יום עבודה מתחיל. העובדה שלא ישנתי הרבה, לא פוגמת ביכולת הריכוז שלי. כאשר אני נכנס לחדר שלי במשרד, ומתיישב על כיסא המנהלים שלי, אני מתחיל לעבוד במלוא המרץ. אני אוהב את העבודה שלי. היא מראה לי מידי יום כמה רחוק הצלחתי להגיע, למרות נתוני הפתיחה העלובים של חיי.
אני מודע לכך שלא הכל אני יודע, ולשם כך אני מעסיק נבחרת של עובדים, שכל אחד מהם מצטיין בתחומו. אחת מהם היא אנסטסיה, שיש לה יכולת לנתח נתונים בצורה מדהימה, והיא מגישה לי את המידע שאני צריך כדי לקחת החלטות, בצורה שקל לי להבין.
אני נזכר ביום בו ראיינתי אותה לתפקיד.
*
יש לי מנהג, שגם אם אלישה, פקידת כח האדם, ממליצה על מועמד, אני רוצה לבחון אותו בעצמי.
הדבר האחרון שציפיתי לראות כמועמד לתפקיד, זו אישה, שכן הנושא בו היא עוסקת הוא בדרך כלל תפקיד שמועדף על גברים.
המחשבה שלי הייתה, שאם אישה נושאת בתפקיד היא בטח תבוא בלבוש מחויט, כדי לעשות עליי רושם. אני מודה שהייתי מופתע לראות אותה בשמלה כחולה שצמודה, בחלקה העליון ומתרחבת למטה, שהראתה את טעמה המשובח, ולא היה בה שום רמיזה פתיינית.
*
“גבר בשם שון טוען שהזמנת אותו לפגישה," אומר לי דון, איש האבטחה שיושב בלובי, "לפי איך שהוא נראה…" הוא מתחיל לומר.
“תיתן לו להעלות למשרדי, אני אחכה לו," אני עונה בקור.
“אם אתה אומר בוס," אומר דון.
אולי הייתי צריך ללמד אותו קצת דרך ארץ, כמו איך לא לשפוט אנשים לפי המראה שלהם, אבל אני מחליט לשתוק.
כאשר שון מגיע לחדרי. אני מבין מה דון ניסה לומר לי. אמנם שון לובש בגדים נקיים, אבל הוא בהחלט נראה מוזנח.
אני קם ולוחץ את ידו. "קולטון וייד נעים להכירך שון," אני מציג עצמי בפניו. “אכלת כבר?" אני שואל באגביות.
“מגי הכינה לי כריך עם ממרח מהמצרכים שקנית לנו אתמול, ושתיתי כוס תה."
אני מודיע למזכירה שתבטל לי את הפגישות הבוקר. "אינני יודע עדיין מתי אחזור. יש לי כמה עניינים לסדר עם מר שון," אני אומר לה.
"דבר ראשון אנחנו הולכים לספרית שלי קמיל," אני אומר לשון ופונה לכיוון המעלית.
“אני נראה כל כך גרוע?" הוא שואל בשקט.
“שום דבר שזוג מספריים יציבות לא יוכלו לתקן," אני עונה לו. אני לא רוצה לפגוע בו ולומר לו את דעתי עליו באמת.
כשאנחנו מגיעים למספרה קמיל מתפנה מייד לטפל בשון, ומסמנת לי לשבת בכיסא לידו. "אני לא זקוק לתספורת," אני עונה.
"אני יודעת," היא אומרת, וקוראת לעובדת יפנית שלה.
היפנית מטה את הכיסא שלי לאחור, ומורחת על פניי משחה. "אני לא מסוג הגברים האלה," אני מתחיל לומר לה.
“שב בשקט!" היא מצווה עליי בתקיפות.
לרגע נדמה לי שהיא סופקת כפיים בהנאה, אבל אז מסתבר שיש לה חומר על הידיים והיא רק משפשפת את ידיה, לפני שהיא מורחת גם אותו על פניי.
“קולטון תירגע, זה רק עיסוי פנים, מטרתו לשחרר ממך את כל המתח," אומרת קמיל.
“זה ממש לא נראה כך," אני עונה. היא סוטרת על פניי, עושה תנועה המדמה מחיאות כפיים, ואני מחכה שזה ייגמר. אני ממש לא מבין מה מרגיע בזה.
