אני יוצאת מחדרו של פרופסור וייטמן, כאשר ד"ר דוסון עומד להיכנס. "את בסדר?" הוא שואל. אני מישירה מבטי אליו. יש משהו מאד סוער בעיניים שלו, משהו שאני מתקשה לפענח.
"כן," אני עונה ומתלבטת האם לומר לו שאספר לו אחר כך, "אני מחכה ד"ר דוסון," נשמע קולו הרועם של פרופסור וייטמן.
"הוא במצב רוח זועם?" שואל ד"ר דוסון, אבל לא ממתין שאענה לו. אני עוקבת במבטי אחריו. יש לו הליכה של פנתר גאה. תמיד הרגשתי שאם הוא היה עומד מול הפרופסור, זה היה הפרופסור שמשפיל את עיניו ראשון.
אנט קוטעת את המחשבות שלי כשהיא מודיעה לי שהתבקשתי לרדת מייד לחדר מיון ילדים.
אני מרגישה זיעה קרה יורדת במורד גבי. 'בבקשה שאני טועה,' אני חושבת בליבי.
"תודיעי להם שאני בדרך," אני אומרת.
אני מזמינה את המעלית, וממתינה לה בחוסר סבלנות. אני חייבת לתרגל נשימות, להתאפס לפני שאני מגיעה לחדר המיון. העייפות מכאיבה לי בשרירים, ואני לא מוצאת מנוחה לגופי. המעלית מגיעה ומרגיש לי שהיא נוסעת לאט מתמיד, כאילו שעוד רגע היא תתקע. אבל לא. היא מגיעה ליעדה, ואני יוצאת בצעדים מהירים לתוך חדר המיון. רק כשאני שומעת את קול טפטוף עקביי על הריצפה, אני קולטת שלא הספקתי להחליף את הנעליים כשהגעתי הבוקר למחלקה.
אני עושה כל שביכולתי כדי שלא תראה על פניי הסערה שמשתוללת בתוכי.
"אמיליה מחכה לך במיטה מספר ארבע," אומרת לי האחות בטסי בפנים חתומות.
"ספרי לי עליה, בת כמה היא?" אני מבקשת.
"בת ארבע וחצי, אבל נשמעת בוגרת מגילה," היא עונה בעודנו הולכות לכיוונה.
"מי איתה?" אני שואלת.
"השכנה. אימה, כך הבנתי, בעבודה," אומרת בטסי, ואני רואה שהיא בספק אם זה נכון.
אני מסיטה את הוילון, ומתקרבת בחיוך למיטה. אני רואה את השכנה עומדת ליד מיטתה של אמיליה. היא לא אוחזת בידה, או מדברת אליה, ומראה פניה מעיד שאיננה רוצה להיות כאן.
"תחכי בבקשה בחוץ," אני אומרת, ומבקשת מבטסי שתדאג שהיא לא תעזוב לפני שקצין החקירות יגיע לכאן. בטסי מאשרת לי בתנועת ראש קלה שהיא תדאג שהיא תמתין לו.
"שלום אמיליה, אני ד"ר הדסון ובאתי לראות מה שלומך." אני אומרת ונוגעת קלות בידה. "את רוצה לספר לי מה קרה?"
"אסור לי," היא אומרת ומפנה את ראשה ממני.
"זה בסדר," אני עונה כדי לעורר את בטחונה בי. היא מסובבת את ראשה חזרה אליי.
אמנם רק לפני דקות ספורות מוניתי לתפקיד, אבל אני זוכרת מה למדתי באוניברסיטה בנושא. "תתני לי לבדוק אותך, אני מבטיחה לך שאעשה זאת בזהירות. תאמרי לי אם את מרגישה לא נוח," אני אומרת.
"זה יכאב לי?" היא שואלת.
"לא. תגעי בידיים שלי," אני אומרת לה, מורידה את הכפפות מעליי, ומושיטה לה אותן, "את רואה כמה הן עדינות?"
"הם מאד נעימות, לא כמו של…" היא שוב מסתגרת בעצמה.
אני מרימה את הסדין לאט, ונחרדת ממה שאני רואה. אני מודעת לכך שאאלץ לקחת קודם דגימות, לפני שאוכל לנקות אותה מהדם. אני משננת לעצמי שעליי להסיט את תשומת ליבה ממה שקורה.
