"אני לא מבינה למה את מתנפלת עליי," אומרת אורנית בקול רם כדי ששאר המשתתפות תשמענה.
"אני לא מבינה למה את צועקת, כשכולנו שמענו שדריה דיברה איתך בשקט, ולא בדיוק שמענו מה נושא השיחה," אומרת לילך.
"אז רק שתדעו שהיא סילקה אותי מהקבוצה ללא סיבה," אומרת אורנית בטון נעלב.
אני קוראת ליעלי ומבקשת ממנה שתחזיר לאורנית את דמי ההשתתפות במפגשים.
"את מתכוונת ליתרה שהיא לא ניצלה?" שואלת יעלי בתמימות.
"לא יעלי, אני מבקשת שתעבירי לה את כל הסכום," אני אומרת ומוחקת אותה מקבוצת של הווצאפ של נשות הלוחמים."
"אמרתי לך מה הסיבה אורנית," אני אומרת תוך הדגשת שמה, "אני לא מתאימה לך."
"זה אני אקבע מה מתאים לי ומה לא," היא עונה.
אני מקבלת אישור שהכסף הועבר לחשבונה של אורנית, ומחייכת כשאני רואה את שמה האמיתי. "את מבינה, החטטנות האובססיבית שלך בחיי, היא שעוררה את חשדי, שהנוכחות שלך כאן היא לא למטרת ריפוי.
אולי מה שסיפרת הוא אמיתי, ואולי לא, אין זה ענייני. אבל כפי שאמרתי לך, נרקיס אלנקווה, את חתומה על הסכם סודיות, ואני מצפה ממך שלמרות שאת עיתונאית, התכנים של השיחות כאן לא יופיעו בשום צורה בכתבות שלך."
אמנם אני עורכת היכרות עם המשתתפת רק בשמם הפרטי, אבל בקבוצת הווצאפ, מופיעים מספרי הטלפון שלהן, ולעיתים גם שמן הפרטי. אני אישית אף פעם לא נכנסת לקרוא את המידע הזה, אבל הפעם כש'אורנית' עוררה את חשדי, נכנסה לראות מי היא באמת.
נשות הקבוצה מסתכלות עליה בזעם גובר. "את עיתונאית?!" אומרת עדיה, "אם הסיפור של אחת מאיתנו יגלוש לתקשורת או לרשת החברתית, את תשמעי מאתנו."
"בעיה שלכן שפטפטתן," היא אומרת.
"את טועה," אומרת לה לילך, "אני אומרת לך זאת כעורכת דין. אני מציעה לך שתשקלי היטב את צעדייך, עכשיו כשנחשפה העובדה שאת מתחזה.
אני בטוחה שהנשים האחרות תסכמנה איתי, ושהן כמוני תומכות בדריה. המעשה שלך הוא ניצול ניבזי של מצוקתן של נשות לוחמים. במקום להעריך את העובדה שדריה לא מנצלת את הקבוצה לדון בחייה הפרטיים, את רק באה בתלונות.
עכשיו מובן שהמטרה שלך הייתה לחשוף פרטים על חייה של דריה, רק לצורך הכתבה שלך. תתביישי לך."
אני מקשיבה לדבריה של לילך שמגינה עליי בלהט. "ההצגה נגמרה," אני אומרת כשהיא מסיימת לדבר, "נשות הקבוצה נמצאות כאן במטרה להקל על הנפש שלהן, ואנחנו סתם מבזבזות זמן יקר."
"אני שמחה שאת מרוצה נרקיס, אם זה בכלל שמך האמיתי, שבמקום שנשחרר את המתח, את רק הוספת לו," אומר עדיה.
"בואו נלך לדבר עם המים," אני מציעה, "מזג האוויר חם, ואולי המים יעזרו לנו לשטוף את הכל מעלינו."
המשתתפות נענות בשמחה, ועד מהרה החול הזהוב מתמלא בשלל צבעים, כצבעי בגדי הגוף הססגונים שהן לובשות. אני מפעילה את המוסיקה.
"תעצומנה את העיניים, תרגשנה איך הצלילים זורמים לכן במחזור הדם. תחשובנה על מקום שגורם ללב שלכן להרגע. זה יכול להיות פינה בבית, בלב יער, בשדה כלניות אדום, או על שפת הים. תנסנה להיזכר במקום שמעלה חיוך על השפתיים כשאתן נזכרות בו.