"אתה כזה גבר, מה אתה פוחד שיחשבו שאתה מטרוסקסואל?" צוחקת קמיל.
"את פעם נרגעת מעיסוי פנים כזה?" אני מופתע.
"האמת היא שלא ניסיתי," היא עונה.
"בואי נסכים על כך שאני בא לכאן כל כמה חודשים להסתפר, וזהו," אני אומר וקם מהכיסא.
"אתה לא כועס עליי," היא שואלת ומלכסנת מבטה אליי.
"אנחנו בסדר," אני עונה לה.
"נו, מה אתה אומר עליו," היא אומרת ומסובבת אליי את הכיסא של שון. לחייו מגולחות למשעי, ושיערו הארוך הפך לתספורת קצרה גברית. הוא בהחלט נראה טוב כעת, בדיוק כפי שהאמנתי שיראה.
"תני לו ממוצרי השיער במחיר המופקע שלך. אני רוצה שהשיער שלו יהיה מטופח כך כל הזמן."
אני מוציא מזומן, מוסיף לה תשר נדיב, ומוסר את השקית ובה מוצרי הטיפוח לשון. "בפעם הבאה שתבוא לקמיל, תוכל לשלם בעצמך," אני אומר לו.
"יש לך הרבה בטחון בי, יותר ממה שיש לי בעצמי," הוא אומר לי ונושך את שפתיו.
"קראתי את קורות החיים שלך. אם הגעת פעם אחת לאן שהגעת, אני מבטיח לך שתגיע לשם שוב, ואף גבוה יותר, עכשיו כשיש לך כזה ניסיון."
לפני שאנחנו הולכים לארוחת צהריים, יש עוד מקום בו אנחנו צריכים לבקר.
כשאנחנו מגיעים למגדל הנהר, שון נעמד במקומו.
אני מביט עליו בשאלה. "כאן היה המשרד של החברה בה עבדתי. כל מקום שתיקח אותי אליו, הוא מעבר ליכולת הכספית שלי. עשית מספיק עבורי," הוא אומר.
"שלא תחשוב שאני מלקט אנשים מהרחובות, ומחפש לבזבז עליהם את כספי. מגי שלך נגעה בי בנקודה מאד רגישה, ולכן החלטתי לעזור לכם. אני רוצה להעמיד אותך על קו הזינוק, מה יקרה הלאה, זה כבר בידיך.
"אני לא מצפה לשום דבר בתמורה. אני יודע איך זה מרגיש להיות במקום שלך. בבקשה תן לי לעזור לך." אני מביט עליו, והוא נאנח.
"בתנאי שתתן לי לבחור. אל תהפוך אותי למי שאני לא," הוא מבקש.
"מקובל עליי," אני אומר, למרות שברור לי שתוית המחיר היא שתקבע את ההעדפות שלו. אני מסכים, כי אני יודע שכל בגד שהוא יבחר של בית האופנה מיו מילאן ניו יורק, ייראה עליו טוב.
אנחנו נכנסים לחנות. לילי, המוכרת החביבה, ממהרת לקראתי. " מר וייד, מה שלומך?"
"אני בסדר לילי. אני מבקש שתדאגי לחבר שלי שון, בזמן שאני אגש למחלקת בגדי הים," אני מבקש ממנה.
אני פורש מהם והולך לראות את מבחר בגדי הים של אביב עשרים עשרים וחמש. מול עיניי על הקיר יש תמונה של שתי נשים יפיפיות , שדומות מאד אחת לשנייה. אחת מהן היא לא אחרת מאשר אנסטסיה.
"כשם שהן דומות, כך הן שונות," אומרת לי לילי.
"איפה שון?" אני שואל ומסתכל לעבר מחלקת הגברים.
"נעמי מטפלת בו, זאת המחלקה שלה," היא עונה לי, "אין לך מה לדאוג, היא תטפל בו יפה. אני יכולה לעזור לך?"
"אני בסדר, בינתיים אני רק מסתכל," אני עונה לה. אין לי חשק שהיא תכרכר סביבי. אני מעמיד פנים שאיני מודע לניסיונות הכושלים שלה לתפוס את תשומת ליבי.