"תארגני לי ערכה, אני כבר חוזרת," אני אומרת וממהרת לגשת לחנות המתנות שנמצאת באותה קומה בה נמצא חדר המיון. אני בוחרת שתי דובות לבושות שמלות, האחת בגוונים וורודים, האחרת בצבעים חומים כהים, חוברת צביעה וספר, וממהרת חזרה לחדר המיון.
בזווית עיני אני רואה שהשכנה מדברת עם קצין החקירות. "אני מבקשת לדעת מה היא סיפרה," אני אומרת לבטסי.
אני ניגשת לאמיליה. "תראי מה הבאתי לך," אני אומרת לה.
"זה בשבילי במתנה?" היא שואלת מופתעת.
"רק בשבילך," אני עונה.
"אני לא רוצה את הדובה השחורה," היא אומרת ונסוגה לאחור. המבט המפוחד בעיניה אומר הכל.
"אני אתן אותו לאחות בטסי," אני אומרת לה בחיוך. אני פותחת את הווילון ומסמנת לבטסי לבוא. "אמיליה בחרה את הבובה הוורודה, את זאת אנחנו לא צריכים. תשאלי את השכנה אם יש להם שכן שצבע עורו כהה," אני לוחשת לה.
אני מבקשת מהאחות ג'יני שתבוא להיות איתי.
"שמחתי לשמוע שאת מצטרפת ל'פרויקט' הזה," אומרת להפתעתי ג'יני. 'איך זה שהיא כבר יודעת את מה שאני עוד לא החלטתי?'
"תכירי את ג'יני, היא תעזור לי לטפל בך," אני אומרת, "את רוצה להראות לה את הדובה החדשה שלך? בואי נבחר לה שם," אני אומרת כדי להסיח את דעתה בזמן שאני לוקחת דגימה לערכת האונס.
אני מניחה את הערכה מעבר לוילון, אחרי שאני מדביקה עליה מדבקה הנושאת את שמה. אני מבקשת מג'יני שתנקה את המקום, אבל אמיליה מתחילה לבכות. "בבקשה ד"ר הדסון. אני רוצה רק אותך,".
"בסדר מתוקה," אני אומרת, "את רוצה שהאחות ג'יני תקריא לך את הסיפור?" אני שואלת והיא מהנהנת בראשה בביישנות.
כעת כשתשומת הלב שלה מופנית לסיפור, אני מתחילה לנקות בעדינות את האזור. אני כבר מבינה שהמשימה שהוטלה עליי עומדת להיות לא פשוטה. אני מאד מקווה שהפרופסור לא ביקש גם מד"ר דוסון שיצטרף אליי. אני לא יכולה לדמיין גבר עושה זאת. בעצם אני כבר מבינה שאני לא יכולה לחשוב על מישהו אחר שיעשה זאת, פרט לי.
כשאני מסיימת לנקות אותה, אני מביטה על האזור שנראה מאד חבול. אני מורחת בעדינות משחה על המקום. הילדה עברה טראומה גדול, ולכן אני מעדיפה להניח לה.
קצין המשטרה פקד מקסימוס מציץ מבעד לוילון. "אני רוצה לחקור אותה כעת."
"לחקור?" אני מסננת לעברו, "אתה לא חושב שלקחת ממנה עדות הוא המונח הנכון? בכל מקרה אני לא מאשרת לך לדבר איתה לפני שהעובדת הסוציאלית מגיעה לכאן."
יש משהו במבט על פניו של פקד מקסימוס שמדליק לי נורה אדומה, לא משהו שאני יכולה להסביר.
"אולי את רוצה שנציג המשטרה יביא לך צו בית משפט?" הוא לועג לי.
"תרשה לי להזכירך שבבית החולים הסמכות הקובעת, היא הרופא. היא ילדה בת ארבע וחצי שעברה טראומה נוראית, זה יכול לחכות. יש לך את העדות של השכנה שהביאה אותה לכאן. זה יותר ממה שתשמע ממנה." אני אוחזת בוילון ומונעת ממנו להיכנס.
"את עוד תשמעי ממני," הוא אומר.
אני מתלבטת לאן להעביר את אמיליה. אני לא בטוחה שמחלקת ילדים תתאים לה במצבה. אבל גם לא מחלקת נשים. אני משתפת את אנט בהתלבטות שלי.