המפגש מסתיים. אני נפרדת מיעלי, מעיפה מבט אחרון לסטודיו לראות שהכל סגור, מפעילה את האזעקה, ונועלת את דלת הכניסה. אני רואה שלילך מחכה לי.
"אני יכולה לדבר איתך כמה דקות?" היא שואלת בהיסוס.
"בואי נשב על המרפסת," אני אומרת לה, ומתיישבת על אחד מכסאות הנוח האדומים.
"אני מרגישה צורך לפרוק את מה שיושב לי על הלב, ולכן ביקשתי להיפגש איתך לבד," היא אומרת. דיבורה איטי, והיא שוקלת כל מילה. "אני מרגישה שישנם דברים שצריכים להאמר לא לעיניי כולן."
"אני לא ממהרת היום, אם את רוצה אנחנו יכולות לדבר עכשיו," אני עונה לה.
"כמובן בתשלום," היא ממהרת להוסיף.
"אין צורך," אני עונה לה, "אני מקשיבה לך."
"הצעתי לבעלי שנוסיף עוד מישהי למיטה," היא אומרת ועוצרת רגע כדי לבחון את תגובתי, "כדי לגוון את חיי המין שלנו, כדי שלא ישתעמם."
'רק שהיא לא רוצה להציע לי להצטרף,' אני נבוכה מעצם המחשבה.
"הוא הקשיב לי, ולבסוף אמר לי שהוא מבין שמשעמם לי איתו, ושאני יכולה להזדיין עם גבר אחר, רק לא מתאים לו שזה יהיה לידו. זה ממש לא מה שהתכוונתי, אבל הטון הקר בו הוא אמר את זה גרם לי לקפוא. והוסיף שאם זה המצב, גם הוא ירשה לעצמו, אם יזדמן לו, הוא יזדיין עם אחרות.
כך זה היה במשך כמה חודשים. אלא שאני הייתי יוצאת להיפגש עם חברות, והוא, כך אני מניחה לפי ההתנהגות שלו, הוא היה עם אחרות.
ואז פרצה המלחמה. הוא כמעט שלא היה בקשר, ואני תוהה אם זה בגלל שהוא לא יצא לחופשה, או שבאמת היה כל הזמן בלחימה."
"האם הוא כבר השתחרר?" אני שואלת.
"כן, לפני כחודשיים, קצת פחות," היא עונה.
'איזה צרוף מקרים,' אני חושבת לעצמי, 'וחושבת על כך שנעדרתי מהארץ, ובעצם לא הייתי צריכה להתמודד עם גל.'
"ומה קרה מאז שחזר?" אני שואל.
"תהום גדולה נפערה בינינו. אני כבר לא מעניינת אותו בכלל," היא עונה ודמעות זולגות על לחיה. היא לא מנסה לנגב אותן, ונותנת להן לטפטף על חולצתה, ולהרטיב אותה.
"את חייבת לדבר איתו. חוסר הוודאות הוא הרי יותר קשה מהאמת, כואבת ככל שתהיה. תספרי לו את מה שסיפרת לי. אני מניחה מדברייך שלא היית אם גבר אחר. ספרי לו שלא רצית לפתוח את הנישואים, ושאת מקווה שזה לא מאוחר מידי לתקן.
גם אם יאמר לך שכן, לפחות תדעי היכן את נמצאת, ותוכלי להחליט איך את ממשיכה מכאן." אין לה מושג שאני מדברת על עצמי.
אני מעיפה מבט על השעון, השעה כבר ממש מאוחרת, ואני חייבת לנסוע לבית הספר לאסוף את הילדים.
"אני חייבת ללכת לקחת את הילדים. יש לך את כתובת המייל של הסטודיו, ואם לא כנסי לאתר של המיית השחפים, ותשלחי לי הודעה להתקשר אלייך אם את זקוקה לאוזן קשבת," אני אומרת, אוספת את התיק שלי ויוצאת בצעדים מהירים לרכב.
כשאני חוזרת הביתה עם הילדים, הרכב של גל נמצא בחניה. אני חושבת לנסוע מכאן, אבל אלמוג ואופק כבר קלטו שהוא כאן, והם פורצים בקריאות שמחה "אבא בבית! אבא בבית!" אגם מסתכלת עליהם ולא מבינה. עבורה אבא זה הגבר בתמונה.
"אגממי, אבא בבית!" אומר לה אלמוג.