היא עוזבת בחוסר רצון, ואני מרגיש חופשי לחפש לי בגד ים. עדיין לא החלטתי אם אני רוצה אחד מבד שדומה לתחתוני בוקסר, או בגד ים צמוד. אני בוחר אחד מכל דוגמה ונכנס לתא המדידה למדוד.
על הקיר יש הודעה שמבקשת ממי שמודד בגד ים, להישאר עם תחתונים למען ההיגיינה. זה גורם לי לחייך. 'אפשר לחשוב שתחתונים שלבשתי אתמול אחרי המקלחת, נשארו 'היגייניים לחלוטין,' אחרי …כמה פעמים השתנתי מאז שלבשתי אותם?'
אני מתלבט בין שני הדגמים. בגד הים עם ציור הדקלים על החוף מאד נוח ואוורירי, אבל גם האפור עכבר הולם אותי, אלא שהוא צמוד ומדגיש את מה שנשים אוהבות לכנות 'החבילה' שלי. לא שאישית יש לי בעיה עם מה שחנן אותי הטבע, אבל אני חושב האם זה מתאים לחופשה עם אנשי המשרד שלי. בסופו של דבר אני בוחר בשניהם.
רגע לפני שאני חוזר לדון, אני נתקל שוב בתמונה של השתיים. אני לא יודע מה גורם לי להנציח את התמונה בטלפון הסלולרי שלי.
דון עדיין מתלבט באיזה מכנס לבחור. אני מבקש מנעמי שתראה לי מה הוא בחר, ובוחן כל פריט. לבסוף אני בוחר עבורו שלושה זוגות מכנסיים, ז'קט אחד, וכמה חולצות.
"אני חושב שקצת הגזמת," הוא אומר לי בשקט.
"אני לא מצפה ממך ללבוש כל יום את אותם הבגדים," אני עונה לו, "ואני בטוח שהדבר הראשון שתעשה כשתקבל משכורת, לא יהיה לקנות לעצמך בגדים, אז בבקשה תקבל את זה."
אני הולך לשלם עבור הקניה, ומזמין את שון לארוחת צהריים.
אני שולח הודעה לגיא ממנו אני רוכש את הטלפונים, ומבקש ממנו שיביא לי מכשיר חדש עם כרטיס סים חדש, ושיכין את הניירת לחתימת הסכם השימוש.
אני מזמין שתי ארוחות צהריים עסקיות' מראה לשון את התפריט ומבקש שיבחר איזה מנה הוא רוצה. מסתבר שהוא מכיר היטב את התפריט, ומוסר מייד את ההזמנה למלצרית בלי לעיין בו.
בעודנו אוכלים, מגיע גיא מוסר לי את הטלפון הסלולרי, ונותן לי לחתום על החוזה.
"כרטיס הביקור שלי עדיין בידך?" אני שואל את שון, שמביט בסקרנות על מה שקורה.
"כן," הוא עונה לי.
"אם כך תשלח לי במייל את המחשבות שעולות לך בקשר לעבודה. מה אתה רוצה לעשות, במה אתה טוב, וכמה משכורת אתה מצפה לקבל," אני מגיש לו את הטלפון החדש, וממשיך לאכול.
בסיום הארוחה חוזרת המלצרית ומוזגת לנו קפה. אנחנו שותים אותו בשתיקה. שון נכנס לטלפון החדש שלו ומתחיל להוריד אפליקציות שונות, ואילו אני עסוק בקריאת הודעות שהצטברו הבוקר. מבחינתי המפגש איתו הבוקר הסתיים.
אני מזמין חשבון, ומשלם אותו. "אחכה לשמוע ממך כשתהיה מוכן," אני אומר לו, ועוזב את בית הקפה.
"אני הולך לפגישה אישית, ואחר כך לארוחת צהריים. אין לי מושג מתי אחזור," אומר לי הבוס, "אני מבקש שתעבדי על ארבעת התיקים האלה. אני יודע שזה הרבה עבודה, ומבין שלא בטוח שתסיימי אותם היום."
הוא מניח את התיקים על פינת השולחן שלי ויוצא. אני עסוקה בשני תיקים אחרים שלגביהם אני עדיין מחכה לתשובה.
