אני נהנית להסתובב עם ניקול. אני מודה על הניסיון הרב שרכשתי בעבודה עם צוות עובדים. אני מחמיאה לה רבות, וגורמת לה להביט עליי במבט מעריץ. לא שאני צריכה להיוא נשוא הערצתה, אלא שכבר למדתי שזה עדיף כל כך שהיא תנסה לחתור תחתיי.
"את יודעת מה בא לי?" אני שואלת ולא מחכה שהיא תענה, הרי אין לה מושג מה אני אוהבת, "לטייל בשווקים. אולי נלך לשוק קמדן?"
"את לא רצינית," היא עונה לי בהתרגשות, "זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. אני מעדיפה לחפש מציאות בשוק, מאשר לטייל בחנויות יוקרה. ולא בגלל הכסף," היא מוסיפה מייד, "אלא כיוון שיש קסם בלתי מוסבר בשיטוט בשווקים. את יכולה למצוא בהם דברים שלא תמצאי במקום אחר."
"בדיוק בגלל זה אני אוהבת את השווקים," אני אומרת לה.
אנחנו נוסעות לקמדן, הולכות בין הדוכנים,ואני מתחדשת בכמה שמלות מיוחדות, וצעיפים. ניקול לעומתי ממלאת שלוש שקיות עמוסות בבגדים.
אני מסתכלת על השעון וקולטת שאנחנו מסתובבות כבר ארבע שעות. אני מרגישה שעייפות יורדת עליי.
"אני רעבה," מכריזה לשמחתי ניקול, ומובילה אותי לאזור של דוכני האוכל.
ריחות של בשרים נצלים על האש עולים מכל פינה ואני מרגישה שקשה לי לנשום.
אני מעמידה פנים שאני בוחנת את הדוכנים, אבל מעקמת את הפרצוף, כיוון שאני רוצה להתרחק מכאן. "את יודעת לאן מתחשק לי ללכת? למסעדה איטלקית. אני מזמינה," אני אומרת לה.
"יש מסעדה איטלקית שאני ממש אוהבת, והמחירים בה סבירים" היא אומרת.
"אם כך נזמין מונית," אני אומרת.
"את מסוגלת ללכת קצת ברגל?" היא שואלת, "מזג אוויר נעים היום."
"ברור," אני עונה, למרות שאני משתוקקת כבר לשבת. אני לא יודעת מה קרה לי, מדוע אני כל כך עייפה. אני מניחה ששעות העבודה המטורפות, הן שגרמו לי לעייפות הגדולה.
לשמחתי, המסעדה נמצאת כמה בניינים מהשוק. אנחנו נכנסות לתוכה ומוצאות שולחן סמוך לחלון. אני מזמינה מנת פסטה ברוטב אלפרדו, וניקול מזמינה מנת בשר.
כאשר המלצרית מניחה את מנת הבשר אני מרגישה את הבחילה עולה במעלה גרוני. אני ממהרת לשתות מים. "מה עובר עלייך לי? את חיוורת," היא שואלת אותי בדאגה.
"אני לא יודעת. כנראה שהעייפות גורמת לי לסחרחורת. אני לא רגילה להסתובב כל כך הרבה שעות," אני ממציאה.
"את בהיריון?" היא שואלת.
"נו באמת ניקול, אני פה לבד, ממי אני יכולה להכנס להיריון?" אני צוחקת.
אנחנו מסיימות לאכול, וכל אחת הולכת לדרכה. אני חוזרת לדירה, נשכבת על המיטה ונרדמת עד אמצע הלילה. כשאני מתעוררת, אני נכנסת להתקלח, וצופה מעט בסדרות בטלוויזיה.
כיוון שמחר יום ראשון, אני מכבה את השעון המעורר ונרדמת שוב עד שעה עשר בבוקר. אני קמה בעצלתיים, ומביטה על מכונת הקפה במטבחון. פעם אחת ניסיתי להכין כאן קפה. הוא יצא בוצי ודלוח. אני מתגעגעת למכונת הקפה בדירה בתל אביב.
*
כאחת שגדלה בקיבוץ, לא הייתי אחת שמכונת קפה משוכללת מדברת אל ליבה. אבל אמיר שינה את דעתי.
"אני לא יודע למה את מתייחסת לזה כאל מוצר מותרות. בסך הכל מה שקובע הם הטעמים של טבליות הקפה. ותודי שגם את אוהבת חלב מוקצף," הוא אמר כשהראה לי לראשונה את מכונת הקפה בדירה שלו.
