בוסטון, יום ראשון
"קבעתי עם בנק הזרע בשעה אחת עשרה. זאת הייתה השעה הכי מוקדמת שיכולתי לקבוע. אני רוצה שתביני מה עומד לקרות," אני מתחילה לומר לברוק.
"אני מבינה אליזבת, אין צורך שתפרטי," היא אומרת כעוסה.
"ובכל זאת אני אומר לך. הוא צריך לגרום לעצמו להגיע לזיקפה כדי לעורר את תאי הזרע להיפלט," אני מתחילה לומר. אני בוררת מילים, מנסה למצוא דרך עדינה לומר לה זאת.
"נו באמת, את מדברת אליי כאילו אני מטומטמת," היא מתנפלת עליי, "ברור לי שהוא צריך ל'עשות ביד."
"את לא נותנת לי לסיים את המשפט. כדי לגרום לזה לקרות, בדרך כלל מראים לגבר ירחונים עם תמונות של נשים ערומות בתנוחות מגרות," אני ממשיכה.
"אל תגידי לי שאת מצפה שאני אתפשט לפניו, ואשכב עם רגליים מפוסקות," היא כמעט צועקת.
"אז כנראה שטעיתי לגבייך," אני אומרת וקמה ללכת.
"אז את לא מתכוונת לעזור לנו?" היא שואלת.
"איך? את רוצה שאני אחשוף את הוגינה שלי בפניו?" אני שואלת אותה.
"סליחה יפה שלי. הנושא הזה מביך אותי," היא אומרת וניגשת לחבק אותי.
"את מבינה שהמעמד הזה מאד מביך עבור גבר. את יכולה למצוא דרך לעשות את זה יותר נעים עבורי. אני לא אומרת לך איך. מספיק שתהיי לידו, שדברי איתו, שתלטפי אותו, ולאו דווקא שם," אני אומרת לה.
"את צודקת יפה שלי, אני אעשה הכל כדי להקל עליו," היא אומרת.
"את מבינה שהוא עושה זאת עבור שניכם, עבור הקשר ביניכם. זה לא רק שלו," אני אומרת.
בחמש דקות לאחת עשרה אני מגיעה עם ברוק ושון למכון הזרע. "אני ד"ר אליזבת הדסון, מבית החולים הר סיני בניו יורק, אני כאן כדי להקפיא זרע עבור הפרייה חוץ גופית…"
הפקידה לא נותנת לי לסיים. "חיכינו לך," היא אומרת ומושיטה לי את המיכל ששון אמור למלא בנוזל הזרע שלו. "יש בתא חוברות וגם טלויזיה," היא מדקלמת את הנוסח הקבוע.
"תודה," אני אומרת, ונמנעת לספר לה שברוק נכנסת איתו לתא.
אני ניגשת אליהם. הם יושבים על הספסל חבוקים. "אני מצפה שתתן לי את המשובחים בזרעיך," אני אומרת, וגורמות לשון לצחוק.
"אעשה כמיטב יכולתי עבורך ד"ר הדסון," הוא אומר.
"תשלחו לי הודעה כשתסיימו," אני מבקשת, ויוצאת לשבת בחוץ.
כעבור רבע שעה אני מקבלת מסרון שהם סיימו. אני ניגשת לקחת מהם את המיכל. "אני שוב מזכירה לך," אני אומרת למזכירה בעלת הפנים המשועממות, "הנוזל הזה שייך רק לד"ר ברוק פורסייט. אני מבקשת שתרשמי באותיות גדולות שהוא לא לתרומה אנונימית."
"תודה על הכל," אומר לי שון כשאנחנו מתרחקים מהמקום.
"על מה? על זה שהבאתי לך מיכל ריק והחזרתי אותו מלא?" אני שואלת, כאילו שלא ברור לי למה הוא מתכוון.
"על כך שהסברת לברוקי כמה חשוב היה לי שהיא תהייה איתי, וגם על כך שדרשת שאיש לא יעשה שימוש בזרע שלי. ובכלל, זה לא מובן מאליו עבורי שבאת במיוחד מניו יורק כדי שהתהליך הזה יהיה נסבל עבורי."