כיוון שיש לי בעיה של קשב וריכוז, אני נוהגת להצמיד פתקים צבעוניים לתיקים עם הערות לגבי התשובות להן אני מצפה. אמנם יש לי זיכרון פנומנלי, וזה מה שמציל אותי, אבל הפתקים האלה נותנים לי שקט נפשי, למרות שאני יודעת שאני לא באמת זקוקה להם.
"יום יבוא, ולא תזדקקי להן," אמרה לה המטפלת שלי שלימדה אותי איך לגרום לעצמי להיות מרוכזת. משום מה עדיין אין לי בטחון עדיין שאני יכולה בלעדיהם.
אני שקועה כולי בעבודה, וכאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל, אני לוחצת על קבלת השיחה, בלי להסתכל מי מתקשר אליי.
"מדברים ממשרדו של עורך הדין כריס ברוקלין, אני מדברת עם אנסטסיה סנדרלנד?" שואלת אותי מזכירתו של כריס.
"מדברת," אני עונה, ומתפלאת מה הוא רוצה ממני.
"אני מעבירה את השיחה אליו," היא אומרת ואני שומעת מוסיקת המתנה נעימה. כריס עונה מייד.
"מה שלומך אנסטסיה?" הוא שואל.
"אני בסדר, ואתה? איך מזג האוויר בקליפורניה? שמעתי שאסונות פוקדים אתכם ללא הפסקה, אני מקווה שאתם בסדר," אני אומרת.
"אצלנו עסקים כרגיל," הוא עונה לי, "תודה על ההתעניינות."
"ומה שלום סול היפה שלך?" אני ממשיכה להתעניין.
"אמרתי לה שאני מתכוון להתקשר אלייך והיא ביקשה שאמסור לך דרישת שלום חמה. אני מגיע לניו יורק בקרוב," הוא משתף אותי, ואני מחכה לשמוע מה הסיבה.
"קיבלתי טלפון היום מעורך הדין הנכבד מר ברונו. השם מוכר לך?" הוא שואל למרות שהוא יודע את התשובה.
*
ג'ון בחר בעורך הדין ברונו כדי שייצג אותו בגישור בינינו, כאשר פניתי לכריס בבקשה שיעזור לי לקבל גט.
למרות שכריס ייעץ לי לא לוותר לג'ון על חלקי ברכוש, ביקשתי ממנו שיודיע לג'ון שכל מה שאני מבקשת, זה שהוא יעביר לי את חלקו בדירתנו המשותפת בניו יורק, בתמורה לכך שאוותר על כל השאר.
כריס עשה כבקשתי וזאת העמדה שהציג בפני עורך הדין ברונו כשניהל איתו משא ומתן בשמי.
היה לי חשוב מאד לשמור על פרידה נקיה. היה בידי חומר נפיץ נגד ג'ון, אבל סירבתי להשתמש בו, השארתי זאת כמוצא אחרון, למקרה שיסרב לתת לי גט.
ג'ון התנה את חתימתו בכך שאתחייב לא לספר לאיש דבר מחיינו המשותפים. הייתה לו סיבה טובה לכך.
ובכל זאת הוא היסס לחתום על ההסכם. אני יודעת שבדרכו המיוחדת הוא אהב אותי. ואז הוא נהרג בתאונת המסוק, וההסכם לא נחתם.
"משפחתו של ג'ון דורשת שתפני את הדירה בניו יורק, שכן הוא לא העביר אותה על שמך," אומר כריס, "אין צורך שתגיבי אנסטסיה, אני מודע היטב לכל הפרטים, ובחרתי שלא להגיב, אלא לתת לו להפעיל את האיום שלו, שאם לא תעני לבקשתם, נפגש בבית משפט. יש לי את הסכמתך לכך?"
'האם אני מופתעת? מאד, אבל בעצם לא.'
"אני סומכת עליך בעיניים עצומות," אני אומרת לכריס. אני יודע שהוא אימת עורכי הדין בניו יורק, שלא ששים לעמוד מולו בבית משפט.
כך סיפרה לי ליאה רוטשילד, כשפניתי אליה בבקשה להפנות אותי לעורך דין לענייני משפחה. זה היה כשהייתי ביום צילומים במיו מילאן, והיא שמה לב שאני במצב רוח ירוד. כמובן שלא סיפרתי לה מה הסיבה לבקשתי להתגרש, והערכתי מאד שהיא לא שאלה אותי.
