתודיע לי.
אני אדאג לכם לארוחת ערב.
דריה.
גל
נכנסתי ללחץ כשדריה דיברה אליי כפי שדיברה. היא מעולם לא דיברה אליי בשפה כזאת, וזה העלה בי את החשש שאולי היא הייתה עם גבר אחר, וכך היא התרגלה לדבר כשהייתה איתו. אני יודע שזאת מחשבה מטורפת, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, והרגשתי שאני לא מסוגל לשכב איתה.
היא לא ניסתה להתגונן, או להסביר מדוע דיברה כך, אלא בחרה פשוט ללכת לחדר העבודה ולישון שם על הספה. מה אני אמור להבין מכך, שהפחד שלי היה מוצדק? או אולי היא לא נמשכת אליי יותר, כעת שהתרגלה לחיות בלעדיי?
אני יוצא בשקט מהבית, נוסע לבית מלון, ושוכר לי חדר ללילה.
את רובו אני מעביר בבהייה בים שנראה ממרפסת חדר המלון.
בבוקר אני מתקלח, והולך לעבודה. איני רוצה שמישהו יראה מה עבר עליי.
באמצע היום מגיע מסרון מדריה, שמצליח להוציא אותי מהריכוז.
‘אז את עובדת…' לפחות כך היא אומרת. מי יודע אם זה לא כיסוי למפגש לוהט עם המאהב שלה.
ובכל זאת, אני מחליט להיות עם הילדים.
גל ליר:
אני אקח את הילדים מבית הספר.
אין צורך שתכיני ארוחת ערב, אכין להם בעצמי.
דריה רוזנטל-ליר:
תודה.
השארתי את הכיסא לרכב של אגם בכניסה לבית.
רכשתי לאלמוג טלפון נייד, מספרו. 054….
אני לא יכול להתאפק.
גל ליר:
מה כל כך בער לך לרכוש לו טלפון נייד? הוא רק בן שמונה למען שם,
דריה רוזנטל-ליר:
הגדרתי לו השגחה הורית. אלמוג יודע שהוא נועד לקשר טלפוני בלבד.
אני לא ההורה היחיד שעשה זאת. אין לך מושג מה עברתי פה בשנה האחרונה.
היא צודקת. אני באמת לא יכול לדמיין איך היא שרדה את התקופה הזאת, בעיקר עם הטיפולים של אגם. ואולי הייתה צריכה זאת, כי נעדרה בלילות , והסתובבה מי יודע איפה, ועם מי.
אבי מתקשר להתעניין בשלומי. "איך בעבודה?" הוא שואל.
"למה?" אני עונה לו בחוסר סבלנות.
"אני לא יכול להתעניין בחייו של בן שלי? אין לי מניע נסתר, אם זה מה שאתה חושב," הוא עונה לי בסבלנות.
"סליחה אבא. בדיוק קיבלתי הודעה מדריה שהיא מבקשת שאהיה היום עם הילדים כי היא עובדת," אני עונה לו.
"אם כך אבוא לבקר אתכם, אם זה בסדר מבחינתך," הוא אומר.
אני מקדים לצאת ומחכה לילדים בשער היציאה. אלמוג מבחין בי ראשון. "איזה כייף שאתה באת לקחת אותנו," הוא אומר ומחבק אותי.
"אימא עובדת היום," אני אומר באגביות, ורוצה לראות איך יגיב.
"אני יודע, יום רביעי היום. זה היום היחיד שהיא עובדת אחר הצהריים, כיוון ש…" הוא מתחיל לומר, אבל חברו עוז קורא לו.
"אני יכול לבוא אליך היום?" הוא שואל אותו.
"לא היום. שכחת שאימא שלי עובדת ביום רביעי?" הוא עונה לו. אני מתלבט אם לומר לו שאני בבית.
"איזה טיפש אני," אומר עוז, ומכה על מצחו, "הראש שלי לא תמיד במקום," הוא אומר וגורם לאלמוג לצחוק.