בהתחלה התייחסתי למכונה בעוינות מסויימת. אבל כשיום אחד הוא הכין לי קפה, והתענגתי על טעמו, הבנתי שיש משהו בדבריו, והתמכרתי.
אני יודעת שאפילו קפה נמס תוצרת הארץ, טעים מהקפה שמגישים בבית המלון בארוחת הבוקר, כזה שהם מציעים לך ללא הגבלה.
רק המחשבה על כך מוציאה לי את החשק לשתות קפה, לי שהייתי מכורה לקפה הראשון של הבוקר.
*
אני מוזגת לעצמי כוס מיץ תפוחים, ושותה לאט. אין לי תאבון לאכול, ובכל זאת אני ממלאת קערה עם דגני בוקר, ולפני שאני מוזגת את החלב לתוכה אני מריחה אותו. מין מנהג שסיגלתי לעצמי מילדותי.
*
"אימא יש מעדן חלב?" שאלתי את אימי.
"יש כמה במקרר," היא עונה לי.
"אבל פג תוקפם," אני אומרת.
"בואי אני אלמד אותך משהו על השטות הזאת שנקראת פג תוקף, או בקיצור אומר לך שפשוט תריחי את המוצר. את מבינה לי, הטריות של המוצר לא תלויה רק ביום הייצור שלו, אלא בעוד הרבה גורמים."
מאז אני מריחה כל דבר, לפני שאני אוכלת.
הריח של החלב גורם לי לרצות להקיא, למרות שתאריך התפוגה שלו בסדר.
*
אני מוותרת על דגני הבוקר, ורוצה לרדת לבית הקפה כאשר אני רואה שיש לי מספר הודעות, אחת מהם היא מויליאם.
ויליאם וילסון:
יש לי כרטיסים למשחק של ארנסל, מעניין אותך?
ויליאם וילסון:
אני כבר מבין לא תגיעי.
מה לגבי ארוחת ערב?
אני מביטה על השעון. אני מניחה שהמשחק עומד להתחיל. אני מתלבטת לגבי ההצעה לארוחת ערב. כיוון שאינני יודעת מה כוונותיו של ויליאם, אני מעדיפה לסרב.
לי אילת:
התעוררתי רק כעת.
אני נפגשת עם בת דודתי, ואחזור רק בלילה.
לסבתי איירין יש אחות, לילי, שבתה קייט גרה כאן בלונדון. הגיע הזמן שאצור איתה קשר.
אני מתקשרת לקייט שעונה לי מייד בשמחה. "לי, כמה חיכיתי שתתקשרי. אני מבינה שהנייד הישראלי שלך לא פועל כעת. אני שמחה שכעת יש לי את המספר המקומי שלך," היא אומרת בהתרגשות, ולא נותנת לי להגיב, "תשלחי לי את הכתובת ואגיע אלייך, כמובן אם אין לך תוכניות אחרות."
"אני במלון דירות. אני כבר שולחת לך את כתובתי," אני אומרת, "אני פנויה להצעות."
"אם כך אני כבר מתארגנת ומגיעה," היא אומרת אבל לא מנתקת.
אנחנו ממשיכות לפטפט, גם כשהיא נוהגת. קייטי משלימה לי את החסר מאז שנפגשנו פעם ראשונה. היא מספרת על הלימודים, על הרומן שלה עם ריצ'ארד ממנו היא נפרדה, ושוב חזרה, ולבסוף נפרדה סופית.
"זה מדהים איך אפשר לאהוב כל כך גבר, ובאותה נשימה גם לא לסבול אותו. הוא כל כך לא הטיפוס שלי, אבל הוא גבר מקסים, ולא יכול לדמיין את חיי בלעדיו," היא נאנחת.
"אני חושבת שמה שהיה לך קשה יותר, זה לדמיין את חייו עם מישהי אחרת. ותראי אותך היום. את לא מבינה כמה את נשמעת שלווה יותר, ולא תזזיתית כמו שהיית בימי הזוגיות שלך איתו," אני אומרת לה, בזמן שהיא מודיע לי שהיא הגיעה למלון.
"אני מציעה שתחני כאן את הרכב. אני כבר מתקשרת לפקיד הקלה שירשום את הרכב על הדירה שלי," אני אומרת, וכך אני עושה.
קייט מחנה את הרכב ועולה לדירתי. "אז עכשיו לפני שאנחנו יוצאות לדרך, הגיע הזמן שתספרי לי איך זה שאת כאן לבד, והבעל שלך, שכל כך כרוך אחרייך, לא בא איתך," היא תולה בי מבט שואל.