"אתה יודע מה ברוקי עבורי. אני בטוחה שהיא הייתה עושה אותו דבר עבורי," אני אומרת, למרות ששנינו יודעים שהיא שונה ממני, ולא בטוח שהיא הייתה עושה זאת. מה שבטוח הוא, שאני לא הייתי מבקשת זאת ממנה.
"הבטחתי לך שנלך לבארנץ' אבל אני לא במיטבי. אני מרגיש שסחטתי ממני את כל האנרגיה," אומר שון בהתנצלות, "אני אחזור לדירה ואלך לנוח, ברוקי תצטרף אלייך."
"יהיו לנו עוד הזדמנויות להפגש," אני אומרת את מה שבכלל לא ברור מאליו, "בכל מקרה עליי להיפגש עם מנהל מחלקת נשים שהסכים לתת לי לבצע את התהליך, תמורת זה שאבצע עוד אחד עבור מישהי אחרת. כידוע לך, אין מתנות חינם. אני אודיע לו שאני בדרך לבית החולים. אני מעדיפה שברוקי תהיה איתך כעת."
"תבטיחי שתבואי לבקר לפני שאת נוסעת," הוא מבקש.
"אני אשתדל. הזמן שלי כעת הוא בידי מנהל המחלקה. אם אסיים בשעה סבירה אבוא לבקר, אם לא נפגש בעוד כמה ימים כשתהיינה התוצאות של בדיקת כשירות הזרע," אני אומרת. אני לא רוצה לומר לו שיתכן שתהיינה תוצאות כבר מחר בבוקר, שכן כסף קונה הכל, זאת כדי שלא יתאכזב.
שון מחבק אותי. המבט שעובר בינינו אומר הכל. שנינו מבינים שהוא חי על זמן שאול, ומי יודע מה מההבטחות של שנינו תתקיימנה.
"תזכור שהבטחת לי להילחם," אני לוחשת לו, ולא בטוחה שהוא באמת יעשה זאת.
אני מודיעה למנהל מחלקת הנשים שאני בדרך. הוא משיב לי מייד שהוא מכין עבורי חדר ניתוח. אני לא אוהבת את הלחץ שהוא מפעיל עליי. אני דורשת לבדוק קודם את תוצאות המעבדה כדי לראות שיש התאמה בין העוברים לאם. יש משהו שמרגיש לי לא נכון.
שוב אני מרגישה כמו מי שמשתמשים בה, בלי שיש לה יכולת להביע את דעתה.
אני מסרבת לבצע את ההליך, עד שלא אהיה אקבל אישור. "אתה בטח מבין פרופסור שאני לא סתם מתעקשת. אין שברון לב גדול מזה שאת מגדלת עובר ברחמך, ומגלה אחרי הלידה שאין הוא ילדך הביולוגי."
"אני לא אוהב את הדרך שבה את מתערבת בהחלטותיי. תעשי את המוטל עלייך. היה בינינו הסכם."
הוא לא מכיר אותי. אם יש משהו שלא עובד עליי, זה ניסיון לכפות עליי דברים.
*
"את עוד תלמדי ד"ר הדסון," אמרה לי המנטורית שהכניסה אותי לעולם של ההפריות המלאכותיות, "שיש גם צדדים אפלים בעולם הזה. הישארי נאמנה למי שאת."
המילים האלה נותנות לי כח כעת לעמוד מול הפרופסור, ולומר לו שאין באפשרותי לבצע את ההליך. אני יודעת שיהיה לזה מחיר, ויהיה עליי למצוא פתרון לברוקי, ואני יודעת שאמצא.
*
אני עוזבת את המקום, וחוזרת לבנק הזרע. "אני מבקשת להפוך את הבדיקה, לבדיקה פרטית. תכיני לי חשבון ואדאג לכיסוי הכספי של הבדיקה. אני משאירה לך את מספר הטלפון שלי ושל המחלקה שלי, למקרה שהטלפון שלי כבוי. אני מבקשת למסור את בדיקת איכות הזרע רק לי."
אני מוודאת שהפקידה מילאה אחר בקשתי, ונוסעת לדירתם של שון וברוקי. אני משתפת אותם בהחלטתי, ומסרבת לקבל מהם תשלום, למרות שהבדיקה יקרה.
"אני מבטיחה לכם שאמצא פתרון. הצעד שלי נועד להגן גם עליכם. הדבר האחרון שאתם רוצים, זה שינהגו בחוסר זהירות עם העוברים שלכם."