"אגממי א'בת אבא," היא אומרת ואין לה באמת מושג על מה המהומה.
אני מחנה את הרכב, ונושמת עמוק. רגע האמת שלי הגיע. אני אוספת את הילקוטים מתא המטען, בעוד שהבנים מתפרצים ללובי, מזמינים את המעלית, ומחכים לה בחוסר סבלנות.
הם בקושי מתאפקים, וכשהדלת של המעלית נפתחת, הם רצים הביתה, ופותחים את הדלת. "אבא!" אני שומעת אותם צועקים, ואני מרגישה שהכל מסתובב סביבי. אני אוחזת בידה של אגם, ובקושי מחזיקה מעמד.
אני נכנסת בקושי הביתה, אבל משתדלת שהמאמץ לא יראה על פניי.
אני משחררת את ידה של אגם. "אגם, הנה אבא," אני אומרת לה. היא מביטה בגבר שמחייך אליה. הוא כורע לפניה ומושיט את ידיו קדימה.
אגם נרתעת, ואוחזת חזק ברגלי. "תגידי שלום לאבא," אני אומרת לה, אוחזת בידה ומקרבת אותה אליו.
"אבא?" היא שואלת אותו.
"כן אגממי. אני אבא. חזרתי הביתה מהצבא," הוא אומר לה בטון רך, בזמן שאלמוג ואופק קופצים לו על הגב. "את רוצה להראות לי את החדר שלך?" הוא שואל.
היא מסתכלת עליי. "לכי מתוקה. תראי לאבא את הבובות החדשות שסבא אהרון קנה לך," אני אומרת.
"אגממי א'בת ת'בה, בובה של אגממי," היא אומרת ומושיטה לו ידיים ישא אותה לחדרה.
"אני אלך להכין ארוחת ערב," אני אומרת ונכנסת למטבח. אני שומעת את צחוקם של הילדים, ובעיקר את צווחות השמחה של אגם, ועדיין מתקשה לחזור לנשום.
מילה אחת לא נאמרה בינינו, וגם לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. אני פועלת בלי לחשוב. אני מכינה פסטה ברוטב עגבניות, וסלט ירקות קצוץ דק. בזמן שהפסטה מתבשלת, אני מכינה עוגיות עם פתיתי שוקולד כקינוח. הילדים אוהבים לטבול אותן בחלב, כשאני מקריאה להם סיפור לפני השינה.
כשהאוכל מוכן אני קוראת לילדים לבוא לשולחן.
"עדיין לא ממש ערכתי קניות," אני מתנצלת, "אני מצטערת שלא הכנתי משהו יותר…"
"אני בטוח שהילדים לא ילכו לישון רעבים," אומר גל. רק אז אני מבינה כמה התגעגעתי לקולו. יש משהו מלטף באופן שהוא מדבר. יש לו קול עמוק וחם, אלא שאני לא בטוחה שהוא באמת מדבר מליבו, או מעמיד פנים.
בזמן הארוחה הילדים משתפים אותנו בחוויותיהם מהיום, כאילו מעולם לא נפרדנו. גם אגם משתתפת פעילה בשיחה, ומביטה כל הזמן בהערצה על אבא שלה, שהפך מתמונה על הקיר לגבר אמיתי.
עם סיום הארוחה, אני מבקשת מהבנים שיביאו את השיעורים, ורוצה לפנות את הכלים מהשולחן. "תשבי איתם, אני אפנה את הכלים," הוא אומר לי. זה מעולם לא קרה לפני כן, אבל אני לא מתווכחת איתו.
אני שומעת אותו רוחץ את הכלים, ומכניים למדיח. הוא מנקה את הסיר ומניח גם אותו. אחר כך אני שומעת את פתיחת דלת התנור, ואת הנחת תבנית האפיה על הגז. אני כל כך עסוקה להקשיב למעשיו, שאני לא שומעת מה אופק שואל אותי.
"אימא, את לא עונה לי, את אוהבת את הציור שלי., הוא שואל.
אני מרימה עיניי בחטף לעברו של גל, שמסתובב להסתכל עליי. "אתה מאד מוכשר. אני אוהבת את בחירת הצבעים שלך. הציור שלך מאד עליז, ובאמת משקף את נושא השיעור." אני עונה לו.
אני שוב מביטה על גל, שנושך את שפתיו ומפנה לי שוב את הגב.