"הוא הודיע לי יום אחד, משום מקום, שהוא רוצה גט, ועזב," אני אומרת, ונאבקת בדמעות שלא תצאנה.
"ו…?" היא שואלת.
"ו…עזבתי את הבית, והסכמתי להצעה לגבי הפרוייקט בלונדון," אני עונה, "תוך יומיים כבר הייתי כאן."
"ו…?" היא לא מרפה, מחכה לקבל תשובות שאין לי לתת לה.
"וזהו. מאז לא הייתי בקשר איתו, ועידו, שאותו מיניתי לייצג אותי בהליך הפרידה, עדיין לא סיפר לי כלום."
"כל זה לא נשמע לי הגיוני," היא אומרת..
"את חושבת שאני ממציאה לך סיפור?" אני נעלבת.
"לא מתוקה שלי, אני רק לא מאמינה שהוא נוהג כלפייך כך. הייתי בטוחה שאת כל העולם שלו. מסתבר שטעיתי," היא אומרת בצער, "בוא לא נדבר עליו. אנחנו הולכות לנצל את יום ראשון להנות מכל רגע.
סיפרתי לך שאני משלבת כעת את העבודה שלי בין בית החולים לקליניקה הפרטית, מתוך תקווה שלבסוף אוכל רק לעבוד כעצמאית?" קייט מקמטת את מצחה בניסיון להיזכר האם כבר סיפרה לי על כך.
"בעצם אני חושבת שלא, שכן התחלתי רק לפני שבועיים. קיבלתי הצעה מרופא נשים מעלף, ולא יכולתי לסרב לו." החיוך על פניה מסגיר מה היא מרגישה. "הבעיה היא שכעת אני לא יודעת האם הוא חיזר אחריי כרופאה, או כאישה."
"סוף סוף זה מתחיל להיות מעניין," אני מחייכת, "אני בטוחה שכל הסיבות נכונות."
"הוא קורא לי סקוטלנד. את חושבת שהוא מקניט אותי, או שזה נאמר בחיבה?" היא שואלת. אני מביטה על קייט. היא אחת הנשים החכמות שהיכרתי, ואני תוהה מאיפה חוסר הבטחון הגדול שלה כשמדובר בגברים, ובעיקר בגבר שמכיר בשוויה כרופאה.
"אלה מי שאנחנו, צאצאיות לבני סקוטלנד. מעניין איך התגלגלו גם לשם יהודים. ברור לך שהשיער האדמוני שלנו מסגיר זאת. אני אישית אוהבת את השיער שלי, למרות שהייתי מוותרת על כמות הנמשים שנזרעו על פניי.
אמיר אמר שהוא אוהב את זה, ונהג לנסות לנשק לי כל אחד מהם. האם כל זה היה אמיתי? אין לי מושג. אולי כל חיי איתו היו מסכת של שקרים," אני אומרת, אבל קולטת שאני שוב מדברת עליו.
"ספרי לי על הקליניקה החדשה," אני מבקשת.
"מה שאני אוהבת בה, והיא הסיבה שנעניתי להצעה…" היא מתחילה לומר.
"פרט לעובדה שהבעלים שלה הוא רופא מעלף, תמשיכי." אני גורמת לקייט להסמיק.
"היא העובדה שהיא עוסקת בכל מה שקשור להיריון ולידה. אנחנו לא מטפלים במחלות של נשים, שזה גורם למקום להיות יותר שמח. למרות שלעיתים אנחנו נתקלים בהיריונות שלא מתפתחים כמצופה," היא אומרת, ושוב פניה נעצבות.
"כבר קרו לי שני מקרים כאלה, וד"ר יורק עזר לי לא לשקוע בעצבות," היא שוב נשנעת רגועה.
הטלפון בכיסה מצלצל והיא מביטה בו מופתעת. "רק דיברנו עליו. מה הוא רוצה ממני כעת?"
"ד"ר מגיל מדברת," היא עונה ברשמיות.
"ד"ר יורק מדבר," הוא אומר וצוחק, "אני מוצא עצמי חושב עלייך, וחשבתי שאם את פנויה, אשמח ללכת איתך למסעדה."
"הוא מזמין אותי למסעדה," היא לוחשת לי.
"אז תלכי," אני לוחשת לה חזרה.
"הייתי מצטרפת אלייך בשמחה, אבל אני עם בת דודתי," היא עונה.