מאחר שבזבזתי שעות רבות בבית החולים, אני מעדיפה לנסוע לשדה התעופה, ולהמתין שם לטיסה.
לשמחתי יש שם עדיין מסעדות פתוחות. אני קולטת שלא אכלתי כלום מהבוקר. אני מריצה לאחור את השיחות שניהלתי היום. השיחה עם שון, וההבנה שבעצם הוא ויתר על חייו, מה שאני לא מוכנה לקבל, והוויכוח עם ברוקי.
*
היום שהיכרתי את ברוק בשנה הראשונה של לימודי הרפואה באוניברסיטת ניו יורק, היה גם היום שהיכרתי את שון. שון היה כבר בשנה השלישית בבית הספר לרפואה. כיוון שהיה תלמיד מחונן הוא עלה מכיתה העשירית ישר לשתים עשרה, מה שלא מנע ממנו ומברוק להמשיך להיות זוג מאוהב כל השנים, למרות שלא חלקו את אותה כיתה. מה גם שברוק נאלצה לחכות שנה עד שהתחילה ללמוד, בגלל מצבה הכלכלית הקשה של משפחתה.
שון התחיל לעבוד בבית החולים בשיקגו, ואילו ברוק השתלמה בבית החולים הר סיני כמה חודשים, אבל ביקשה להמשיך את ההשתלמות בשיקגו, ושוב הם התאחדו, ועברו לגור יחד.
כך קרה שעבורי הם תמיד היו אחד, ולמרות שהייתי מאד קרובה לברוק, שון תמיד היה שם, והוא קיבל אותי כחלק ממנה.
*
גם השעות שביליתי אחר כך בבית החולים עם הפרופסור במחלקת הנשים, הזכיר לי מאד את הלחץ שהופעל עליי לחתום לסנטורית על הפסקת היריון.
הטיסה לניו יורק מקדימה בשל תנאי מזג האוויר שישתנו מאוחר יותר, ואני מודה כל כך שאני כאן, ומאשרת את עלייתי לטיסה.
ניו יורק, יום שני, שש בבוקר
גלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה של שדה התעופה JFK. אני מרגישה הקלה לחזור לאזור המוכר שלי. מצד שני יהיה עליי לפגוש בד"ר דוסון, אני לא בטוחה שאני מוכנה לכך. מעניין אם יהיה לו מה לומר על הוועדה האחרונה שהשתתפנו בה יחד.
אני יורדת מהמטוס. פתאום תוקפת אותי עייפות גדולה. אני מפהקת, והולכת לחניה לקחת את הרכב שלי. החניתי אותו סמוך למעליות, כך שאיני צריכה לחפש אותו. אני מתיישבת בו, ומרגישה צורך לעצום קצת את העיניים. אני מכוונת את השעון לעשר דקות, ותופסת תנומה.
זה כל מה שהייתי צריכה כדי להתאושש. אני מתניעה את הרכב, ויוצאת לבית החולים. הכבישים עדיין פנויים יחסית, ואני מגיעה תוך ארבעים דקות לחניון.
"את פה," מקבל את פני פרופסור וייטמן, כשאני נכנסת למחלקה.
"אני לא אמורה לעבוד במשמרת בוקר?" אני שואלת אותו בפליאה, למרות שברור לי שהוא לא היה בטוח שאגיע משום מה.
"אני רוצה לדבר איתך אחרי העברת המשמרת," הוא אומר לי.
מעניין מה יכולה להיות הסיבה לכך. האם הוא קיבל שיחת טלפון מבית החולים בבוסטון?
"את פה," אומר לי ד"ר דוסון.
"אנט, יש סיבה שבגללה לא הייתי אמורה להיות פה?" אני שואלת את האחות הראשית, "אני לא מבינה למה כולם מתפלאים לראות אותי, כשאני מופיעה הבוקר בלוח התורניות."
"זה בגלל הנסיעה הטיסה שלך," עונה אנט.
"אני לא מבינה מה הקשר בין מה שאני עושה בזמני הפנוי, לתורנויות שלי בבית החולים," אני אומרת.
"זה פשוט לא נראה כל כך הגיוני שאת טסה ביום שבת בלילה, וביום שני את כבר כאן," היא מגמגמת מולי.