אנחנו מגיעים לכיתת הגן של אגם. הגננת מסתכלת עליי בעוינות. "אתה לא אבא שלה," היא מסננת לעברי, "אין לי כאן אישור לתת לך לקחת אותה."
לפני שאני מספיק להגיב, אלמוג מוציא את הטלפון שלו. אני מסתכל על הבן בן השמונה שלי, שאוחז בידו אייפון חדש. "אימא, הגננת של אגם לא נותנת לאבא לקחת אותה."
הוא פותח את הרמקול כדי שהגננת תשמע את התשובה. "אני יכולה להבין מה זאת הבדיחה הזאת? הוא אבא שלה, ממתי הוא צריך אישור מיוחד?"
"הוא לא אביה הביולוגי," היא עונה לה.
"על מה את מדברת? רק בגלל שהוא נעדר כי נלחם בעזה מעל שנה, את מחליטה שהוא לא אביה?" שואלת דריה בכעס.
"תסבירי לי אם כך איך זה שיש לה צבע שיער כזה?" הגננת ממשיכה להתווכח איתה.
"אם זאת ההוכחה לכך שאיננו אביה, זאת גם ההוכחה שאני לא אימא שלה. את צבע השיער שלה היא ירשה מאימו של גל. את רוצה שאשלח לך תמונה שלה, או שאולי בדיקת די.אן.איי?
לא שזה עניינך, אבל את יודעת שכל יום רביעי אני מלמדת. אם טליה השכנה שלי יכולה לקחת את אגם, אז אביה בטח שיכול. הנה אני שולחת לך הודעה שתאשר לך לתת לגל לקחת אותה מתי שהוא רוצה. הוא לא צריך אישור ממני."
אגם מבחינה בי ורצה אליי. "אבא! אבא!" בחוסר רצון מופגן מביאה לי הגננת את התיק שלה, ואנחנו הולכים לרכב.
אנחנו מגיעים הביתה, והילדים מבקשים לצפות קצת בטלויזיה. "אימא מרשה לנו לצפות קצת בטלויזיה. אנחנו מבטיחים להכין אחרי התכנית שעורי בית," אומר אלמוג.
"בסדר," אני אומר להם. אני חושב על כך שבעצם אף פעם לא לקחתי אותם לבד מבית הספר, ואינני מכיר את סדר יומם. אני מאד קשור אליהם, אבל מי שמגדלת אותם זו דריה. אין ספק שהיא עושה עבודה מעולה.
הבנים מוציאים את תיקי האוכל מהילקוט. אלמוג מוציא גם את תיק האוכל של אגם. הוא מניח את הכל בפינה על השיש. "אנחנו יכולים לקחת חטיף?" הוא שואל.
הפעם הוא לא מציין שזה מה שאימא מרשה, אבל אין זה משנה. "בטח," אני עונה.
הוא נגש למזווה, וחוזר עם שלוש שקיות. הוא פותח אחת ומגיש לאגם. "אגממי רוצה חטיף?"
"אגממי א'בת," היא עונה.
"מה אומרים?" הוא שואל אותה.
"תודה," היא עונה בחיוך שממיס אותי. אין ספק שהיא ירשה אותו מדריה. אני כל כך מלא אהבה אליהם.
אני ניגש לחדר העבודה של דריה, אולי אראה בו רמז היכן היא.
אני רואה את הפתק שהשארתי לה זרוק בפח, מה שמעלה את חמתי. 'אז המילים שלי לא שוות בעינייך?'
אני מפעיל את המחשב שלה, ובטוח שהיא שינתה את הסיסמה שלו שהייתה יום ההיכרות שלנו, אבל מופתע לראות שהיא לא.
אני נכנס ללוח הפגישות שלה. כל השבוע שלה פרוש לעיניי. בתאריך של היום מצוין השם – נשות הטייסים. אני מבחין בהערה ופותח אותה. לעיניי מופיעה רשימה של נשים בשמן הפרטי בלבד, ולצידה קישור לשיר.