אני מביטה עליה בכעס. "למה??"
"אם זה מה שצריך לקרות כדי שאזכה לאכול איתך, תביאי גם אותה," הוא עונה לה.
"אני לא בטוחה שתצליח להסתדר עם שתינו. גם היא סקוטית," היא אומרת לו בשיא הרצינות.
"מתוקה, אני אוהב את צבע השיער שלך. את יפיפיה אמיתית בעיניי. זה נכון שאני מאד מעריך אותך בתור רופאה, אבל אני מודה שיש לי עניין אישי בך מעבר למקצועיות שלך.
למדתי אותי מה הטעם שלך, ואזמין לנו שלושה מקומות לשעה שש," הוא אומר לה.
"תפתיע אותי," היא עונה, "אנחנו כעת בשוק פורטבלו בנוטינג היל."
"אם כך תודיעי לי מתי לבוא לאסוף אתכן," הוא מבקש, "את רוצה שאביא לבת דייט?"
"היא נשואה," ממהרת קייט לומר. אין לי צורך לומר לה שאני לא מעוניינת, היא יודעת זאת בעצמה.
אני מסתובבות בשוק ואני שוב מותשת, אבל לא אומרת מילה. אני אסירת תודה על הבילוי על קייט, ואחר כך על הערב הנעים במסעדה. אני מאד מחבבת את השותף שלה, ושמחה לראות שהוא לגמרי בעניין שלה. לשמחתי המסעדה הפעם היא צמחונית, כך שהריחות בה נעימים לי. אנחנו מרבים לצחוק, מה שלא עשיתי מזה זמן, ואני מרגישה שאני מתחזקת.
זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת לבלות, שלא עם חבריי לעבודה, ולא חושבת על אמיר.
שבוע חדש מתחיל.
אחרי שנת לילה ארוכה, אני קמה מלאת מרץ להתחיל את שבוע העבודה. ישיבה רודפת ישיבה, הפרוייקטים תופסים תאוצה, ואני נהנית מהעבודה.
ויליאם מזמין אותי לשתות קפה במשרדו, ולהתעדכן איפה כל פרוייקט עומד.
"נהנית מארוחת הערב אתמול?" הוא מתעניין. 'למה יש לי הרגשה שהוא בוחן אותי?'
אני מחליטה לתת לספר לו איפה אכלנו כדי שיבין שלא התחמקתי. "הלכתי עם בת דודתי והפרטנר שלה למסעדת ראזה בסטוק ניואינגטון. אני יודעת שיש לה גם סניף ברחוב אוקספורד, אבל שמחתי שהם לקחו אותי לזאת. זוהי סביבה שלא היכרתי. היה ערב מאד נחמד, שהיווה סיום מושלם לשיטוט שלנו בשוק פורטבלו."
"אם כך אני מבין שאת אוהבת אוכל הודי," הוא מראה בקיאות.
"גם," אני עונה, "אבל זאת לא הייתה בחירה שלי."
"בישראל יש מסעדות הודיות?" הוא שואל.
"בישראל יש את כל סוגי המסעדות שאתה יכול לחלום עליהן," אני עונה ברצינות.
"אז אולי יום אחד כשנהיה בתל אביב, תוכלי להראות לי," הוא אומר.
אני לא מגיבה, ושותה את הקפה שלי בשתיקה. "את שותקת," הוא אומר.
הדבר האחרון שאני רוצה כעת, זה שויליאם יחזר אחריי. "המחשבות שלי נדדו לפרוייקט באצטדיונים. אני מתלבטת באיזה צורה להתחיל אותו. מה אמרת?" אני מעמידה פנים שלא קלטתי את הרמז שלו.
"לא משהו מיוחד," הוא אומר מאוכזב.
"אני מודה לך על הקפה. היה נעים לשוחח איתך," אני אומרת בנימוס, לוקחת את ספל הקפה שלי ויוצאת מחדרו.
"הכל בסדר?" שואלת אותי ניקול.
"כן, הבוס התעניין היכן עומדים הפרוייקטים שלנו," אני עונה. אני מבינה יפה מאד למה היא שואלת.
"חשבתי שהוא אמר שתכנסי אליו לשתות איתו קפה," היא לא מניחה לי. ניקול של אתמול נעלמה, ושוב היא הופכת להיות ניקול החטטנית.
"עינייך רואות שאני עדיין אוחזת בידי את הספל. אם זאת הייתה שיחה חברתית, אני מניחה שאת מבינה שלא הייתי מסתובבת עם ספל חצי מלאה," אני עונה ונכנסת לחדרי.