אלא שאז קוראת לי האחות נורה. "יש שיחה מבנק הזרע בבוסטון."
כל אנשי הצוות מפסיקים את עבודתם, ומקשיבים. אני מושכת בכתפיה והולכת לתחנת האחיות. 'בבקשה שתהיה תשובה טובה,' אני ממלמלת לעצמי.
אני נושמת עמוק ועונה. "ד"ר הדסון מדברת."
"התוצאות מראות שהכל בסדר. גם האיכות, גם התנועה, וגם הספירה," אומרת לי חמוצת הפנים מבנק הזרע.
"אני רוצה להיות בטוחה שהבנתי נכון. הזרע באיכות טובה, לא נמצאו בו ממצאים לא תקינים," אני מאשרת בקול את מה ששמעתי.
"כן ד"ר הדסון," היא עונה לי בחוסר סבלנות.
"אם כך אני מבקשת שתקפיאו אותו. ברגע שאשאב ביציות, אודיע לכם. ברור לך שאני צריכה לחכות לביוץ, כך שאינני יכולה לקבוע תאריך מדוייק, בעיקר כשבנסיבות…לא משנה. אני אעדכן אותך," אני עומדת לסיים את השיחה וניזכרת לבדוק שההוראות שנתתי נרשמות בתיק.
"אני מזכירה לך שיהיה רשום שאני היחידה שיכולה לפעול לגבי הזרע המוקפא."
"כן, כבר אמרת זאת אתמול. אני לא מבינה למה את צריכה לחזור על כך שוב ושוב," היא אומרת.
"אני רק רוצה להיות בטוחה שלא תהיינה טעויות," אני אומרת.
בזוית עיני אני רואה שכולם נועצים בי מבטים. כמה שהם טועים לגבי שעובר להם בראש.
אני נכנסת לאפליקציה של חברת התעופה, קונה כרטיס למחר בלילה, ויושבת לכתוב מסרון לשון.
ד"ר אליזבת הדסון:
שון יקירי,
בדיקת הזרע תקינה.
קניתי כרטיס למחר בערב.
נתראה מחר.
אוהבת אתכם, אליזבת
"את רוצה לשתף אותנו במשהו ד"ר הדסון?" שואל פרופסור וייטמן
אני מסתובבת אליו. "אתם רוצים לומר לי שאין מה לעשות במחלקה, שכולכם עומדים ומאזינים לשיחה פרטית שלי?" אני שואלת.
"כולם יודעים שאצל נשים השעון הביולוגי מתקתק, אבל את לא חושבת שאת צעירה מידי?" שואל אותי הפרופסור.
"אין לך מושג על מה אתה מדבר," אני עונה לו.
"שמעתי ש…" הוא מתחיל לומר.
"אני יודעת מה שמעת, אבל זה לא מה שאתה חושב. אני מבקשת לא לדון בנושא," אני אומרת. הפרופסור מכיר את ברוק, שכן היא השתלמה איתי כאן במחלקה. אני לא חושבת שזה עניינו של איש מה עובר עליה.
אני רואה את ד"ר דוסון מסתכל עליי. אני בטוחה שגם הוא חושב שמדובר בי. זה דווקא מתאים לי שיחשוב כך.
אלא שאז מגיעה השיחה שציפיתי שתגיע. "מנהל מחלקת נשים בבוסטון מבקש לדבר איתך," אומרת אנט לפרופסור.
אני נאנחת. 'פשוט לא יאומן,' אני ממלמלת לעצמי.
פרופסור וייטמן מסתכל עליי. "את רוצה לספר לי משהו?"
"אני יודעת שאני רק רופאה, ולא מנהלת מחלקה, אבל עדיין יש לי הזכות לסרב לבצע הליך, לפני שאני בודקת שאני עושה את הדבר הנכון," אני שוקלת את מילותיי.
"תבקשי מהמפרופסור את מספר הטלפון שלו. אני אחזור אליו תוך כמה דקות," הוא מורה לאנט.
"תסבירי ד"ר הדסון," הוא פונה אליי ומביט עליי לא מרוצה.
"סירבתי הלילה לבצע השתלת עוברים, בלי לקבל אישור שהם אכן שייכים לאישה. טעויות יכולות להיות הרות גורל להורים ולתינוק," אני אומרת בטון מלא בטחון.