ליאה סיפרה שאמנם כריס הוא עורך דין מסחרי, אבל כיוון שמדובר בגבר בעל חברת מסוקים פרטית, כריס נראה לה מתאים.
"אם כך אני שולח לו הודעה קצרה שניפגש בבית משפט," אומר כריס.
"יש לי רק בקשה אחת. ג'ון איננו, אני מבקשת לשמור על פרטיותו. אני מוכנה לענות לך על כל מה שתשאל, אבל הייתי מעדיפה שזה לא יפורסם בציבור. זוכר שזו הייתה אחת ההתניות שלו? הייתה סיבה לכך. אני לא רואה טעם בהשחרת שמו כעת שהוא איננו עוד בעולם," אני מבקשת.
"אני מבטיח לך שאעשה כל שביכולתי להימנע מכך. בסופו של דבר זה אמור להיות משפט מאד פשוט, כיוון שאני הייתי זה שמולו התנהל המשא ומתן עם ג'ון, ואני בקיא בכל הפרטים. אני אישית דברתי איתו לא פעם."
אני מסיימת את השיחה עם כריס. אני יודעת שאנצח את המשפט בקלות, אבל עדיין יש בפי טעם מר שעליי להיות במעמד הזה.
*
דקות ארוכות אחרי שהשיחה מסתיימת, אני חושבת על ג'ון. בסופו של דבר אני יודעת מי דחף אותו לקצה, מי שכנע אותו לקחת את משכבי הכאבים הנרקוטיים שגרמו לו להתמכרות. אני חשה רחמים עליו, ועל הדרך שעבר בחייו הקצרים.
אני אסירת תודה להוריי, שלמרות שגם הם עתירי ממון, הם השכילו להעניק לנו חיים רגילים, ומעולם לא נופפו לעיני כל בעושרם.
מספר התראות על כך שנכנסו לי הודעות מחזירות אותי למציאות. אני פותחת את תיבת המייל, ומתחילה לקרוא את ההודעות, שכל אחת מהן מכילה את התשובות להן אני מצפה. אני שולחת אותן להדפסה, ומצרפת אותן לתיק, בזמן שאני מוסיפה את הנתונים החסרים לטבלאות שיצרתי.
התיקים שעבדתי עליהם הבוקר מוכנים. אני מורידה מהם את הפתקים, ומתחילה לעבור על התיקים החדשים שהבוס נתן לי.
שנים מהם קלים לניתוח, מכיוון שמדובר בחומר שאני מכירה היטב, ולכן אני מסיימת גם אותם. אני מביטה בסיפוק על ארבעת התיקים הגמורים שמונחים על השולחן שלי. נשארו לי רק עוד שניים, ואני מקווה שאספיק לסיים גם אותם.
אני עובדת עם אוזניות שמנטרלות את הרעש מסביב, ומזרימות מוסיקה שקטה לאוניי. זאת עוד שיטה שמקלה עליי להתרכז.
"אני לא אוהב שמנהלים שיחות אישיות בזמן העבודה," אני שומעת את קולו של הבוס.
לא שמעתי אותו נכנס, וכשאני מבחינה בו עומד קרוב לשולחן שלי אני נרתעת בבהלה. אני מוציאה את האזניות ומניחה אותן על השולחן. "סליחה, לא שמעתי מה אמרת," אני אומרת.
"אני לא מרשה לנהל שיחות אישיות בזמן העבודה," הוא אומר לי.
אני אוחזת באחת האוזניות ומגבירה את הקול כדי שישמע את המוסיקה שנובעת מתוכן. "המוסיקה מנתקת אותי מהסביבה, ועוזרת לי להתרכז," אני אומרת, משמיטה כמובן את הסיבה שלשמה אני זקוקה לכך.
"אני מבין," הוא אומר, אבל לא מתנצל. המבט שלו נשאר חסר רגש כמו תמיד.
"סיימתי את שני התיקים שמסרת לידי בבוקר, ועוד…" אני לא מספיקה לסיים את המילים שלי, כשלפתע כובים האורות ומערכת המחשוב כובה איתם."
הטלפון בכיסו מצלצל. "הודיעו לי כעת מהנהלת הבניין שיש הפסקת חשמל כללית בחלק הזה של העיר. זוהי תקלה רצינית שתיקונה יארך שעות. אני מניח שזה אומר שיום העבודה הסתיים."