ג'סי מקישה על דלת חדרי. "תכנסי," אני אומרת ומסמן לה בידי שהיא מוזמנת להכנס.
"יש לי בעיה קטנה," היא בוררת את מילותיה.
"במה אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת.
"קיבלתי מחזור, וגיליתי שנגמרו לי הטמפונים בתיק," היא אומרת נבוכה.
אני לוקחת את תיקי, מוציאה ממנו את התיק בו אני שומרת את הטמפונים שלי. "אני משתמשת באלה," אני אומרת ומניחה את החפיסה על השולחן. "זה מתאים לך?"
"הצלת אותי," היא אומרת, "זה יהיה חצוף אם אקח שניים?"
"מה פתאום. קחי כמה שאת צריכה. אני תמיד יכולה לקנות עוד," אני אומרת לה.
רק אחרי שהיא יוצאת, אני מסתכלת על החפיסה, ושמה לב שהכיתוב עליה בעברית, מה שאומר שעדיין לא קניתי כאן חפיסה חדשה. אני מנסה להיזכר מתי היה לי מחזור אחרון, אבל קולטת שעדיין לא היה לי כאן בלונדון.
'רק זה לא,' אני ממלמלת.
"רק זה לא מה?" שואל ניקול שנכנסת לחדרי. אין ספק שהיא סקרנית לדעת מה ג'סי רצתה ממני.
אני שמחה שהספקתי להחזיר את החפיסה למקום לפני שהיא נכנסה.
אני חוטפת כמה ניירות טישו מהחבילה שעל שולחני, ושופכת עליהם מעט מים מבקבוק המים שעל שולחני. "שום דבר. חשבתי ששפכתי קפה על החולצה, אבל לשמחתי הוא נשפך רק על המכנס שלי," אני אומרת, ומנגבת כתם דימיוני מהמכנס שלי.
"תני לי לראות," היא מבקשת.
"הכל בסדר. ניקיתי זאת כבר," אני אומרת, ומקמטת את הניירות בידי. אני קמה הולכת לשירותים, וזורקת את הניירות לאסלה. ניקול, עם הסקרנות הבלתי נגמרת שלה, עוד עלולה לבחון אותם.
אני מתיישבת להתרוקן. אני קולטת שאני מרבה ללכת לשרותים יותר מתמיד, וגם… שהמכנס שלי קצת לוחץ עליי. "רק זה לא," אני משחררת את האוויר מריאותיי, "בבקשה שאני טועה."
אני מתקשרת לקייטי. "אני חייבת לראות אותך," אני אומרת לה מייד.
"הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"זה תלוי מה תאמרי לי," אני עונה כמעט בלי קול.
הבוס קורא לי לשיחה. אני תוהה האם הוא שם לב שאני מרחף לאחרונה.
"אני עוקב אחריך. הביצועים שלך מאד מרשימים אותי," הוא מתחיל את השיחה בינינו, ואני מחכה מתי הוא כבר יגיע למילה 'אבל…'
"אתה אוהב את העבודה שלך?" הוא שואל.
"מאד. אני נהנה לעבוד עם הצוות שלי, ועם צוותים אחרים," אני עונה את מה שאני באמת מרגיש. מה כבר יש לי להפסיד.
"זה בהחלט נראה כך. גם הנשיא עוקב אחריך, והוחלט שהגיע הזמן לקדם אותך לתפקיד של דירקטור. אני יודע שהתפקיד כרוך בלא מעט מתח, אבל מצד שני כל הצוותים יהיו כפופים לך. תחשוב על זה?"
"זה בהחלט תפקיד ששאפתי אליו," אני אומר בגלוי.
"אם כך התפקיד שלך. אני אנסח הודעה ואיידע את כולם. ממחר אתה מתחיל בחפיפה. אמנם אנחנו נוהגים לתת שבועיים חפיפה, אבל במקרה שלך אני בטוח שכמה ימים יספיקו.
עכשיו לך תודיע לאשתך. אני בטוח שהיא תהיה מאד גאה בך," הוא אומר לי.
"אני בטוח," אני משקר בחיוך.
"ברור, הרי היא יודעת מה אתה שווה," הוא אומר.
אני חוזר לחדרי וכותב לה את הפתק היומי.
בובונת שלי,
רציתי לספר לך שקודמתי היום לתפקיד של דחרקטור.
את גאה בי?
שלך, אמיר