"יש לנו במחלקה מספר חדרים מהצד השני של תחנת האחיות," אומרת אנט, "אני מסכימה איתך שעדיף שהיא תהיה קרובה אלייך. אני אארגן לה את אחד החדרים, ואבדוק איזו אחות ממחלקת ילדים פנויה להיות איתה."
"תודה אנט, אין כמוך," אני אומרת לה.
"אמיליה, אני מעבירה אותך למחלקה שלי. הזמנתי אח שיעזור לי להעביר אותך לקומה שלי," אני אומרת.
"אל תלכי ד"ר הדסון," היא מבקשת, ומסתכלת עליי בתחינה.
"אני רק הולכת לקחת משהו מהמזכירות, ואחזור. ג'יני תשאר איתך," אני אומרת.
אני ממהרת החוצה, אבל השכנה כבר לא נמצאת. "שמעתם משהו מהאם?" אני שואלת את בטסי.
"היא לא עונה לטלפון. השכנה ניסתה להתקשר אליה, אבל היא ענתה לה שהיא עסוקה, וטרקה את הטלפון," מעדכנת אותי בטסי.
"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?" אני שואלת.
"לצערי הייתי עסוקה, ואין לי מושג מה נאמר בקשר אליה," אומר בטסי.
אני מודה לה, למרות שאני מאוכזבת. הייתי מצפה שהיא תתעניין יותר. מסתבר שגם בבית חולים יש אנשים שלא חושבים מחוץ לקופסה, אלא עושים רק את המטלות ההכרחיות.
אני מחכה לסניטר שיבוא להעביר את אמיליה למחלקה. היא מסרבת לעזוב את ידי. "אני מפחדת," היא אומרת לי.
"ממה מתוקה?" אני שואלת אותה בטון רך.
"אני לא רוצה שאימא תבוא," היא אומרת לי בפחד.
"את רוצה לספר לי מה קרה עם אימא?" אני שואלת.
"אימא יודעת," היא אומרת, "היא אומרת שאני ילדה רעה."
"אני בטוחה שזה לא נכון. אני חושבת שאת ילדה מקסימה ומתוקה מאד," אני מעודדת אותה לדבר.
"אני רוצה להיות רק איתך," היא אומרת ולוחצת את ידי.
"את הילדה של אימא, אני לא יכולה לקחת אותך ממנה," אני מנסה לגרום לה לדבר.
"אימא אוהבת רק אותו," היא אומרת בקול רועד.
"יש לך אח?" אני מנסה להבין.
"לא. את החבר שלה," היא אומרת, ושוב יש לה מבט מלא אימה.
"את אוהבת לצייר?" אני מרגישה שעליי לשנות את נושא השיחה.
"מאד," היא אומרת.
אני מבקשת מבטסי שתביא לנו כמה דפים לבנים. אני מושכת את הארונית ליד מיטתה של אמיליה, פותחת את המגש ומניחה עליו את הניירות והצבעים שקניתי לה.
"איך שכחתי!" אני אומרת בתאטרליות, "אני לא יודעת איך קוראים לדובה שלך."
"איך קוראים לך?" היא שואלת אותי. אני מתפלאת שהיא שכחה, כיוון שהיא קוראת בשמי כל הזמן.
"ד"ר הדסון," אני עונה לה.
"אני יודעת, אבל מה השם שלך," היא שואלת. רק אז אני מבינה.
"קוראים לי אליזבת," אני עונה.
"אליזבת זה שם מסובך מידי לדובה קטנה. זה בסדר שאקרא לה אלי?" היא שואלת.
"ברור. היא באמת נראית לי כמו אלי," אני עונה ברצינות.
"תציירי איתי," היא מבקשת.
"את יודעת לצייר אנשים?" אני שואלת.
"כן, את רוצה לראות?" היא שואלת. אני מודה על כך שהיא לא מבינה מדוע אני מבקשת.
אמיליה מתחילה לצייר, ואני קולטת מייד למה היא סרבה לקחת ממני את הדובה החומה. אני נחנקת כשאני רואה על הנייר ציור של גבר, כאשר בין רגליו משתלשל נחש שחור גדול. הציור שלה מאד מדוייק. היא בהחלט בעלת כשרון. השאלה היא את מי היא ציירה.