"ומדוע סרבו לתת לך את האישור?" הוא שואל, "שלא לדבר מדוע את בכלל עושה זאת בבית חולים שאינך שייכת אליו."
"בימינו ישנם עדיין אנשים שחושבים שקיום יחסים לפני החתונה הוא פשע. מה היית עושה אם אדם יקר לך נוטה למות, ומבקש להשאיר את זרעו לאהובתו כדי שתלד לו תינוק?" אני שואלת.
"אני מאד מצטער לשמוע. לא ידעתי שזה המצב," הוא אומר ומניח יד מנחמת על זרועי.
"האם לא היית מנסה לעזור לו?" אני ממשיכה, מתעלמת מהמחווה שלו, "זה מה שאני עושה. אני מנסה לעזור לו ולה. כשפניתי לבית החולים בבוסטון לאפשר לי להשתיל את עוברים ברחמה, קיבלתי אישור בתנאי שאעשה זאת לעוד זוג.
הסכמתי, כיוון שלא חשבתי שיערימו עליי קשיים. אני מניחה שהייתה סיבה שאותה אישה לא עברה את התהליך על ידי רופא במחלקה, ולכן היה לי חשוב לנקוט משנה זהירות. אתה חושב שפעלתי לא נכון?"
"למה שלא תעשי זאת כאן?" הוא מקשה עליי.
"הסברתי לך שבן הזוג גוסס," אני מתקשה לומר את המילים האלה בקול רם.
"תניח לה פרופסור, אתה לא רואה שקשה לה לדבר על הנושא?" שואל ד"ר דוסון. אני מרימה עיניי אליו. ' למה נראה לי שהוא חש הקלה לשמוע לא מדובר בי?'
"בואו נתחיל בביקור הבוקר," משנה הפרופסור את נושא השיחה בחדות. "ד"ר שילון את יכולה לספר לנו איך עבר הלילה?"
אנחנו עוברים בין החדרים, אנט הולכת לצידנו ורושמת הערות לבקשתו של הפרופסור. 'האם אני טועה, או שהביקור היום נעשה באופן מזורז יותר מתמיד?'
"אנחנו צריכים לדבר," אומר הפרופסור, ואני מביטה עליו בפנים חתומות.
אני רואה שד"ר דוסון קופץ את אגרופיו. 'מה הבעיה שלו?'
"אני מודה לך…" מתחיל הפרוםסור לומר, כשאנחנו נכנסים לחדרו. הוא מסמן בידו שאשב מולו, "על האופן בו התנהלת בישיבה האחרונה של הוועדה. אני מעריץ אותך על אומץ ליבך, אז, ואתמול בבוסטון. ניכר שאת לוקחת את עבודתך מאד ברצינות.
אני יודע שלא פשוט לשבת בוועדה כזאת בה את עומדת לחרוץ גורלו של עובר. אני מניח שגם לד"ר דוסון זה לא פשוט.
בכל מקרה, קראתי לך כיוון שהייתה אלי פנייה מהעמותה שמטפלת בנפגעות אונס," הוא מתחיל לומר.
רק המחשבה על נושא השיחה מעבירה בי חלחלה. 'האם זה עדיף על הוועדה להפסקת היריון. למה אני לא יכולה לעבוד פשוט כמו כל הרופאים?'
"הבקשה באה מליאה רוטשילד, שפועלת רבות לתמוך נפשית בנשים שנפגעו," הוא מסביר לי.
"מה שזה אומר לגבייך, זה שכשיקרה מקרה מצער כזה, את תתבקשי להגיע למיון ולהיות זו שמטפלת בנפגעת, ותלווי אותה, כשלצידך נציגות מהעמותה, עובדים סוציאליים ונציגי החוק. את תקבלי מייל מסודר ובו קישורים למאמרים בנושא.
זה נושא לא פשוט, וזכותך לסרב. הייתי מבקש שתנסי לפני שאת מחליטה לכאן או לכאן. בכל מקרה אני משחרר אותך, עד שתחליטי, מהישיבות בוועדה להפסקת היריון. את יכולה לחזור לעבודה. תבקשי מד"ר דוסון שיגיע לכאן," הוא מבקש.
אני מסתכלת עליו ותוהה מה הוא רוצה ממנו.