אני בודקת את השיעורים של אלמוג, ונהנית לראות כמה המחברות שלו נקיות ומסודרות. "אני גאה בך אלמוג. השיעורים שלך ממש מושלמים. אני רואה שאתה מקשיב היטב בשיעורים.
לכו תכינו את הפיג'מות שלכם וכנסו להתקלח. כשתסיימו כל אחד יבחר ספר אחד, וניפגש בסלון. היכנתי לכם עוגיות שתוכלו לטבול בחלב, כשנקרא את הסיפורים," אני אומרת.
"בואי אגממי, אימא תקלח אותך בחדר ההורים." אני עוברת בחדרה של אגם, מציגה בפניה כמה פיג'מות, היא בוחרת את זאת עם ההדפס של דובי הפנדה, ואנחנו פונות לחדר שלי.
המקלחת לא לוקחת זמן רב, ואנחנו הולכות להיפגש עם הבנים שכבר מחכים בסלון. אני רואה שגל הניח על השולחן מגש עם עוגיות, שתי כוסות חלב, ועוד אחת בכוס המיוחדת של אגם.
"אתם זוכרים את החוקים? כשאוכלים עוגיות כשקוראים את הסיפורים, לא שוכחים לצחצח שיניים לפני השינה," אני מזכירה להם את מה שהם כבר יודעים.
"אלמוג אתה רוצה להקריא לנו מהספר שלך?" שואל גל.
"אני רוצה שאימא תקריא לנו.," הוא עונה לו.
"אלמוג אתה מתבייש לקרוא לפני אבא?" אני שואלת.
"לא אימא. אני אוהב לשמוע אותך מקריאה לנו, הקול שלך מרגיע אותי לפני השינה," הוא עונה לי. 'ומה אני כבר יכולה לענות לו על כך?'
הילדים טובלים את העוגיות, מקשיבים לי קשב רב, ומשתתפים מידי פעם. גם כשאגם מגישה לי את הספר שבחרה, הם מתייחסים באותה רצינות לסיפור שלה על חיבוקים של אימא.
כשאני מסיימת את הקראת הסיפורים, גל ממהר לקום, מוריד את המגש עם העוגיות והכוסות, בזמן שאני ניגשת עם הילדים לצחצח שיניים.
אני מחכה שהבנים יכנסו למיטה, מכסה כל אחד, ומעניקה לו נשיקה שיהיה לו לילה טוב.
כך אני עושה עם אגם. "אגממי, אימא הולכת להתקלח. תעצמי עיניים ותלכי לישון. את יכולה להשכיב גם את הבובות שלך מתחת לשמיכה. אימא אוהבת אותך. שיהיה לך לילה טוב."
אני מכבה את האור בחדרה של אגם, ומשאירה רק את מנורת הלילה דולקת.
אני אוספת את התיק שלי מהכניסה, וניגשת לחדר השינה כדי להתקלח. אני לא יודעת מה גל מתכוון לעשות, לכן אני בוחרת חולצת שינה אורכה, ונכנסת למקלחת.
כשאני יוצאת מהמקלחת, אני רואה את גל נשען על המשקוף. אני רוצה לקחת מגבת מהארון, אבל גל מקדים אותי, מוציא עבורי מגבת, ועוטף אותי בה.
"הילדים נרדמו," הוא אומר לי, "אל תתלבשי."
אני מרימה את עיניי אליי, ומסתכלת עליו לראשונה מאז שהוא חזר הביתה.
"אני רוצה שנחזור להיות מי שהיינו," הוא אומר לי, אוחז בידי ומוביל אותי למיטה. אני מעיפה מבט על החולצה שמונחת על השיש ליד הכיור שלי, אבל שוב מסתכלת עליו.
"אני יודע שלא הייתי בסדר. הייתי צריך לדבר איתך, במקום להסתגר בעצמי, אבל זה יותר מסובך מזה," הוא אומר. מבטו מקובע עמוק בעיניי, והופך לי את הבטן.
"אנחנו לא צריכים לדבר כעת," אני אומרת לו, "היה לי יום עבודה לא פשוט."
"בסדר," הוא אומר ומוביל אותי למיטה.
הוא מביט עליי באופן שאני לא מכירה. נדמה לי שאני רואה בעיניו געגועים. זה ממש לא מובן לי, הרי אני פה לידו. הוא משכיב אותי בעדינות על המיטה, ופושט מעליו במשיכה מהירה את חולצתו. אחר כך פותח את מכנסיו, כמעט קורע אותם, ומסיר מעליו את הפריט האחרון שמונע ממנו להיות ערום מולי.