אלא שאז היא מחווירה ומסתירה את הציור. כל כך הייתי מרוכזת בציור שלי, שלקח לי זמן לקלוט שאימא מתקרבת למיטה.
"באיזה רשות את מחזיקה כאן את הבת שלי?!" היא צועקת עליי, ופניה אדומות מכעס.
"אני דורשת שתורידי את הטון. הבת שלך היא לא היחידה בחדר המיון," אני אומרת בקשיחות שגורמת לה לקפוא במקומה, "את יכולה להסביר לי מדוע זאת השכנה שלך שהביאה את הבת שלך, ובכלל למה בשעה כזאת היא לא בגן?"
"היו לי דברים חשובים יותר לעשות," היא עונה לי בהתרסה.
"כמו מה למשל?" אני שואלת.
"כמו ללכת למשטרה, אחרי שהוא נעצר בגללה!" היא מצביעה על בתה.
לשמחתי ליאה רוטשילד מגיעה. אני לא יודעת איך הייתה מתגלגלת השיחה הזאת, וכמה הייתי מסוגלת לשמור על לשוני.
"אני מבקשת שתמתיני בחדר ההמתנה," אומרת ליאה לאימה של הילדה. הקול הסמכותי בו היא פונה אליה, והעוצמה שליאה מקרינה, גורמת לאם לעזוב את המקום.
"אין לי מה לעשות פה, אני אלך," היא אומרת בלי להביט על הילדה.
אני מתיישבת על הכיסא ליד אמיליה, בזמן שליאה צופה בנו. "את ילדה טובה, ואני לא ארשה לאף אחד לומר אחרת. את לא אשמה במה שקרה. את יודעת ליאה שהיא מציירת מאד יפה. את רוצה להראות לליאה את הציור שלך?"
אמיליה מסתכלת עליי. "ליאה חברה טובה שלי. היא פה לעזור לך," אני אומרת, "אני ניגשת רגע לתחנת האחיות וכבר אחזור."
אני ניגשת לתחנת האחיות. אני שוב מרגישה את השרירים שלי כואבים בכל הגוף. לא הייתי מוכנה למה שקרה הבוקר, ובכל זאת אני מאמינה שפעלתי נכון.
"אני מצטער ד"ר הדסון, לא חשבתי שיזמנו אותך מייד," אומר פרופסור וייטמן שמופיע פתאום בחדר המיון, "שמעתי שהיית מאד קשוחה עם הקצין החוקר."
אני מסתכלת עליו, מנסה להבין האם הוא נוזף בי.
"לפעמים," אני חושבת היטב על כל מילה, "צריכים להקשיב לתחושות בטן, לא רק לפעול מהראש. היה משהו במבט שלו, שגרם לי לפעול כך."
"אני סומך עלייך," הוא מפתיע אותי, "אחרת לא היית ממליץ עלייך לתפקיד. אני חושש שיש משהו בדברייך." הוא משתתק , ומשאיר אותי להרהר בדבריו.
הסניטר מגיע והאחיות עוזרות לו להעביר את אמיליה למיטה.
"תשארי איתה," אני מבקשת מליאה, והולכת שוב לחנות המתנות.
"אני יכולה להחליף את הדובה?" אני שואלת את המוכרת.
"בית החולים אוסר עלינו להחליף סחורה שנלקחה מכאן," היא אומרת לי.
"אין בעיה," אני אומרת. והולכת לבחור עוד כמה בובות עבור אמיליה. את הדובה החומה, כך אני מחליטה, אשאיר בחדרי.
אני חוזרת לחדר המיון, אבל מסתבר שאמיליה כבר נלקחה מכאן. אני ממהרת למעלית ועולה למחלקה. אני שמחה לראות אמיליה עדיין לא הגיעה, ניגשת לראות את החדר שהכינו עבורה, ומניחה את הבובות על ארונית הלילה ליד מיטתה של אמיליה.
רק אחר כך אני ניגשת לתחנת האחיות, ומחכה לבואה.
"את בסדר?" אני מרגישה יד חמה על גבי. אני לא צריכה להסתובב לאחור כד לדעת שד"ר דוסון עומד מאחוריי.
"כן," אני אומרת ואנחה לא רצונית נפלטת מפי. אני מסתובבת לאחור, והוא שומט את ידו מגבי.