'אז היא לא שיקרה,' אני חושב לעצמי, כשאני שומע ברקע את קולותיהם של הוריי. אני מופתע לשמוע שגם אימי הגיעה.
אני מרגיש שאני נחנק, אני חייב לצאת מכאן. אני רואה שהבנים סיימו לצפות בתוכנית, והם יושבים בפינת האוכל ומכינים שעורים. אגם יושבת לידם ומשחקת עם הבובות שלה. "אגממי א'בת בובה אנה," היא אומרת וממשיכה לשחק איתה.
"אני יכול לבקש מכם להיות איתם שעה?" אני שואל בלי לתת הסבר.
"בטח," אומר אבי, "הם אכלו כבר?"
"הם מכינים כעת שיעורים," אני עונה. 'איך פרח נושא האוכל מזכרוני?'
"אני מניח שדריה השאירה להם אוכל," הוא אומר.
"אמרתי לה שאין צורך," אני עונה לו, "תכינו להם חביתה וסלט," אני מאלתר.
"איזה חוצפנית, להזניח כך את הילדים," אומרת אימי.
"אמרתי לך שהיא הציעה שתכין, אבל אמרתי שאין צורך," אני עונה באיפוק. אני כבר מתחרט שביקשתי מהם, אבל אני זקוק לנשום אוויר.
אני עוזב את הדירה, יורד לחניון, ונוסע לים. רק שם אני מרגיש שאני יכול לנשום. אני לא שם לב לזמן שחולף, וכשאני חוזר הילדים כבר במיטות, למרות שעדיין מוקדם.
אני מודה להוריי על העזרה, והם עוזבים מייד.
“שיהיה לך ברור שזה מקרה חד פעמי," מסננת לעברי אימי.
אני רוצה לומר לה שאני לא הזמנתי אותה לבוא. לא רק, אלא הייתי בטוח שאבי יבוא לבד, אבל מעדיף לשתוק, רק שילכו כבר.
"אגממי רעבה," אומרת לי הקטנה.
אני ניגש לאלמוג ששוכב במיטה וקורא ספר. "אני אוהב שאימא מקריאה לנו סיפור לפני השינה. סבתא לא רצתה להקריא לי. היא אמרה שאני גדול מידי, ושאני יכול לקרוא לבד."
“מה אכלתם לארוחת ערב?" אני שואל.
“כריך עם שוקולד," הוא עונה לי.
“זה מה שאימא מכינה לכם?" אני מתפלא, אבל מדבר באיפוק.
“סבתא אמרה שזה מה שנאכל," הוא עונה לי.
"ומה אגממי אכלה. פרט לחטיף?" אני מבקש לשמוע.
"סבתא נתנה לה חלב בכוס," הוא אומר ומושך בכתפיו.
“כן, אבל פרט לחלב?" אני שואל.
“רק חלב אבא, אני לא משקר," הוא אומר.
"אני מאמין לך," אני אומר לו, "גם אתה רעב?"
הוא מסתכל עליי. ולבסוף משפיל את מבטו.
אני שומע את פתיחת הנעילה של דלת הכניסה, ושומע את צעדיה של דריה כשהיא ניגשת בצעדים מהירים לחדרי הילדים.
“אתם כבר במיטות?" היא שואלת מופתעת.
“דריה אני מצטער. הילדים נשארו שעה עם הוריי, וכשחזרתי הם כבר היו במיטות. מסתבר שלמרות שביקשתי מאימי שתכין להם חביתה וסלט, היא נתנה להם רק כריך עם שוקולד, ולאגם כוס חלב.”
“אני מבינה," היא אומרת בפנים חתומות, ויוצאת מהחדר. היא ניגשת לאגם. "היי מתוקה, בואי תעזרי לאימא להכין לכם אוכל," היא אומרת.
אני לא יודע איפה לקבור את עצמי. 'איך הייתי כזה אידיוט, וסמכתי על אימי?'
ריח של חביתות המטגנות על המחבת, וסלט טרי שנחתך זה עתה ממלא את חלל הבית.