"לא יכולתי לדמיין אותך. זה הכאיב לי, זה גרם לגוף שלי לשרוף מגעגועים אלייך. אני לא רגיל להיות כל כך רחוק ממך," הוא לוחש לי ומתחיל לנשק אותי בפראות.
אני רגילה לנשיקות מרפרפות, אבל היום הוא מתמקם מעליי ונאחז בי כאילו חייו תלויים במעשה הזה, שאם לא יעשה זאת, הוא יחדל להתקיים.
הוא נושך את הפטמות שלי, ומכאיב לי מעט, אבל אני לא מראה לו, אלא מכילה את הכאב. הוא מושיט יד בין רגליי לראות איך אני מגיבה למגע שלו. "את רעבה אליי?" הוא שואל, והטון שלו מראה לי שהוא לא בטוח מה אענה לו.
"אני רוצה אותך," אני אומרת לו, "אני רוצה שתזיין אותי," אני משתפת איתו פעולה. 'איך יכולתי לדעת שדווקא המילים האלה יגרמו לו לקום מעליי?'
"מה אני בעינייך, שאת מדברת אליי בצורה זולה כזאת?" הוא אומר, קם מהמיטה, ונעמד ליד החלון כשגבו מופנה אליי.
יכולתי לענות לו שהוא זה שמתנהג אליי בצורה משולחת רסן, לא כמו שאני רגילה, לא כמו שאני אוהבת. במקום זה, אני קמה, לוקחת את חולצת השינה שלי ממקלחת, וחוטפת מהמגירה זוג תחתונים.
"אני אשן היום בחדר העבודה. אני חושבת שכך עדיף," אני אומרת לו, משתדלת בכל כוחי שקולי לא ירעד. אני יוצאת מחדר השינה, ולא מעיפה לעברו אפילו מבט. 'מה יש לו כבר לומר לי?'
אני נכנסת לחדר העבודה, וסוגרת את הדלת אחריי, דבר שמעולם לא עשיתי. מעולם לא העליתי על דעתי שארגיש שאני מזוהמת על ידי הגבר היחיד שאהבתי.
אני נכנסת למקלחת הצמודה לחדר העבודה, ומשפשפת כל זכר ממנו מעורי.
בבוקר אני רואה שחדר השינה שלנו פתוח, וגל לא בבית. אני מודה שאני מרגישה הקלה. מעולם לא יכולתי לדמיין שכך ארגיש כלפיו.
אני מעירה את הבנים, וניגשת לטפל באגם. "אגממי א'בת אבא," היא אומרת.
"אבא הלך לעבודה מתוקה," אני אומרת, וזה גם מה שאני אומרת לבנים. אני באמת מאמינה שהוא בעבודה כעת. כמובן שאני מחסירה מהם את המידע על כך שהוא כנראה עזב אתמול בלילה.
אין לי טיפת אנרגיה להתחיל את היום הזה, אבל אין לי ברירה. עליי להכין לילדים אוכל לבית הספר. אני מניחה את הקערות עם דגני הבוקר על השולחן, ואת בקבוק החלב.
אגם נראית לי לא כל כך בסדר. אני נוגעת בה, אבל היא לא מרגישה לי חמה."אגממי את מרגישה טוב?" אני שואלת אותה, כאילו שהיא תוכל באמת לענות לי, "את רוצה ללכת לגן?"
"אגממי א'בת גן," היא עונה לי.
אני מסתכלת על התינוקת המתוקה שלי, וחושבת כמה אהבה יש בה, וכמה אני חסרה כעת אותה.
הילדים מסיימים לאכול, אני מסיעה אותם לבית הספר, ומודה על כך שהבוקר אני לא עובדת.
אני חוזרת לדירה, ונכנסת לסדר את החדרים של הילדים, ואת המטבח. אני מביטה על הבית שאני כל כך אוהבת, וחושבת שאולי עדיף שאעזוב.
אני הולכת לחדר העבודה לתכנן את היום, כשאבא מתקשר ומבקש שאבוא לצפות בראיון של הטלווייה השוויצרית.
אני עומדת לצאת מחדר העבודה כשאני מבחינה בפתק מגל.
אני שמח שחזרת הביתה.
מחכה שנפגש.
שלך, גל