"שמעתי שהפרידו בינינו," הוא אומר, "זאת הייתה בקשה שלך?"
"ממש לא," אני עונה בעייפות, ורק אחר כך קולטת את בחירת המילים שלי.
בתזמון מושלם, דלתות המחלקה נפתחות, והסניטר מגלגל את המיטה עליה שוכבת אמיליה לתוך המחלקה, מציל אותי מהמועקה שהשיחה איתו יוצרת בי. אמיליה מסתכלת עליי בעיניים נוצצות, וחיוך ביישני מסתמן לראשונה על פניה. היא מושיטה את ידה אליי, ואני ניגשת ואוחזת בה.
"אני מקווה שתאהבי את החדר שהכנו לך," אני אומרת ורואה את המבט הסקרן בעיניה כשהיא מובלת לתוכו.
"גם הבובות האלה שלי?" היא שואלת.
"הן שלך לתמיד," אני אומרת לה.
"אנחנו צריכים למצוא להן שמות!" היא קובעת נחרצות, ונראית לי שוב כמו ילדה רגילה בת ארבע וחצי.
"לזאת עם השיער השחור אני אקרא ליזי, ולבלונדינית בטי." היא אומרת, "כן, כך החלטתי."
"את מבינה שהיא 'קראה לשלושת הבובות על שמך?" שואלת אותי בשקט ליאה. "אלי-ליז-בטי. אני לא מאמינה שאין לך ניסיון בתחום. האופן שבו את מתנהלת מולה מעורר הערצה."
"נשבר לי הלב מהמחשבה של מה שהיא עברה," אני אומרת לליאה בשקט.
"והרעיון של הציור, היה ממש גאוני. הצבעתי לה על הנחש שמשתלשל ממכנסיו של הגבר, ושאלתי אותה מה זה. היא ענתה לי שלחבר של אימה יש נחש שחור גדול ומפחיד במכנסיים, שגרם לה לכאב.
תחושת הבטן שלך הייתה נכונה, זה החבר של אימה שתקף אותה. חוקר המשטרה אישר לי שהוא גבר שחור. כפי שהבנת, האימא בחרה לתמוך בחבר, ועלינו לפעול למענה. העובדת הסוציאלית בדרך."
"אמיליה, יש כמה דברים שעליי לטפל בהם, ולכן ביקשתי מהאחות לילי שתהיה איתך," אני אומרת בזמן שלילי נכנסת לחדר.
"איזה בובות מעלפות יש לך," אומרת לה לילי, האחות ממחלקת הילדים. היא ניגשת למיטה, ולוחצת את ידה של הדובה אלי. "נעים מאד אני לילי, איך קוראים לך?"
אמיליה צוחקת, "היא דובה, היא לא יודעת לדבר, קוראים לה אלי."
אני עוזבת את החדר בשקט. אמנם בחרתי לאשפז אותה באגף במיוחד במחלקה שלי, אבל היא עדיין ילדה, ולכן אני ניגשת להתקשר לד"ר ריי רובינס, הפסיכיאטר של מחלקת הילדים.
"ביקשתי לאשפז אצלי במחלקה את אמיליה בת הארבע וחצי אחרי שעברה אונס," אני מתחילה לספר לו, "הצעתי לה שנצייר יחד, והיא צייר גבר שחור עם נחש גדול משתלשל ממכנסיו. לפי מה שהבנתי מחוקר המשטרה, מדובר בבן הזוג של אימה, שבחרה לעמוד לצידו. הייתי מבקשת שתבוא לדבר עם הילדה."
"טוב עשית כשביקשת ממנה לצייר. אני שמח שהיא סיפרה על הנייר, את מה שהיא חוששת כך אני מניח, לספר בקול. אני אגיע למחלקה תוך כמה דקות."
אני מסיימת את השיחה והולכת לעמוד ליד החלון הגדול במסדרון. אני זקוקה לנשום מעט אוויר. המעמד הזה מאד קשה לי. אני פותחת את החלון ועוצמת עיניים.
אני נושמת עמוק, וריח של מבשם מי גילוח חודר לאפי. אני נדרכת ושומעת נשימות שקטות מאחוריי. "מה עובר עלייך?" אני שומעת את קולו.
